גמרא
ר' שמואל בר נחמן ואפי' שימה מעכב א"ר חנינא [א] כאן בעבודות שבפני' כאן בעבודות שבחוץ אמר רבי חנינא שחצית גדולה היתה בבני כהנים גדולים שיותר א) מששים ככרי זהב ( ס"א כסף) היו מוציאין בה שהיה כבשה של פרה עומד ולא היה אחד מהן מוציא פרתו בכבשו של חבירו אלא סותרו ובונה אותו משלו התיב רבי עולא קומי ר' מנא והא תני שמעון הצדיק שתי פרות עשה לא בכבש שהוציא את זו הוציא את זו אית לך למימר שמעון הצדיק שחץ היה מאי כדון על שם מעלה היא בפרה סלסול היא בפרה תני זיזין וכתלים היו יוצאין מכאן ומכאן כדי [ב] שלא [יצאו ו]יציצו הכהנים ויטמאו: ר' עקיבא אומר אין משתכרין כו': אלא אם רצה יהי' ההפסד שלו והשכר להקדש מותר כהדא בר זמינא איתפקד (א) גבי' מדל דיתמין אתא ושאל לרבי מנא אמר ליה אין ב) בעית די ההפסדה דידך ואגרה דתרויכון שרי רבי חייה בר אדא איתפקד גבי' מדל דיתמין ועביד כן: מותר פירות כו': (כולה דר' ישמעאל היא) מתני' דר' ישמעאל היא דרבי חייה בר יוסף פתר מתניתא מותר ג) פירות שכר להקדש מותר נסכים זו סאה רביעית רבי יוחנן פתר מתניתא מותר פירות זו סאה רביעית מותר נסכים לבירוצין ולית ליה לרבי חייה בר יוסף לבירוצין אמר רבי חזקיה מה דנפל לסאה רביעית נפל לבירוצין על דעתיה דרבי חייה בר יוסף ניחא אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים לפיכך זה וזה לא היו מודין בפירות על דעתיה דרבי יוחנן קשיא והא תנינן עמדו מג' יספק מד' ותנינן זה וזה לא היו מודים בפירות לא היו מודים בפירות בקיץ למזבח אבל מודין היו בכלי שרת עד כדון בירוצי צבור ואפילו בירוצי יחיד ולא נמצאו כלי שרת באין משל יחיד כהדא דתנינן ד) אשה שעשתה (ב) כתונת לבנה כשרה ובלבד שתמסרנה לציבור עד כדון בירוצי לח ואפילו בירוצי יבש [ג] כההיא דתנינן ה) תמן הנסכים שקדשו בכלי ונמצא הזבח [פסול] אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו ואם [לאו] לנו יופסלו בלינה: הלכה ג מתני' מותר ו) הקטורת מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנין ומחללין אותה (ג) על (שכר) מעות האומנין ונותני' אותה לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מתרומ' חדשה [ואם בא חדש בזמנו לוקחין אותה מתרומה חדשה] ואם לאו מן הישנה: גמ' ולא נמצא הקדש מתחלל על ההקדש כיצד הוא עושה אמר ז) (ד) רבי שמעון בר ביסנא מביא מעות ומחללן על הבנין ומביא
קרבן העדה ומשנת אליהו
דכתיב ואת השלחן תתן על צלע צפון אינו מעכב: ואפילו שימה מעכב. כגון ארון ופרוכת ומזבחות דכתיב בהו וישם מעכבין וקשיא עלייהו מהא דאמרו רבנן שאינו מעכב אלא הכיור והכן בלבד: כאן בעבודות שבפנים. כשבא לעבוד בפנים כולם מעכבין אבל בעבודת חוץ אינו מעכב אלא הכיור והכן בלבד: שחצית. גאוה: היו מוציאין. בבנין כבש של פרה ואע"פ שהיתה כבש עומדת היו סותרין אותה ובנו חדשה: אית לך מימר וכו'. וכי אפשר לך לומר על שמעון הצדיק משום גאוה ח"ו עשה שני כבשים אלא ודאי שיש איסור בדבר להוציא שניה בכבש שהוציאו בה פרה אחרת: מאי כדון. וטעמא מאי: סלסול. כבוד: זיזין וכתלין. היו יוצאין מכבש הפרה כדי שלא יבאו כהנים ויציצו ויבאו ליגע בעוסקים בהפרה ויטמאו אותן: אלא אם רצה. לעשות סחורה בשל הקדש ובשל עניים ע"מ שיהיה ההפסד שלו והשכר להקדש מותר: בר זמינא. כך שמו: אתפקיד גביה וכו'. הפקידו אצלו אוצר ופקדון של יתומים: אתא ושאיל לר' מנא. אם מותר לעשות בו סחורה:אמר ליה. אם אתה רוצה שיהא ההפסד לך לבדך והריוח לשניכם שרי דלאו רבית ממש הוא אלא אבק רבית ואע"ג דבדיקנני אסור ביתמי לא גזר שלא יכלו מעותיהן וה"ה בשל הקדש לא גזרו: כולה דר' ישמעאל היא ל"ג ליה והוא מראה מקום על המתני' א"נ ה"ק גם דברי ר"י אלו כדעתיה ברישא: מותר הפירות.דקאמר ר"י היינו מה שהשכיר ההקדש והוא ממותר שירי הלשכה כדאר"י לעיל: זו סאה רביעית. דתנן לקמן בפירקין המקבל עליו לספק סלתו' מד' סאין בסלע ועמדו בשלשה יספק ארבעה ומה שהקדש משתכר בזה הוא הנקרא מותר הנסכים: ברוצים. גדושת המדה שהיה ההקדש מקבל בגודש ומוכר במחוק:ופריך ולית ליה לר' חייא בר"י. שהיו ברוצי המדות ולדידיה מה היו עושין בהן:מה דנפל לסאה רביעית וכו'. מה שהיו עושין בסאה רביעית היו עושין בברוצי המדות דשניהן נקראין מותר הנסכים: ופריך על דעתיה דר"ח ב"י וכו'. בשלמא לר"ח ב"י דאמר מותר הפירות דקאר"י היינו מותר השכר תני שפיר בסיפא זה וזה לא היו מודים בפירות דסברי אין משתכרין בשל הקדש וכדאמר ר"ע לעיל אלא לר"י קשיא דהא תנן לקמן המקבל עליו לספק מד' יספק מד' ולא פליג ר"ע משמע דכ"ע מודים בה והכא תנן זה וזה ולא היו מודים בפירות: ומשני לא היו מודין בפירות. שיהיו לקיץ המזבח אבל מודין הן שהפירות לכלי שרת: עד כדון בירוצי צבור. כלומר הניחא בירוצי צבור באין לכלי שרת אלא הבירוצין שניתותרו מקרבנות היחיד איך אפשר שכלי שרת יהיו נעשין משל יחיד ולתרוייהו פריך בין לר"י ובין לר"ח ב"י: ומשני כדא דתני וכו' צריכה למסור לצבור. ה"נ בירוצי יחיד כיון שמסרן לצבור מותר לעשות מהם כלי שרת: עד כדון בירוצי הלח. הם קדושים לפי שהבירוצין נכנסים לתוך הכלי ונתקדשו בו ושוב נעקרו ממנו כשנפלו לחוץ: ואפילו בירוצי יבש. מי אמרינן דאף הן קדושים או דילמא כיון דלא נכנסו לתוך הכלי לא נתקדשו והן חול: ופשיט כהאי דתנינן תמן. במנחות פ' התודה:הנסכים שקדשו בכלי. שנתנו בכלי ונמצא הזבח פסול: אם יש שם זבח אחר.שאין לו נסכים יקריב אלו נסכים עמו: ואם לאו. משקדשו בכלי נפסלו בלינה שמעינן מיהת דאם לא נתקדש בכלי אינו מקודש א"כ ה"ה בירוצי יבש אינן קדושים: הלכה ג מתני' מותר הקטרת. הנותר בכל שנה שאין לך שנה שאין בה מותר שהקטורת היתה שס"ח מנים שס"ה כמנין ימות החמה וג' מנין שמהם מכניס כה"ג מלא חפניו ביוה"כ ולא היו נכנסין כולן בחפניו ועוד בכל שנה פשוטה היה מותר ששנת פשוטה ימיה שנ"ד: מה היו עושין בה. להקטירה לשנה הבאה: מפרישין ממנה. מן הלשכה: שכר האומנין. מפרש בגמ' וחוזרין ולוקחין וכו'. והכי צניעא מילתא טפי ולא למכרם ולחזו' ולקנותם: אם בא החדש בזמנו.שהביאו שקלים חדשים קודם ר"ח ניסן שהוא זמן תרומה החדשה לוקחים מותר הקטורת מתרומה החדשה על ידי חילול: ואם לאו. שלא הביאו שקלים חדשים עדיין לוקחין אותה מתרומה הישנה: גמ'ולא נמצא הקדש מתחלל על הקדש.דקס"ד דמחללין על שכר האומנין שעשו מלאכת הקדש ואותן מעות נמי קדש הן. ל"א ה"ג ולא נמצא ההקדש מתחלל על המלאכה וכ"ה בתוספתא דמעילה וה"פ כיון שאין בה ממש אין מחללין עליה: על הבנין. דקי"ל בונין בחול ואחר כך מקדישין וכשקונין מן
משנת אליהו
אומר זה כיור ר"י בר"י אומר זה הסובב. וגבי כרכוב כתיב המזבח לעכב ובכרכוב נכללים שתיהן אי כמר אי כמר אבל מ"ש בספרים כיור וכנו. שיבוש הוא דאיך ממעט קרן דכתיב ביה המזבח וגם דכן לא כתיב ביה לעיכובא וניחא למינקט כרכוב דלא אתיא כפלוגתא. ועי' בסוכה מ"ח א' והרמב"ם פ"ב מהל' בית הבחירה פסק כת"ק דבבבלי שם ע"ש: אלא אם רצה כו'. אר"ע קאי כדמציין גמרא עלה דאין משתכרין כו' ואתיא כחדא עם סוגיא דבבלי פ"ה דב"מ ע' ע"א דמסיק מעות יתומים קרוב לשכר ורחוק מהפסד שרי ללוותן וכן בענין שלא יכלה הקרן כמ"ש חזינן גברא כו' ובבבלי כתובות ק"ו ב' מפרש טעמא דאין משתכרין בשל הקדש משום דאין עניות במקום עשירות כו' ובשל עניים דלמא אתרמי ליה עניא וליכא למיתבא ליה ועי' בטוש"ע יו"ד סי' רנ"ט ס"א דמחלק הרב שם בכה"ג דאין עומד לחלק רק הקרן קיימת והריוח לעניים ש"ד ועי' בביאורי הגאון שם אבל אינו מדמה להקדש כמ"ש שם דאין הצדקה כהקדש. ובסוגין משמע דהקדש וצדקה דמיין אהדדי דיתומים ועניים ודאי חדא אינון כדאמר ברפ"ד דב"ק אנן יד עניים כו' דאר"ש יתומים כו' ע"ש ועי' רמב"ם פ"ח מהל' מ"ע ועי' במנחות צ' ע"א בתוס' ד"ה מארבע כו' דא"כ אמאי לא אשכחן רבית בהקדש כו' ע"ש ואע"ג דאם רצה כו' הוי שכר להקדש והוי מצי לאשכוחי בכה"ג מותר פירות לר"ע ולא נקט גמרא משום דמותר פירות משמע שלעולם יהיה ולא תלי בדעת אחרת וכמו בירוצין וסאה ד' משא"כ בכה"ג דתליא באם רצה ולא שכיחא כדמשמע מסוגיא דב"מ שם ובק"ע נדחק מאד בזה לחנם: מה דנפיל לסאה רביעית נפיל לבירוצין. בבבלי מנחות צ' ע"ב איחלפא דר' יוחנן לדרחב"י והן מסוגיות המתחלפות. ושם מביא ת"כ לר"י ות"כ לרחב"י משני ברייתות. והא דפריך הכא ול"ל לרחב"י לבירוצין ולא פריך על ר"י ול"ל שכר להקדש דהא מותר פירות כדברי ר' ישמעאל והוא איהו דס"ל והשכר להקדש ויותר ניחא לפרש בזה מסאה ד' דלא איירי ר"י בהכי י"ל דעדיפא מיניה פריך דבסאה ד' דמוקי ר' יוחנן לא א"ש זה וזה מודים בפירות כו' ובתירוצא דמשני דס"ל דלכ"ש אזלא מיושב ממילא הא דאוקמי מותר פירות בהכי דקמ"ל דס"ל דמ"ש לא היו מודים ה"ק דלאו לקיץ המזבח אלא דלכ"ש והכי משמע ליה יותר דלרחב"י לא היו מודים היינו משום דלא ס"ל שכר להקדש ול"ל מותר פירות כלל ויותר ניחא ליה לפרש לא היו מודים במה דאית להו אלא דאינו מודים לר' ישמעאל דלקיץ המזבח ובהכי ניחא בסוגיא דבבלי דלא פריך מסייעתא דר"י לרחב"י וכן להיפוך ועיין שם: ולא נמצא הקדש כו'. הגירסא כמו בפנים נוסחת
ריבבן ותקלין חדתין
ריבב"ן
מודין בפירות להשתכר דאין עניות במקום עשירות: מתני' הקטורת. שס"ח מנין היו כדתניא בכריתות פ"ק פיטום הקטורת כיצד הצרי והצפורן וכו' כל המנין דהנהו סממנין דחשיבי התם הם שס"ח מנין מקטירין כל השנה בין שנים פשוטות ומעוברות חצי מנה בבקר וחצי מנה בערב [משום דכתיב] בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה נשארו שלשה מנין ומהן היה מקטיר כ"ג ביוה"כ לפני ולפנים כדכתיב ומלא חפניו קטרת סמים וכו': מחללין אותה על מעות האומנין. לאומני בית אבטינס היו פורעין אותן ממעות חולין ואח"כ האומנין היו קונין מותר הקטורת מן הגזבר וחוזרין ולוקחין אותה מהן מתרומה חדשה ואם לאו קונין מן הישנה. כדאיתא במס' ר"ה פ"ק מצוה להביא מן החדש ואם הביא מן הישן יצא אלא שחסר מצוה: מתני'
תקלין חדתין
שימה. היינו וישם דסוף פרשת ויקהל האמור בארון ומזבחות ופרכת ושארי דברים דכולם מעכבים. ואיך פליגי עם חכמים: כאן בעבודת פנים. כולהו מעכבים שיהיו בפנים: בעבודת חוץ. ס"ל כחכמים דאינו מעכב אלא קרן וכרכוב: שחצית. גסות: מששים ככרי זהב ול"ג כסף. דהכי תניא לה בתוספת' דשקלים יותר מס' ככרי זהב: שחץ היה. בתמיה: מאי כדין. כלומר אלא מאי טעמא:סלסול. כבוד: שלא יציצו הכהנים. המוליכים הפרה בדברים המביאין אותן לידי טומאה ע"י ראיה: מתני' מותר שירי לשכה.מה שנשאר מהן אחר שנעשה מהן תיקון צרכי העיר: יינות שמנים. ומוכרים למי שצריך יין לנסכים ושמן למנחות: אין משתכרין בשל הקדש כו'. שמא יהיה הפסד: גמ' אין משתכרין בשל הקדש כו'. אלא א"כ רצה יהא ההפסד שלו והשכר להקדש מותר: כהדא בר זמינא. כמו עובדא דאדם אחד ששמו בר זמינא:מלאי דיתמי. אוצר של יתומים הפקידו אצלו: ושאיל לר"מ. אם רשאי לסחור בהן: די הפסדא דידך כו' דתרווייכון. והכי מסיק בבבלי פ"ה דב"מ (ע' ע"א) מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק מהפסד והיינו כדפירש רש"י שהיו נוטלין היתומים חלק בשכר ואין נוטלין חלק בהפסד אבל רבית ממש לא אלא מה שישתכרו מעותיהם יחלוקו ואע"ג דבדיקנני אסור לאו רבית ממש הוא אלא אבק רבית הוא ומדרבנן וביתמי לא גזור שלא יכלו מעותיהם פרוטה אחר פרוטה וקאי הכא האי סוגיא אהקדש ועניים דחדא דינא הוא הקדש ויתומים כדאמר ברפ"ד דב"ק: מתני' מותר התרומה. מה שנשאר בקופות בר"ח ניסן שמביאין מתרומה חדשה: לבית ק"ק. לרצפה ולכתלים: מותר הפירות.מפרש בגמ': קיץ למזבח. כשהמזבח בטל מביאין מהן עולות כדרך ב"א להביא מיני מתיקה אחרי גמר סעודתם כן כשנגמרו חובות היום מביאין עולות קיץ למזבח כשהוא בטל מנדרים ונדבות: מותר התרומה לקיץ כו'. דלצורך קרבנות הופרשה:מותר נסכים. מפרש בגמ': מותר נסכים לקיץ כו'. שהנסכים כליל והעולה כליל: זה וזה. ר"ע ור"ח: גמ' ה"ג ר"ח בר יוסף פתר לה כו' מותר פירות שכר להקדש. מה דאמר ר"י מותר פירות היינו מהן שהשכר להקדש כשיטתיה לעיל זהו מותר פירות: סאה ד'. כדאמר לקמן בפרקין המקבל עליו לספק סלתות מד' סאין בסלע ועמדו בג' יספק ד' ומה שמשתכר ההקדש סאה ד' נקרא מותר נסכים: מותר נסכים לבירוצין. היינו בירוצי הגודשין שניתן להקדש וההקדש מוכר בלא גודש זהו מותר נסכים והכי מוקי לה בבבלי מנחות (צ' ע"א) והגירסא איחלפא שם דר"י לדרחב"י: ולית ליה לר"ח ב"י לבירוצין. פריך עליה משום דהיא תוספתא מפורשת דבירוצים לקיץ המזבח: ומשני מה דנפיל כו'. מה שנוהג בסאה ד' כן בבירוצים רק דניחא ליה לפרש משנתינו בסאה ד' דהוא מותר נסכים: לפיכך זה וזה כו' בפירות. דס"ל אין משתכרין בשל הקדש ור"ח נמי ס"ל כר"ע בהא ולכן לית להו מותר פירות דהוא שכר להקדש כדקאמר רחב"י: ע"ד דר"י קשיא תנינא עמדו מג' יספק כו'. ועליה לית מאן דפליג והיכא שייך למימר זה וזה לא היו מודין בפירות אי פירושא דפירות הוא סאה ד': ומשני לא היו מודין בפירות לקיץ המזבח. שיהיה לקיץ המזבח לא ס"ל אלא לר"ש: ה"ג בעי ר"ח בר בא עד כדין בירוצי צבור. דסתמא נקט לבירוצין ולא זו בירוצין דצבור אלא אפי' דיחיד: ופריך ולא נמצאו כ"ש באין כו'. דתני מותר נסכים לכ"ש וא"כ כ"ש באין משל יחיד: ומשני כהדא דתני כו'. וה"נ כשנמסר לצבור כמה שהיא של צבור: עד כדון בירוצי לח. לא מיבעיא ברוצי לח שהן קודש כמ"ש במנחות (צ' ע"א) מדת הלח בירוציהון קדש אי משום דנמשחו מבפנים ומבחוץ משא"כ מדת היבש אי משום דלח נעקר שהבירוצין נכנסו בתוך הכלי ונתקדש בו ושוב נעקרו ממנו כשנפלו חוץ לפיכך הן קודש דנכנסו בכלי ונתקדשו בו והיבש אינו נעקר: אפילו בירוצי יבש. ג"כ לקיץ המזבח אף דאמרינן התם בירוצי יבש חול: ה"ג דתנינן תמן. והוא תוספתא בספ"י דמנחות והובאה בקוצר במנחות שם (צ' ע"ב) : בירוצי לח נמשחה מבפנים. משמע דס"ל בהא כר"י דמתני' דמנחות ומטעמא דר"ע דבלח כיון דנמשחה עכ"פ מבפנים נתקדש בקדושת כלי וגם הבירוצין נתקדשו ביחד: בירוצי יבש לא נמשחו בין מבחוץ בין מבפנים. הוא בהדיא כמה דאמר ר"ע וחול הוא ומה שבפנים בכלי קדושת פה הוא דמקדש ליה הלכך מה דאצטריך ליה מקדש בירוצין דלא צריך ליה לא מקדש לפיכך בירוציהן חול: כל בירוצי מדות כו'. אפילו דיבש ימכרו לקיץ המזבח הרי דאפי' דיבש אתי לקיץ המזבח: מתני' מותר הקטורת. מה שנשאר בכל שנה שאין לך שנה שאין בה מותר שהקטורת היתה שס"ח מנים שס"ה כמנין ימות החמה וג' מנים שמהן מכניס כה"ג מלא חפניו ביוה"כ ולא היו מכניסין כולו בחפניו וגם בכל שנה פשוטה היה מותר ששנת הפשוטה שנ"ד ימים: מפרישין ממנה. כלומר מן מותר הקטורת כדי שכר האומנין:ומחללין אותה. מה שהפרישו ממותר הקטורת: על מעות האומנין. ס"ד על מעות דהקדש השייכים ליתן להאומנין: ונותנין אותה. היינו מותר הקטורת לאומנין בשכרן: וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה. אם הביאו קודם ר"ח ניסן שהוא זמן תרומה חדשה לוקחין אותה מהן מת"ח וא"ל מן הישנה: גמ' ולא נמצא הקדש מתחלל על ההקדש. דקס"ד דמה דקתני על שכר האומנין היינו מה שנוטלין מן ההקדש ליתן לאומנין בשכרן ולכן פריך הא אין הקדש כו': ה"ג אר"ש בר ביסנא מביא מעות ומחללן אבנין כו'. דהכי אמרינן בבבלי במסכת מעילה (י"ד א') אמר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין (פי' רש"י) כלומר
גמרא
ומביא קטורת ומחלל עליהן ונותנים אותה לאומנין בשכרן אותן המעות מה יעשה בהן רבי אומר אומר אני ינתנו לבית גרמו ולבית אבטינס שהיו בקיאין בפיטום הקטורת ובמעשה לחם הפנים א"ר שמואל בר רב יצחק והן שיהו חייבין להן מעות משעה ראשונה (א) רבי חייה בר בא בעי לא היו חייבין להן מעות משעה הראשונה אתא רבי (ביבי) בא בשם ר' חייה בשם ר' יוסי (יוחנן) מקייצין בהן את המזבח ר' בא בר כהן בעי קומי ר' יוסה מחלפא שיטתי' דר' חייא בר בא תמן צריכה ליה וכה פשיטא ליה הא דצריכה ליה בכלי שרת הא דפשיטא ליה בקיץ למזבח דאיתפלגון פיטמה א) בחולין (ב) ר' יוסי בי רבי חנינה אמר פסולה רבי יהושע בן לוי אמר כשירה ב) מה טעמא דרבי יוסי בי רבי חנינה קודש היא שתהא הווייתה בקודש מה טעמא דרבי יהושע בן לוי קודש היא שתהא באה מתרומת הלשכה אמר רבי יוסי בי רבי בון אתיא דרבי יוסי בן חנינה כשמואל ודרבי יהושע בן לוי כר' יוחנן דתנינן ג) המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוין לקרבנות צבור רבי יוחנן אמר קטורת אמר רבי הושעיה תיפתר באומן משל בית אבטינס שהיה נוטל בשכרו קטורת ודרבי יוסי בי ר' חנינה כשמואל דאמר רב הונא בשם שמואל מכתשת ד) עשו אותה ככלי שרת לקדש (ג) א"ר יוסי בי רבי בון אמרה (ר' זעירא קמיה) רבי חונא קומי רבי יוסי דבר שקדש בכלי שרת נפדה א"ל ולא דשמואל היא דשמואל אמר קל הוא במותר דאיתפלגון הותירו ה) תמימים שמואל אמר נפדין כתמימים ורבי יוחנן אמר נפדין כפסולי המוקדשים הותירו ו) שעירים על דעתיה דשמואל אם עולה (ד) נפדית לא כ"ש חטאת על דעתיה דר' יוחנן א"ר זעירא ירעו אמר רבי שמואל בר רב יצחק מקייצין בהן את המזבח וקשיא יש חטאת שקריבה עולה אמר ר' יוסה [א] שנייא ז) היא שאין קרבנות צבור נקבעין אלא בשחיטה אמר רבי חייא (חנינה) תנאי ב"ד הוא על המותר שיקרבו עולות: המקדיש
קרבן העדה ומשנת אליהו
מן האומנין נותנין להן בעד הבנין ובעד השבח יחד: אותן המעות. שחיללו בו הקטורת והיה בראשונה לצורך האומנין מה יעשו בהן: ינתנו לבית גרמו וכו'.שמקבלין שכרן מתרומת הלשכה: והן וכו'. והוא שיהו חייבין להן לבית גרמו מעות משנה שעברה דאי משנה הבאה אף שכרן באה מתרומה חדשה: בעי.שאל אם לא היו וכו' מה יעשו במעות הראשונות: תמן צריכא ליה. מעיקרא מיבעיא ליה והשתא פשיטא ליה דר' בא בשם ר' חייא בר בא אמר למילתייהו: ומשני הן צריכא ליה. הא דקמבעיא ליה אם הן באין לכלי שרת כשירי הלשכה או דהוו להו כמותר תרומת הלשכה אבל לקיץ המזבח ודאי באין דאף מותר תרומת הלשכה לקיץ המזבח באה: דאיתפלגון. דפליגי ר"י ב"ח ור"י ב"ל:פיטמה. לקטורת בכלי חול: קדש היא. קדש תהיה לכם: שתהא הווייתה בקדש.שכל מעשיה לא יהיו אלא בקדש: שתהא באה מתרומת הלשכה. אבל אין צריך לעשותה בקודש: דתנינן. בסיפא: המקדיש נכסיו. וקי"ל סתם הקדשות לבדק הבית: והיו בהן דברים ראוין לקרבנות צבור. וכל המקדיש דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם והראוי לקרבן יחיד מוכרין אותו ליחיד והראוי לקרבן צבור שאי אפשר להקריבו כך דצריך לקנות מקופת הלשכה הלכך נותנין אותן לאומנין בשכרן: רבי יוחנן אמר. הא דתנן והיו בהן דברים ראוין לקרבנות צבור היינו קטורת דאי בהמה הא תני לה בסיפא והיא ראויה ליחיד כמו לצבור ואי יינות ושמנים וסלתות הא תני להו אלא קטרת דאינה ראויה אלא לצבור אלמא עושין קטורת מחולין ובחוץ וקשיא לר"י ב"ח: באומן של בית אבטינס. שהיה נוטל בשכרו מותר הקטרת שניתותר אלא שהיו לוקחין ממנו אחר כך ולא הספיקו ליקח עד שהוקדשה ולעולם בקדש נעשית וכר"י ב"ח: מכתשת. ששחקו בה הקטרת היתה כלי שרת לקדש דכל מעשיה בקדש: דבר שקדש בכלי שרת נפדה. בתמיה ואנן תנן נותנין אותה לאומנין בשכרן: א"ל ולאו שמואל היא.כלומר מאן אמרה להך שמעתתא שמואל ושמואל הוא דאמר שהקילו במותר קדשים: דאיתפלגון. דפליגי שמואל ור"י: הותירו תמידין. שלקחו ממעות צבור מתרומת הלשכה דתנן בערכין אין פוחתין מששה טלאים מבוקרין בלשכת הטלאים וכשמגיע ר"ח ניסן לא היו מקריבין שוב קרבנות צבור ממעות התרומה של אשתקד שנאמר חדש בחדשו חדש והבא קרבנות מתרומה חדשה ונמצא בכל שנה ושנה ד' טלאים בלשכת הטלאים ממעות התרומה הישנה והיינו שהותירו שלא הוצרכו להקריבו בשנה שעברה: שמואל אמר נפדין כתמימין.להכשירן בשנה זו ומחללין אותן על מעות חולין ואותן המעות ילכו למותר התרומה הישנה וכיון שיצאו לחולין חוזרין ולוקחין אותן מתרומה חדשה ויקרבו בשנה זו ואע"ג שאין בהמת קדשי יחיד מתחללת בלא מום כדקי"ל מואם כל בהמה טמאה דאמר מר בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר אילו של צבור נפדין דלב ב"ד מתנה עליהן ובלא חולין אי אפשר לפדותן ממעות תרומה חדשה שאין הקדש מתחלל על הקדש: נפדין כפסולי המוקדשין. וירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה דקדושת הגוף שבהן להיכן הלכה ואינן מתחללין בלא מום: הותירו שעירים. שקנו הצבור מתרומת הישנה כגון שעיר של ר"ח אדר שנאבד ונמצא בניסן: אם עולה נפדית. להקריבה עולה ואע"ג שאם מניחין אותה לרעות עד שיסתאב נמי דמיה נופלין לקיץ המזבח להקריב עולה אפ"ה נפדית להקריבה עצמה עולה: לא כ"ש חטאת. שאם מניחין אותה שאינה קריבה אלא עולה: ר"ז אומר ירעו. השעירים כמו העולות: מקייצין בהן. בשעירים שנתותרו משנה לשנה את המזבח כשהמזבח בטל מקריבין אותן לנדבות צבור: וקשיא יש חטאת קריבה עולה. דשעירי הצבור חטאת הן וקיץ המזבח עולות הן: שנייא היא. שאני קרבנות צבור שאינן נקבעין לשם מה שיהיו אלא בשחיטתן וכל זמן שהן חיים רשות ביד צבור לשנותן למה שירצו: תנאי ב"ד על המותרות. אפילו חטאת שיקריבו עולות אבל שאר חטאות של צבור אין משתנין להיות עולות: הלכה ד
משנת אליהו
נוסחת רבינו הגאון נ"ע. וכדפרישית מה דמהפיך בגירסתו תמן פשיטא ליה דקאי אדלעיל ולהכי גריס לעיל בעי ר"ח בר בא ועיין בשבועות י"א א' אלא מעתה תפסל בלינה כו' ובמנחות צ' ע"ב ואם לנו נפסלו כו' ובשבועות י"א א' ד"ה מכל מקום כו': ה"ג תפתר באומן שהיה נוטל בשכרו קטורת. וכדפרישית והכי מתרץ לה נמי במסכת כריתות ו' ע"א אמר רבי אושעיא באותה הניתנת לאומנין בשכרן ועיין רש"י שם ד"ה מפרישין מהקדש ב"ה את שכר האומנין המחזיקים את ב"ה ועיין ברש"י שם ד"ה המקדיש נכסיו דקאמר ובגמרא מפרש באומן בית אבטינס כו' ועיין מעילה י"ד וברש"י שם דאיירי לאומני הבנין כולה סוגיא ודברי רש"י בשבועות י' ע"ב ד"ה מפרישין סתרי אהדדי ועי' תוספות שם ד"ה מפרישין כו' וא"ת ל"ל כולי האי יתנו הקטרת לאומנין בשכרן ורש"י נזהר כאן וכתב דכל זמן שהיא בקדושתה אינו רשאי ליתנו לאומנין דכל דבר שראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם ועיין רש"י במעילה סד"ה מותר כו' ואי קשיא כו' ומ"ש ה"מ קטרת דיחיד כו' וכן האריך המשנה למלך בסוף הל' שקלים. לא א"ש סוגיא דכריתות דפריך הא בכולהו מותרות תני חוזרין ולוקחין והכא לא תני ואס"ד דחילוק בין יחיד לרבים בענין נתינת הקטרת להאומן ה"נ בענין חוזר ולוקח חלוקים הם ומדמסיק מחמת זה אלא א"ר יוסף כו' ש"מ דליתא להאי חילוק ומ"ש א"נ הכא מיירי בשכר פיטום של שנה חדשה כו' לא הזכירו הירושלמי זה ולדידהו יסתור אוקימתא דירושלמי והן שהיו חייבין להן מעות משעה ראשונה כו' והרמב"ם שם בסוף הל' שקלים נקט סתם אומנים וכן אע"ג דבפירושו מזכיר של מפטמי הקטרת צ"ל דשם פירש אליביה דרבי ופסק כסתמא דהני מתנייתא: א"לולאו דשמואל היא דשמואל אמר קל הוא שהקילו חכמים במותרות. בבבלי שבועות י' ע"ב מיחלפא הסוגיא ור"י סברי ליה נפדין כתמימין. וליכא שם דעת אין נפדין כתמימין אלא ר"ש דל"ל לב ב"ד מתנה כו' וגם לר"ש גופיה ס"ל דמקייצין בהן את המזבח ורבי יוחנן הוא דקאמר לה התם. ומדוקדק מה דאמר התם לר"ש אין נפדין תמימים. אבל לא כפסולי המוקדשים דהיינו דלא ס"ל ירעו ואף דבמנחות ע"ט ב' משמע דלר"ש אזלא לרעיה כבר הקשו התוס' בשבועות שם ד"ה מקייצין ובמנחות שם ד"ה דאית ליה כו' ותירצו דמשום חטאות נקט ליה דבשעירי חטאות בהדיא קאמר רב שמואל ב"י דאין מקייצין אלא לדמיהן. ונראה דכולא סוגיא דירושלמי איירי לרבנן מדלא הזכירו ר"ש כלל וגם בכל הסוגיא לא הזכירו סברא דלב ב"ד כו' אלא דרבי יוסא דהשיב זאת הוא רבי יוסא דבסוף מסיק שאין קרבנות צבור נקבעין אלא בשחיטה. ואיהו הוא דהשיב לרב הונא דשמואל אומר קל הוא שהקילו במותרות והיא סברא אחת דבמותרות הקילו. ור"י ס"ל דלא הקילו כל כך אלא דירעו ויהיה דמיה לקיץ המזבח לעולה. ובהותירו שעירים לשמואל נפדים ג"כ מחמת טעם הנ"ל דהקילו במותרות וסכין מושכתן כו'. ולר"י ירעו. ור"ש בר"י ס"ל לר"י דמקייצין בהן כו' וצ"ל דר"ש בר"י קאי אכולא מילתא דרבי יוחנן ולדידיה גם בתמידין לר"י מקייצין בהן כו' דודאי לא מסתבר למימר דבשעירים מקייצין ולא בתמידין דהא תמידין תחלתן ג"כ עולה ואי בשעירים מקייצים כ"ש בתמידין. ומקשה ויש חטאת כו' אר"י שנייא כו' שאין קרבנות צבור נקבעין אלא בשחיטה ולפ"ז לא פליגא
ריבבן ותקלין חדתין
תקלין חדתין
כלומר כשהן בונין בבדק הבית היו קונין כל צרכי הבנין ממעות חולין כו' ולאחר שנגמר היו מקדישין אותו כן שהיו מביאין מעות של הקדש כשיעור דמי כל הבנין והשבח שהשביחו האומנין בבנין ושכר האומנין ואמר שתחול קדושה שיש במעות הללו על הבנין ונמצא קדוש והמעות יצאו לחולין ופורעין מהן שכר האומנין כו'. מ"ט מאן דמתנדב מעות מקדש להו דאמר תיחול קדושת מעות אבנין ויהיב להו לאומנין בשכרן. כיון דמתנדב מעות מקדש להו לאלתר וכיון דמקדש להו שוב א"י לקנות בהן דבר של חולין בהדיא לפי שהמוכר היה מועל בהן לפיכך צריך שיאמר תיחול כו' שיהא מחללן קודם שיבואו לידי המוכר מיתבי מותר הקטרת מה היו עושין כו' מפרישין ממנה ממותר הקטרת כנגד שכר האומנין דקס"ד לאלתר כשקנו צרכי הבנין מיד היו מחללין מעות הקדש בשעת קניה על העצים ועל האבנים ועל כל צרכי הבנין שקנו ופורעין אבל לא שכר האומנין שבונין בבנין שהכל היה קודש חוץ מן השבח שהיו משביחין בכל יום ובכל יום היה הגזבר מביא מעות הקדש כשיעור השבח שהשביחו האומנין בבנין באותו יום ומחללן על שבח הבנין שהשביחו באותו יום והיינו טעמא דעושין בכל יום והיינו טעמא כו' משום דאמרו לעיל מאן דמתנדב מעות כו' והיה המעות חולין והבנין קודש אבל לא היה הגזבר נותן להם המעות לאלתר דשכירות אינו משתלמת אלא לבסוף כשיגמור הבנין כו' ועדיין לא היה שם מותר הקטרת על המעות אבל כשמגיע ניסן שיש שם מותר הקטרת שצריכין ללקחו מתרומה חדשה מחללין אותו מותר הקטרת על אותן מעות חולין שיש ביד הגזבר שחילל על השבח שהשביחו האומנין והוי הקטרת חול ומעות חזרו לקדושתן כבתחלה וחוזרין ולוקחין כו' ופריך ואמאי ליחליה אבנין. ואס"ד כדאמר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין ליחליה לקטרת אבנין עצמו ואמאי מפרישין כו': ומשני דליכא בנין שלא בנו אותה כלום. והא על מעות האומנין קתני. אלמא דבנו בנין ומשני דליכא בנין כשיעור מעות. עכ"ל גמרא שם. והכי מתפרשת סוגיין מביא מעות של בדק הבית מה שצריך ליתן לאומני הבנין ובעד הבנין ומחללן אבנין. היינו לאחר גמר הבנין אומר תיחול קדושת מעות אבנין וכמסקנא דהתם: ומביא קטרת.היינו מותר הקטרת הנ"ל: ומחללן עליהן. ר"ל על מעות הנ"ל שיצאו לחולין והן ביד הגזבר: ונותנן לאומנין בשכרן. היינו המותר הקטרת שחילל על המעות והקטרת יצאו לחולין נותנין לאומנין בשכרן והמעות אזלי לתרומה ישנה כדפירש הרמב"ם ולכן ל"ג הכא אותן מעות מה יעשה בהן. דפשיטא דשם מותר הקטרת עליהן ואזלי לתרומה ישנה: אמר רבי אומר אני יתנו לבית גרמי כו'. כלומר דרבי לא ניחא ליה שיבואו הקטרת ליד אומני הבנין רק דוקא ליד אומני הקטרת וס"ל דמ"ש במתני' על מעות האומנין אע"ג דאמר סתם אומנין ינתן לאומני הקטרת וה"ק שמפרישין מעות מתרומה ישנה לשכר בית אבטינס כפי שמגיע להם בעד מלאכת הקטרת משנה שעברה והוי השכר חולין תכף כשמזכה להן הגזבר. ואחר כך מביא הגזבר מותר הקטרת ומחללן על המעות האומנין הנ"ל ונותן הקטרת שנעשו חולין לידי אומני בית אבטינס והמעות יחזרו לתרומה ישנה וחוזרין ולוקחין כו': והן שהיו חייבין להן מעות משנה ראשונה. כלומר דוקא כשהיו חייבין לאומני בית אבטינס מעות משנה ראשונה ושפיר מחללן על הקטרת והמעות יפלו לתרומה ישנה: ה"ג ר"ח בר בא בעי לא היו חייבין להם מעות משעה ראשונה מהו. דכשאין חייבין להן משעה ראשונה אם כן מה שאמר מחללן על מעות האומנין על כרחך על המעות שלוקח הגזבר מלשכה מתרומה חדשה ואם כן כשמחללן על מותר הקטרת שהוא מתרומה ישנה ונעשו המעות קודש אותן מעות מה יעשה בהן דלהחזירן לתרומה ישנה לא מסתבר כיון שנטלו מתרומה חדשה וליקח הקטרת מהאומן צריך מתרומה חדשה והן חליפי מותר הקטרת דישנה והא בעי לרבי דלר"ש ב"ב אף שלא היה מגיע לאומני הבנין משעה ראשונה ונותן להם מלשכת ב"ה ממה שיגיע עכשיו שפיר יוכלו מעות ב"ה הנתפסין במותר הקטרת ליפול לתרומה ישנה כמו אילו הי' מגיע להם משעה ראשונה מב"ה משא"כ לרבי כנ"ל: אתא ר"ב כו' מקייצין בהן את המזבח. כיון דהן חליפי מותר קטרת שבאה מתרומה ישנה ששיריה לקיץ המזבח לכן מקייצין בהן את המזבח: ה"ג תמן פשיטא ליה והכא צריכא ליה. ונראה דקאי אסוגיא דלעיל גבי בירוצי יבש דקאמר שם בעי ר"ח בר בא עד כדין בירוצי לח אפי' בירוצי יבש כו'. יפלו לקיץ המזבח דפשיטא ליה שם בבירוצי יבש אף על גב שהן חול דאתי לקיץ המזבח והכא מספקא ליה. ומשני הא דפשיטא ליה בכלי שרת דשם בירוצי יבש עכ"פ הן בכלי שרת. ומה שבפנים קדשו רק דבירוצין ס"ל לר"ע דלא קדיש להו וג"כ דין קודש להם דאם יש זבח כו' ונפסלו בלינה ולהכי לקיץ המזבח משא"כ הכא לחד מ"ד פסולה היא ולכן מספקא ליה ומה דצריכא ליה. היינו בכה"ג שנתפטמו הקטרת בחול דפליגי בזה אי כשרה אי פסולה ומספקא ליה בדמים אי אתי לקיץ המזבח או לא: דאתפלגון פיטמה בחול.בכלי חול: קודש היא. הווייתה בקודש. מתיבת היא דריש לה שיהיה בכלי קודש וא"ל פסולה והכי דריש לה בבבלי בפ"ק דכריתות: מתרומת הלשכה. אבל פיטמה בחול כשירה: דתנינא בסיפא דמתני' ראוים לקרבנות צבור. ר"י אמר קטרת היינו הראוים לקרבנות צבור. דבהמה ואינך אחריני הא תני להו וראוין ליחיד כמו לצבור אע"כ קטרת דאינה ראויה אלא לצבור הרי דקטרת שנתפטמה בחול כשירה דהא נכסי חולין היו ואתיא כריב"ל וקשיא לריב"ח: ודחי תפתר באומן שהיה נוטל בשכרו קטרת. ונתפטמה בקודש ול"ג של בית אבטינס דהא המקדיש נכסיו סתמא קתני דקאי אכל מי שהקדיש נכסיו ולא מסתבר לאוקמי בבית אבטינס לחוד וגם הא רבי לחוד הוא דס"ל הכי דינתנו לאומני בית אבטינס אבל ר"ש בר ביסנא וסתמא דמתני' לאומנין סתם נקט דהיינו אומני הבנין: ככלי שרת לקודש. אלמא דוקא כ"ש בעינן ובחול פסולה: דבר שקדש בכ"ש נפדה. פריך אי איירי בנתפטמה בכ"ש היאך נפדה שיגיעו לאומנין ע"י החילול: ולאו דשמואל היא. דהוא מרא דשמעתין וס"ל דהקילו במותר לענין פדיון: הותירו תמידין. הובא בבבלי פ"ק דשבועות (י' ע"ב) . והיינו משום דתנן בערכין (י"ג) . אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים וכשמגיע ר"ח ניסן לא היו מקריבין שוב קרבנות צבור ממעות התרומה של אשתקד כדאמר במסכת ר"ה חדש והבא קרבן מת"ח ונמצאו בכל שנה ארבע טלאים בלשכת הטלאים ממעות התרומה ישנה והיינו לא הוצרכו לצבור להקריב בשנה שעברה והותירו: נפדין תמימים. להכשירן בשנה זו מחללין אותן על מעות חולין ואותן המעות ילכו למותר התרומה ישנה שעושין מהן ריקועי פחים ציפוי לבית ק"ק כדלעיל וכיון שיצאו לחולין חוזרים ולוקחים אותם ממעות תרומה חדשה ויקרבו בשנה זה ואע"ג שאין בהמת קדשי יחיד מתחללת בלא מום כדקי"ל (מנחות ק"א) מואם כל בהמה טמאה דאמר מר בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר אילו של צבור נפדין כדמפרש בגמ' משום דלב ב"ד מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו וא"ל יהיו לדמיהן ובלא חולין א"א לפדותן ממעות ת"ח שאין הקדש מתחלל על הקדש: נפדין כפסולי המוקדשין. וירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה: הותירו שעירים. שעירי חטאות שנקנו מתרומת הלשכה של שנה זו וניתותרו כגון שעיר של ר"ח אדר שאבד ונמצא בניסן: אם עולה נפדית. אע"ג דבעולה גם אם היו רועין עד שיסתאבו נמי היה דמי' נופלין לקיץ המזבח שהן עולות אפ"ה ס"ל דנפדית להקריב עצמה כ"ש חטאת שאם יניחוה לא תקרב חטאת אלא קיץ המזבח דהוא עולה ודאי דס"ל דנפדית להקריב עצמה: ע"ד דר"י כו' ירעו. השעירים כמו בעולות ואין מקייצין בגופו אלא בדמיו לכשירעה ויומם יקחו בדמיו עולה לקיץ המזבח: אר"ש בר"י מקייצין כו'. בגופן: וקשיא יש חטאת קריבה עולה. דקיץ הן עולות: שאין קרבנות צבור נקבעין אלא בשחיטה. דקודם השחיטה תלויין ועומדין דאע"פ שהן חטאות אם ירצו להקריב זבח אחר רשאין: אר"ח תנאי ב"ד על המותרות. אפילו מותרי
