גמרא
גמ' תנא קפץ העליון ולא קפץ התחתון וכנגדו בגמל ניכר: מתני' על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסולי המוקדשין נפדין עליהן: גמ' הא תו למה לי הא תנא ליה רישא על אלו מומין שוחטין את הבכור סיפא איצטריכא פסולי המוקדשין נפדין עליהן הא נמי פשיטא מישחט שחטינן מיפרק מיבעיא אלא איידי דתנא שלשה הוסיף ואמרו לו לא שמענו א] את אלו וקתני ואתי דיחידאה וקא סתים לה בכולהו על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסולי המוקדשין נפדין עליהן: מתני' ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה חוורור והמים שאין קבועין וחוטין ב] הפנימיות שנפגמו ג] אבל לא שנעקרו ובעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית ד] זקן וחולה ומזוהם ושנעבדה בו עבירה ושהמית אדם ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים וטומטום ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה (ר"ש) אומר אין לך מום גדול מזה וחכמים אומרים אינו בכור אלא נגזז ונעבד: גמ' וגרב לא והכתיב גרב באורייתא וחזזית לא והכתיב ילפת באורייתא ה] ותניא גרב זה החרס ילפת זו חזזית המצרית ואמר ר"ל למה נקרא שמה ילפת שמלפפת והולכת עד יום המיתה בשלמא חזזית אחזזית לא קשיא כאן בחזזית המצרית כאן בחזזית דעלמא אלא גרב אגרב קשיא גרב אגרב נמי לא קשיא הא בלח הא ביבש לח איתסי יבש לא מיתסי ולח מיתסי והכתיב יככה ה' בשחין מצרים ו] וגו' ומדכתיב ובחרס הרי גרב לח אמור ז] וקאמר אשר לא תוכל להרפא אלא תלתא הוו דקרא יבש בין מבפנים בין מבחוץ דמתני' לח מבחוץ ומבפנים דמצרים יבש מבפנים ולח מבחוץ דכתיב ויהי שחין (פורח אבעבועות) באדם: והזקן והחולה והמזוהם: מנהני מילי דתנו רבנן מן הצאן ומן הכשבים [או] מן העזים פרט לזקן ולחולה ולמזוהם וצריכי דאי כתב רחמנא ח] למעוטי זקן דלא הדר בריא אבל חולה דהדר בריא אימא לא ט] ואי כתב למעוטי חולה דלאו אורחיה אבל זקן דהיינו אורחיה אימא לא ואי כתב רחמנא תרי למעוטי הני דכחישי אבל מזוהם דלא כחיש אימא לא ואי נמי למעוטי מזוהם משום דמאיס אבל הני דלא מאיסי אימא לא צריכי: ושנעבדה בו עבירה וכו': מנא הני מילי דת"ר מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח הני בני קטלא נינהו ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים י] בשלמא טומטום במקדש לא דילמא נקבה היא במדינה לא דילמא זכר הוא ולית בה מומא אלא אנדרוגינוס בשלמא במקדש לא דלמא נקבה היא אלא במדינה נמי נהי דזכר הוא תעשה נקבות יא] חריץ וישחוט עלה אמר אביי אמר קרא או חרוץ או שבור חרוץ דומיא דשבור מה שבור במקום עצם אף חרוץ במקום עצם רבא אמר בלא שבור נמי לא מצית אמרת חרוץ במקום בשר הוי מומא דאי סלקא דעתך יב] הוי מומא כיון דאמר יג] גרב זהו חרס מיחרץ חריץ דכתיב ומראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל וליכתב רחמנא חרוץ ולא בעי גרב יד] ואמינא חרוץ דלא מאיס הוי מומא גרב דמאיס לא כל שכן כתב רחמנא גרב למימר דחרוץ במקום בשר לא הוי מומא: (רבי ישמעאל אומר אין לך מום גדול מזה): כאביי לא אמר חרוץ דומיא דשבור לא אמרינן כרבא נמי לא אמר דילמא טו] היכא דלא מינכרא אבל היכא דמינכר מום רע קרינא ביה בעי
רש"י
גמ'קפץ העליון. קפץ קשר העליון היינו ארכובתו מקום חבור השוק והירך ולא קפץ התחתון סמוך לפרסות: כנגדו בגמל ניכר. שהגמל יש לו כנגד הארכובה עצם בולט לחוץ לשון מורי בשחיטת חולין ל"א שמעתי כגון שזנב גמל מגעת עד אותו ערקום: וקתני ואתי דיחידאה. משום דאמרן לעיל לא שמענו כו' אלא את אלו הראשונים שמנה ביבנה והדר תנא ואתא במומין שאינם סתמא אלא יחידאי קאמרי להו כגון ר' חנינא בן אנטיגנוס ור' חנינא בן גמליאל וס"ד פליגי רבנן עלייהו להכי הדר וסתם אכולהו על אלו מומין שוחטין כו': מתני'ובעל יבלת.כדאוקימנא לעיל כו' בדאין בה עצם דאי איכא עצם הויא מום גמור ואין בה שער ויש בה בלבן של עין דאי בגופו תלתול בעלמא הוא: גרב וחזזית. מיני שחין:מזוהם. מסריח: ושנעבדה בו עבירה. שנרבע: או שהמית אדם ע"פ עד אחד.שאין אלא עד אחד טז] לא ברביעה ולא בנגיחה: ע"פ עצמו. שאין שם עד אלא בעלים אמרו דאי הוו ב' עדים בדבר הוי בסקילה אפילו בהנאה מיתסר: וטומטום ואנדרוגינוס. ספק זכר יז] וקדשי ספק נקבה הן ולא קדשי: אין לך מום גדול מזה. אאנדרוגינוס קאי דמקום נקבות הוי כמום והוי כבכור בעל מום ונשחט במדינה ואסור בגיזה ועבודה: וחכ"א אינו בכור. דבריה בפני עצמה הוא ונגזז ונעבד: גמ'וגרב לא. הוי מום גמור: והכתיב גרב באורייתא. (ויקרא כב) גבי עורת או שבור דכתיב או גרב או ילפת: ותו חזזית לא. מום גמור הוא והכתיב באורייתא: זה חרס. שחין שקשה כחרס: חזזית המצרית. שחין שהובא על המצרים: מלפפת. דבוקה בו כדמתרגמינן (שמות לו) ויחבר ולפיף: אלא תלתא גרב הוו דקרא. יח] גבי מומין דדרשינן ביה זה החרס יבש בפנים ומבחוץ:דמצרים. דהיינו האי יט] בקללות ובגרב ובחרס יבש בפנים ולח מבחוץ וכיון דיבש מבפנים לא מיתסי ואי הוי בבכור הוי נמי מום גמור: כ] דמתני'. לח מבפנים ולח בחוץ: פורח. היינו כא] האי שנראה למעלה דדבר הבולט הוי פורח:וכתיב אבעבועות. דהיינו לשון נובע דמשמע מבחוץ היה לח: מנא הני מילי.דאין שוחטין אותו במקדש: מן הצאן מן כב] הכשבים. קרא כתיב בויקרא ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים וגו' כג] דדרשינן מן הצאן ולא כל הצאן וכן כולהו: נעבד. שעשאוהו עבודת כוכבים: מוקצה. שהוקצה והופרש לצורך עבודת כוכבים: נוגח. את האדם ומת: ופרכינן והני בני קטלא נינהו. ארובע ונרבע ואנוגח קאי: ומשני כגון שאין שם אלא עד אחד בדבר או הבעלים עצמן הודו מעצמן דשוב אין נסקלין הבהמות דמודה בקנס פטור: דילמא נקבה היא.ומקריבה לשם בכור ואינו מקדישה והיא אינה קדושה בבכורה וקמייתי חולין בעזרה: וישחט עליה. דהא כתיב חרוץ באורייתא דכתיב (ויקרא כב) עורת או שבור או חרוץ: כיון דאמר מר גרב זה החרס. ודאי מיחרץ חריץ נגע הוא:וכתיב. בנגעים (שם יג) עמוק דהיינו שפל כמראה חמה שנראית עמוקה שפל מן הצל הילכך ליכתב חריץ דמשמע במקום בשר נמי הויא מום אף על גב דלא מאיס כגרב וכ"ש גרב: דילמא. כד] נמי דייקינן דחרוץ במקום בשר לא הוי מומא היכא דלא מינכר חריץ כל כך כנקבות של בהמה: או
תוספות
[ה"גגרב זה החרס. תימה אמאי לא קאמר מההיא גרב דבקללות של משנה תורה דכתיב בגרב ובחרס וההיא גרב לאו היינו חרס ומום קבוע הוא דכתיב ביה אשר לא תוכל להרפא וי"ל דמשמע כה] דנקט הכא זו אף זו דגרב שהוא חרס יבש מבחוץ ומבפנים והוי מום ואפילו ילפת נמי שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים כדקאמרינן בסמוך הוי מום וגבי קללות כו] נקיט זו אף זו שילקה בגרב ואפילו בחרס דקשה טפי]:
אלאתלתא הוו כז] כו'. דקרא דגבי מומין דדרשינן ביה זה החרס יבש מבפנים כח] ומבחוץ דמצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים וכיון דיבש מבפנים לא מתסי ואם נתרפאו ממנו המצריים שמא מעשה נס היה ויש לתמוה הא שחין מצרים דנכתב ברישיה דקרא דקללות כט] מאן ניהו דגרב וחרס שאין להם רפואה בההוא קרא כתיבי: אילימא
גמרא
בעי רבא מאי טעמא דרבי ישמעאל מיפשט פשיטא ליה אנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו או דילמא ספוקי מספקא ליה ואם תימצא לומר קאמר אם תימצא לומר בכור הוא הרי מומו עמו למאי נפקא מינה למילקא עליה משום גיזה ועבודה אי נמי למיתבה לכהן ת"ש ר' אילעאי אומר משום ר' ישמעאל אנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו ש"מ מיפשט פשיטא ליה ודילמא אם תימצא לומר קאמר ת"ש זכר ולא נקבה כשהוא אומר למטה זכר שאין ת"ל א] מה ת"ל להוציא טומטום ואנדרוגינוס מני אילימא ת"ק ספיקא הוא ואתי קרא למעוטי ספיקא אלא רבנן בתראי מחד קרא ב] נפקי דהא גבי בכור חד זכר הוא דכתיב ג] קא מעטי כולהו מינייהו אלא פשיטא ר' ישמעאל ד] ואי אמרת בשלמא רבי ישמעאל מיפשט פשיטא ליה היינו דאיצטריך קרא למעוטי אלא אי אמרת מספקא ליה אצטריך קרא למעוטי ספיקא לעולם רבנן בתראי וגבי בכור ה] תרתי קראי כתיב הזכר והזכרים: וחכ"א אינו בכור כו': אמר רב חסדא מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום דברי הכל ספיקא הוא וקדוש מספיקא א"ל רבא אלא מעתה בערכין יערך אלמה
רש"י
או דילמא ספוקי מספקא ליה. אם זכר הוא אם נקבה הוא והאי דקאמר מומו עמו אם תימצא לומר קאמר אם תימצא לומר ו] ספק בכור הרי מומו עמו: למילקא עליה כו'. אי אמרת בכור הוא לקי דבכור בעל מום נמי אסור בגיזה ועבודה ואם ספק הוא מספיקא לא מלקינן ליה: אי נמי למיתביה לכהן. אם בכור הוא נותנו לכהן ואוכלו במום זה ואם ספק הוא אוכלו ישראל במום זה כדין ספק בכור הנאכל במומו לבעלים דהמוציא מחבירו עליו הראיה: דילמא אם תימצא לומר קאמר. כלומר אם בכור הוא הרי מומו עמו: ה"ג בתורת כהנים זכר ולא נקבה. זכר כתיב גבי עולת בקר זכר תמים יקריבנו ומשמע ולא נקבה: כשהוא אומר זכר למטה. בעולת צאן: שאין ת"ל. דלא צריך לגופיה למעוטי נקבה דהא אימעיטא לה: להוציא טומטום ואנדרוגינוס. הוא דאתא: מני. האי דאימעיט טומטום ואנדרוגינוס מזכר בתרא: אילימא ת"ק. דמתניתין הא טומטום ואנדרוגינוס ספק הוא: ואיצטריכא קרא למעוטי ספיקא. בתמיה הא ליכא ספק קמי שמיא אלא ודאי משום דבריה בפני עצמו הוא ז] קממעיט ליה ודלא כת"ק:אלא רבנן בתראי. דמתניתין דפשיטא להו דבריה הוא ח] וקאמרי אינו בכור אלא נגזז ונעבד: תיפוק ליה. טומטום ואנדרוגינוס ונקבה מחד זכר דהא גבי בכור לא כתיב אלא חד זכר וקממעט ט] מיניה כולהו טומטום ואנדרוגינוס מחד זכר: אלא פשיטא כדר' ישמעאל. מוקמינן לה וכדבעי' לפרושי דהא כהנך רבנן לא מצינן לאוקמא ופשיטא ליה דזכר הוא י] : היינו דאיצטריך למעוטי. דאע"ג דזכר הוא לא קדוש שום קדושה אם אקדשיה לשום עולה ואפילו בגיזה ועבודה שרי ומזכר קמא לא נפקא לן למעוטי מקדושה דהא גבי בכור כתיב חד זכר ולא ממעיט ליה ר' ישמעאל מגיזה דלא שרי יא] משום מום אלא לישחט: אלא אי ספוקי מספקא ליה. אם זכר אם נקבה תו לא מיתוקמא הך אליביה [דר"י] דקרא למעוטי ספק דלא אתי וכמאן מוקמת ליה: לעולם רבנן בתראי. ודקאמרת תיפוק לי מחד קרא דהא גבי בכור מחד קרא נפקא להו לא היא דגבי בכור תרי יב] כתיבי: הזכר.הזכר תקדיש: הזכרים. אשר יהיה לך הזכרים לה': מחלוקת. דקאמרי רבנן בתראי בריה הוא באנדרוגינוס: אבל טומטום דברי הכל ספק. ואסור בגיזה ואינו נשחט לא במקדש ולא במדינה: אלא מעתה. דספק הוא בערכין יערך יג] באדם או בערך איש או בערך אשה: אלמה
תוספות
אילימאת"ק (סבר) ספיקא הוא ואתי קרא למעוטי ספיקא.וא"ת מנא ליה דטעמא דת"ק משום ספיקא דילמא הוי בחוטים הפנימיות שנפגמו ושנגממו דהוי מום לענין דאין שוחטין במקדש ולא הוי מום לישחט במדינה ולעולם בכור ודאי יד] וי"ל דמדקאמר ר' ישמעאל בברייתא בכור הוא ומומו עמו מכלל דלת"ק לא הוי ודאי בכור:
ואתיקרא למעוטי ספיקא. כי האי גוונא פריך בפ' בתרא דיומא (דף עד.) גבי כוי ובכריתות בפרק דם שחיטה (דף כא.) ובפ"ק דחולין (דף כב:) גבי תחלת הצהוב שבזה ושבזה ולא דמי לשאר דוכתי דממעטינן ספק מקרא לקמן בפ' בתרא (דף נח:) עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק וכן בהרת בסוף נזיר (דף סה:) ספק בהרת קדמה ספק שער לבן קדם דממעט ליה מלטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה טו] פעמים שהיה כך וטומטום נמי הוה שייך שפיר למעוטי שיש מהם זכר ויש מהם נקבה ופטרו הכתוב כל זמן שהוא ספק אבל כוי ותחלת הצהוב ואנדרוגינוס כולן שוים דקמי שמיא גליא כוי אם חיה אם בהמה ואם תחלת צהוב חשוב גדול או קטן ואם אנדרוגינוס זכר או נקבה וא"ת הא רב דס"ל דאנדרוגינוס ספיקא הוא טז] כדמפרש בסוף המפלת (נדה דף כח.) דמטמא בלובן ובאודם ומדקאמר בסוף הערל (יבמות דף פג.) הלכה כר' יוסי דלא הכריעו בו אם זכר או נקבה ובריה בפני עצמו דקאמר רבי יוסי בברייתא לאו דוקא ואפ"ה ממעט ליה רב לענין ביאת מקדש מדכתיב מזכר ועד נקבה זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס והיכי אתי קרא למעוטי ספיקא ויש לומר דהכא פריך שפיר דממעט ליה אנדרוגינוס מהזכר יתירא דכתיב גבי עולה ואם בא למעוטי אפילו הוא זכר משום דמשונה משאר זכרים א"כ מדממעטינן ליה מהזכר ש"מ זכר הוא ולא יז] נקבה אלמא לא אתיא כת"ק דאמר ספיקא הוא אבל בההיא דרב תרי מיעוטי כתיבי דהוה מצי למיכתב מזכר ועד אדם או מנקבה עד אדם ואתא חד מינייהו לטומטום וחד לאנדרוגינוס ואם אנדרוגינוס הוא זכר אתיא מזכר למעוטי ואם הוא נקבה אתי עד נקבה למעוטי מטעם שהוא משונה ולפי טעם זה אית ליה שפיר לרב יח] הא דאמר רב חסדא בסמוך מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום ספיקא הוה וקדוש הוא מספיקא פירוש דלית לן לאוקומי מיעוטא לטומטום שהוא ודאי או זה או זה אלא שהוא מכוסה והא דאוקי רב מיעוטא יט] לטומטום משום דאיכא יתורא ועוד יש לפרש דצריכי הנך תרי מיעוטי דרב דכיון שהוצרך לכתוב זכר כדי למעט אנדרוגינוס אם הוא זכר לפי שהוא זכר משונה ועד נקבה למעוטי אם הוא נקבה על כרחך צריך לכתוב שניהם כדי שלא תאמר זכר דוקא ולא נקבה או נקבה דוקא כ] (אבל) ולא זכר ולא נפרש דהוה מצי למכתב עד אדם ומ"מ סבר רב דמוקמינן נמי מיעוטא לטומטום כא] ולא כרב חסדא דלקמן נמי אשכחן ר' יוחנן דלית ליה דרב חסדא ומצינו למימר נמי משום טומטום לחודיה צריכי תרוייהו למעוטי ספיקא דידיה מדין זכר אם אח"כ נמצא זכר ומדין נקבה אם אח"כ נמצא נקבה וה"ה אנדרוגינוס לפי שהוא משונה משאר זכר או כב] משאר נקבה ושקולים הן ולית ליה לרב דההיא דרב חסדא וכן אביי כג] בפ"ק דחגיגה (דף ד.) ממעט טומטום משום דאיכא יתורא ויש לתמוה כד] דקפריך לקמן אלא מעתה בערכין יערך ומייתי ראיה מברייתא דממעיט ליה מערך איש ואשה מהזכר אם נקבה ומשני סמי מכאן טומטום מאי קושיא התם איכא יתור דמשום אנדרוגינוס לא צריך אלא חד וי"ל דהתם נמי צריכי תרוייהו לאנדרוגינוס דאי כתיב הזכר למעוטי ה"א לא גרע מנקבה ויהיה בערך נקבה וא"ת והא דפריך מאם זכר אם נקבה להוציא טומטום ואנדרוגינוס מאי קושיא כה] דילמא הא גבי שלמים איכא תרי מיעוטי אם זכר אם נקבה דאם הוא מיעוט כדקאמר בפרק המפלת (נדה דף כח.) ואומר ר"י דגרס זכר או נקבה דכתיב בקרא בשלמי צאן דהכי דריש ליה בתורת כהנים אבל אם זכר אם נקבה דכתיב בשלמי בקר דריש ליה התם בתורת כהנים ולעיל בפ"ב (דף טו:) ובתמורה בפרק אלו קדשים (דף יז:) לרבות ולד בעלי מומין כו] והשתא פריך שפיר לרב חסדא דבהאי קרא לא כתיב אלא חד מיעוטא והוי או למעט כמו או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה:
וקמעטיכולהו מיניה. פירוש כולהו נקבה טומטום ואנדרוגינוס ולרב חסדא נמי דבסמוך דאמר סמי מכאן טומטום נקט כולהו משום נקבה ואנדרוגינוס:
איאמרת בשלמא מיפשט פשיטא ליה. פירוש דבכור הוא ומומו עמו היינו דאיצטריך קרא למעוטי ותימה מהאי טעמא גופיה לא ליבעי קרא דכיון דבעל מום הוא פסול כז] לגבי מזבח ופי' בקונטרס דהכי קאמר היינו דאיצטריך קרא למעוטי דאע"ג דזכר הוא לא קדיש שום קדושה אם כח] קדשיה לשם עולה ואפילו בגיזה ועבודה שרי ומזכר קמא לא נפקא לן למעוטי מקדושה דהא גבי בכור כתיב חד זכר ולא ממעיט ליה רבי ישמעאל מגיזה דלא שרי ליה כט] משום מום אלא לישחט עכ"ל וקשה לפירושו מום מעיקרא לא אסיר בגיזה ועבודה אלא מדרבנן כדמוכח ליה לעיל בפ"ב (דף יד.) דאמר קדושת (מזבח) דמיחלפא בקדושת הגוף גזרו בה רבנן ויש פי' אחרים מרש"י שכתוב בהם היינו דאצטריך קרא למעוטי דאע"ג דזכר הוא לא מקרבינא ליה דנקבות שלו הוה מום ולפ"ז צ"ל דאתא האי קרא לאשמעינן ל] במקום בשר הוה מומא לאפוקי מדרשא דאביי ורבא דלעיל לא] ותירץ דאיצטריך למעוטי לאשמועינן דגרע מבעל מום דבעל מום נתפס בתמורה לב] וא"ת א"כ מאי קפריך אילימא לת"ק ספיקא לג] ואתי קרא למעוטי ספיקא שפיר איצטריך למעוטי דאין נתפס בתמורה דס"ד דנתפס אפילו הוי נקבה לד] לאשם דתרעה לרבנן דר"ש בתמורה בפרק אלו קדשים (דף יט:) וכיון שיש בה קדושת הגוף משמע דמיתפס בתמורה וגם עושה תמורה קדושה ראויה כמו תמורת הפסח דראוי שאינה קריבה ואפ"ה נתפס בתמורה לקדושה דחויה ורועה וגבי אנדרוגינוס דממעט ליה קרא הכא אפילו הוי ספיקא לפי שאינו לא זכר גמור ולא נקבה גמורה וי"ל דהכי פריך לה] מדאיצטריך קרא זכר למעטיה מהקרבת עולה כיון דספק נקבה הוא דאי למעטו מדין תמורה אפילו הוי נקבה לא הו"ל למיכתב יתורא לו] בזכר דמשמע דממעט ליה מטעם דאינו זכר גמור ואם תאמר היכי דייק לז] דמיפשט פשיטא ליה לרבי ישמעאל דילמא אתיא כתנאי אחריני דסברי זכר הוא כגון רבי יוסי דפרק הערל