גמרא
הלכה ד מתני' המקדיש א) נכסיו והיו בהן דברים ראויין לקרבנות הצבור ינתנו לאומנין בשכרן דברי ר"ע אמר לו בן עזאי אינה היא המדה אלא מפרישין מהן שכר האומנים ומחללין אותן על מעות האומנין ונותנים אותן לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחים אותה מתרומה חדשה המקדיש ב) נכסיו והיה בהן בהמה ראויה על גבי מזבח זכרים ונקבות רבי אליעזר אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ודמיהן יפלו עם שאר נכסיו לבדק הבית רבי יהושע אומר זכרים עצמן יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות ושאר נכסים יפלו לבדק הבית אמר ר"ע רואה אני את דברי ר' אליעזר מדברי רבי יהושע שר' אליעזר (א) השוה את מדותיו ור' יהושע חלק א"ר פפייס שמעתי את דברי שניהן המקדיש בפירוש כדברי ר' אליעזר והמקדיש סתם כדברי ר' יהושע (ב) המקדיש ג) נכסיו והיו בהן דברים ראוים לגבי מזבח יינות ושמנים ועופות ר' אליעזר אומר ימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהן עולות ושאר נכסים יפלו לבדק הבית: גמ' המקדיש וכו' לקרבנות צבור: ר' ד) יוחנן אמר (ג) קטורת אמר רבי הושעיה תיפתר באומן משל בית אבטינס שהיה נוטל בשכרו קטורת מה טעמא דבן עזאי שאין ההקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות: תמן ה) תנינן יש בקדשי בדק הבית שסתם הקדשות לבדק הבית הקדש בדק הבית חל על הכל ומועלין בגידוליהן ואין בהן הנייה לכהנים אמר רבי חנניה דר' ליעזר היא דתנינן המקדיש נכסיו והיתה בהן בהמה ראויה ע"ג מזבח זכרים ונקבות רבי ליעזר אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקיבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית אמר רבי יוחנן טעמא דרבי ליעזר ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה' במה אנן קיימין אם בבית דירה (ד) כבר כתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו אלא כי אנן קיימין במקדיש נכסיו מכן שסתם הקדשות לבדק הבית אמר ה) רבי זעירא רב חונה בשם רב במה פליגין במקדיש נכסיו אבל במקדיש עדרו כל עמא מודיי שהוא למזבח רבי בא רב חונה בשם רב מה פליגין במקדיש עדרו אבל במקדיש נכסיו כל עמא מודיי שהוא לבד"ה (ה) על דעתיה דרבי זעירא ניחא וקשיא על דרבי בא בהמה לא למזבח היא בהמה למזבח היא [א] ולמה סתם האיש הזה שהוא כאומר לא יהיה אלא לבד"ה רבי יוחנן אמר לא שנייא היא המקדיש נכסיו היא המקדיש עדרו היא המחלוקת (רבי אבא בשם רבי אבהו בשם ר' אחא) רב חונה בשם רב רבי אבהו בש' רבי יוחנן קדשי בד"ה שפודאן תמימין יצאו לחולין מתני' ו) אמרה כן ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן רב
קרבן העדה ומשנת אליהו
הלכה ד מתני' המקדיש נכסיו. וסתם הקדש לבדק הבית: והיו בהם דברים הראוים לקרבנות צבור. היינו קטורת: ינתנו לאומנין בשכרן. ויוצאין לחולין אע"פ שאין דבר אחר נכנס תחתיו דקסבר הקדש מתחלל על המלאכה דכתיב ועשו לי מקדש שתהיה המלאכה נעשית מן ההקדש: אינה מן המדה. כלומר אין מדה זו שאתה אומר כמדה האמורה לעיל בקטורת ואין ראוי אלא שתשוה מדותיך הלכך מפרישין מהן שכר האומנין וכו' כדאמרינן לעיל גבי מותר הקטורת שאין הקדש מתחלל על המלאכה: ודמיהן יפלו וכו' לבדק הבית. דסבר סתם הקדש לבדק הבית ואפי' במידי דחזי למזבח אבל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח שהמקדיש תמימים לבדק הבית אין נפדים אלא למזבח והדמים יפלו לבד"ה: ויביא בדמיהן עולות. קסבר מידי דחזי למזבח מסתמא למזבח אקדשינהו הלכך זכרים עצמן יקרבו עולות אבל נקבות אין קרבות שלמים דדעתיה דמקדיש שיהיו כולן לגבוה הלכך ימכרו לצרכי זבחי שלמי' דכיון דראויו' למזבח חלה עלייהו קדושת המזבח ויביא בדמיהן עולות: המקדיש בפי'. שאמר בהמה ונכסי להקדש דכיון שהפרישן והבדילן זו מזו ואעפ"כ לא אמר בהמה למזבח ונכסי לבדק הבית שמעינן שדעתו שהכל ילך אל מקום א' לבדק הבית אבל המקדיש סתם כל נכסיו אמרינן שדעתו להקדיש כל דבר למה שהוא ראוי: יינות שמנים וסלתות. שהן ראויין למנחות ולנסכים: ועופות. תורים ובני יונה: ר' ליעזר וכו'. טעמו מפרש בגמ': גמ'קטורת. היינו דברים הראוין לקרבנות צבור דבהמה ויינות ושמנים וסלתות כבר תני להו וקסבר יחיד מתנדב קטורת ור' הושעיא פליג כדפי' לעיל: תמן תנינן. בתמורה פ"ז: ומועלין בגידוליהן.שהמקדיש בהמה לבדק הבית מועלין בחלבה: ואין בהן הנאה לכהנים. משא"כ בקדשי מזבח הבשר או העור לכהנים: דר"א היא. הא דתנן סתם הקדשות לבד"ה דמשמע אפילו על בהמה אתיא כר"א: מה אנן קיימין. במאי איירי הך קרא אם במקדיש בית ממש: ה"ג כי פליגי במקדיש נכסיו. וה"פ דוקא במקדיש נכסיו הוא דאר"א שאף דמי הבהמות יפלו לבדק הבית שאין אדם חולק נדרו ומדשאר נכסיו לבדק הבית אף בהמה נמי: אבל במקדיש עדרו. כלומר במקדיש בהמות לחוד אף ר"א מודה שהן למזבח כיון שראויין למזבח: כל עמא מודיי.אפי' ר"י מודה שהוא לבדק הבית שאין אדם חולק נדרו: בהמה לא למזבח היא.בתמיה וכיון דבהמה למזבח נימא הכל למזבח אפי' שאר נכסיו שאין אדם חולק נדרו וספיקא לחומרא: ומשני בהמה. ודאי למזבח היא אלא הכא אזלינן לקולא ואמרינן לבדק הבית הוא מדסתם המקדיש הזה ולא פי' שמקדיש בהמות אלא אמר נכסיו ה"ל כאומר בפירוש שיהו לבדק הבית: לא שנייא וכו'. ל"ש המקדיש נכסיו ול"ש המקדיש עדר בתרוייהו פליגי ר"א ור"י: שפודין תמימים. כגון שעבר והקדיש תמימי' לבדק הבית כשהן נפדין בעוד שהן תמימים יוצאין לחולין: (מתני'. דחולין פ' הזרוע נמי דייקא): מתניתא אמרה כן. בתמיה הא לא תנן אלא ולדן וחלבן של בעל מום שנפדו של בעל מום קבוע הוא דמותרין לאחר פדיונן אבל של תמימים
משנת אליהו
פליגא ר"ש בר"י דהכא אמה דבבבלי מביא בשם ר"ש בר"י גופיא דבשעירים ירעו דהתם אליבא דר"י לר"ש קאמר לה ורבי חנינא קאמר תנאי ב"ד על המותרות שיקרבו עולות ג"כ אליבא דרבנן דר"ש ל"ל תנאי ב"ד ומלשון דקאמר שאין קרבנות צבור נקבעין כו' משמע דעיקר כפי' הערוך שמביא התוס' שם י"ב ב' ד"ה ואף ולא כפירש"י: מתני'אמרה כן וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן. עיין מה שכתבתי בקונטרס. ועיין במסכת תמורה ל"ב ב' ברש"י ד"ה וד"ה ועוד כו' דבקדשי ב"ה לא שני לן בין בעל מום מעיקרא לתם ונעשה בעל מום שהרי על עצים ואבנים הן חלין ושם ל"ג א' ד"ה ואמר רחמנא כו' דאי בר"ה תמימה נמי מיפרקא דמאי איכפת להו אי תם אי בעל מום ואפשר ליישב סייעתא דר"י בשם רב חסדא ממתני' דתמורה גם על תמימין לפי אוקימתא דגמרא בבכורות י"ד א' אף לדיחוייא דתפתר כו' והכי משמע הסוגיא דאמר רבי חזקיה בשם רבי יוסי קדשי בד"ה תמימין שפדאן יצאו לחולין כו' ואין להאריך: שנים
ריבבן ותקלין חדתין
ריבב"ן
מתני' ראויין לקרבנות צבור. מפרש בירושלמי קטורת ינתנו לאומנין בשכרן לאומני בית אבטינס בן עזאי לא סבירא ליה ליתן הקטורת לאומנין וטעמא מפרש בתוספתא ובירושלמי לפי שאין ההקדש מתחלל על המלאכה ומתני' דלעיל סתמא כבן עזאי: מתני' המקדיש נכסיו סתם זכרים ימכרו לצרכי עולות אע"פ שאין פודין תמימין דוקא קדשי מזבח אבל קדשי בדק הבית נפדין תמימין דקי"ל בתמורה המתפיס תמימים לבדק הבית כשהן נפדין אינן נפדין אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם וכן מפרש בירושלמי ר' חזקיה בשם ר' יוסי קדשי בדק הבית נפדין תמימין יצאו לחולין אין תימר לא יצאו לחולין היאך קדשי מזבח חלין על קדשי בדק הבית דס"ל לר' אליעזר דסתם הקדשות לבדק הבית ואין אדם חולק הקדשו לקדשי מזבח ולקדשי בדק הבית והכי מוכח בזבחים בפרק טבול יום דר' אליעזר סבר אין אדם חולק הקדשו דלא שביק אינש קדשי מזבח ועביד קדשי בדק הבית: ירושלמי אמר ר' יוחנן מ"ט דר' אליעזר ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה' מה אנן קיימין אם בבית דירה כבר כתב אם המקדיש יגאל את ביתו אלא כך אנן קיימין במקדיש נכסיו (כל עמא מודו) [מכאן שסתם הקדשות] שהוא לבדק הבית ר' זעירא בשם רב מה פליגן במקדיש נכסיו אבל במקדיש עדרו כל עמא מודו דלמזבח ר' בא בר הונא בשם רב מה פליגן במקדיש עדרו אבל במקדיש נכסיו כל עמא מודו לבדק הבית ר' יוחנן אמר היא המקדיש נכסיו היא המקדיש עדרו היא המחלוקת: מתני' נקבות ימכרו לצרכי זבח שלמי'. טעמא דר' יהושע לפי (שאין אדם) [שהאדם] חולק הקדשו ולא שביק קדשי מזבח ועביד קדשי בדק הבית להכי זכרים הן עצמן יקרבו עולות אבל נקבות אינו יכול הוא להקריבן שיאכל הבשר והעור שלו כשאר שלמים שהכל הקדש לפיכך ימכרו והם יקריבום (ודמיהן לבד"ה) וגם עור הזכרים שהן עולות לבד"ה והכי מסיק בפ' טבול יום הנ"מ בשר דלא תפיס לקדשי בדק הבית אבל עור תפיס אע"ג דאמר ר' יהושע אדם חולק הקדשו מה שראוי למזבח ושאינו ראוי למזבח לבדק הבית לא שיהו כשאר קדשי מזבח שעורותיהן לכהנים דמודה הוא שהעור לבדק הבית כשאר נכסים אפי' עור העולה וכך פירש רבינו שלמה זצ"ל: ירושלמי אמר ריש לקיש טעמא דר' יהושע דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וגו' אשר יקריב לה' לעולה הכל קרב עולה. לרצונכם תמים זכר מנין אפילו נקבות ת"ל בבקר לרבות את הנקבות ובתמורה פ"ג [דף כ] א"ל ר' חייא בר אבא לר' יוחנן לר' יהושע דאמר זכרים עצמן יקרבו עולות ש"מ דקדושת הגוף אקדשינהו נקבות היכי קרבי שלמים הני מכח קדושה דחוייא אתיין פי' דהא אינו ראוי להקריבן הוא אלא דמיהן נבעי רעייא א"ל ר' יהושע ס"ל כר' שמעון דאמר כל מילי דלא חזו להקרבה לא נחתא קדושה לגופיה דתנן התם המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם אם קרב אשמו יפלו דמיו לנדבה ר"ש אומר תמכר שלא במום אלמא לא קדוש אלא דמיה: מתני' השווה את מדתו הכל לבדק הבית ואינו חולק הקדישו ור' [יהושע] חלק הקדישו לקדשי מזבח ולבדק הבית: בפירוש.שפירש לבדק הבית: מתני' ר' אליעזר אומר ימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהן עולות ירושלמי אמר ר' אבהו בשם ריש לקיש טעמא דר' אליעזר דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וגו' אשר יקריב לה' לעולה. הכל קרב לעולה בבקר ולא עופות פי' אין מקריבין הן עצמן. להקריבו אין את יכול דכתיב בבקר ולא בעופות לפדותו אין את יכול שאין לעוף פדיון לפום כן צריך למימר לא קדשה אלא קדושת דמים ועוף דאין לו פדיון מנא לן דתניא בפרק המנחות והנסכים העופות והעצים והלבונה וכלי שרת אין להם פדיון שלא נאמר אלא בבהמה כדכתיב אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ובבהמה בעלת מום משתעי קרא: מתני'
גמרא
(א) רב חזקיה בשם רב חסדא תיפתר שפדאן תמימין והוממו רבי יוסה בשם רב חסדא מתני' אמרה כן ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונין רבי חזקיה בשם רבי יוסה קדשי בדק הבית שפדאן תמימין יצאו לחולין (ב) אין תימר לא יצאו לחולין היאך קדשי מזבח חלין על קדשי בדק הבית בעלי מומין קדשי מזבח חלה עליהן ליידה מילה לגיזה ולעבודה הפריש א) נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה ר"ש אומר לעולתו עושה תמורה לפסחו ולאשמו אינו עושה תמורה רבי ב) שמעון בן יהודה אומר משום ר"ש לעולתו ולפסחו ולאשמו אינו עושה תמורה אמר רבי יוחנן טעמא דר"ש שכן מצינו נקבה בעוף כשירה לבא עולה וא"ר יוחנן טעמא דר"ש בן יהודה אם מין במינו הוא חלוק עליו כ"ש מין בשאינו מינו איזהו מין במינו שהוא חלוק עליו כהדא (ג) דתני ג) אשם בן שנה והביא בן שתים (יצא) בן שתים והביא בן שלש לא יצא (רבי שמעון אומר כל עצמן אינן קדושים) א"ר ד) יוחנן ר"ש ור' יהושע שניהם אמרו דבר אחד כמה דר' יהושע אמר נקבה לעולה לא קידשה אלא הקדש דמים כן ר"ש אמר נקבה לעולה לא קידשה אלא הקדש דמים אין תימר קדשה קדושת הגוף ירעו אמר ר' אני רואה את דברי ר"ש בפסח (שמא הקדש) שהמותר פסח בא שלמים ולימא אין אני רואה דברי ר"ש באשם (שמא הקדש) שהמותר אשם בא עולה אמר רבי אבין אם הקדיש פסח בא שלמים גופו קרב שלמים אם הקדיש אשם בא עולה אין גופו קרב עולה מהו כדון ההין אמר הקדש דמים (קדוש) הקדיש וההן אמר הקדש גופו (קדוש) הקדיש: ר' זעירא בשם ר"ש בן לקיש טעמא דרבי יהושע דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש מבית ישראל וגו' אשר יקריב לה' לעולה הכל קרב לעולה לרצונכם תמים זכר מנין אפילו נקבות ת"ל בבקר לרבות את נקבות רבי יצחק בי ר"א שאל כתיב זכר ואת אמרת בבקר לרבות את הנקבות ודכוות' כתיב תמים ואת אמרת בבקר לרבות בעלי מומין מה ביניהון (ד) רב אמר שבטא דכדכדא ביניהן: ר"א אומר ימכרו כו' המין: ר' אבהו בשם ר"ש בן לקיש טעמא דר"א דבר אל אהרן ואל בניו וגו' אשר יקריבו לה' לעולה הכל קרב עולה לרצונכם תמים זכר יכול אפילו עופות ת"ל בבקר ולא עופות רבי ירמיה ור' (ה) בון בר חייה הוון יתיבון ואמרין תמן אמר ר' יוחנן טעמא דר' שמעון שכן נקבה שבעוף כשירה לבא עולה וכא אמר הכין א"ר
קרבן העדה ומשנת אליהו
תמימים אפילו לאחר פדיונן אסור: תיפתר. הא דקאמר ר' יוחנן שפודין תמימין ואח"כ הוממו יוצאין לחולין וקמ"ל אע"ג דבשעת פדיון תמימין היו יוצאין לחולין ופי' הרא"פ בזה אינו מחוור כלל: מתניתא. דפ"ז דתמורה אמרה כן דתנן התם יש בקדשי מזבח וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן משא"כ בקדשי בדק הבית והיינו בשקדם הקדשן למומן ה"נ אם נפדו תמימים והוממו יוצאין לחולין: אין תימר וכו'. דאם נאמר לא יצאו לחולין א"כ לעולם בקדושת בדק הבית קיימין איך תנן במתני' לר"א זכרים שהוקדשו לבד"ה ימכרו לצרכי זבחי עולות: בעלי מומין.המקדיש בעלי מומין למזבח אע"ג שהוא עובר משום חמשה שמות מ"מ קדושת מזבח חל עליהן: ליידה מילה. לאיזה דבר חל עליהן קדושת המזבח: ומשני לגיזה ועבודה. דאילו קדשי בדק הבית מותרין בגיזה ועבודה וקדשי מזבח אסורין: לעולתו לפסחו ולאשמו. ואלו אינן באין אלא זכרים: שכן מצאנו עולת נקבה בעוף כשרה. דאמר מר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף הלכך חל עליה שם עולה שתרעה ותעשה תמורה: ואר"י טעמא דר"ש. אליבא דרשב"י: אם מין במינו הוא חלוק עליו. אפי' באיל גופיה שמביא לאשם אם שינה אינו חל עליו שם אשם כדמסיק כ"ש אם מקדיש נקבה לאשם שאינו קדוש: ה"ג הביא בן שתים לא יצא. וכ"ה בבבלי וברמב"ם: כן ר"ש אמר. לשיטת ר"ש בן יהודה דכל מידי דלא חזי ליה לגופיה לא נחתי ליה קדושת הגוף ואפילו עולה הלכך אינן צריכין לרעות אלא ימכרו מיד לצרכי אותו המין ואינן עושין תמורה: ה"ג א"ר אין אני רואה וכו'. וכ"ה בבבלי: שמא הקדש פסח בא שלמים. שכן מותר פסח קרב שלמים ושלמים באין נקבה ואע"ג דהך נקבה לא קרבה שלמים אפי' לאחר הפסח אלא תרעה מיהו שם שלמים עלה ונחתה לה קדושת הגוף: ופריך ולימא ולא אראה דבריו של ר"ש באשם. הואיל ומותר אשם קרב עולה ואישתכח דהך נקבה דאשם עולה היא ותיקדש קדושת הגוף: גופו קרב שלמים.הפסח עצמו לאחר הפסח קרב שלמים הלכך חל עליו שם שלמים: אין גופו קרב עולה. אלא ירעה עד שיסתאב ודמיו יפלו לנדבה לקייץ המזבח: מאי כדון. במאי פליגי ת"ק ור"ש ודברי הרא"פ בזה אין נראין: ההן אמר וכו'. ת"ק סבר קדושת דמים קדש אפי' אינו אלא קדושת דמים עושה תמורה דמגו דנחתא ליה קדושת דמים קדוש נמי קדושת הגוף ור"ש סבר דוקא אם קדש קדושת הגוף מתחילה הוא דקדש לרעיי' ולתמורה אבל קדושת דמים לא דלא אמרינן מגו: איש איש מבית ישראל. ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה: הכל קרב לעולה. כל מה שהם נודרים ומתנדבים מדברים אשר יקריבו לה' אפי' יינות ושמנים וסלתות יהיה לעולה: ואת אמרת בבקר לרבות נקבות. בתמיה לא לכתוב זכר ולא בבקר: ומשני ודכוותה כתיב תמים. דכתיב תמים זכר ואפ"ה קדש לדמי דתנן המקדיש בעלי מומין למזבח אף על פי שהוא עובר בלא תעשה מה שעשה עשוי דכתיב ולנדר לא ירצה רצוי הוא דלא מרצה הא מיקדש קדשי לדמי ה"נ לכתחילה לא יקדיש נקבה מיהו אי מיקדש קדשי לעולה קדשי לדמי: מה ביניהון. מאי איכא בין ר"ע לרבי פפייס:שיבטא דכדכדא ביניהון. וכדכד היינו עץ שיש לאורגים שראשו חד ומעבירו על השתי כשהוא מתוח לפניו ושובט בו החוטין ומקרב המבדילין בין שני חוטין העליונים ותחתונים ומיד נוחים להתפרק ונפתח שער לירות בו חוט הערב וקאמר רב שיש הפרש גדול ביניהם דהא דקאמר ר' פפייס שהמקדיש בפירוש כדברי ר"א היינו שהקדיש בפירוש לבד"ה אבל הקדיש סתם כר"י ור"ע סובר שסתם הקדשות לבדק הבית א"נ ה"ק כשם שהכדכד מקרב המבדילין כך קרובים דברי ר"פ ור' עקיבא דהמקדיש בפירוש היינו שפירש נכסי ובהמה וכדפרישית במתני' ואפשר לומר דאף ר"ע מודה בזה ורא"פ פי' בענין אחר ודבריו תמוהים ע"ש: הכל קרב עולה. כל מה שנודרים ונודבים מדברים אשר יקריבו לה' אפי' יינות ושמנים וסלתות יהיו לעולה: יכול אפי' עופות. יקריב בדמיהן או אם הקדיש עוף יקריבנה עולה: ת"ל בבקר. הא אינו מקריב בכל מה שמתנדב אלא עולת בהמה בלבד: תמן אר"י וכו'. אהא דאר"ש המפריש נקבה לעולה עושה תמורה קאר"י דהיינו טעמא לפי שמצינו נקבה בעולת העוף נחתי לה קדושת הגוף ועושה תמורה: והכא הוא אמר הכין. דהמקדיש עופות ימכרו שמעינן דלא נחתי להו קדושת הגוף דאל"כ אסורין למכור: קיימתיה
ריבבן ותקלין חדתין
תקלין חדתין
שם דבעלי מומין דמזבח חמירי מתמימין דבד"ה ומה דאסר בבעלי מומין דמזבח בלא פדיון בבד"ה שרי בתמימין אף בלא פדיון ומינה מוכח הא דקתני במתני' שם גבי קדשי בעלי מומין דמזבח לאחר פדייה דוולדן וחלבן מותר. ה"נ בקדשי בד"ה אף תמימין שרי עכ"פ לאחר פדיון ומביא סתם מתני' וולדן וחלבן מותר לאחר פדייה משום דבעלי מומין דקדשי מזבח בעלי מומין שוין עם תמימים דבד"ה ודאי ולא חמיר בע"מ דקדשי מזבח מתמימין דבד"ה: ודחי סייעתיה. וה"ג תפתר שהוממו ופדאן.כלומר גם שתשווה קדשי בד"ה למתני' הנ"ל היינו באותן שקודם פדייה עכ"פ הוממו ונהי דבבעלי מומין דקדשי מזבח בעינן שקדם מום קבוע להקדשן אבל הוממו קודם פדייה אסורין אף לאחר פדייה כדתני בסיפא הכא בבד"ה אף שהוממו קודם פדייה מותרין לאחר פדייה בוולדן וחלבן אבל לא בנפדין תמימים: ה"ג מתני' אמרה כן וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן משא"כ בבד"ה והוא מתני' בתמורה (ל"א ב') : ור' יוסי בשם רב חסדא. מביא סייעתא דבהוממו ופדאן בקדשי בד"ה יוצאין לחולין כדאמר רבי חזקיה בשם ר' אחא תפתר כו' מדקתני התם וולדן וחלבן כו' והתם בהוממו ופדאן איירי כדקתני בהדיא בגמרא דמתני' דבכורות שם כל שקדם הקדשן את מומן ועלה קתני משא"כ בבד"ה הרי דבבד"ה הוממו ופדאן יוצאין לחולין: היאך קדשי מזבח חל על קדשי ב"ה. דקתני במתניתין ימכרו לצרכי עולות אם גם אחר פדיונן אינם יוצאין לחולין היאך יחול עליהן קדשי מזבח לאחר מכירתן הא קי"ל בתמורה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה: ודחי בעלי מומין קדושת מזבח חלה עליהן. כשהקדיש בע"מ לבד"ה ופדאן קדושת מזבח חל עליהן: ליידה מילה. כלומר לאיזה דבר חל קדושת מזבח עליהן הא אינן ראוין למזבח: תפתר לגיזה ועבודה. דאסורין קדשי מזבח בגיזה ועבודה: הפריש נקבה כו'. איידי דתני במתניתין חילוקא דזכרים ונקבות סידר הכא פלוגתייהו בזה:לעולתו לפסחו כו'. שאלו כולן זכרים דוקא: טעמא דר"ש. דאמר לעולתו עושה תמורה: שכן מצינו נקבה כשירה בעוף לעולה.דקיי"ל תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות ולכן חל שם עולה עליה לעשות תמורה: טעמא דר"ש בן יהודה. דס"ל דבכולם אין עושה תמורה: אם מין עם מינו כו'. היינו באשם גופיה כדמפרש לה: דתנן. בתוספתא פ"ק דזבחים והובאה בש"ס דמנחות תמורה (י"ט ב') : ה"ג אשם בן שנה כו'. אשם בן ב' שנים אשם גזילות ומעילות ושפחה חרופה דכתיב בהו איל. אשם בן שנה אשם נזיר ומצורע דכתיב בהו כבש: ר"ש אומר כל עצמן אינן קדשים. כל עיקר אינן קדושים וזהו מין עם מינו דשניהם זכרים רק שחלוקין בזמן וס"ל דאינן קדושים כ"ש מין עם שאינו מינו ורשב"י משום ר"ש אמר לה: ר' יהושע. דמתניתין דאמר נקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן כו': אלא להקדש דמים. דקאמר נקבות ימכרו לצרכי שלמים ואי הוי קדיש בקדושת הגוף הוי בעי רעיה עד שיסתאב. וזהו דאמר אין תימר קדשה קדושת הגוף הל"ל ירעו עד שיפול מום וימכר ויקנה בדמיהן שלמים וס"ל כרשב"י אליבא דר"ש דאף בעולה אינו עושה תמורה דסבר כל מידי דלא חזיא ליה לגופיה לא נחתא ליה קדושת הגוף והכי מוקי לה בתמורה (כ' ע"ב) דר' יהושע ס"ל כרשב"י אליבא דר"ש: ה"ג א"ר אין אני רואה כו' שמותר פסח בא שלמים.כלומר הואיל ושייכי שלמים בפסח ושלמים באים נקבה ואע"ג דהך לא קרבה נקבה אפילו שלמים לאחר פסח כמ"ש בתמורה י"ח נשתיירה לאחר הפסח תרעה מיהו שם שלמים עלה הואיל והוא שלמים נקבה ונחתא לה קדושת הגוף: ה"ג ולימא אין אני רואה דר"ש באשם שמותר אשם בא עולה. וכ"ה בתמורה שם כלומר וכיון שמותר אשם בא עולה אשתכח דהך נקבה דאשם עולה היא ותקדיש קדושת הגוף בעולת נקבה דהא מצינו עולת נקבה בעוף: ודחי ר' בון. אם הקדיש פסח כו' גופיה קרב שלמים ושם שלמים עליה משא"כ באשם דאין גופו קרב עולה אלא ירעה עד שיסתאב ודמיו יפלו לנדבה לקיץ המזבח ולכן לא חל קדושת הגוף עליה: ה"ג מה פליגי. כלומר באיזה סברא פליגי ר"ש ורבי דאמר אין אני רואה וקאי אדסמיך ליה דמסיק דשפיר לא שייך פלוגתא דרבי אלא אפסח ומפרש פלוגתייהו בהדיא: ההין אמר הקדש דמים קדיש. ר"ש ס"ל דלא נחתא קדושת הגוף משום דמותרו בא שלמים דהא הכא אין גופו קרב שלמים כדאמר בתמורה נשתיירה אחר הפסח אינה קרבה שלמים הואיל ומחמת קדושה פסולה קאתיין ואידחו מפסח אידחו נמי משלמים וא"כ בכה"ג אין גופיה קרב שלמים ואינו קדש אלא הקדש דמים: וההן סבר. רבי ס"ל הקדש גופיה קדיש משום דשם שלמים עליה הואיל והויא שלמים נקבה. ואיכא דמפרשי לה דהאי מאי כדון את"ק ור"ש קאי ומפרש פלוגתייהו דת"ק ס"ל הקדש דמים נמי קדיש לענין תמורה דהואיל ובא עליה קדושת דמים בא נמי קדושת הגוף לענין תמורה ור"ש ס"ל הקדש גופיה קדיש דוקא מתחילה בעינן הקדש גופיה לענין תמורה ולא הקדש דמים: ה"ג חברייא בשם ר' יוחנן כו'. טעמא דהדין תניא. על מימרא דרשב"י בשם ר"ש דאינו עושה תמורה: מה ת"ל טמאה. דלהורות דינא דבהמה טמאה הא כתוב למטה ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך וגו': אפילו טמאה לאותו השם. כמו נקבה לעולה ואשם ופסח וכתיב ביה והעמיד והעריך דלא חלה עליה קדושת הגוף ואינו עושה תמורה: לא אמר כן. מזה הכתוב דייק להיפוך דסתמא דעושה תמורה ומסיפיה דקרא קמדייק דכתיב אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' דהל"ל אשר לא יקריבו לה' אלא דה"ק כל שאינה ראויה ליקרב לא כאן ולא קרבן במקום אחר הוא דאינו עושה תמורה לאפוקי נקבה לעולה ראויה ליקרב במקום אחר דהיינו בעוף כדאמר לעיל טעמיה: הרי הרובע כו'. דאינן ראוין ליקרב בשום מקום ועושין תמורה כדתנינא בתוספתא פ"ק דתמורה להדיא: א"ל אף כו'. דס"ד דר"ז קאי על חברייא דס"ל פירושא דטמאה כוותייהו וטעמא דר"ש סתמא מפרש ולהכי נקיט עולה בדבריו ולכן הקשו לו והשיבם דהוא ס"ל דבטמאה ממש איירי האי קרא וה"ק דומיא דטמאה דאיירי בה אשר לא יקריבו ממנה בשום מקום קרבן משא"כ הרובע והנרבע ונקבות לעולה כו' דבכולן יש במינם קרבן ועושין תמורה: וקשיא בהדא כתיב והעמיד והעריך. וכי בטמאה ממש כתיב והעמיד והעריך דהא בהמה טמאה כבר אמור מקרא דואם בבהמה הטמאה וגו' ופדה בערכך והאי והעמיד והעריך מוקמינן בבע"מ שנפדו. וזה ידוע בברייתות ותוספתות בכולא תלמודא כדאמר בתמורה (ל"ב ב') ובבכורות (ל"ז ב') ובספרא דקאמר שם בברייתא ואם כל בהמה וגו' בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר או אינו אלא בבהמה טמאה ממש הרי כבר אמור ואם בבהמה טמאה ופדה בערכך וגו' אלא בבעלי מומין כו' ומהא נפקא לן דבעינן העמדה והערכה לבעלי מומין. ושאם מתו בין תמימין בין קדשי מזבח שנפל בהן מום יקברו. אלא ע"כ טמאה באותו הש' ודחה דיוקו לגמרי: טעמא דר"י. דאמר זכרים עצמן יקרבו עולות ונקבות דמיהן יבואו לעולות: הכל קרב עולה. דריש לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' יהיה עולה והיינו גם במקדיש נכסיו יקריבם לעולה: מנין אפילו נקבות. שיבואו הדמים לעולות: ת"ל בבקר. סתמא נקט ונקבות בכלל ג"כ: כתיב זכר כו'. כלומר כיון דאמרת דבבקר מרבה אף נקבות שיהיה דמיהן לעולות ומפיק ממיעוטא דתמים ה"נ נרבה מזה אף בעלי מומין וליפוק מיעוטא דתמים: ומה ביניהן. מה חילוק יש ביניהם בסברת דרשת הכתוב למידרש בבקר לרבות נקבות ולא בעלי מומין: שבטא דכדכדא ביניהון. עץ האורגים שמבדיל בין החוטים לירות שם חוט הערב. כלומר הבדל יש ביניהם ניכר ולכן לא פירש. והיינו טעמא דבבקר סתמא משמע גם נקבות שראוין ג"כ לקרבן כמ"ש אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר ואם נקבה תמים יקריבנו וגו' ומרבינן בבבקר דומיא דקרבן שיהא תמים וראוי לקרבן אחר אבל לרבויי בבקר בעלי מומין לא משמע כלל כמו דממעט לקמן מבבקר עופות דלא משמעי בתי' בבבקר ה"נ בע"מ לא נכללו בבקר שאינן ראוין לקרבן כלל ולא נקדשו בקדושת הגוף כלל שיהא לקרבן עולה דנימא שיביא מדמיהן לעולה אלא לבדק הבית. ועוד דהכא מרבינן מבבקר נקבות ופרט וכלל הוא ונעשה כלל מוסף על הפרט אבל בתמים אחר בבקר חזר וכתב כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון וגו': רבי אבהו בשם ר"ל טעמא דר"א כו'. סמיך לה מימרי דאמוראי בשם ריש לקיש והוא טעמא לר"א בתרא דאמר ימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהן עולות. וגם העופות ימכור ולא יקריבם למזבח: הכל קרב עולה כו'. כדלעיל ובמתני' בתרא רבי אלעזר גרסינן ולא רבי אליעזר דהוא בר פלוגתיה דר"י ולא ס"ל הכל קרב עולה: תמן אר"י טעמא דר"ש כו'. גבי הפריש נקבה לעולה דס"ל לר"ש עושה תמורה ופירש ר"י טעמים שכן כשירה נקבה בעוף לעולה וא"כ מצינו בשם עולה נקבה ולהכי חלה הקדושה ועושה תמורה: והכא הוא אמר הכין. היינו חברייא בשם רבי יוחנן