גמרא
סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא: קוצרין מפני הנטיעות ומפני בית האבל ומפני בית המדרש: מאי טעמא קצירכם אמר רחמנא ולא קציר מצוה: א] ולא יעשה כריכות ב] אבל מניחן צבתים: מאי טעמא דכמה דאפשר לא טרחינן: מצות העומר להביא מן הקמה: תנו רבנן ואם תקריב מנחת בכורים מה תלמוד לומר לפי שמצות העומר להביא מן הקמה מנין שאם לא מצא מן הקמה יביא מן העומרין תלמוד לומר תקריב דבר אחר תקריב לפי שמצוה להביא מן הלח ומנין שאם לא מצא מן הלח יביא מן היבש תלמוד לומר תקריב דבר אחר תקריב לפי שמצותו לקצור בלילה מנין שאם נקצר ביום כשר ג] (ת"ל תקריב) ודוחה את השבת ת"ל תקריב תקריב כל שהוא תקריב מ"מ תקריב ואפילו בשבת תקריב ואפילו בטומאה: ד] נקצר ביום כשר: והתנן כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטיר חלבים ואברים זה הכלל דבר שמצותו ה] כל היום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה קתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום נמי לא אמר רבה לא קשיא הא רבי והא ר' אלעזר בר' שמעון דתניא היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת ו] אם יש אחרת אומר לו הבא אחרת תחתיה ואם לאו אומר לו הוי פקח ושתוק דברי רבי ר' אלעזר בר' שמעון אומר בין כך ובין כך אומר לו הוי פקח ושתוק שכל העומר שנקצר שלא כמצותו פסול אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ר' אלעזר בר' שמעון בשיטת רבי עקיבא רבו של אביו אמרה דתנן כלל אמר ר' עקיבא כל מלאכה שאפשר לו לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת וסבר לה כרבי ישמעאל דאמר קצירת העומר מצוה דתנן רבי ישמעאל אומר ז] מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהיא מצוה ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצריה מערב שבת אלא מדדחי שבת שמע מינה נקצר שלא כמצותו פסול ורבי לאו תלמידיה דר"ש הוא והתניא אמר רבי כשהיינו למדין תורה אצל רבי שמעון בתקוע היינו מעלין לו שמן ואלונטית מחצר לגג ומגג לקרפיף ומקרפיף לקרפיף אחר עד שאנו מגיעין למעיין שאנו רוחצין בו סבר לה כאידך דרבי שמעון דתניא אמר ר' שמעון בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה ולא היה ממתין להן עד שתחשך ורבי
רש"י
ר"מ סבר לה כר"ע בחדא. בלא הביא שליש ופליג עלי' ח] בהביא שליש: מ"ט.אאבל ואבית המדרש קאי דנטיעה נפקא לן כדלעיל ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר [א] ומבית האילן אין מביאין עומר [כדאמרינן] בפ' כל קרבנות (לקמן דף פה.)ללישנא דפרישית לעיל ט] משום כלאים מהדר אף אנטיעות: קצירכם. ראשית קצירכם (ויקרא כג) לקצירכם תהא זו ראשית ולא לקציר מצוה: מה ת"ל. והא כתיב בסיפיה דקרא תקריב י] מנחת בכוריך: מן הקמה. דכתיב חרמש בקמה: מן הלח. דכתיב כרמל: בלילה. כדאמרן בריש פירקין אי אתה מוצא תמימות אלא א"כ אתה מתחיל מבערב: כל שהוא. אף מן העמרים: מ"מ. אף מן הרחוק מירושלים: ולהקטיר חלבים. מה שמתעכל מן המזבח מחזיר כל הלילה: [ב]שמצותו יא] כל היום. כגון יב] שחיטה וזריקת דמים דכתיב (ויקרא ז) ביום צותו את בני ישראל וגו': מה דיום בלילה לא. דקדשים ששחטן בלילה פסולין דאמר במסכת נדה (דף מ.) זאת היא העולה הרי אלו מיעוטין פרט יג] לכששחטה בלילה פסולה כו' בפרק יוצא דופן (שם): [ג] אם יש אחרת. אפילו במחובר יד] מביאין אחרת תחתיה וקוצרין וטוחנין אותה ביום טו] שלא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה ואפי' דיחיד: שנקצר שלא כמצותו פסול. טז] (הלכך) ומצות קצירה בלילה ולא ביום הלכך הא דתני לעיל נקצר ביום כשר רבי היא והא דתניא פסול רבי אלעזר ברבי שמעון: יז] [רבו של אביו]. ר"ש תלמידו של ר"ע כדאמר ביבמות בפרק הבא על יבמתו (דף סב:) והיה העולם שמם עד שבא ר"ע כו': כלל אר"ע. במילה קא מיירי בפרק רבי אליעזר דמילה: וסבר לה. ר' אלעזר כר' ישמעאל דאמר קציר העומר מצוה ודוחה שבת: ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה שבת. הא סבירא יח] לן כר"ע דכל שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה שבת אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול ומצותו לא הויא אלא במוצאי י"ט וגבי לילה נמי מצותו בלילה ולא ביום: ורבי לאו תלמידיה דר"ש הוא. בתמיה ואמאי לא שמיע ליה יט] [ד] מדר"ש דסבר לה כר"ע דכל שאפשר מע"ש לא דחיא שבת: היינו מעלין לו כו'. ורבי שמעון לטעמיה דאמר בעירובין (דף פט.) אחד גגות וחצירות רשות אחת להן לכלים ששבתו בתוכן:אלונטית. בגד להסתפג בו: סבר לה כאידך דר"ש. דאמר חביבה מצוה בשעתה הלכך אף על גב דכשרה מע"ש עבדי לה בשעתה ודחיא שבת וגבי מילה דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה שבת כגון הבאת אזמל דאין לה זמן קבוע: אברים ופדרים כשרין כל הלילה ולא היה ממתין. לאברי תמידין ומוספין דשבת עד שתחשך כ] אלמא דחינן שבת משום חביבה מצוה בשעתה: ורבי
תוספות
סברלה כוותיה בחדא. בכה"ג הוה מצי לשנויי לעיל דאמר [ה] בשיטת ר"ש אלא ניחא ליה לאוקומי כר"ע רביה ואיכא השתא שלשה תנאי:
קצירכםולא קציר מצוה. בפרק כל שעה (פסחים דף כג.) דריש קצירכם שלכם יהא ואידך קצירכם דכל ישראל :
כריכות.פירש בקונט' אלומות ואי אפשר לומר כן כדמוכח פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כב:) :
מניןשאם נקצר ביום כשר ודוחה את השבת. לרבי אליעזר דאמר כא] (דאי) [דאפי'] אפשר לעשות מערב שבת דוחה את השבת ניחא אבל לר' עקיבא לא יתכן אע"ג דמצותו בלילה כיון דבדיעבד ביום כשר וצריך לומר דדוחה את השבת לאו אקצירה קאי אלא אהקרבה והא דלקמן דדריש ליה ממועדי ה' שהכתוב קבע מועד אחד לכולן והכא מייתי לה מתקריב לאו דוקא דהא טומאה נפקא לן לקמן ממועדי ה' והכא מייתי לה מתקריב:
אףדלילה ביום לא. ע"כ ביום שלמחרת קאמר דאי ביום שלפניו הרי הקטר חלבים כב] דכשרים ביום שחיטתן ותימה דא"כ [ו] מאי קשה לימא מתני' דלמא נקצר ביום כשר היינו ביום שלפניו כהקטרת חלבים כג] וי"ל דלענין קצירה לא שייך לחלק בין יום שלפניו ליום שלאחריו כדילפינן בריש פירקין (דף סו.) קצירה וספירה כד] :
הארבי הא רבי אלעזר ברבי שמעון. כסתם משנה דמגילה (דף כ:) הלכה כדפרישית בריש פירקין (דף סו. ד"ה זכר) :
הבאאחרת תחתיה. בפ"ק דיומא (דף ז.) מפרש דאפילו למאן דאמר טומאה הותרה היא בציבור מביא אחרת להתיר שירים:
בשיטתרבי עקיבא רבו אמרה. מילתיה דר' עקיבא בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קל.) ובפסחים בפ' אלו דברים (דף סט:) ולקמן בשתי הלחם (דף צו.) ולא סבר לה כוותיה לגמרי אלא בההיא דכל מלאכה שאפשר כו' דפליג ר' אליעזר ולא סבר ליה כוותיה דשמותי הוא אבל בההיא דמה חריש רשות סבר לה כרבי ישמעאל ולא כרבי עקיבא דמוקי קרא לחריש של ערב שביעית:
אמאידחי שבת נקצריה מערב שבת. ואע"ג דלכתחילה מצותו בלילה כיון דדיעבד כשר לא הוי דומיא דתמיד דכתיב ביה במועדו לומר דדחי שבת ומסתברא דדומיא דתמיד בעינן: שנאמר
גמרא
א] ורבי אלעזר בר' שמעון לא שמיע ליה אלא שאני התם שהרי דחתה שחיטה את ב] השבת ולרבי ה"נ דחתה שחיטה את השבת ג] אלא קסבר רבי קצירת העומר לא דחיא שבת ולא והתנן וחכמים אומרים אחד שבת ואחד חול משלש היה בא דלא כרבי וחכמים אומרים אחד שבת ואחד חול בשלשה בשלש קופות ובשלש מגלות דלא כרבי ד] ובשבת יאמר להם שבת זו דלא כרבי: ה] נקצר ביום כשר ודוחה את השבת: מאן שמעת ליה דאמר נקצר ביום כשר רבי ו] וקתני ודוחה את השבת מאי לאו קצירה לא להקרבה אבל לקצירה לא והתניא רבי אומר וידבר משה את מועדי ה' מה תלמוד לומר לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנאמר בהן במועדו במועדו ואפילו בשבת במועדו ואפילו בטומאה שאר קרבנות הצבור מנין תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם מנין לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמהן ת"ל וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבע מועד לכולן למאי אילימא להקרבה שתי הלחם בני הקרבה נינהו אלא פשיטא לטחינה והרקדה ודכותה גבי עומר לקצירה וקא דחי את השבת אלא עומר להקרבה ושתי הלחם לאפיה וקסבר רבי תנור מקדש אי אפי לה מאתמול איפסילה לה בלינה וסבר רבי תנור מקדש והתניא כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה כיצד שחטן לשמן וזרק דמן לשמן קדש הלחם שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא קדש הלחם שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש דברי רבי ר' אלעזר בר' שמעון אומר לעולם אינו קדוש עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן אמר רב נחמן בר יצחק הוקבעו ולא הוקבעו אמר:
הדרן עלך רבי ישמעאל
ואלומנחות נקמצות ושיריהן לכהנים ז] מנחת הסלת והמחבת והמרחשת והחלות והרקיקין מנחת עובדי כוכבים ומנחת נשים ומנחת העומר ומנחת חוטא ומנחת קנאות ר"ש אומר מנחת חוטא של כהנים נקמצת וקומץ קרב לעצמו ושירים קריבים לעצמן: גמ' אמר רב פפא כל היכא דתנן עשר תנן מאי קא משמע לן לאפוקי מר"ש דאמר מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא קא משמע לן דלא: ושיריהן לכהנים: מנלן ח] דכתיבא כתיבא ודלא כתיבא כתיב בה וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וגו' והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו באה חיטין לא קמיבעיא לן כי קא מיבעיא לן באה שעורין באה שעורין נמי מדנקמצת שיריה לכהנים אליבא דרבנן לא קא מיבעיא לן כי קא מיבעיא לן אליבא דר"ש דאמר איכא מנחה דמיקמצא ולא מיתאכלא דתנן ר"ש אומר מנחת חוטא של כהנים נקמצת הקומץ קרב בעצמו והשירים קריבין בעצמן מנלן אמר חזקיה דאמר קרא וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה אם אינו ענין לבלולה של חיטין תנהו ענין לבלולה של שעורין ואם אינו ענין לחרבה של חיטין תנהו ענין לחרבה של שעורין והאי להכי הוא דאתא הא מיבעי ליה לכדתניא מנין שאין חולקין מנחות כנגד זבחים תלמוד
רש"י
ורבי אלעזר בר"ש לא שמיע ליה. הא דחביבה מצוה בשעתה בתמיה אלא ט] בע"כ שמיע ולא גמר מינה דהתם גבי אברים שאני דדחו שבת י] משום חביבות מצוה שהרי דחתה שחיטה יא] את השבת קודם להקטרה דאי אפשר לעשותה מערב שבת וכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיטה נדחה נמי אצל הקטרה אבל בעומר ליכא למימר הכי דבשעת קצירה אכתי לא אידחי שבת ואע"ג דלמחר דחיא הקרבה שבת בשעת קצירה מיהא יב] לא נדחית ואי לאו דלא אפשר לה מערב שבת לא הויא דחיא שבת משום חביבות מצוה יג] וה"נ לרבי איכא למיפרך אמאי גמר יד] שאני התם שהרי דחתה השחיטה שבת: וחכמים אומרים כו' ובשבת כו' ונקצר כו'. כל הנך מייתי משום פירכא: רבי היא. דאמר לעיל מביאין אחרת תחתיה וקוצרה ביום: מה ת"ל. והלא כל המועדות אמורין למעלה ומשה אמרן: במועדיכם. ואפילו בשבת ובפרשת פנחס כתיב גבי מוספין: מנין לרבות עומר. דלא כתיב בההיא פרשתא: והקרב עמו. כבש הבא עם העומר:והקרב עמהן. כבשי עצרת: ת"ל וידבר משה וגו'. ובההיא פרשתא דאמור אל טו] הכהנים כתיב עומר [ושתי הלחם] טז] [א] : שתי הלחם בני הקרבה נינהו יז] אלא פשיטא [לטחינה] והרקדה. ואע"ג דאפשר לה לעשות מאתמול ודכוותיה כו': לא עומר להקרבה. דאי אפשר לה מאתמול יח] : וב' הלחם לאפיה. דקסבר תנור מקדש כו': אלא בשחיטה. אבל באפיה לא קדשי: קדוש ואינו קדוש. מפרש בפרק התכלת (לעיל דף מז.): הוקבעו. שחטן לשמן וזרק דמן לשמן הוקבעו החלות לאותן כבשים ואין יכול לשנות הלחם לזבח אחר שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא הוקבעו אבל יט] קדיש בתנור: הדרן עלך רבי ישמעאל ואלומנחות: מנחת הסלת. היתה נקמצת עיסה: ומנחת חוטא. של ישראל נקמצת אבל מנחת חוטא של כהנים לא היתה נקמצת כלל אלא כולה היתה כליל: גמ'[ב] דכתיבא. בתמיה דכתיב בהו נקמצת ושיריה לכהנים כגון בחמש מנחות: דלא כתיב בהו. כגון מנחת עובדי כוכבים ומנחת חוטא כתיב וזאת תורת דמשמע תורה אחת לכל המנחות שכל כ] מנחה הנקמצת נאכלין השירים לכהנים: באה חיטין לא קמיבעיא כא] ליה. דהנותרת ממנה כתיב בחמש מנחות שנאמר בהן סלת שהן חיטין: באה שעורין. כגון מנחת העומר ומנחת קנאות: מדנקמצת. דכתיב בה (ויקרא ו) אזכרתה: אליבא דרבנן. דאמרי במתני' ואלו מנחות נקמצות דודאי מדנקמצות שיריהן לכהנים: כי קמיבעיא ליה אליבא דר"ש דאמר איכא מנחה כו'. ואיכא למימר הא נמי מנחת העומר ומנחת קנאות אע"ג דנקמצות איכא למימר דשיריהן אין נאכלין: אם אינו ענין לבלולה.שכבר נאמר בהן (שם) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו: בלולה של שעורין.מנחת העומר: לחרבה של חטין. כגון מנחת מאפה: לחרבה של שעורים. מנחת קנאות: כנגד זבחים. שלא יאמר הכהן [לחבירו] טול אתה זבחים ואני מנחות: תלמוד רש"י כת"י מפרק ואלו מנחות עד פ' שתי הלחם נעתק בכי"ק של רבינו בצלאל אשכנזי זצ"ל על גליון הש"ס שלו שנמצא בירושלים וז"ל זה הפירוש אשר הוא בדפוס מפרק ואלו מנחות עד שתי הלחם אינו מפי' רש"י ז"ל והוא של פרשן אחר וזה לשון רש"י כ"י. ואלו מנחות. מנחת הסולת. היתה נקמצת עיסה: ומחבת ומרחשת וחלות ורקיקין. אחר אפייתן פותתן ומחזירן לסולת וכולהו כתיבי בויקרא וכתיב במנחת סולת קמיצה ובאינך כתיב אזכרה ואזכרה היינו קמיצה: ומנחת העומר כתיב אזכרה. ואמרי' בת"כ נאמר כאן אזכרה ונאמר במנחת הסולת אזכרה מה להלן מלא הקומץ אף כאן מלא הקומץ: ומנחת חוטא וקנאות. כתיב בהו קמיצה: ר"ש אומר. מפרש בגמרא אבל לת"ק לא בעינן במנחת כהנים קמיצה אלא נקטרת כמות שהיא: גמ' כל היכא דתנן. [כלומר] מנחות: עשר תנן. כלומר מנחות שוות בדין אחד: לאפוקי מדר"ש. דמטפי חד מנחה במה דמכשר מנחת מאפה בתלתא גווני דלדידיה הוי י"א מנחות: מנלן. בתמי': דכתיב בה. ההיא דכתיב בה והנותרת ממנו יאכלו כתיבא: ודלא כתיבא. נפקא לן מההוא קרא דכולל כל המנחות בצו את אהרן זאת תורת וגו': באה חיטין לא קא מבעיא לן. דמההוא קרא דכולל כל המנחות נפקי מזאת תורת המנחה דסתם מנחה באה חיטין הלכך ההוא בבאה חיטין קמשתעי: מדנקמצת. וודאי שיריה לכהנים דאי לא אמאי קמצי לה: אם אינו ענין. דהא נפקי מזאת תורת המנחה: לכל
תוספות
שנאמרבהן במועדו במועדו אפילו בשבת במועדו אפילו בטומאה. פסח דדחיא טומאה אתיא לן מדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחין ותמיד דדחי שבת דאמר קרא עולת שבת בשבתו והדר ילפי מהדדי בגזירה שוה דכתיב בהו במועדו הכי איתא בפסחים בפרק אלו דברים (דף סו. ) : כב]
הוקבעוולא הוקבעו. פירשתי בפ' התכלת (לעיל דף מו. ד"ה ואיזו) : הדרן עלך רבי ישמעאל
ואלומנחות [ג] (באות):
חיטיןלא קמיבעיא לן. דמההוא קר' נפקי מזאת תורת המנחה דסתם מנחה באה חיטין הילכך ההוא קרא בבאה חיטין מיירי כך פי' בקונטרס וקשה דלעיל בפרק כל המנחות באות מצה (דף נב:) דקאמר מנין לכל המנחות שהן באות מצה וקאמר דכתיבא כתיבא דלא כתיבא כתיב זאת תורת המנחה הוה ליה למימר כי הכא תינח באה חיטין באה שעורין מנא ליה לכך נראה דדוקא הכא דמיירי לענין אכילה ששיריהן נאכלין לכהנים דלא נפקא לן באה שעורין מזאת תורת המנחה משום דשעורין הוא מאכל בהמה כדמוכח בפ"ק דפסחים (דף ג:) שעורין נעשו יפות א"ל צא ובשר לסוסים ולחמורים ותנן בפרק שני דסוטה (דף יד.) כשם שמעשיה מעשה בהמה אף קרבנה מאכל בהמה:
אםאינו ענין לחרבה של חיטין. דמתרביא מזאת תורת אף על גב דפרשתא מיירי בשיש בה שמן: תלמוד