גמרא
ואלו שחייבין בקלבון לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים אבל לא כהנים ונשים ועבדים וקטנים השוקל ע"י כהן ע"י האשה ע"י עבד ע"י קטן פטור ואם שקל על ידו וע"י חבירו חייב בקלבון א' ור"מ אומר ב' קולבנות הנותן סלע ונוטל שקל חייב שני קולבנות השוקל על יד עני ועל יד שכינו ועל יד בן עירו פטור ואם הלוון חייב האחין א) השותפין שחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה וכשחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקלבון וכמה הוא קלבון מעה כסף דברי ר"מ וחכ"א חצי מעה: גמ' אע"פ שאמרו כו' הא לתבוע אין תובעין הכא את אמר תובעין והכא את אמר אין תובעין כאן בשהביא ב' שערות וכאן בשלא הביא ב' שערות: הנכרי והכותי כו'. א"ר בא (ביבא) תיפתר כמ"ד כותי כנכרי דאתפלגין ב) כותי כנכרי דברי רבי רשב"ג אומר כותי כישראל לכל דבר (א) אמר ר' לעזר מתני' בנכרים הא בכותים לא ותני ג) כן אדם [א] לרבות את הגרים מכם להוציא את המומרים מתני' פליגי על ר' אלעזר אין מקבלין מידם קני זבין וזבות קני יולדות וכי יש קני זבין וזבות בנכרים אלא רישא בנכרים וסיפא בכותים (והא כיני) כן הוא רישא בנכרים וסיפא בכותים אמר ד) ר' יוחנן בתחלה אין מקבלים מהן לא דבר מסוים ולא דבר שאינו מסוים ובסוף מקבלין מהן דבר שאינו מסוים ואין מקבלין מהן דבר מסוים רשב"ל אמר בין בתחילה בין בסוף אין מקבלין מהן לא דבר מסוים ולא דבר שאינו מסוים (ב) מתני' פליגי על רבי יוחנן אין ה) אין מקבלין מהן הקדש ונדבה לבדק הבית פתר לה בין בתחלה בין בסוף ובלבד דבר מסוים ( נ"י פתר לה במסוים שאפילו מעותיו יוליכם לים המלח). רשב"ל אמר בין בתחלה ובין בסוף אין מקבלין מהם לא דבר מסוים וכו': מתני' פליגי על רשב"ל דתני הכל ו) שוין שהן נודרין ונידרין פתר לה עולה [ב] ניחא נודרין עולה (ג) נידרין עולה (לא) אלא [ג] כשאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי: (ד) ואינו ז) מביא עמו נסכים ומותר נסכים לא לכלי שרת אינון נמצא מביא דבר מסויים התיב רבי יוסי בר רבי בון והא תנינן נערכין ועורכין לא לבדק הבית אינון היך מה דאת אמר תמן לשמים הוא מתכוין ומאיליהן הן באין לבדק הבית כן את אמר אף הכא לשמים הוא מתכוין ומאיליהן
קרבן העדה ומשנת אליהו
כשרצו הכותים לסייען ושלחו להם נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלהיכם השיבו להם לא לכם ולנו לבנות בית בשותפות לאלהינו ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים: קולבון. כלומר דבר קל מועט שמוסיפים על מחצית השקל כשרוצין ליקח מן השלחני ב' חצאי שקלים בעד שקל שלם: השוקל ע"י אשה וכו' פטור.כגון שהלוה להם דכיון דפטורין הן לא מחייבי בקלבון ואי לא הלוה להם אלא שפורע בשבילם אפי' שוקל בשביל בר חיובא פטור מן הקלבון כדלקמן: ואם שקל על ידו וע"י חבירו. בשהלוהו איירי ושוקל שקל שלם מחצית השקל בשבילו ומחצית השקל שמלוה לחבירו חייב קולבון א' דסבר הנותן מחצית השקל הקצוב בתורה פטור מן הקלבון וב' ששקלו שקל שלם אין נותנין אלא קלבון אחד: רמ"א ב' קלבונות. דסובר ר"מ השוקל מחצית השקל חייב בקלבון הלכך שנים ששקלו שקל שלם חייב ב' קלבנות: הנותן סלע. דהיינו שקל שלם לשלחני של הקדש ונוטל ממנו מחציתו ושקל האמור כאן היינו מחצית השקל: נותן ב' קלבונות.מפרש בגמ': גמ'הא לתבוע אין תובעין. מדקתני אם שקלו מקבלין מידן משמע אם שקלו מעצמן מקבלין אבל אין תובעין מהן וקשיא הכא אמרינן שאין תובעין וברישא תנן אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים דמשמע אבל תובעין מיהת: כאן. רישא איירי בקטן שהביא שתי שערות ותובעין וסיפא בקטן שלא הביא שתי שערות דאפי' תובעין נמי לא: תיפתר. תפרש דמתני' אתיא כמ"ד דכותי כנכרים לפיכך אין מקבלין ממנו: דאיתפלגון. דפליגי: מתני' בנכרים. דוקא הוא דאין מקבלין מידן אבל מכותיים מקבלין: ותני כן. ותניא נמי הכי: אדם. כי יקריב מכם קרבן ודרשינן אדם לרבות את הגרים וקשיא ל"ל קרא תיפוק ליה דלא גרע מנכרים דאיתרבו מאיש איש שנודרים נדרים ונדבות אלא לאשמועינן דהא דכתיב מכם למעט מומרים דוקא מומרים מישראל אבל מגרים אפי' ממומרים מקבלין וה"ק מכם בכם חילקתי אבל בגרים לא ואי לא כתיב אדם ה"א בכם חילקתי ולא באומות כדאיתא פרק קמא דחולין והשתא מכותים אע"פ שחזרו לסורם מקבלין מהן וא"ת הא אדם גבי נדבה כתיב וע"כ לומר דשקלים לנדבה דמיין א"כ למה אין מקבלין מנכרים דהא כתיב איש איש י"ל דכתיב גבייהו דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה: ופריך מתני' פליגא וכו'. כלומר סיפא דמתני' קשיא לר"א: וכי יש קיני זבים בנכרים. הא בני ישראל כתיבי בפרשה אלא ודאי דסיפא בכותיים שהיו גרים וכיון שחזרו לסורם קמ"ל דאין מקבלין מהן וקשיא רישא בעכו"ם וסיפא בכותיים: ומשני והא כיני. כלומר יהי כן רישא בנכרים וסיפא בכותיים: בתחלה. בתחלת הבנין אין מקבלין מהן שום דבר דשמא לרפיון המלאכה מתכוונים: ובסוף. לחזק את בדקיו: ה"ג מקבלין מהן דבר שאינו מסויים ואין מקבלין מהם דבר מסוים. וה"פ דבר שאינו מסוים כגון מים ומלח ודבר מסוים דבר שנראה בעין אין מקבלין מהן דגנאי הוא ועוד שמתפארים בו: הקדש נדבה לבדק הבית. ולא מפליג בין תחלה לסוף ובין דבר מסוים לשאינו מסוים: ה"ג ובלבד דבר מסוים. וה"פ ברייתא איירי דוקא בדבר מסוים: מתני'. דפ"ק דערכין קשיא על רשב"ל: הכל שוין וכו'. ברישא תנן נכרים רמ"א נערך אבל לא מעריך רי"א מעריך אבל לא נערך זה וזה מודים שנודרין ונידרין ונודרין היינו דמי פלוני עלי ונידרין דמי עצמו עלי או שאמרו אחרים דמי פלוני עלי והכל לבדק הבית שמעינן דמקבלין מהן: ומשני פתר לה. הא דנודרין ונידרין היינו עולות אבל לבדק הבית לא: ופריך הניחא נודרין. איכא לאוקומי בעולה אלא נידרין ליכא למימר בעולה דאם הישראל מדירו שיתן עולה מי ישמע לו הנכרי: ומשני לא בשאמר הישראל וכו'. וה"ז כאילו הישראל מדירו שהרי ע"י נדר הישראל הוא מתחייב: ופריך ואינו מביא. הנכרי עם העולה נסכים בתמיה וכיון שצריך להביא נסכים א"א שלא יהיה מותר ותנן לקמן מותר הנסכים לכלי שרת: ומשני נמצא מביא דבר מסוים. כלומר וליטעמך הא אף לר' יוחנן קשיא הרי מביא דבר מסוים דכלי שרת דבר מסויים הן: התיב ר"י בר בון. לתרוצי לרבי יוחנן: וערכין לא לבדק הבית אינון. בתמיה ותקשי לך מתני' גופא: היך מה וכו'. ע"כ לומר דהתם לא מיקרי דבר מסוים כיון דלבו לשמים כלומר לגבוה ואנן לבדק הבית יהבינן ליה ה"נ במותר הנסכים כיון שהוא נותנן להקריבן לגבוה וממילא ניתותרו ויהבינן להו
משנת אליהו
הוא דקמעייל חולין לעזרה דמייתי ומסרן לצבור. וכאן האריך בסוגיא בלישנא יתירא וגי' הילקוט יותר מחוור כך משיבין חכמים לר"י מנחת יחיד קריבה כליל ואין מנחת צבור קריבה כליל. כיון שנמסרה לצבור כמה שהיא נדבת צבור ועי' לקמן רפ"ד ומש"ש: וסיפא בכותים. עיין ברמב"ם בפי' שכתב אין מקבלין קני זבים כו' ר"ל מיד הכותים אבל הנכרי אינו יודע בזה ואינו טורח לעולם אמרו
ריבבן ותקלין חדתין
ריבב"ן
לבנות בית אלא אנחנו לבד. גרסינן בערכין פ"ק תני חדא נכרי שהתנדב נדבה לבדק הבית מקבלין אותה ממנו ותניא אידך אין מקבלין אותה ממנו אמר ר' אילא אמר ר' יוחנן ל"ק הא לכתחלה הא לבסוף דאמר ר' אסי אמר רבי יוחנן בתחלה אפילו מים ומלח אין מקבלין מהם פירוש משום רפיון שמא יתכוונו לרפות ידי עושי המלאכה. לבסוף לאחר שנגמר בנין הבית דבר מסויים אין מקבלין מהן דבר שאינו מסויים מקבלין מהן היכי דמי דבר המסויים אמר רב יוסף כגון זו אמה כליא עורב פי' כל דבר הנראה למקדש אין מקבלין מהן לפי שלא יהיה להם חלק וזכרון בבית כדכתיב ולכם אין חלק וזכרון בירושלים: אלו חייבים בקלבון לוים וישראלים אבל כהנים לא. [השוקל] ע"י העבד ע"י הקטן פטורהואיל שהן עצמן פטורין אם אחרים שקלו על ידיהן נמי פטורין אע"פ שבאו מיד אדם המחויב בקלבון לעצמו. על ידו ועל ידי חבירו חייב בקלבון אחד על עצמו ולא במה שנתן חצי שקל חבירו. ר"מ אומר ב' קולבנין: ירושלמי אע"פ שאין שקלו תורה קלבנו תורה כלומר אעפ"י שלא נתחייב ליתן השקל על חבירו הואיל שנותן יתן גם הקלבון סבר (כר') [ר"מ] בנותן שקלו שלם שפטור מן הקלבון פי' אם נתן שקל שלם ולא נתן בתורת קלבון ההוספה אפי' הכי פטור בקלבון: אמר רבי מאיר כמין מטבע אש הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא הכבוד והראהו למשה ואמר זה יתנו כזה יתנו: נתן סלע ליטול שקל חייב ב' קולבנות.ירושלמי אמר ר' אלעזר דר' מאיר דאמר דאחד שקל שהוא נותן ואחד שקל שהוא נוטל רב אמר ד"ה היא. אחד שקל שהוא נוטל ואחד לדבר תורה. הנותן סלע פי' בינו ובין חבירו הואיל שחבירו ישלם לו חייב ב' קולבנות פ"א נתן סלע להקדש כדי ליטול שקל מן ההקדש: השוקל ע"י עני ע"י שכנו. משלו שנותן לו מתנה פטור מקולבון אעפ"י שלא צירפו (נ"א שצירפו) עם שקלו ונתן סלע שלם אבל אם הלוון לו חייב דהוי כאילו הוא נתן לפי' יתחייב גם הוא בקולבון להלוות לו. ולת"ק דפליג לעיל על ר"מ אצטריך דאמרי לעיל על ידו וע"י חבירו חייב בקולבון אחד התם נתן לו מתנה אבל הכא שמלוהו חייב: האחין השותפין שחייבין בקולבון פטורין ממעשר בהמה. אם חלקו ממון אביהם אע"פ שחזרו ונשתתפו חייבין כל אחד ואחד בקולבון אעפ"י שהיה אביהן שוקל על ידן ופטור מן הקולבון אם היו קטנים פטורים דתנן לעיל על יד הקטן פטור ואם היו גדולים נמי פטור דתנן ע"י שכנו ע"י בן עירו פטור ובנו גדול כבן עירו דמי שלא היה אביו חייב עליו ואע"פ שעד עתה מתפוסת הבית לא פרע מהם אביהם קולבון עכשיו שחלקו חייב אע"פ שחזרו ונשתתפו לא אמרי' חזרה לתפוסת הבית כבתחלה. ופטורין ממעשר בהמה דת"ר בבכורות בפ' בתרא (דף נו:) יהיה לך ולא של שותפות יכול אפי' מתפוסת הבית ת"ל יהיה [פי' יכול] אפי' מתפוסת הבית יהיו פטורים ממעשר בהמה דכשותפות דמי ת"ל יהיה ופריך התם והא בבכור כתיב אם אינו ענין לבכור דאיתיה בשותפות דכתיב ובכורות בקרכם וצאנכם תנהו לענין מעשר בהמה. אמר ר' ירמיה פעמים שחייבין בזה ובזה ופעמים שפטורין בזה ובזה. פעמים שחייבין בקולבון ופטורים ממעשר ופעמים שחייבין במעשר ופטור מן הקולבון. חייבין בזה ובזה שחלקו בכספים ולא חלקו בבהמה פטורין בזה ובזה שחלקו בבהמה (פי' שם רש"י וחזרו ונשתתפו) ולא חלקו בכספים חייבין בקלבון ופטור ממעשר בהמה שחלקו בכספים וחלקו בבהמה חייבין במעשר בהמה ופטורין בקולבון. (מצאתי שם שלא חלקו לא בזה ולא בזה). שחלקו בכספים ולא חלקו בבהמה. ירושלמיאמר ר' מנא הדא דתימא בשלא היתה בהמה רוב אבל אם היתה בהמה רוב הן הן עיקר נכסיו וחייבין בקולבון פי' רוב נכסיו הן בהמה. ר' אבון אמר ר' שמי בעי מפני שעשיתו כאדם אחד אצל מעשר בהמה את פוטרו מן הקולבון. פי' מתפוסת הבית מחייבתן במעשר בהמה (כלומר) [כמו] שלא חלקו כלל אתה פוטרו מקולבון א"ל לא שניא היא שהוא נותן סלע אחת שלמה. משמע מהכא דפטורין מן
גמרא
ומאיליהן הן באין לבד"ה (לכלי שרת) מה עבד לה רשב"ל פתר לה לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו ר' חזקיה א"ר סימון שאל מעתה אין מקבלין מהן לאמת המים ולחומות העיר ומגדלותיה על שם (שנאמר) ולכם אין חלק וגו' (אלו חייבין בקלבון תני אלו חייבין בקלבון אחד ר"מ אומר שני קולבנות מתניתא דר"מ דאמר ר"מ אע"פ שאין שקלו תורה קלבנו תורה סבר ר"מ במי ששקלו שלם שהוא פטור מהקלבון דאמר) מתניתא דר"מ דאמר ר"מ כשם ששקלו תורה כך קלבנו תורה קסבר א) ר"מ בנותן שקלו שלם שהוא חייב בקלבון דאמר ב) רבי מאיר [א] כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו זה יתנו כזה יתנו: (א) נתן סלע ליטול שקל חייב שני קולבונות א"ר אלעזר דר"מ היא (דר"מ אמר אחד שקל שהוא נותן ואחד סלע שהוא נוטל) דתניא אלו חייבין בקלבון כו' קלבון א' ור"מ אמר ב' קולבנות ומר רב ד"ה היא דאמר רבי מאיר אחד שקל שהוא נותן ואחד שקל שהוא נוטל ואחד לדברי תורה על דעתיה דרב ג' קולבנות אינון אתא ר' ירמיה ר' שמואל בר רב יצחק בשם רב שלשה קולבנות אינון א' שקל שהוא נותן ואחד שקל שהוא נוטל ואחד לדבר תורה: האחין ג) והשותפין שחייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה בשחלקו וחזרו ונשתתפו שחייבין במעשר בהמה ופטורים מן הקלבון בשלא חלקו אמר רבי ד) לעזר והן שחלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים הוא חלקו משעה הראשונה א"ר יוחנן אפילו חלקו גדיים נגד גדיים ותיישים נגד תיישים (ב) כלקוחות הן ופטורין מן המעשר כההוא דתנינן תמן הלקוח ה) ושניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה. ו) ר' חייא (ר' חזקיה) אמר רבי ירמי' בעי ולמה לית נן אמרין פעמים שהן חייבין בזה ובזה ופעמים
קרבן העדה ומשנת אליהו
להו לבדק הבית לא מיקרי דבר מסוים: מה עבד לה רשב"ל. דערכין ומותר נסכים לדבר שאינו מסוים מיהא דמיין דקאסר רשב"ל: לבנות בית וגו'. דוקא אבנין הבית קפיד קרא אבל אכלי שרת וה"ה שאר צרכי הבית לא קפיד קרא: מעתה. דקאמרת כיון דכתיב לבנות בית אבנין הבית קפיד קרא א"כ ה"ה לצרכי ירושלם אין מקבלין מהן כדכתיב שאין להם חלק בירושלם: מתני'. דתנן ואלו שחייבין בקלבון משמע דאין לך מי שחייב בשקל שלא יהא חייב בקלבון אתיא כר"מ: ה"ג דר"מ אמר כשם ששקלו תורה כך קלבנו תורה סבר ר"מ בנותן שקלו שלם שהוא חייב בקלבון. וה"פ דרמ"א לעולם חייב בקלבון מן התורה אפי' נותן מחצית שקלו: כזה יתנו. שהוא נקי מכל סיג שהרי מאש היה והלכך כל השקלים צריכין קלבון שיהא הכסף הנקי שבהם מחצית השקל: ה"ג אחד שקל שהוא נותן ואחד שקל שהוא נוטל. וה"פ הגזבר צריך ליקח ממנו שני קלבונות אחד בשביל השקל שהוא מחזיר לו ואחד בשביל השקל שהוא נוטל ממנו שהיה צריך ליתן להשלחני: דברי הכל היא. אפילו לרבנן צריך ליתן שתי קולבונות אם נתן סלע ונטל שקל קלבון אחד מפני שלא שקל שקל האמור בתורה ואחד מהחצי שקל שמקבל מהגזבר: ה"ג על דעתיה דרב ג' קולבונות אינון אחד שקל שהוא נותן וכו' ואחד לדבר תורה אתא ר' ירמיה וכו'. וה"פ לרב אליבא דר"מ בנתן סלע ונטל שקל חייב ג' קולבונות אחד לשקל שהוא נותן אילו היה נוטל מהשלחני ואחד לשקל שהוא נוטל שאם מחליפו נותנין לו חצי שקל וקלבון וא' לדבר תורה שהוא צריך להוסיף על חצי שקל של תורה. והרא"פ החליף הגרסאות והאריך בדברים ללא צורך והגירסא שלפנינו עיקר: והן שחלקו וכו'. והוא דהוה השותפות שלאחר חלוקת הירושה שותפו' להיפטר ממעשר בהמה דוקא שחלקו הירושה לפי שוויה ולא לקח כל אחד המחצה מן הבהמות שהיו בשעת מיתת אביהן דהשתא ליכא למימר דזהו חלקו דודאי בשעת מיתת אביהן היה מגיע לכל א' חצי הגדיים וחצי התיישים והשתא קנין הוא שקונה זה מזה והבהמות שישנן בשעת חלוקה פטורין ממעשר מטעם לקוח שהוא פטור והעתידין לבוא פטורין משום שותפות: היא חלקו משעה הראשונה. ושם ירושה עליהן וכשחזרו ונשתתפו הדרא לה שם תפיסת הבית כמעיקרא והבהמות שהיו בשעת חלוקה [אין] פטורין משום לקוח והעתידין לבוא חייבין דלאו כשותפין הן: כלקוחות הן.דאין ברירה והיו מעיקרא לקוחות והשתא שותפין: כהאי דתנינן תמן. בבכורות פרק ט: הלקוח. או שניתן לו במתנה: ופטורין ממעשר בהמה. איירי בשחלקו וכו' וכדפרישית במתני': ולמה לית אנן אומרין. ארבעה דינים חלוקים בדבר: בזה ובזה. בקלבון
משנת אליהו
אמרו סיפא בכותים ולפיכך מקבלין מהן חטאות ואשמות כיון שנתכוין לכפרה אולי ישוב אבל הנכרים אין מקבלין מהן חטאות ואשמות לפי שאינו נדר ונדבה. ומ"ש ולפיכך מקבלין כו' כבר כתב התוי"ט דגירסתו במתני' וחטאות ואשמות ונדרים ונדבות מקבלין מהן וקאי אכותים כדמוקי לה הכא סיפא בכותים. ובעל קרבן העדה תמה על הרמב"ם הא הנכרים אינם חייבין בקרבנות אלו. ולא דק בכוונת הרמב"ם דהא קאמר אם נתנו מעצמן כמו כולה מתני' הנכרים כו' ששקלו אין מקבלין והן אינם חייבין בשקלים וכן גבי קני זבים כו' אף שאינם חייבין הוי מצי למיתני דאין מקבלין מהן אם נותנין ולכן כתב הרמב"ם אבל הנכרי אינו יודע כו' ושטתו בסוגיין דקאמר וכי יש קיני זבין כו' בנכרים היינו שאינם יודעים ואינם טורחים בזה בעולה שיעסקו בזה ויתנו קיני זבין דליתני אין מקבלין. ומ"ש דא"א ליישב דברי הרמב"ם לפני הירושלמי. נכונים מאד דבריו כדפרישית: ה"ג מ"ט דר"מ כו' כמ"ש בפנים. כך היא גירסת רבינו הגאון וכדפרישית בקונטרס שיטתו מבואר מתוספתא ערוכה. והרמב"ם בפירושו לא הזכיר בדברי ר"מ קלבון מד"ת. ולדידיה בשוקל שקל בעדו פטור מקלבון גם לר"מ. וקשיא עליה מדתנינא בתוספתא. וגם צ"ל דגי' אחרת ה"ל בירושלמי. ובחיבורו פ"ג מהל' שקלים ה"א פסק דאינו חייב אלא כששוקלין ב' ביחד ואז נותנין קלבון א'. ובהלכה ו' שם פסק כרב דמתני' ד"ה היא ולכן בנותן סלע ונוטל שקל פסק דחייב ב' קלבונות. ולכן פסק בהלכה ז' שם דהקלבונות אינן כשקלים דלר"מ נופלין לשקלים דלטעמיה אזיל דקלבונות מדין שקלים אלא ס"ל מטעם חילוף לחוד ולכן פסק כאינך דס"ל לשלחנים ולש"ד. והנה לרש"י שיטה אחרת בקלבונות. ובשני מקומות כוון לד"א. דבבכורות נ"ו ב' ד"ה האחין כו' כתב וז"ל. ואם שוקלין סלע שלם דהיינו ב' חצאי שקליהם ביחד חייבין לתת כ"א וא' מעה קטנה לקלבון דהא ב' ממוניים הם והרי הן כשאר ב"א שהשוקל שקלו נותן עמו קלבון דהוא קלבון להכרע וי"א לחילוף שאין ב' חצאי סלע יוצאין בסלע בלא חילוף מועט והואיל ורוב ב"א נותנין כ"א מחצית הסלע וקלבונו עמו כי מצטרפי נמי שנים ויהבי סלע שלם יהבי נמי קלבון שני והני אחין כו' כשאר שותפין דעלמא וחייבין בקלבון שני עכ"ל וגבי פטורין פי' דפטורין מקלבון שני וכן בביצה ל"ט ד"ה כשחייבין כ' וז"ל כל ישראל הוזקקו לתת מחצית השקל כו' והטילו חכמים עליהם להוסיף מעה קטנה להיות קלבון לפרוטרוט מפני שהן חצאי שקלים חתיכות דקות ונוחין לאבד ופעמים שמחליפים אותן במעות ונותנין הקלבון בחילוף ואף כשמצטרפין שנים לתת שקל שלם הטילו עליהם ב' קלבונות שלא לפחות מחבריהם ולמעט את ההקדש אבל האב ששוקל בשביל ב' בניו שקל שלם פטור מקלבון שני עכ"ל. חזינן דס"ל לרש"י לר"מ לחצי שקל ג"כ חייב קלבון וטעמו מסתבר משום שהן חתיכות דקות ונוחין לאבד ופעמים שמחליפים ר"ל בסלע וצריך הכרע. והנה יפלא למה פירש הני מתנייתא אליבא דר"מ ודלא כהלכתא ולכאורה משמע דהכרחו משום דניחא ליה לפרש פטורין מקלבון שני דפטורין לגמרי לא מסתבר טעמא מאי. אבל בספ"ק דחולין פירש ג"כ אליבא דר"מ ושם חזר ופירש פטורין מקלבון היינו לגמרי משום דהוי כשוקל ע"י בניו וה"ל כשוקל ע"י שכנו כו' וכן נמשך אחריו הרע"ב וזה תמוה דא"כ למה פי' אליבא דר"מ ומצאתי שתמה עליו התי"ט בספ"ק דחולין במה שפי' אליבא דר"מ וטעמא דפי' פטורין לגמרי משום דמסתבר לי' לשיטתו דכשנותנין שקל שלם ביחד ליתא טעמא דנוחין לאבד אלא משום דה"ל ליתן כ"א בפ"ע משא"כ באב השוקל שכן היה ראוי ליתן שקל שלם בעדם שהוא הנותן לכן פטורין מקלבון לגמרי. והרמב"ם הסביר דלהכי פטורין לגמרי משום שהן כאדם א'. ונראה דשיטת רש"י היה לפסוק להלכה כר"מ מסוגיא דמנחות ק"ח א' כולה כבר פדא לא אמרי דס"ל דלשקלים אזלי והיינו מטעמא דס"ל דקלבונות מדינא דשקלים כמ"ש כשם ששקלו כו' וגם לישנא דוהמעה קלבון ג"כ כר"מ דס"ל מעה בתוספתא ומדחזינן דהני אמוראי כולהו וסתמא דגמ' הכי ס"ל הלכתא כוותיה ולכן פי' כל הני משניות אליביה. והרמב"ם פסק הכל דלא כר"מ ולכן פסק השקלים אינן נופלים לשקלים ונסתפק כמאן מאינך אחריני הלכתא ולכן פי' כל הני סוגיין אליבא דת"ק וסוגיא זו תיובתיה דס"ל בהדיא דלשקלים אזל וג"כ מעה הוי הקלבון כר"מ. ולשיטת רש"י ניחא לפרש מ"ש בגמרא כשם ששקלו תורה כך כו'. דזה תלי בזה כיון שהתורה חייבה שיתנו חצאי שקלים ממ"ש זה יתנו כזה יתנו והן נוחין לאבד וצריך פעמים להחליפם בסלע לכן צריך ליתן קלבון לחצי שקלו הכרע. (ודרך רמז י"ל אסמכתא דרך גימטריא זה יתנו עולה כמספר קלבן הכרע ע"ה). וכן מצאתי בסמ"ג הל' שקלים שדבריו מורים כדפרישית ששיטת רש"י להלכה כר"מ דכתב תחלה בפסקי הקלבונות דעת הרמב"ם ואח"כ כתב דעת רש"י דלכל חצי שקל חייב קלבון וב' ששקלו חייבין ב"ק ומביא ג"כ דעת רש"י דספ"ק דחולין באב השוקל ע"י בניו דפטור לגמרי ועי' בביאורי רש"ל שם. ודברי רש"י במנחות שם ד"ה והמעה קלבון אינם מובנים שכתב וז"ל שכל יחיד מביא מחצית השקל בהכרעה באדר ואם נתנו בין שניהם שקל שלם נותנין קלבון א' מעה קטנה מפני הכרעה שעכשיו לא נתנו שניהם אלא הכרע אחד ואילו הביאו כמשפטן היה שם ב' הכרעות לפיכך נותנין קלבון עכ"ל. ותמוה דתחילה מתחיל אליבא דר"מ ואח"כ כת"ק ומ"ש לפיכך כו' אין לו ביאור והתוס' הקשו עליו מטעם אחר וצ"ל דט"ס בדברי רש"י שם: הדרן עלך באחד באדר
ריבבן ותקלין חדתין
ריבב"ן
מן הקולבון לגמרי דאפי' קולבון אחד אינו נותן. אלא מעתה אפילו חלקו וחזרו ונשתתפו שפטורין ממעשר בהמה פטורין מן הקולבון פי' יפטרו מן הקולבון דהא סלע שלמה נותן ר' בא בשם ר' אבא בר הונא היא שני אחין שירשו את אביהן היא שני גיסין שירשו את חמיהן פי' הואיל וחלקו בב' בני אדם שירשו ממון אדם אחר מעלמא דלא הוי תפוסת הבית חשיבא להו: כמה הוא קולבין מעה. ירושלמי להיכן הקולבין הולכין ר' מאיר אומר לשקלים כלומר יתערבו ר' אלעזר אומר לנדבה נדבת קיץ למזבח ר' שמעון שזורי אומר ריקועי זהב ציפוי לבית קודש הקדשים בן עזאי אומר שולחנין היו נוטלין אותן בשכרן וי"א להוצאת דרכים פי' לאותו שהיו מוליכין אותם מעירן למקדש ובתוספתא אינו מביא דברי י"א כלל: מתני
תקלין חדתין
ואינו אסור לר"י לקבל מהן אלא כשנותן להדיא לבד"ה ה"נ לרשב"ל: הן באין לכ"ש. ולא קאמר ר"ל דאין מקבלין אלא בשנכרי נותן מעצמו להדיא לבד"ה: רשב"ל פתר. כלומר הוכחתו מפשטא דקרא דקאמר לא לכם ולנו משמע דקאסר ליה שותפות כלל בין בתחלה ובין בסוף: ר"ח אר"ס שאל. פרישית בריש מכילתין לישנא דשאל: מתני' ואלו חייבין בקלבון. כי כל אדם צריך ליתן מחצית השקל והשקל הנזכר בתורה הוא שקורין במשנה סלע שהוא שני חצאי שקלים ולפי שכולם היו נותנים לשקלים החצאים נקראו שקלים וכשהיה א' צריך להחליף סלע על ב' חצאים היו נותנים מטבע קטנה ונקרא קל בין כלומר דבר קל שמוסיפין בעד החילוף: אבל לא כהנים כו' נשים כו'. שהם אינם חייבים בשקלים אלא אם שקלו מקבלין מידם לכן פטורים מן הקלבון: השוקל ע"י כהן ע"י אשה כו'. ששוקל סלע שלם ע"י כהן ואשה דבשוקל על ידי כהן חצי שקל ליכא לפרושי דא"כ אפי' בשוקל ע"י עצמו חצי שקל נמי פטור מקלבון לת"ק כדמפרש לקמן א"נ בשוקל ע"י וע"י כהן כו' והא דלא קתני בהדיא ע"י וע"י כהן כו' משום דהוא בפלוגתא דר"מ דלר"מ חייב מ"מ בשביל עצמו כדלקמן והטעם דפטור בשוקל ע"י כהן ואשה ועבד דאינהו פטורים ממחצית השקל ונתינתם אינו אלא מדת חסידות והוי האי מחצית השקל גופיה ריבוי וריוח להקדש ולכן פטורים מקלבון: על ידו וע"י חבירו. דהיינו שיש להם שקל א' שלם ביחד ונותנים כן ביחד להקדש חייב בקלבון א' שכל א' היה צריך ליתן חצי שקל ונותנים להקדש הקלבון שהיו צריכים להוסיף בעד החילוף: רמ"א ב' קלבונות. מפרש בגמרא: הנותן סלע כו'. פליגי אמוראי בגמרא מאן קתני לה: גמ' ה"ג מ"ט דר"מ. דס"ל ב' קלבונות בשוקל ע"י ועי"ח אי מטעמא דחילוף א"צ אלא קלבון א': סבר ר"מ השוקל שקלו שלם שהוא חייב ב' קלבונות. כלומר השוקל שקל שלם היינו שני מחצית בעדו ובעד חבירו שחייב ב"ק דס"ל לר"מ דלחצי שקל ג"כ צריך ליתן קלבון דהכי חייבה התורה ליתן להכרע לכל מחצית השקל קלבון דאר"מ כשם ששקלו תורה כך קלבונו תורה: דתני ר"מ כזה יתנו. וס"ל מדקפיד השם והראהו כמין מטבע של אש וא"ל כזה יתנו היינו שלא יוגרע לעולם ממחצית השקל שהיה בימי משה מדקאמר זה יתנו כזה יתנו לעולם הוא ולכן מן התורה חייב ליתן לכל חצי שקל מטבע קטנה להכרע והכי תניא בתוספתא דפ"ק דמכילתין השוקל שקל חייב בקלבון דר"מ וחכ"א השוקל שקל פטור ב' דינרין חייב. הרי דר"מ ס"ל חיוב מה"ת לחצי שקל וחכמים ס"ל מטעם החילוף וכשנותן שקל ליכא טעמא דחילוף אלא אם נותן ב' דינרין שהוא ערך חצי שקל חייב מטעם החילוף שהיה צריך ליתן חצי שקל ולא ס"ל דרשא דזה יתנו אלא למילתא אחריתא כדאמרינן לעיל: הנותן סלע ונוטל כו'. ה"ג אמר ר"א דר"מ הוא דאר"מ אחד שקל שהוא נותן וא' לד"ת כלומר דר"מ מחייב ב"ק א' לשקל שנותן ובידו היה סלע והחליף אצל ההקדש וא' לד"ת ואע"ג דבשנים ששקלו שקל שלם לא חייב ר"מ אלא ב' קלבונות כנ"ל ולא חייב קלבון דחילוף התם ה"ט כיון שנותנים שקל שלם בעד חיוב שניהם להקדש הוי כקונים תבואה מן השוק בעד סלע שאין מחשבין בעד החילוף משא"כ הכא שא"צ ליתן רק שקל דידיה ומחליף גבי הקדש לא גרע כח הקדש מכח הדיוט וצריך ליתן גם קלבון בחילוף. אבל לת"ק דלא ס"ל בשנים ששקלו חיוב הקלבון אלא מטעם החילוף לדידיה ה"נ אינו חייב אלא א' ואע"ג דלא פליגי במתני' פליגי בתוספתא דתנינן בהדיא בפ"ק דתוספתא הנותן סלע ונוטל שקל ר"מ מחייב ב"ק וחכ"א קלבון א': ורב אמר ד"ה היא א' שקל שהוא נותן וא' שקל שהוא נוטל. דס"ל דגם ת"ק מודה בזה דחייב ב' קלבונות ולא דמי לשוקל ע"י ועי"ח דאינו חייב אלא א' דהתם שניהם נותנים חיוב ב' שקליהם בסלע וכשהיו צריכים להחליף על ב' חצאי שקל לא היו נותנין אלא קלבון א' וכן להקדש בכה"ג דאין מפסיד אין משתכרין בו. משא"כ הכא אילו היה צריך להחליף ולהשיג חצי סלע ליתן להקדש היה צריך ליתן קלבון. וכן כשהיה צריך להשיג וליטול שקל מסלע ג"כ היה צריך ליתן קלבון ולכן חייב ב"ק מטעם החילוף כמו אילו היה חייב שקל לשלחני ובעת זמן פריעתו לא היה בידו שקל אלא סלע היה צריך ליתן לו קלבון א'. ואם היה מבקש ממנו שיתן לו שקל מסלע היה ג"כ צריך ליתן לו קלבון א' וה"נ לא יגרע כח הקדש מכח הדיוט ולא גרסינן כאן וא' לד"ת דלא ס"ל לת"ק לד"ת: ה"ג ע"ד דרב לר"מ ג' קלבונות הן. דזה לא מסתבר דר"מ יקל בקלבונות המחוייבים מטעם החילוף לת"ק רק בשוקל ע"י ועי"ח ה"ט כדפרישית לעיל ולכן לרב דאסברא דלת"ק חייב ב"ק מטעמא דחילוף ודאי ר"מ ס"ל ג"כ הכי ולא מסתבר שיפלגו בסברא הפוכה אי צריך ליתן א' או ב' בחילוף בכה"ג. ולכן לר"מ דס"ל א' מן התורה משכחת לה בכה"ג חיובא שלש ומביא סיוע לזה מהני אמוראי דאמרו הכי בהדיא בשם רב. וזה גם כן לא מסתבר שיפלוג רב על סברא דר"מ מחייב א' לד"ת דא"כ מ"ט ר"מ מחייב ב"ק בשוקל ע"י וע"י חבירו וגם כי הכי מפורש בהדיא בתוספתא. ולרב צ"ל דבמתני' לא חשיב אלא מה שלד"ה הוא ולכן נקט שנים שבזה גם ת"ק מודה וצ"ל לרב דסתם מתני' פליגא בזה עם התוספתא דתני שם דלחכמים דר"מ אינו חייב אלא א' דהא ע"כ פליגא מתני' אתוספתא לדידיה דלר"מ חייב ג' קלבונות בכה"ג ובתוספתא לא חשיב אלא ב' בדברי ר"מ. וסברת ר"א לאשוויי מתני' ותוספתא אהדדי דלחכמים דר"מ אינו חייב אלא א' גם בכה"ג והיינו משום שהוא נותן סלע ונוטל שקל בחד זימנא הוי כמחליף על ב' חצאי שקל דא"צ אלא א' ולא עדיף משנים ששקלו לדידיה: מתני' השוקל ע"י עני כו'. השוקל סלע שלם ע"י עני ובן עירו פטור מקלבון כיון שאם לא היה נותן להם גם הם לא השיגה ידם ליתן ונמצא ע"י מרויח ההקדש לכך פטור והא דלא קתני ע"י וע"י עני משום דלר"מ הוה חייב עכ"פ בעד עצמו ובפלוגתא לא קמיירי: האחין השותפין. מפרש בגמ': גמ' כשחלקו וחזרו ונשתתפו. אז הם חייבים בקלבון דכשחלקו ונותנין סלע שלם בשביל שניהם הוה כאילו לוין זה מזה וממעשר בהמה פטורים דעדר של שותפים פטור ממעשר בהמה דתניא בבכורות (נ"ו) כל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך ולא של שותפות ואע"ג דהאי קרא בבכור הוא דכתיב התם פריך לה ומשני לה: כשלא חלקו. דקיימא בתפוסת הבית חייבים במעשר בהמה דאמר התם יכול אפי' קנו בתפוסת הבית ת"ל יהיה ופטורים מן הקלבון דכ"ז שהן בתפוסת הבית לא חשיב כהלואה: והן שחלקו גדיים כו'. הוא דאמרי' דכשחלקו בטלה תפוסת הבית מינייהו דכשחלקו גדיים ע"פ שום בדמים נגד תיישים בטלה מהן שם ירושה והוי כאילו לקח כ"א מן השוק ונתערבו ואין כאן שם תפוסת הבית אלא שם שותפות: אבל אם חלקו כו'. דזהו משפט הירושה לכ"א חלק בכל מין ומין אומרים זהו חלקו המגיע דיש ברירה ועדיין שם יורשים עליהם וכשחזרו ונשתתפו חזרה תפוסת הבית למקומה: היך
