שימוש בפירות שביעית

עיבוד מזון

1. יסודות ההלכה

א. אסור לשנות פירות שביעית מברייתם[1] פירוש הדבר הוא שאין לשנות את צורתם של פירות השביעית על ידי עיבוד שאינו מקובל. מותר לעבד מזון בכל דרך המקובלת על ידי רוב בני אדם בארץ לפחות מדי פעם,[2] וכן בדרך המקובלת לעיתים קרובות על חלק גדול מהאוכלוסייה, אף אם הוא מיעוט.[3]

ב. דרך שימוש המקובלת רק במגזר מסוים של הציבור, כגון: מאכלים המקובלים רק בעדות מסוימות – ניתן להקל בה.[4]

ג. דרך שימוש המקובלת רק על טבעונים וצמחונים, הנוהגים בה משיקולי בריאות, אינה מוגדרת כדרך שימוש רגילה בפירות שביעית.[5]

ד. פרי שידוע שאם לא יעבור עיבוד בדרך שונה מהרגיל – ייזרק (כגון בגינה פרטית שהופקרה ואנשים אינם באים לקטוף, או פרי 'סוג ב' הפסול לשיווק), מותר לעבד אותו כך, כדי שלא יאבד.[6]

 

2. קילוף

ה. מותר לקלוף פירות וירקות, כגון מלפפונים וגזר, אף על פי שקליפתם ראויה למאכל,[7] וכן מותר להסיר מהם חלקים שאינם יפים (כגון עלים חיצוניים של כרוב).[8] מן הראוי להימנע ככל האפשר מלהסיר חלקים הראויים למאכל,[9] גם אם מניחים את השאריות בשקית מיוחדת.

ו. פירות וירקות שאין מקובל לקולפם בדרך כלל, כגון עגבניות ומשמש, מותר לקולפם בתנאי שמקלפים יחד עימם גם חלק מהפרי ומניחים אותו במקום המיוחד לפסולת שביעית[10]

ז. מותר לקלוף פירות שעל קליפתם כנימות או מזיקים אחרים, כדי להימנע מאכילת איסור.

 

3. ריסוק

ח. ריסוק ומעיכה של פירות וירקות שביעית באופן שבו צורתו המקורית של הפרי ניכרת קצת (כגון הכנת מחית מתפוחי אדמה, מעיכת בננות או תמרים) – מותרים גם אם צורת העיבוד איננה מקובלת,[11] והוא הדין לגירור של פירות מוצקים (כגון גזר) על גבי מִגררת (פומפייה).

ט. ריסוק גמור כאשר צורת הפרי אינה ניכרת (כגון הכנת רסק עגבניות) או טחינה (כגון עשיית קמח מדגנים) מותרים, רק אם זוהי צורת העיבוד המקובלת בפרי זה.[12]

י. פירות וירקות שמקובל לרסק לצורך תינוק, מותר לרסקם בשבילו גם אם לא מקובל לרסק אותם לצורך גדולים.[13]

 

4. סחיטה

יא. מותר לסחוט פירות שמקובל בין היתר לסוחטם. אלו פירות שניתן למצוא בשוק מיץ סחוט מהם כגון הדרים שונים,[14] לימונים, תפוזים ואשכוליות. אבל מינים שאין דרך רוב בני אדם לשתות את המיץ שלהם, כגון תאנים – אסור לסחוט אותם למיץ.[15]

יב. בסחיטה זו יש להשתדל לסחוט את כל הפרי, ולהימנע מלסנן את המיץ מחלקי הפרי הראויים למאכל.[16] מותר להשתמש לשם כך במסחטות הביתיות, שיש בהן נקבים גדולים.

יג. אסור להכין משקאות חריפים על ידי התססה של פירות שביעית (למעט יין מענבים ומצימוקים),[17] אבל מותר להכין ליקר מקליפות הדרים, ענבי הדסים וכדומה.[18]

 

5. בישול

יד. ירקות ופירות שמקובל לאוכלם מבושלים, אסור לאכול אותם חיים (כגון תפוחי אדמה, חצילים, בטטה, דלעת, קישואים, תירס). ירקות שמקובל לאכול אותם חיים (כגון אבטיחים ומלפפונים[19]), אסור לבשל אותם.[20]

טו. מותר לבשל פירות וירקות שרוב בני האדם רגילים לאכול אותם גם חיים וגם מבושלים (כגון תפוחים, משמש, כרוב, פלפל, בצל, גזר ועגבניות).

טז. פירות או ירקות הנאכלים בדרך כלל חיים, אך רגילים להשתמש בהם גם כתבלין לתבשיל (כגון עגבניות, פלפל, שקדים, צימוקים), מותר להשתמש בהם כתבלין.[21]

יז. לאחר גמר הבישול אין לזרוק פירות אלו מפני שהם עדיין ראויים למאכל ויש בהם קדושת שביעית, ולכן אסור גם לסחוט אותם.[22]

יח. מותר לשים פרוסת לימון בתה לתוספת טעם.[23] לאחר השימוש אין לזרוק את הלימון לפח, ואם רגילים לאוכלו – מן הראוי לסחוט אותו או לאוכלו.[24]

יט. צמחי תבלין (כגון: נענע, שיבה) מותר להשתמש בהם כתבלין לתבשיל או להכנת משקה. אם טעמם של התבלינים הללו פג בגמר הבישול, מותר לזרוק אותם,[25] ומותר גם לסחוט אותם. אבל אם ניתן לעשות בהם שימוש חוזר (כפי שמקובל לעיתים בשקיות תה), אסור לזרוק אותם.

כ. טיגון, צלייה, אפייה, קלייה ובישול נחשבים לצורה אחת של עיבוד מזון, וכל ירק או פרי שרגילים לעשות בו אחת מן הפעולות הללו, מותר לעשות בו גם את האחרות.[26]

כא. מותר להשתמש בשמן של שביעית לצורך טיגון, גם לטיגון עמוק, שאחריו ייזרק השמן.[27]

כב. מותר להכין ריבות מפירות שהדבר מקובל בהם,[28] כגון משמש ותפוזים,[29] וכן מותר להכין ממתקים מקליפות תפוזים.[30]

 

6. דרכים נוספות של עיבוד מזון

כג. מותר לכבוש ירקות שרגילים לכובשם (כגון מלפפונים),[31] ומותר להשתמש לצורך הכבישה גם בחומץ טבעי שיש בו קדושת שביעית, מפני ששימוש זה אינו גורם לו להתקלקל.[32]

כד. מותר להקפיא פירות, מיצים או מרקים שיש בהם קדושת שביעית, אם אינו מקלקל אותם בכך.[33]

כה. מותר לייבש פירות שמקובל לעבדם בצורה זו[34] (כגון ענבים, תאנים, תמרים ושזיפים).

כו. מותר להכין שימורים מאותם פירות שרגילים בכך[35] (כגון תירס ומשמש).

כז. אין להוסיף מיץ מלימון שביעית למי השריית דגים לשם הפגת ריחם לפני הבישול, אם שופכים את מי ההשריה לפני הבישול,[36] אך מותר להשתמש בלימון אם משתמשים באותם המים גם לבישול, מכיוון שהדבר משמש לנתינת טעם.

כח. אין להשתמש בבצל לצורך חיטוי המצלה (מנגל), מפני שבכך הוא מאבדו.

 

7. הכנת יין

כט. מותר לאדם להשתמש בענבים להפקת יין, בכמות המספיקה ליין למשך שנה שלמה (כמות של לפחות כשבעים בקבוקים).[37]

ל. מותר להכין את היין או מיץ הענבים בכל הדרכים המקובלות להכנתו (סחיטה, בישול).[38]

לא. בהכנת יין ביתי ניתן להשתמש בכלי היקב כגון קראשר, ובחביות השונות, כל עוד הכמות שנלקחת היא עבור בני הבית. שליחי אוצר בית דין יכולים להשתמש כרגיל בכל כלי הכנת היין.

לב. אין קדושת שביעית בשזרות (ענפי האשכול), אך אם ישנם ענבים שעדיין מחוברים אליהן, יש בהן קדושה.

לג. לאחר השלייה (סינון היין, הפרדת המוצקים מהנוזל) מותר להכין 'יין שני', אך אין חובה לעשות כן.

לד. מותר ליישן את היין כרגיל, אף אם יעבור זמן הביעור בעוד היין מיושן, ויש לבערו בזמן הביעור.

לה. שאריות המוצקים קדושות בקדושת שביעית (מכיוון שבדרך כלל ניתן להפיק מהן יין נוסף), ויש לנהוג בהן בהתאם.[39]

לו. מותר לפסטר את היין בכלי סגור,[40] אך אין להרתיח יין כדי שלא ייפסל במגע הגוי, מפני שהדבר פוגם בטעמו.[41]

לז. אין לבשל יין מפני שממעיטו,[42] אך יש להקל בבישול יין אם הבישול משפר את איכותו.[43] מותר להשתמש ביין של שביעית לשם תוספת טעם למיני מאפה או למשקאות שונים וכדומה, מיני המאפה יהיו קדושים בקדושת שביעית כתוצאה מכך.[44]

 

8. זיתים – למאכל ולשמן

לח. מותר לכתוש זיתים לשמן. ניתן למסוק כמות זיתים המספיקה עבור השימוש הרגיל של בני הבית למשך שנה שלמה (יש להביא בחשבון את היחס בין הזיתים לשמן המופק מהם). ניתן למסוק על ידי קטיף ביד, ניעור העץ או הכאה במקלות. המסיק בבוצרת מותר רק לשלוחי בית דין.

לט. ניתן לכתוש זיתים לשם הפקת שמן זית. בגפת ובמים שנותרים לאחר עצירת השמן והפרדתו אין קדושת שביעית, מכיוון שהם אינם משמשים למאכל או לסחיטה נוספת של השמן, וניתן להשתמש בהם לצרכים שונים, כדישון הקרקע. ניתן אף לכבוש את הזיתים לצורך אכילתם כרגיל, כפי שהדבר נעשה בכל שנה, מותר לפצוע אותם כדי שתצא מרירותם, ומותר להחליף את המים שבהם הם מושרים. אין צורך לנהוג קדושת שביעית במים אלו. [45]

 

הנבטה ביתית

מ. מותר להנביט צמחים שונים בבית לצורך אכילתם (כגון הנבטת קטניות ברשת), בתנאי שההנבטה נעשית בתוך קערה המנותקת מהקרקע ואין בה חורים.[46] אגב, אין להנביט בכלי אחד זרעים של צמחים שונים, כי יש בכך חשש איסור כלאיים.

מא. יש להימנע מהנבטה בתוך מצע גידול – אדמה וכדומה, גם אם הדבר נעשה בתוך הבית.

מב. אין קדושת שביעית בנבטים שמונבטים בצלחת בתוך הבית.

מג. הנבטה לצורך לימודי – במקומות שבהם מנביטים צמחים כדי להראות לתלמידים את אופן גידול הצמח, מותר לעשות כן רק בתוך מבנה, כשהצמחים עצמם נמצאים בתוך כלי שאין בו חורים כלל.

 

דינים שונים

מד. אם עבר ועיבד פירות שביעית בשינוי מהדרך הרגילה (כגון בישל, ריסק או סחט), גם במקרה שאין רגילים לעשות כן – מותר לאכול את הפירות כפי שהם לאחר העיבוד.[47]

מה. מותר לערב מאכל שיש בו קדושת שביעית עם מאכל אחר, אף אם קדושת השביעית פוקעת ממנו על ידי כך,[48] אך אסור לעשות כך מתוך כוונה לבטל את קדושת השביעית.[49]

מו. בהכנת מאכלים מפירות שביעית מותר לשקול ולמדוד אותם בכל דרך שהיא, מפני שמדידה זו אינה לצורך מכירה וקנייה.[50]

 

טיפול בשאריות מזון

1. שאריות מזון שונות

א. קדושת שביעית חלה על כל הפירות והירקות שגדלו בשביעית ושראויים למאכל אדם או למאכל בהמה. קדושה זו חלה גם על שאריות המזון שעדיין ראויות למאכל לאחר בישול.

ב. יש קדושת שביעית בשאריות המזון האלו:

  1. קליפות הראויות למאכל אדם (קליפות תפוחים, מלפפונים, גזר וכדו') או בהמה (כגון קליפות בוטנים), גם אם אין לאדם בהמה שיכולה לצרוך קליפות אלו בפועל.[51]
  2. גרעיני פירות שיש בהם שאריות מהפרי (כגון: גרעיני תמרים, זיתים, אפרסקים ושזיפים) או שמקובל לאוכלם בפני עצמם (כגון: גרעיני אבטיח).[52]
  3. קליפות תפוזים, מפני שמקובל להשתמש בהן למאכל בהמה ואף להכנת ריבות וממתקים.[53]
  4. חלקי פרי ניכרים שנותרו לאחר האכילה.

ג. אין קדושת שביעית בשאריות המזון האלו:

  1. גרעינים שאין בהם חלק הראוי לאכילה (כגון גרעיני משמש) וכן גרעיני פירות שטעמם מר ואינם נאכלים בפני עצמם (גרעיני הדרים, חרצני ענבים וכדומה).[54]

2.. קליפות קשות שאינן משמשות למאכל בהמה (כגון קליפות שקדים או אגוזים).[55]

  1. שאריות מועטות שנשארות בצלחת ובסיר לאחר הבישול או הארוחה.
  2. מים שבישלו בהם תפוחי אדמה וירקות שונים שלא נהוג כלל להשתמש בהם לאחר הבישול.[56]

ד. מותר לקלוף פירות וירקות אעפ"י שקליפתם ראויה למאכל,[57] וכן מותר להסיר מהם חלקים שאינם יפים (כגון: עלים חיצוניים של כרוב).[58] מן הראוי להימנע ככל האפשר מלהסיר חלקים הראויים למאכל,[59] גם אם מניח את השאריות בשקית מיוחדת.

ה. קדושת שביעית נוהגת גם בתבשיל שאחד מהרכיבים שלו קדוש בקדושת שביעית (כגון: מרק שיש בו ירק של שביעית), אם הכמות שלו אינה בטלה בשישים.[60]

ו. ענפים ריחניים ופרחים ריחניים – אסור לזרוק אותם כל זמן שיש להם ריח טוב.[61]

           

2. טיפול בשאריות מזון

ז. מותר לאדם לאכול (או להכין לאכילה) פירות שביעית בכל דרך רגילה ומקובלת, אף שבכך עלול להיגרם הפסד לחלק מהפרי[62] (לדוגמה: מותר לאכול חצי תפוח וכדומה, למרות הקלקול של החלק הנותר). מן הראוי לדאוג לאכילת כל הפרי, כדי למעט בהפסד.[63]

ח. מותר להניח פירות שביעית במקום נקי, אעפ"י שבוודאי יירקבו בעתיד, מפני שאינו מפסידם באופן ישיר.[64]

ט. שאריות שאין בהן קדושת שביעית, מותר להשליכן לפח האשפה.

י. אין להשליך דברי מאכל שיש בהם קדושת שביעית לפח האשפה, מפני שהם נמאסים בכך.[65]

יא. דרך הטיפול העדיפה בשאריות הפירות:

  1. מומלץ להכין בכל בית מתקן או כלי ייעודי ('פח שמיטה') שבו ניתן להניח את כל שאריות המזון שישנן, ורק לאחר שתירקבנה מעט, מותר להשליכן לפח האשפה.
  2. כאשר מדובר בשאריות של מזון מוצק, יש להניח אותן בשקית מיוחדת ולשמור אותן בכלי הייעודי, עד שלא תהיינה ראויות למאכל אדם, ואחר כך מותר להניח את השקיית בפח האשפה.[66]
  3. בכלי הייעודי אסור לערב שאריות פירות טריים עם ישנים, מפני שהם נמאסות בכך. כמו כן אסור לערב שם שאריות מזון נוזלי מסוגים שונים או לערב שאריות של נוזלים ומוצקים ביחד, אף אם ניתן להפרידם שוב לאחר זמן.

יב. אם הפירות הם ממינים שונים ולא נגרם לכל מין נזק ממשי, אפשר להקל במקום הצורך ולערבב את שאריותיהם. אם נגרם לכל מין נזק ממשי כגון בתבשילים שונים, אין לערבבם, אלא יש להכניס כל מין לשקית נפרדת ואז לזרוק ל'פח השמיטה'.

יג. מותר לזרוק את הפירות שבפח הייעודי לפח המרכזי לאחר שהפירות נרקבו ואינם ראויים למאכל אדם. בפירות יש לחכות שבוע לערך, ובתבשיל – כיומיים. מובן שאם יש בפח זה פירות שהונחו בתאריכים שונים, יש לחכות מעת הנחת הפירות האחרונים.

 

3. מקרים נוספים

יד. פירות המאוסים על האדם – יש בהם קדושת שביעית כל זמן שמקובל להשתמש בפירות כאלה למאכל בהמה, ומותר לזרוק אותם לפח האשפה, מפני שדבר זה אינו פוסל אותם מלשמש למאכל בהמה.[67]

טו. שאריות מזון שנשארו זמן רב מחוץ למקרר עד שנשתנה טעמן ולא מקובל יותר לאוכלן – מותר להשליכן לפח.[68]

טז. איסור הפסד חל גם על מרק ירקות ומים שבישלו בהם ירקות עד שקיבלו מהם טעם טוב, גם כשאין בהם ירקות שניתן לראותם (כגון מי סלק, שיש העושים מהם חמיצה), ויש להניחם בכלי הייעודי בתוך שקית, או להשאירם גלויים במשך הלילה.[69]

יז. מותר לשטוף שארית מועטה של מזון הדבוקה בדופנות הסיר, או בכלי הבישול האחרים, בקרש חיתוך, בפומפייה וכדומה.[70]

 

4. הפרדת פסולת

יח. בבתים שבהם מתבצעת בכל ימות השנה 'הפרדת פסולת במקור', דהיינו הפרדה במטבח הבית בין פסולת אורגנית (שאריות קליפות וירקות, קליפות ביצים, בשר וכדומה) לבין פסולת מוצקה (פלסטיק, זכוכית וכדומה), והן מושלכות לפחים שונים, ניתן להמשיך ולהפריד את הפסולת, אלא שיש לנהוג לפי ההנחיות של 'פח השמיטה'. במקום לשים את השאריות של הפסולת האורגנית בשקית ניילון, ניתן לשים אותן בשקיות נייר.

יט. בפינוי הזבל במשאיות הזבל, ובמתקן קצה שבו מתבצע תהליך ההפיכה של הפסולת לקומפוסט (באופנים השונים), מותר לפנות ולעבד את הפסולת כרגיל, כבכל שנה.[71]

           

5. האכלת בעלי חיים בשאריות

כ. מותר לתת לבעלי חיים קליפות ושאריות של פירות שיש בהן קדושת שביעית, שאינן מיועדות כבר למאכל אדם.[72]

כא. דברי מאכל הראויים למאכל אדם – אסור להשתמש בהם למאכל בעלי חיים.[73]

כב. דברי מאכל שנפסלו ממאכל אדם – מותר לתת אותם לבעלי חיים.[74] היתר זה מותנה בכך שלא ניתן להחזיר את המצב לקדמותו ולהכשיר את המאכל לאדם.[75]

כג. ירקות ופירות שנאכלים רק כשהם קלופים, ואדם לא יבוא כלל לאכול את הקליפות, מותר לתת את הקליפות מייד לאחר הקילוף לבעלי חיים, ואין צורך לחכות לריקבונם.

 

6. קומפוסט – דשונת

כד. הבעייתיות בקומפוסטר היא העובדה שמכניסים למכשיר באופן רציף שאריות של פירות וירקות, דבר שגורם בהכרח לריקבונם, ואילו אין להפסיד פירות שביעית.

כה. ניתן לשים את שאריות המזון על גבי שקיות נייר או עיתונים וכדומה (כך לא גורמים לריקבון בידיים), ולערבב את התכולה שבמתקן רק כשבוע לאחר הנחת הפירות האחרונים במתקן. מותר להוסיף חומרים שגורמים לריקבון נוסף (תולעים אדומות, 'בוקאשי') רק כשבוע לאחר הנחת הפירות האחרונים במתקן.

כו. מותר להכניס עם שאריות המזון הקדוש בקדושת שביעית שאריות של חומרים שאינם קדושים, בתנאי שאינו מפסיד את פירות השביעית.

כז. לאחר שתהליך הכנת הקומפוסט הסתיים, מותר להוציא את הקומפוסט לתוך שקים ולהניחו במחסן בצורה מסודרת, אך אין לעשות ממנו ערמות בחצר. מותר לפזר אותו כפי הנחיות הדישון.

כח. אין להניח בשביעית מתקן חדש של קומפוסט על גבי הקרקע, משום שבכך הוא מטייב את הקרקע שעל גביה המתקן מונח, אך ניתן להעמיק את הבור בתוך האדמה ולהניח שם שאריות, או להניח את הקומפוסטר במקום שאין בו צמחים.[76]

 

7. טיפול בשאריות מזון הקדושות בקדושת שביעית במטבח הציבורי

כט. במטבחים גדולים כגון בסיסים צבאיים, בשירותי הסעדה (קייטרינג), במלונות וכדומה, שאריות אוכל שיש בהן קדושת שביעית יוצרות בעיה שאינה פשוטה כל עיקר, אך אין ספק שאין להימנע מקניית תוצרת שביעית בשל כך, שכן קניית תוצרת זו מחזקת את החקלאים שהם המתמודדים העיקריים עם ניסיון מצוות השביעית.

ל. מכיוון שבמטבחים ציבוריים כמות התוצרת המעובדת גדולה, יש להיערך מראש ולהכין כלי אחסון גדולים עבור שאריות המזון הקדושות בקדושת שביעית. יש לוודא כי כלים אלו מאושרים גם מבחינת נוהלי משרד הבריאות בנושא עודפי מזון.

לא. עיבוד התוצרת במטבח:

  1. מותר לקלף את התוצרת כרגיל. את הקליפות שעדיין ראויות למאכל אדם יש לשמור בתוך פח ייעודי, למשך מספר ימים, ולאחר מכן להשליכן לפח הראשי.
  2. מותר לקלוף את תפוחי האדמה במכונת הקילוף הרגילה, גם אם בשל כך הקליפות מוזרמות ישירות לביוב.[77]
  3. מותר לעבד את כל סוגי הפירות והירקות שישנה רגילות לעבדם.
  4. מומלץ לתכנן את התפריט באופן שבו הפרי שמשתמשים בו ינוצל ברמה המיטבית.

לב. שטיפת כלי העיבוד, כלי ההגשה וכלי האוכל מותרת כרגיל, אולם את שאריות המזון הקדושות בקדושת שביעית, גם כשהן בתערובת עם מזון שאינו קדוש, יש להניח בכלי הייעודי לכך.

לג. אין מניעה לערבב פירות או תבשילים שיש בהם קדושת שביעית עם פירות או תבשילים שאין בהם קדושת שביעית, ובלבד שלא יתקלקלו או ייגרם להם נזק עקב הערבוב.[78]

לד. הדרך הטובה ביותר, הן מהבחינה ההלכתית והן מהבחינה החינוכית, היא להודיע למסובים באילו פירות וירקות יש קדושת שביעית, ולהניח באמצע השולחן כלי ובו המסובים יניחו רק את שאריות הפירות והירקות הנ"ל.

לה. אם בשל נוהלי משרד הבריאות לא ניתן לשמור אוכל שבושל וחומם מטעמי בריאות, מותר לאסוף את כל האוכל שנותר ושלא ניתן לשומרו, להכניסו לשקיות ניילון ולהשליכו לפח, מכיוון שבמקרים אלו אין עירוב של אוכל חדש וישן. האוכל מצוי בשקיות, והוא מפונה ונקבר באתרי הטמנה לאחר מספר ימים מועט.

 

שימושים נוספים בפירות שביעית

1. יסודות ההלכה

א. פירות שביעית ניתנו לא רק לאכילה ולשתייה אלא לשימושים נוספים הדומים לאכילה, כגון הדלקה וסיכה בשמן.[79] שימושים אחרים, שאינם דומים לאכילה – אסורים. ההגדרה הכללית לשימושים המותרים היא "הנאתו וביעורו שווה",[80] דהיינו שבזמן ההנאה מהפרי, הוא גם כלה מהעולם.

 

2. הדלקת הנר

ב. שמן העשוי מזיתים (או מצמחים אחרים) שיש בהם קדושת שביעית – מותר להשתמש בו למאור.[81] לכן מותר להדליק בו נרות שבת שנועדו לשימוש האדם.[82]

ג. אין להשתמש בשמן של שביעית לשם הדלקה שאינה להנאת האדם, כגון הדלקת נרות חנוכה שאסור ליהנות מאורם,[83] וכן הדלקת נר זיכרון (יארצייט) או נר משמן בעמוד התפילה של בית הכנסת.[84]

ד. אסור לשפוך שמן של שביעית להדלקה בתוך מדורה.[85]

 

3. שימושי רפואה

ה. נאמר בתורה:[86] "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". מכאן למדו חז"ל: "לאכלה – ולא למלוגמא (תרופה)".[87]

ו. איסור זה כולל שני חלקים:

  1. אין להכין תרופות ומשחות מפירות שיש בהם קדושת שביעית.[88]
  2. אין לאכול או לשתות פירות שביעית כשניכר שעושה כן לרפואה, אך אם משתמש בהם באופן שמשתמשים בו גם אנשים בריאים, כחלק ממאכל – מותר.[89]

ז. מותר לשים משקה חריף בפה לצורך שיכוך כאב שיניים, אם בולע אותו לבסוף.[90] קל וחומר שמותר לשתות משקה חריף באופן הרגיל (או כתוספת לתה), אף על פי שכוונתו לשכך בכך את הכאב.

ח. אסור לגרגר שמן של שביעית לשם שיכוך כאבי גרון,[91] אבל מותר לשתות משקה מבושל בשמן (כגון מרק עוף) לשם הקלה על הכאב.

ט. מותר להשתמש במאכל בהמה לתרופה.[92]

י. צמחי מרפא שלא מקובל להשתמש בהם אף למאכל בהמה – אין בהם קדושת שביעית, ומותר לאוכלם ולהכין מהם תרופות בכל דרך.[93]

יא. אין להכין ויטמינים מפירות שביעית, אף על פי שהם מיועדים גם לאנשים בריאים.[94]

יב. מותר ליטול תרופות שיש בהן מרכיבים הקדושים בקדושת שביעית, אף אם הכנתן הייתה בדרך שאינה מותרת.[95]

 

4. סיכה

יג. מותר להשתמש בפירות שביעית לצורך סיכת הגוף בפירות שזו הדרך המקובלת להשתמש בהם (כגון שמנים שונים), אך אין להשתמש בפירות שלא נהוג לסוך בהם, כגון יין, או שהם נפסדים בכך, כגון אבוקדו.[96]

יד. אין להכין משחות ומוצרי קוסמטיקה שונים משמן ומפירות אחרים של שביעית.[97]

טו. אדם שרגיל לסוך בשמן – מותר לו לסוך את הגוף או את הראש בשמן של שביעית גם לצורך רפואה,[98] אבל אין להשתמש בצמר גפן לשם כך.[99]

טז. אין להשתמש בפירות או שמן של שביעית לסיכת כלים[100] או בהמה.[101]

 

5. צביעה

יז. מותר להשתמש בפירות שמיועדים לצביעה, אך אין לצבוע בהמה בצבעים אלו.[102]

יח. צבעים המיועדים למצווה, כגון עפצים לכתיבת ספר תורה או לצביעת תפילין – יש בהם קדושת שביעית, ומותר לכתוב ולצבוע בהם.[103]

 

6. ניקיון

יט. אין להשתמש בלימון ובחומץ משביעית לצורך הברשת בגדים או הברקת סירים וכדומה.[104]

 

7. שימושים שונים

כ. הרוצה לתלות פירות שביעית לנוי בסוכה, יאמר: 'איני בודל מפירות אלו כל בין השמשות של שמונת ימי הסוכות'. בכך יהיה מותר לו להשתמש בהם בכל עת, גם במהלך חג הסוכות.[105]

כא. אסור להכין כלים וכדומה מפירות שביעית,[106] וכן אין לחקוק צורות בפירות שביעית לשם נוי, או לעשות מהם צורות שונות,[107] אם לא אוכלים אח"כ את שאר החלקים. אך אם הפרי נאכל לאחר מכן- מותר.[108]

 

8. שמנים אתריים

כב. שמנים שמשמשים בדרך כלל לסיכה או לריח, מותר להפיק מהם את השמנים שלהם. צמחים שהשימוש הרגיל שלהם הוא לאכילה, אין להפיק מהם שמנים אתריים.

לכן:

כג. אין לעשות שמנים אתריים לסיכה או לרפואה מפירות הראויים למאכל.

כד. צמחים המשמשים בעיקר לאכילה, לתבלינים וכדומה, ויש כאלו שמפיקים מהם שמן לצרכים רפואיים, יש בהם קדושת שביעית, ואין להפיק מהם שמן. לכן אין לעשות שמן מצמחים כגון: רוזמרין, מליסה, מנתה, נענע, לואיזה, זעתר, מרווה, אורגנו, בזיליקום, שיבה, פטרוזיליה, סטיביה, זוטה לבנה, עשב לימון, מיורם והדומים לאלו.

כה. צמחים שאין להם פרי, אך יש בעליהם שמנים שמיועדים לסיכה, יש בשמנים המופקים מהם קדושת שביעית, ומותר להפיק אותם בשמיטה: גרניום, אקליפטוס, לבנדר, אלוורה, טיון דביק, פגם, סרפד וכו'.

כו. צמחים שעיקר ייעודם לסיכת האדם, יש בהם קדושת שביעית, ומותר לסוך בהם, אבל אסור לעשות מהם שמנים להרחה.

 

9. שזירת פרחים וענפים

כז. מותר לשזור פרחים, ענפים וכדומה מצמחים שגדלו בשביעית, שכן באלו אין קדושת שביעית. יש לגזום אותם מהעץ בשינוי, או באופן שאינו מיטבי לצמח.

כח. מותר אף לייבש פירות כגון קליפות לימון לשם נוי, כאשר מניחים אותם במקום מסודר. יש לנהוג בהם קדושה כל עוד הם ראויים למאכל, וריחם לא פג.

 

 

 

 

 

[1] רמב"ם (שמיטה ויובל פ"ה ה"ג). ועיין משפט כהן (סי' פה).

[2] הרדב"ז (מעשרות פ"ג הי"א) וערוך השולחן (סי' כד סעיף ט) כתבו שהולכים אחר מה שמקובל כ"דרך העולם", אף שאינו השימוש העיקרי במין זה. וכך משמע ממש"כ המשנה ברורה (סי' רה ס"ק ג) לעניין ברכות. החזו"א (סי' כה ס"ק לב ד"ה ויש) מסתפק אם הולכים אחר רוב הפירות, אחר מיעוט מצוי או אחר מה שטוב לרוב בני אדם. ולדעת הרב קוק (משפט כהן סי' פה) קובע השימוש הרגיל עפ"י רוב באותו מין. ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ד).

[3] עפ"י חיי אדם (סי' נא, נשמת אדם ס"ק א).

[4] ישנן כמה סוגיות בש"ס העוסקות במנהגי מקום מסוים, עד כמה הן משפיעות על שאר העולם ראה שבת (קמד ע"ב), רמב"ם (כלאים פ"ה הי"ח), תוספות (שבת צב ע"ב ד"ה ואת"ל), מג"א (סי' שכ ס"ק א), חזו"א (סי' כה ס"ק לב ד"ה ובכל), ועי' חוקות הארץ (כלאים ה, יח, עמ' 446).

[5] ראה בהערה הקודמת. ועי' מש"כ במשפטי ארץ (פרק כב סעי' ד) עפ"י שו"ת הרדב"ז (ח"א סי' מד). וכן משמע מהרמ"א (או"ח סי' שכ סעי' א). ועי' שו"ע (או"ח סי' רד סעי' ח).

[6] כך הורה הגר"מ אליהו, משום שאם יאבד ללא פעולה זו - זוהי "דרכו". וכך הורה הרה"ג יעקב אריאל עפ"י דברי הגרא"מ שטיינברג והגר"נ ויידנפלד (בית רידב"ז, משמרת להבית דף כא-כג). והגר"ש ישראלי הורה שניתן להקל רק בגרמא.

[7] חזו"א (סי' יד ס"ק י) וכשם שמותר לנפות קמח גם יותר מהרגלו. ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ז).

[8] פאת השולחן (סי' כד סעיף ג). ועיין רמב"ם (פ"ה ה"ג, ובפיה"מ תרומות פי"א ה"י).

[9] משפט כהן (סי' פה); ספר השמיטה (עמ' לא סעיף ב); כרם ציון (פרק יד סעיף ב). והגרי"ב זילבר (הלכות שביעית סי' ה; כסא דוד ס"ק ט; משנת בנימין סי' מב סבור שיש להחמיר אף אם רוצה לחתוך קליפות עבות מפני שממהר וכדומה.

[10] פירות שביעית (פרק יח סעיף ה) בשם הגרי"ש אלישיב.

[11] עפ"י רמב"ם (תרומות פי"א ה"ב), פאת השולחן (סי' כד סעיף ד) ועיין משפט כהן סי' פה ושבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ד הערה 35-34).

[12] עפ"י הרב קוק (משפט כהן סי' פה).

[13] כך נמסר בשם הגרי"ש אלישיב (משפטי ארץ פרק כב סעיף טז והערה 35).

[14] עפ"י תוספתא (שביעית פ"ו ה"ד) המתירה סחיטת תבלין. וכ"כ: חזו"א (סי' כה ס"ק לב ל"ה ולימון); כרם ציון (פרק יג סעיף ח). חזו"א (סי' כה ס"ק לב ד"ה אמנם); הגרצ"פ פראנק (כרם ציון פרק יג, גידולי ציון ס"ק ב); והגרש"ז אויערבך (כרם ציון שם ס"ק א; מנחת שלמה סי' מו. אומנם הרמב"ם (מעשר שני פ"ג הי"א) כתב שאסור להכין מיץ ממינים אחרים, פרט לזיתים וענבים, אך כתבו הפרשנים שדין זה הוא מכיוון שאין לעשות משקה מאוכל, לכן כל מין שדרך השימוש המקובלת שלו היא משקה, ניתן לסחטו.

[15] כרם ציון (פרק יג סעיף ח) לעניין סחיטת גזר. וכך הורה הגר"מ אליהו.

[16] חזו"א (סי' כה ס"ק לב); הגרש"ז אויערבך (כרם ציון פרק יג; גידולי ציון ס"ק א; מנחת שלמה סי' מו). ועיין משפטי ארץ (פרק כב סעיף יד).

[17] עפ"י פאת השלחן (סי' כד סעיף ד). ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ד). אך אם יתברר שדבר מסוים מקובל בתעשיית המשקאות - מסתבר שיהיה מותר. לעניין הכנסת דובדבנים של שביעית ליין לשם הכנת יין דובדבנים (וישניאק), עיין בהלכות שביעית (סי' ה, כסא דוד ס"ק לה). ולעניין הכנת וישניאק מיין של שביעית - נראה שמותר, מפני שמשביחו בכך. וכך משמע במשפט כהן (סי' פה) שדן בעניין יינומלין.

[18] קליפות ההדרים מיועדות בדרך כלל למאכל בהמה. שימוש בהן לצורך האדם הוא תוספת מעלה, ולכן יש להתיר אף ששריית הקליפות באלכוהול גורמת לכך שייפסלו משימוש אף לבעלי חיים. בענבי הדס לא מקובל להשתמש, ומסתבר שאין בהם קדושת שביעית כלל. ואף אם נאמר שיש בהם קדושת שביעית (ועיין רע"ב מעשרות פ"א מ"ג ד"ה וכל השחורים), היא נובעת רק ממחשבת המלקט או הנוטע, שעשה זאת לצורך שימוש כזה, ואם כן שימוש זה מותר.

[19] מסתבר שכבישה ובישול הם שני דברים שונים במהותם, ואף שיש דינים שלגביהם דין כבוש כמבושל - אין הדבר נוגע לעניין שביעית. וכך נמסר בשם הגרי"ש אלישיב (משפטי ארץ פרק כב סעיף ג).

[20] רמב"ם (פ"ה ה"ג). בטעם האיסור ראה ר"ש (פ"ח מ"ב ד"ה ירושלמי) לעניין דרך אכילה המקובלת רק במגזר מסוים של הציבור, ראה לעיל סעיף ג.

[21] משפט כהן (סי' פה) עפ"י פאת השולחן (סי' כד ס"ק טו). ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ה הערות 43-42, פ"ה הכ"ב הערה 3). ועיין משפטי ארץ (פרק כב סעיף ח).

[22] כרם ציון (פרק יג סעיף ה, ז); שו"ת משנת יוסף (ח"א עמ' קכא).

[23] הלכות שביעית (סי' ה, כסא דוד ס"ק לד).

[24] בהלכות שביעית (שם) כתב שמותר לזרקו, אך קשה להקל בזה מפני שטעמו של הלימון נשאר בו גם לאחר השימוש. ועיין הלכות שביעית (סי' ו, כסא דוד ס"ק נז).

[25] רמב"ם (פ"ה הכ"ב). ועיין שבת הארץ (שם).

[26] כך הורה הגר"מ אליהו. וכן נמסר בשם הגרי"ש אלישיב (משפטי ארץ פרק כב סעיף ג). הגר"מ אליהו הוסיף שאסור לעשות דבר שאינו מקובל אם גורם לכך שבני אדם אחרים לא ירצו לאכול ממנו.

[27] כך נמסר בשם הגרי"ש אלישיב (משפטי ארץ פרק כב סעיף ז והערה 15). במקום אחר (פרק כא סעיף ז והערה 10) נמסר שאין למרוח מחבת או תבנית אפייה בשמן של שביעית למניעת הדבקה של המאכל, אלא אם נועד גם להוספת טעם. והגר"מ אליהו הורה להקל גם במקרים אלו.

[28] עפ"י חזו"א (סי' כה ס"ק לב ד"ה מן). בהלכות שביעית (סי' ה, כסא דוד ס"ק יח) הוסיף שצורת הפרי צריכה להיות ניכרת. וכך הורה הרה"ג יעקב אריאל.

[29] ולדעת הרב קוק (משפט כהן סי' פד, פה; דעת כהן סי' רמ) אסור להכין ריבה מפרי התפוז, ולא התיר אלא בקליפות.

[30] משפט כהן (סי' פד, פה); דעת כהן (סי' רמ).

[31] ספר השמיטה (עמ' כט סעיף ב); כרם ציון (פרק יג סעיף ב). החזו"א (סי' יד ס"ק יב ד"ה תניא) מוסיף שאסור לכבוש כמות גדולה, מפני שנחשב כסחורה.

[32] כך הורה הגר"מ אליהו, והסביר שהרמב"ם (תרומות פי"א ה"ד), האוסר לכבוש בצל בשמן של תרומה, אוסר משום שהבצל מקלקל את השמן לגמרי (ועיין רדב"ז שם). לעומת זאת בכבישת ירקות בחומץ אין החומץ נפסל לשימוש חוזר, אף שלא מקובל לעשות כך. וכך הורה הגר"ש ישראלי.

ועיין הלכות שביעית (סי' ה, כסא דוד ס"ק מ) שמתיר לכבוש בחומץ מפני שכיום לא מקובל כל כך להשתמש בו לאכילה אלא לכבישה.

[33] כך הורו הגר"ש ישראלי והגר"מ אליהו. וטעמם, שאף על פי שעל ידי כך אינם ראויים לאכילה באותו הזמן – מותר להקפיא, מפני ששינוי החוזר לקדמותו אינו נחשב שינוי או הפסד. בעל ערוך השולחן (סי' כד סעי' ח) כתב שאסור להקריש משקה. ונמסר בשם הגרי"ש אלישיב (משפטי ארץ פרק כב הערה 29) שהקרשה היא תוספת חשיבות ולכן מותרת.

[34] עפ"י תוספתא (פ"ו הכ"א, פ"ח ה"ב); ועיין תוספתא כפשוטה (עמ' 541, 571). ומוכח שמותר אף כשעושה מעשה בידיים ולא רק בגרמא על ידי השמש. ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ד והערה 28).

[35] שימור בחומר משמר הרי הוא ככבישה, המותרת במינים הרגילים בכך. ואם מבשלים את הפירות, הדבר מותר גם באותם מינים הרגילים בכך. הרה"ג יעקב אריאל הוסיף שאותם מינים שיש בהם עודף ויש חשש שייזרקו אם לא ייעשו מהם שימורים, מותר לשמר אותם גם אם אין דרכם בכך.

[36] רמב"ם (פ"ה ה"י): "אבל אין מכבסין בפירות שביעית... שנאמר והיתה שבת הארץ 'לכם לאכלה' ולא למלוגמא".

[37] עפ"י רמב"ם (פ"ח ה"ה) ושבת הארץ שם, מותר למכור לחשוד כדי שמן ויין בכמות המספיקה לו לצריכה שנתית.

[38] עפ"י רמב"ם (תרומות פי"א ה"ב).

[39] באופן מעשי ניתן להשאיר את השאריות מגולות למשך הלילה, ומכיוון שלאחר מכן אין אפשרות להשתמש בהן (מדין משקים מגולים) אין בהן קדושה וניתן להשליכן.

[40] עפ"י מנחת שלמה (סי' כה בסופו); ברית עולם (סי' ה סעיף מז). והגר"מ אליהו הורה שמותר לפסטר מפני שכיום זוהי דרך הכנת היין.

[41] משפטי ארץ (פרק כב סעיף ו). אך באופנים שבהם אין טעמו של היין נפגם נראה שיש להקל.

[42] עפ"י רמב"ם (תרומות פי"א ה"ד). וכך פסק הרב קוק (משפט כהן סי' פה). ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ה).

[43] פאת השולחן (סי' כד סעיף ו וס"ק יח); בית רידב"ז (שם סי' ה סעיף ו בהג"ה). הגרצ"פ פראנק (כרם ציון פרק יג; גאון צבי ס"ק ד) כתב להקל בשביעית בזמן הזה לעשות מרקחת מיין של שביעית. ועיין הלכות שביעית (סי' ה, כסא דוד ס"ק לח-לט). מכאן יש מקום להסיק שמינים הנאכלים חיים ומבושלים, אין לבשל באופן שבו מתמעטת הכמות שלהם, כגון לאדות אותם ללא מים, אלא אם הדבר משביח אותם בעליל. וכך משמע במשפט כהן (סי' פה).

[44] משפטי ארץ (פרק כב סעיף ז).

[45] עפ"י רמב"ם (תרומות פי"א ה"ב).

[46] זאת משום שמדובר בפעולה שמהותה הצמחה, ויש בכך סוג של זריעה, ולכן מותר לעשות פעולה זו רק בבית ובמצע מנותק (קערה נחשבת גם היא למצע מנותק).

[47] פאת השולחן (סי' כד סעי' ד). ולדעת הרב קוק (משפט כהן סי' פה) ייתכן שיש אף מצווה לאכול את הפירות במצב זה כדי שלא ייפסדו.

[48] הגרצ"פ פראנק (כרם ציון פרק יג, גאון צבי ס"ק א); הגרש"ז אויערבך (כרם ציון שם; גידולי ציון ס"ק א; מנחת שלמה סי' מו).

ויש אוסרים: הערת הגר"ש ישראלי. וכך משמע מפאת השולחן (סי' כז ס"ק מה), מהרידב"ז (סי' ז סעיף יא ד"ה והנה) ומהחזו"א (סי' יג ס"ק ח). ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ב, ה, ז).

[49] כשם שאין מבטלים איסור מלכתחילה.

[50] שו"ת אז נדברו (ח"י סי' מה). ועיין שבת הארץ (פ"ו ה"ג אות ב).

[51] עפ"י רמב"ם (שמיטה ויובל פ"ה הכ"א, פ"ז הט"ו, תרומות פי"א ה"י). ועי' שבת הארץ (פ"ה הכ"א אות א-ב).

[52] חזו"א (סי' יג ס"ק יא ד"ה פ"ז) וספר השמיטה (עמ' לא סעיף א) עפ"י רמב"ם (תרומות פי"א הי"א). ועיין 'כסף משנה' (פ"ז הט"ו); ספר השמיטה (שם הערה 5); 'שו"ת משנת יוסף' (ח"א סי' לח אות ד); 'שו"ת שבט הלוי' (ח"ז סי' רכד); שבת הארץ (פ"ה הכ"א אות ג-ד, פ"ז הט"ו אות א). נמסר בשם הגרי"ש אלישיב (משפטי ארץ פרק כג הערה 10, ועיין הערה 11) שאם הוריד מהגרעין את כל מה שברצונו לאכול ממנו - מותר לו לזרוק את השאר.

[53] יש דיון נרחב באחרונים האם יש קדושת שביעית בקליפות תפוזים ראה הרב קוק (משפט כהן סי' פד, דעת כהן סי' רמ), הגרש"ז אויערבך (מובא בשו"ת משנת יוסף ח"א סי' ל) חזו"א (סי' יד ס"ק י ד"ה ובמ"ב, מעשרות סי' א ס"ק ל), בזמננו מכיוון שגם בתעשייה משתמשים בקליפות תפוזים, יש לכתחילה לנהוג בהם קדושה.

[54] חזו"א (מעשרות סי' א ס"ק לא ד"ה וגרעינין); שו"ת משנת יוסף (ח"א סי' לח אות ד). ועי' שם שדן בקדושת שביעית בגרעיני אגסים ותפוחים הנאכלים עם הפרי.

[55] חזו"א (סי' יג ס"ק יא) עפ"י רמב"ם (שם). והגר"מ אליהו הורה שאסור לזרקן לפח, משום ביזיון פירות שביעית.

[56] נמסר בשם הגרי"ש אלישיב (משפטי ארץ פרק כג סעיף יג והערה 27) שלא שייכת קדושת שביעית בדבר שאין דרך בני אדם לאכלו.

[57] חזו"א (סי' יד ס"ק י) וכשם שמותר לנפות קמח גם יותר מהרגלו. עי' שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ז). ומקור הדין בתו"כ (אמור פר' ד הל' יא).

[58] פאה"ש (סי' כד סעי' ג). ועי' רמב"ם (פ"ה ה"ג, ובפיה"מ תרומות פי"א ה"י).

[59] משפט כהן (סי' פה); ספר השמיטה (עמ' לא סעי' ב); כרם ציון (פרק יד סעי' ב). וכ"כ הגרי"ב זילבר (הלכות שביעית סי' ה, כסא דוד ס"ק ט; משנת בנימין סי' מב) להחמיר אף אם רוצה לחתוך קליפות עבות מפני שממהר וכדו'.

[60] רמב"ם (פ"ז הכ"ב). ועי' שבת הארץ (אות ב). ולענין ביעור בתבשיל כזה ראה פרק כד סעיף יא, ולענין סחורה במוצר כזה ראה פרק ט סעיף ה.

[61] לעניין קדושת שביעית בענפים ופרחים ריחניים ראה פרק ה סעיפים יב- יד. והגר"מ אליהו הוסיף שגם לאחר נבילת הפרח אין לזרוק אותו לפח האשפה, משום ביזיון פירות שביעית.

[62] כך נמסר בשם הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ, משפטי ארץ (פרק כא הערה 15) ולדעתם אין איסור בגרם הפסד הבא מכוח אכילת פירות שביעית.

[63] כך הורה הגר"מ אליהו.

[64] משפט כהן (סי' פה בסופו); חזו"א (סי' יד ס"ק י).

[65] עפ"י 'משפט כהן' (סי' פה). לדעת הגר"ש ישראלי אין קדושת שביעית בשאריות מזון שאין דרך בני אדם לאוכלן לאחר שנשארו (כגון שאריות אוכל שנותרו בצלחת).

[66] לפי בדיקות שערך הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר, ההכנסה לשקית וסגירתה אינה מזרזת את תהליכי הריקבון. ואם השקיית סגורה היטב - אין השפעה לכך שהיא מונחת באשפה.למעשה יש להבחין בין פחי אשפה המרוקנים לתוך משאיות המצויידות במדחסים הקורעים את השקיות, לבין פחי אשפה המרוקנים לתוך מקומות בהם אין מדחסים. כיום הרוב המוחלט של הזבל הביתי מפונה בעזרת משאיות עם מדחסים, ולכן יש להשאיר את שאריות המזון בפח מיוחד לשמיטה, ורק לאחר מכן להוציא לפח האשפה המרכזי.

[67] הרב קוק (שבת הארץ פ"ה הי"ב אות א; קונטרס אחרון סי' כא); 'תורת הארץ' (פרק ח אות כו); הגרש"ז אויערבך (סי' י אות ו ד"ה ומיהו). וכן משמע בירושלמי (מעשר שני פ"ב ה"א), ועיין ביאור הגר"א ו'פני משה' (שם); 'שו"ת ציץ אליעזר' (חי"א סי' סח אות ד). ו'תורת השמיטה' (סי' יב ציון עא) נוטה להקל עפ"י הרמב"ם (מעשרות פ"ג הי"א). לדעת החזו"א (סי' יג ס"ק כד) אמנם יש קדושת שביעית במאכל אדם שנעשה ראוי לבהמה, אך במקום אחר (סי' יד ס"ק י ד"ה נראה, מסקנה) מסתפק לומר שאין להחמיר אלא אם מקובל ע"י רוב בני אדם לתת את המאכל הזה לבהמה.

[68] עיין שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות א), 'שו"ת אז נדברו' (ח"ד סי' נו) ו'כרם ציון' (פרק יג הערה 6) שהסיק שתבשיל שאינו מתקלקל בלינת לילה אחד מחוץ למקרר - אין היתר להפסידו אף לאחר לינת לילה.

[69] 'כרם ציון' (פרק יג הערה 16) עפ"י רמב"ם (שמיטה ויובל פ"ז הכ"ב; מאכלות אסורות פט"ו ה"ח).

 לעניין עצמות שנתבשלו במרק עם ירקות של שביעית, עיין 'שו"ת שבט הלוי' (ח"ז סי' קפ אות ב) שכתב שמכיוון שאין דרך להשתמש בהן למאכל אדם או בהמה - אין בהן קדושת שביעית. הגר"מ אליהו כתב שאם הן ראויות לאדם (על ידי מציצה וכדומה) יש בהן קדושת שביעית, ואם לא - אין בהן קדושת שביעית כלל.

[70] הגר"ח ברלין (בספר השמיטה עמ' לא הערה 5) עפ"י רמב"ם (תרומות פי"א הי"ד-הט"ו). ועיין מהר"י קורקוס (שם) שהסביר את דברי הרמב"ם באופנים שונים, ומהם ניתן ללמוד לענין שביעית. ואכן ה'מקדש דוד' (סי' נט ס"ק ד ד"ה כתב הרמב"ם) כתב עפ"י התוספתא (פ"ז ה"ב) שיש קדושת שביעית בשאריות מזון. ובמשפטי ארץ (פרק כג סעיף 22) הביא ראיה להיתר מה'כסף משנה' (הל' מעשה הקרבנות פ"י ה"י). ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ב).

[71] מכמה טעמים: א. ההכנסה לפח זה הוא רק לאחר שהשאריות הן במצב של ריקבון מסוים, ובמקרים רבים הפסולת אינה ראויה אפילו למאכל בהמה. ב. מכיוון שרוב החקלאים מוכרים את הקרקע בהיתר מכירה אין בפירותיהם קדושת שביעית, ואם כן רוב השאריות שמגיעות אינן קדושות בקדושת שביעית, ו'כל דפריש מרובא פריש'.

[72] מכיוון שאינם עומדים עוד למאכל אדם באופן רגיל, 'פאת השלחן' (סי' כד סע' יז וס"ק נה).

[73] רמב"ם (פ"ה ה"ה). ועיין שבת הארץ (שם). לעניין עצמות שנתבשלו במרק עם ירקות של שביעית, אם מותר לתת אותן לכלבים, ראה לעיל סעיף טז בהערה.

[74] 'פאת השולחן' (סי' כד סעיף יז וס"ק נה).

[75] הרב קוק (שבת הארץ פ"ה הי"ב אות א).

[76] ראה הרב י. עמיחי (התורה והארץ ג עמ' 234).

[77] ראה הרב י. עמיחי( קילוף תפוחי אדמה הקדושים בקדושת שביעית על ידי מכונה, אמונת עתיך 39).

[78] עי' שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ז).

[79] תו"כ (בהר פר' א הל' י); רמב"ם (פ"ה ה"א).

[80] סוכה (מ ע"א); בבא קמא (קב ע"א). ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"י אות א).

[81] רמב"ם (פ"ה ה"א וה"ח). לביאור מקור הדין ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"א הערה 1).

[82] 'כרם ציון' (פרק יג סעיף טו).

[83] 'בית רידב"ז' (סי' ה סעיף ט בהג"ה לפאה"ש); 'בצאת השנה' (עמ' נח סעיף ח). וכך הורה הגר"מ אליהו, והוסיף שיש להחמיר גם בהדלקת ה"שמש" בשמן של שביעית, מפני שיש אוסרים שימוש לאורו לכתחילה. לדעת הגרש"ז אויערבך הדבר מותר מפני שלדעתו התורה התירה כל הדלקה בפירות שביעית, ובלבד שלא תהיה השחתה של השמן. ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"ח אות ב).

[84] ספר השמיטה (עמ' לב סעיף ב). ב'שו"ת יביע אומר' (ח"ג יו"ד סי' יט) הסיק שמותר להדליק נרות אלו בלילה. ועיין 'בצאת השנה' (עמ' נט הערה 11); שבת הארץ (פ"ה ה"ח אות ב).

[85] רמב"ם (פ"ה ה"ח). ועיין שבת הארץ (הערה 3).

[86] ויקרא (כה, ו).

[87] סוכה (מ ע"ב); רמב"ם (פ"ה ה"י).

[88] רמב"ם (פ"ה ה"י והי"א). ועיין שבת הארץ (פ"ה הי"א אות א).

[89] תוספתא (פ"ו ה"ב). ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ג). ההגדרות המעשיות הן כמו בהלכות שבת. לעניין זה ועיין שמירת שבת כהלכתה (פרק לד סעיף ד-ה).

[90] ראה בהערה הקודמת. וכך הורה הגר"מ אליהו, והוסיף שמותר גם לשים קוניאק בתה כדי לשתות אותו.

[91] עפ"י רש"י (ברכות לו ע"א ד"ה תחילה); רמב"ם (שבת פכ"א הכ"ד). ולדעת התוס' (ברכות שם ד"ה לא) אסורה גם שתייה לשם רפואה אם אין זו דרך בריאים.

[92] רמב"ם (פ"ה הי"א). הרב קוק (שבת הארץ פ"ה הי"א אות ו, ועיין הערה 31) כתב עפ"י גירסת הגר"א בירושלמי (פ"ז ה"א) שהיתר זה מותנה בכך שלא ישנה את צורתו בניגוד לדרך השימוש המקובלת (כגון סחיטה). על פי גירסת הדפוסים בירושלמי אין איסור לסחוט מאכל בהמה לצורך תרופה לאדם. וכ"כ הרש"ס (שם, הוצאת תבונה ד"ה מלוגמא). ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"ט הערה 4, הי"א אות ו והערה 34).

[93] חזו"א (סי' יד ס"ק ה ד"ה ונראה); שבת הארץ (פ"ה הי"א אות ב).

[94] 'כרם ציון' (פרק יג סעיף יז); שבת הארץ (פ"ה הי"א אות א).

[95] עפ"י 'ערוך השולחן' (סי' פא סעיף ז). ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ד והערה 36, פ"ה ה"כ הערה 20).

 יש להקל אף אם יש בתרופות אלו מרכיבים שנעשו מספיחין (כגון עמילן). לעניין זה עיין 'כרם ציון' (פרק יג; 'גידולי ציון' ס"ק י); שבת הארץ (פ"א ה"ו הערה 42, פ"ד ה"ב אות ג, פ"ו ה"ב אות ג).

[96] עפ"י יומא (עו ע"ב); רמב"ם (פ"ה ה"א וה"ו); שבת הארץ (פ"ה ה"ו אות א). ומ"מ אסור לסוך במרחץ: רמב"ם (שם). ועיין שבת הארץ (אות ד).

[97] רמב"ם (פ"ה ה"ו). ועיין שבת הארץ (אות ב), שם מובאת מחלוקת בטעם האיסור, אם משום שפוסל את השמן לאכילה או משום שמפחית את כמותו. וניתן להסיק מכך גם לגבי שמן שאינו ראוי למאכל, כגון שמן חוחובה. לגבי דין קניית מוצרי קוסמטיקה מאדם החשוד על השביעית, עיין שבת הארץ (פ"ה ה"ו אות ג).

[98] 'פאת השולחן' (סי' כד סעיף ט וביש"ר ס"ק לד); שבת הארץ (פ"ה ה"ו אות ד).

[99] 'פאת השולחן' (סי' כד סעיף ט, ועיין סעיף י וס"ק לג-לד); שבת הארץ (פ"ה ה"ו אות ד והערה 19). הגר"מ אליהו הורה שאסור לסוך את השיער בשמן של שביעית לשם הסרת כינים וכדומה, שכן אינו נעשה כדרך בריאים. המקלים מסתמכים על כך שהשמן אינו נספג בשיער, וחלק גדול ממנו יורד על ידי המסרק או בחפיפה שאחרי הסיכה.

[100] רמב"ם (פ"ה ה"ז, פ"ו ה"י).

[101] הרב קוק (שבת הארץ פ"ה ה"ב אות ב והערה 10).

[102] רמב"ם (פ"ה ה"א וה"ט). היתר הצביעה חל גם על כלים המיועדים לשימוש האדם: מאירי (ב"ק קא ע"א, מובא בשטמ"ק ד"ה ת"ש בגד). ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"א אות ב).

[103] רש"ס (פ"ח ה"א ד"ה ומשני ר' יוסי); 'מנחת שלמה' (סי' מב, סי' נא אות יג). ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"ט אות ג). הגר"מ אליהו העיר שיש בעיה בשימוש בצבע למטרה זו, מפני שהוא חייב בביעור.

[104] 'בצאת השנה' (עמ' נח סעיף ז). הרמב"ם (פ"ה ה"י) כתב שיש קדושת שביעית במיני כובסין, כמו: בורית ואהל, ומתוך כך כתב שמותר לכבס בהם. לעומת זאת, במינים אחרים שיש בהם קדושת שביעית כתב שאסור לכבס. ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"י אות ב). לדעת ה'כסף משנה' (פ"ה ה"י) יש קדושת שביעית בכל מיני הכבסים. ולדעת מהר"י קורקוס (שם) אין קדושת שביעית אלא במינים שהנאתן וביעורן שוה. ועיין שבת הארץ (אות ב). הגר"מ אליהו העיר שבקליפת הלימון אין קדושת שביעית, ומותר להשתמש בה למטרות אלו. לעניין כביסה במאכל בהמה ועיין שבת הארץ (פ"ה הי"א אות ו).

[105] נמסר בשם הגרי"ש אלישיב (משפטי ארץ פרק כד סעיף א, ועיין הערה 2) שהדבר מותר. והגר"מ אליהו הורה שמכיוון שנויֵי סוכה אסורים בהנאה כל שמונת ימי החג - הדבר אסור בפירות שביעית, אלא אם יתנה כדין שאינו בודל מהם כל שבעה.

[106] עפ"י רש"ס (פ"ב ה"ז ד"ה עלי קולקסיא) שכתב בפירושו הראשון שכל שימוש במאכל לצורך אחר נחשב שינוי מדרך שימושו, ועפ"י החזו"א (סי' יג ס"ק ח) המסביר שכל שימוש שאינו לאכילה - חשוב כסחורה. ועיין שבת הארץ (פ"ד הי"ח אות ח, פ"ה הי"א אות ו). הגר"מ אליהו העיר שמותר להשתמש לשם כך בקליפות של פירות.

[107] אף שאינו מפסיד בכך כלום, מפני שניתן לבשל את כל החלקים ולאכלם, נראה שאסור משום שבסופו של דבר הכול הולך לאיבוד.

[108] בירושלמי (פ"ב ה"ז) וביאור הגר"א (שם), מבואר שמה שאסרו להשתמש בפירות שביעית בתור כלים היינו משום שמפסידם בכך. ומכאן שאם אין בעשיית הכלי משום הפסד לפרי - נראה שמותר. לטעמו של החזו"א נראה שמותר מפני שגם כך האבטיח והאשכולית נשארים מיועדים לאכילה. וכן יש לומר בדעת הרש"ס (פ"ב ה"ז ד"ה עלי קולקסיא) בפירושו השני. אך לפי פירושו הראשון, אסור לעשות כלי על אף שאין בכך משום הפסד לפרי. וכך סבור בעל ה'אמונת יוסף' (שם, ד"ה הורי, פ"ז ה"א ד"ה א"ל אתון).

toraland whatsapp