גמרא
א] ס"ד אמינא בשלמא מעיקרא לא ידענא אי האי מיקבע לשם אבל הכא כיון דאינכר שם לא לקי קמ"ל: אמר מר משום רבי יוסי ברבי יהודה ב] אף קבלת הדם מאי טעמא דרבי יוסי ברבי יהודה אמר קרא ומעוך וכתות ונתוק וכרות וגו' ג] זו קבלת הדם שאמר רבי יוסי בר' יהודה ולתנא קמא האי לא תקריבו למה לי מיבעי ליה לזריקת דמים והא נפקא ליה מעל המזבח ד] אורחיה דקרא דמשתעי הכי ורבי יוסי בר' יהודה נמי אורחיה דקרא הוא אין ה"נ אלא קבלת הדם מנא ליה נפקא ליה מהא ה] ומיד בן נכר לא תקריבו זו היא קבלת הדם ו] שאמר רבי יוסי ברבי יהודה ולתנא קמא האי לא תקריבו למה לי מיבעי ליה להאי ס"ד אמינא הואיל ולא נצטוו בני נח אלא על מחוסר אברים לא שנא במזבח דידהו ולא שנא במזבח דידן קמ"ל: ל"א רבי יוסי ברבי יהודה אומר אף על קבלת הדם מאי טעמא דכתיב ומעוך וכתות וגו' לא תקריבו זו ז] קבלת הדם וזריקה נפקא ליה מעל המזבח ולרבנן נמי תיפוק להו זריקה מן על המזבח הכי נמי ואלא לא תקריבו דמעוך למאי אתא ח] מפקינן לבמת יחיד ולרבי יוסי ברבי יהודה האי מיבעי ליה לבמת יחיד אין הכי נמי אלא תקריבו דקבלה מנא ליה מיד בן נכר לא תקריבו זו קבלת הדם ורבנן אצטריך ס"ד אמינא הואיל ובני נח אין מצווין אלא על מחוסר אבר בבמה דלהון ט] דלמא אנן נמי נקביל מינהון קא משמע לן מכל אלה דלא מקבלינן י] מתקיף לה ר"ל שמא לא שנינו אלא בתם שנעשה בעל מום יא] ועובר דאי בעל מום מעיקרא דיקלא בעלמא הוא אמר ליה רבי חייא בר יוסף שרוע וקלוט כתיב בפרשה והני בעלי מומין מעיקרא נינהו אמר ליה שמא לא שנינו אלא בתמורה דתנן חומר בתמורה יב] מבזבח שכן קדושה חלה עליה על בעל מום קבוע אמר ליה רבי יוחנן לא שמיע לך הא דאמר ר' ינאי יג] בחבורה נמנו וגמרו המקדיש בעל מום לגבי מזבח עובר משום חמשה שמות ואי בתמורה נמי ששה הוויין דאיכא נמי לאו דתמורה אלא מאי בבעל מום מעיקרו אמאי יד] לקי דיקלא בעלמא הוא אמר ליה דיקלא לאו זילא מילתא מין עצים הוא בעל מום מעיקרא זילא מילתא כיון דשביק תמים ואקדיש בעלי מומין מיחייב: לישנא אחרינא א"ל אפילו הכי בזיא מילתא דדקל ליכא במינו לא לקי לאפוקי בעל מום כיון דאיכא במינו לקי: אמר רבא השתא דאמור טעמא דבעל מום דלקי משום טו] דבזיא טז] מילתייהו אפילו למקדיש ליה לדמי נסכים נמי לקי יז] תניא כוותיה דרבא נדבה
רש"י
סד"א בשלמא מעיקרא. בעינן תמימין משום דלא ידענא אי האי מיקבע לשם אי האי מיקבע לשם כו' ל"א והא אין הגורל קובע כו' אמר רב יוסף הא מני חנן המצרי היא דלא בעי הגרלה דתניא חנן המצרי אומר אפי' דמו של שעיר הנעשה בפנים בכוס ומת כלומר שכבר נשחט ומת שעיר המשתלח מביא חבירו מביא שעיר אחר מן השוק ומזווג לו ומעמידו אצל הדם להראות שחבירו הוא ואחר כך משלחו אלמא לא בעי הגרלה וליכא למפרך הא דפרכינן הלכך איצטריך קרא: וקפריך אימור דשמעת ליה לחנן דלית ליה דחויין דלא יביא שנים אחרים ויגריל וישחוט האחד לשם והאחר לעזאזל והראשון שכבר נשחט ידחה וישפך דמו לאיבוד דלית ליה הגרלה מי שמעת ליה דלמא לעולם יביא שנים מן השוק ויגריל ואותו שיפול עליו הגורל לעזאזל יעמד עם דם שבכוס וישלחנו והדם שבכוס מזה ממנו כמשפטו ואותו שנפל עליו הגורל לשם ירעה עד שיסתאב. הא מני דמצריך קרא לרבות שעיר דלא ליהוי בעל מום רבי שמעון הוא דלית ליה הגרלה והכי הוי מסקנא ותו לא פריך מידי יח] והגירסא אימור דשמעת ליה לרבי שמעון כו' שבשתא היא דהא במסכת יומא (דף סג:) תנינן לה לכולה סוגיא ולא פרכינן התם מידי בפרק שני שעירי יט] : רבא אמר כגון שהומם כו'. כדפרישית לעיל (והא דגרסינן הכא) כ] דכרעיה דראשון הוא ותירוצא דמתרץ כגון שהיה לו [חולה] בתוך ביתו כו' ל"ג ליה ושבשתא הוא דלא איירי הכא במחוסר זמן כלל אבל במסכת יומא (שם) תנינן לה בההיא סוגיא [רומייא] דמחוסר זמן היא והא ליכא למימר אם אינו עניין לבעל מום תנהו עניין למחוסר זמן דהא נפקא לן מחוסר זמן בשעיר המשתלח מלה' דאידך קרא ומיום השמיני והלאה וגו' מהכא נפקא במסכת יומא: בני נח נצטוו מלהקריב מחוסרי אברים כדאמרי' בפרק קמא דע"ז(דף ה:) אבל על מום אחר לא נצטוו במזבח דידהו ואי לא כתיב לא תקריבו כא] מאת בן נכר את כל אלה דמשמע בעל מום לא יקבלו מן העובד כוכבים להקריב הוה אמינא ליקרב אלא שלא יהו מחוסרי אברים קמ"ל: כב] (לא שנא) בבמה דלהון. בבמת יחיד שעשה העובד כוכבי' לשמים וקמ"ל מכל אלה דלא מקבלין כלומר להכי לא מקבלינן דהא כתיב בההוא קרא מכל אלה דמשמע כג] לא תקבל בעל מום ה"נ לדידהו במזבח המיוחד: מתקיף לה ר"ש בן לקיש. לעיל קא מהדר כד] דעובר בה' שמות שמא לא שנינו דילקה משום לא תקדישו אלא בתם ונעשה בעל מום משום דאיכא למימר הואיל ומעיקרא תם הוה סבר אע"פ שנפל בו מום אקדישנו ואקריבנו וכיון כה] דלהקרבה מצינו [למימר] לאסוקי אדעתיה דאקדשיה לקי אבל בעל מום מעיקרא ממעי אמו דיקלא בעלמא הוא דאיכא למימר דלא אסיק אדעתיה [דחזי] לאקרוביה אלא לדמי אקדשיה כו] ולא לקי: שרוע. כז] שנשתברה אחד מאבריו: קלוט. שפרסותיו קלוטים: כתובין בפרשה.ועלייהו כתיב לא תקריבו ודרשינן לא תקדישו: שמא לא שנינו. שיהא חייב משום הקדשה אלא בתמורה לפי שהתמורה חלה על בעל מום קבוע וקדוש קדושה גמורה שאינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד אפילו על ידי פדיון אלא הויא כשאר קדשים שקדם הקדשן את מומן כח] והך משנה לקמן בפרק שני (דף טז:) כדכתיב טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר וגו' כט] והואיל וקדושה גמורה היא לוקה עליה אם המיר והביא בעלת מום ל] שיקדיש ותפסה בתמורת בהמת קודש תמימה אבל הקדיש בעל מום מעיקרא לא אמינא דלילקי דדיקלא בעלמא הוא אלא אם כן הקריבו: נמנו וגמרו. משמע שדקדקו ולא מצאו יותר ואם איתא דעל ידי תמורה מישתעי: שית הויין. דהא איכא לאו דלא ימיר: אלא מאי בבעל מום מעיקרו ועל ידי הקדש אמאי לקי הא לא חיילא עליה קדושת מזבח כלל דדיקלא בעלמא הוא ולא אקדשיה אלא לדמי: ליכא במינו. הראוי למזבח: בעל מום איכא במינו. ראוי למזבח וכיון דאיכא במינו ראוי איכא בזיון כיון דשבק מידי דחזי ואקדיש מידי דלא חזי: אפי' אקדשיה לדמי נסכים. דהשתא ליכא בזיון כל כך שאין במינו ראוי לנסכים ועוד לא] דהא לדמי אקדשיה אפי' הכי לקי: נדבה
תוספות
ומידבן נכר לא תקריבו את אלה. וא"ת למה לי איש איש לרבות בני נח שנודרין נדרים ונדבות כישראל (חולין דף יג:) תיפוק ליה מהאי קרא דמדקאמר לא תקריבו את אלה משמע אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב תמימים אבל איפכא ליכא למיבעיא מיד בן נכר למה לי תיפוק ליה מאיש איש דהא איצטריך בן נכר להאי דרשא דהכא לא שנא במזבח דידהו ולא שנא במזבח דידן (לא אמרינן) אלא איש איש למה לי לב] ותירץ רבינו שמשון בר אברהם דאיצטריך להך פלוגתא דרבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא לג] בפרק ואלו מנחות (מנחות עג:) מה תלמוד לומר לעולה פרט לנזירות רבי עקיבא אמר עולה אין לי אלא עולה ולא שאר קרבנות:
אלאבתם ונעשה בעל מום. דאיכא למימר הואיל מעיקרא תם הוה סבר אע"פ שנפל בו מום אקדישנו ואקריבנו וכיון לד] דלהקרבה מצינו [למימר] דאסוקי אדעתיה דאקדשינהו לילקי אבל בבעל מום מעיקרו ממעי אמו דיקלא בעלמא הוא ואיכא למימר דלא אסיק אדעתיה דחזי לאקרוביה לשון רש"י וקשה להר"ר מר היכי מצינו למימר דלא אסיק אדעתיה לאקרובי והלא התרו בו לא לה] תקריב בעל מום למזבח והא קבל עליו התראה ואמר על מנת כן אני עושה דבלאו הכי לא לקי לכ"נ להר"ם לפרש דלא קאי ר"ש בן לקיש אבל תקדישו אלא אבל תקטירו ואבל תזריקו וה"פ לא שנו דעובר אבל תקטירו ואבל תזריקו אלא כשהקדישו תם ונעשה בעל מום דכיון דחלה עליו קדושת מזבח קודם שהומם אסיק אדעתיה דחזי להקרבה אבל בעל מום מעיקרו קודם קדושה דיקלא בעלמא הוא דלא מסיק אדעתיה דחזי להקרבה ולא לקי:
אפילואקדיש לדמי נסכים לקי. לו] וה"ה מקדיש לדמי עולה והא דאמר לקמן (דף יח:) המקדיש נקבה לעולה ימכר ויפלו דמיו לעולה צ"ל דלקי וכן הא דתנן פרק כיצד מערימין (לקמן כז:) אמר על הבהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה צריך לומר דלקי לז] : אביי
גמרא
נדבה תעשה [אותו] זה קדשי בדק הבית ואין לי אלא נדבה נדר מנין ת"ל ולנדר יכול אפי' קדשי מזבח תלמוד לומר ולנדר לא ירצה זה קדשי מזבח ואין לי אלא נדר נדבה מנין ת"ל נדבה רבי אומר לא ירצה בהרצאת גופו הכתוב מדבר היינו תנא קמא א] מאי לאו בהא קמיפלגי דתנא קמא סבר אפי' אקדשיה לדמי נסכים נמי לקי ורבי סבר בהרצאת גופו ב] (נמי) לקי אבל בדמי נסכים לא לקי ש"מ ואלא אותו למה לי לכדתניא נדבה תעשה אותו אותו ג] תעשה נדבה ואי אתה עושה תמים נדבה לבדק הבית מיכן אמרו המקדיש תמימים לבדק הבית עובר בעשה ומנין אף בלא תעשה שנאמר וידבר ה' אל משה לאמר לימד על הפרשה ד] שהיא בלאו דברי ר' יהודה א"ל רבי לבר קפרא ה] מאי משמע א"ל דכתיב לאמר ו] לא נאמר בדברים בי ז] רבי אמרי (לא) אמור איתמר המעלה אברי בעלי מומין לגבי מזבח ח] אמר רבא עובר משום בל תקטירו כולו ט] ומשום בל תקטירו מקצתו (אמר אביי) אין לוקין על לאו שבכללות מיתיבי המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר משום חמשה שמות תיובתא דאביי אמר י] אביי בגברי קתני אי בגברי עובר עוברין מיבעי ליה אלא פשיטא בחד גברא ותיובתא דאביי אמר יא] אביי אפיק הקטרת מקצתו ועייל קבלת הדם קבלת דם לר' יוסי ברבי יהודה אית ליה לתנא קמא לית ליה קשיא ל"א והא מדסיפא רבי יוסי בר' יהודה היא רישא רבנן תיובתא דאביי תיובתא: מתני' הכהנים ממירין יב] בשלהן וישראל ממירין בשלהן אין הכהנים ממירין לא בחטאת ולא באשם ולא בבכור אמר רבי יוחנן בן נורי מפני מה אין ממירין בבכור אמר לו ר' עקיבא חטאת ואשם מתנה לכהן ובכור מתנה לכהן מה חטאת ואשם אין ממירין יג] בו אף בכור אין ממירין בו אמר רבי יוחנן בן נורי מה לו אם אינו ממיר בחטאת ואשם שאין זכין בהן בחייהן תאמר בבכור שזכין בו בחייו אמר לו רבי עקיבא והלא כבר יד] נאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קודש היכן קדושה חלה עליו בבית הבעלים אף תמורה בבית הבעלים טו] : גמ' תנן התם בכור מוכרין אותו תם חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו טז] האשה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בזמן הזה הואיל ואית ליה לכהן זכייה בגוויה יז] (הואיל ויש לכהן שותפות בו) אבל בזמן שבית המקדש קיים כיון דתם להקרבה הוא דקאי יח] אין מוכרין אותו תמים חי איתיביה רבא לרב נחמן מוכרין אותו תמים חי חי אין שחוט לא אימת אילימא בזמן הזה מי איכא תם שחוט אלא פשיטא בזמן שבית המקדש קיים וקתני יט] נמי מוכרין אותו תמים חי (אלמא אית ליה לכהן זכייה בגוויה) לא לעולם בזמן הזה כ] מי קתני מוכרין אותו תמים חי אין שחוט לא הא גופא אתא לאשמועינן כא] דבזמן הזה נמי מוכרין אותו תמים חי איתיביה
רש"י
נדבה תעשה אותו. לבעל מום לדמי קדשי בדק הבית דלמזבח לא אפשר לאקרוביה דהא כתיב (ויקרא כב) לא תתנו מהם וגו': אין לי. רבוי להתפיס בעל מום לבדק הבית: אלא על ידי נדבה. כגון הרי זו לבדק הבית: נדר מנין. שאם אמר הרי עלי בהמה לדמי בדק הבית שמצוה להפריש בעל מום תלמוד לומר ולנדר והכי כב] נמי דריש נדבה תעשה אותו ולנדר כלומר וכן לנדר: לא ירצה אלו קדשי מזבח. דשייכא בהו הרצאה: אין לי אלא נדר. דנדר סמוך ללא ירצה ומשמע דאם נדר הרי עלי עולה לא יביא בעלת מום: נדבה מנין. שאין רשאי לומר על בעלת מום הרי זו למזבח: תלמוד לומר נדבה. ולנדר לא ירצה והכי מידריש נדבה אשר תעשה אותו או נדר לא ירצה: רבי אמר לא ירצה בהרצאת גופו הכתוב מדבר. שלא יקריבנו והיינו נמי קדשי מזבח כתנא קמא: וקבעי אלא אותו למאי אתא. כלומר תינח כוליה קרא מוקמת לדרשא דקא דרשת האי נדבה ונדר: אלא אותו. דכתיב (שם) נדבה תעשה אותו למה לי: אותו. בעל מום אתה מקדיש לבדק הבית כו': עובר בעשה. אהאי עשה דאמרינן ואי אתה מקדיש תמימים דהיינו לאו הבא מכלל עשה ועשה הוא: לא נאמר בדברים. כלומר בההיא פרשה: לא אמור. כלומר הכי אמר הקב"ה לאו אמור להם לישראל דלאו איכא הכא דאי עברי אהך פרשה עוברין בלאו: אברי כו'. הנתחים כמשפט עולה:על לאו שבכללות. דהקטרת כולו ומקצתו מחד לאו נפקי ואשה לא תתנו מהם כדפרישית לעיל אבל לכולהו איכא לאו לכל חד וחד דהקדש נפיק מכל אשר בו משום לא תקריבו ודרשינן ליה לעיל (דף ו:) לא תקדישו ושחיטה מלא תקריבו אלה לה' דגבי עורת או שבור וזריקה מלא תקריבו דגבי מעוך וכתות (ויקרא כב)והאי אין לוקין דאמר אביי אין לוקין תרתי קאמר אבל חדא כג] איכא ואליבא למאן דאמר חדא מיהא לקי אלאו שבכללות בשילהי פרק שני דפסחים (מא:): משום ה' שמות. וחשיב להו להני תרי בתרי: בגברי קתני. דלאו בהכי עסקינן דאי עבדינהו לתרוייהו לילקי תרי אלא מילי מילי קתני שאם הקטיר כולו עובר משום בל תקטירו כולו או אם אדם אחד מקטיר מקצתו לוקה משום מקצתו אבל אי מקטיר חד לכולהו לא לקי אלא משום כולו: אפיק חדא מינייהו. או כולו או מקצתו ועייל קבלת הדם דנפקא מלא תקריבו דמיד בן נכר: וקפריך קבלת הדם לתנא קמא לית ליה וקחשיב ה': רישא רבנן. כלומר רישא רבנן היא דלא מחייבי אקבלת הדם ואפילו הכי קא חשיב ה' וקשיא לאביי: מתני'הכהנים ממירים בשלהן.קרבנות שהפריש הכהן כד] לעצמו אם המיר בהן נתפסים בתמורה: לא בחטאת ואשם. שנתן לו ישראל שיקריבנו לו אם המיר בו הכהן אינו עושה תמורה על ידו דהא אין לו חלק בו אלא משעת הקטרת אימורין ואילך וזכה בבשר ואמר בברייתא בהאי פירקא אין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו: ולא בבכור. שנתן לו ישראל וטעמא מפרש הכא במשנה גופה: מפני מה אין. הכהנים ממירין בבכור והלא כולו שלהן הוא ומחיים הוא נותנו לו ואין הישראל מתכפר בו: כשם שאין הכהנים ממירין בחטאת ואשם. דהא ודאי פשיטא לן דאינו זוכה בהן אלא מהקטרת אימורין ואילך: מה לי אינו ממיר בחטאת ואשם. כלומר דין הוא שאין כהנים ממירין בחטאת ואשם כו': הוא ותמורתו. מקיש התמורה להקדש עצמו היכן קדושה חלה על ההקדש בבית הבעלים אף תמורה לא תחול אלא בבית הבעלים אבל בבית כהן לא חיילא לגמרי הלכך אין כהן ממיר בבכור אבל ישראל אם המיר בו נתפס בקדושה שהרי ברשותו חלה קדושה על הבכור: גמ'מוכרין אותו תמים חי. השתא משמע בין בזמן המקדש בין בזמן הזה והכי משמע אם בית המקדש קיים מוכרין אותו כהן לכהן חי ואותו כהן יקריבנו אבל שחוט לא דבזיון קדשים הוא דלאו אורח ארעא לעשות סחורה בדבר שקרב ממנו למזבח ואי בזמן הזה הוא מוכרין אותו תמים חי בין כהן לכהן בין כהן לישראל והלוקח ימתין עד שיפול בו מום ויאכלנו דבכור בזמן הזה משנפל בו מום אין בו אלא איסור גזל שגזל את הכהן ואם מכרו כהן או נתנו לו מותר לאוכלו וכדאמרינן בבכורות [בפ' כל פסולי המוקדשין] (דף לב:) גבי בכור בעל מום כה] (כל פסולי המוקדשין) ב"ה מתירין ואפי' עובד כוכבים מותר לאכול הימנו אבל בתם שחוט בזמן הזה ליכא: ומקדש בו כהן את האשה. דממוניה הוא: לא שנו. דכהן יכול למוכרו חי: אלא בזמן הזה. דלא קאי להקרבה: ואית לכהן זכייה בגויה. מחיים דבזמן הזה נמי הוו הבכורות לכהנים: אין מוכרין אותו תמים חי. דלית לכהן זכייה בגויה אלא מהקטרת אימורין ואילך: מי איכא תם שחוט. הא הוי קדשים בחוץ: מי קתני שחוט לא. דמשמע מינה דלאו בזמן הזה דבזמן הזה ליכא תם שחוט: הא גופא קמ"ל. כלומר מאי דקתני בברייתא גופה איצטריך לאשמועינן דמוכרין אותו תמים חי דס"ד דלית בהו זכייה עד שיפול בו מום ולאו משום דתידוק מינה שחוט לא דהא בזמן הזה קמיירי ובזמן הזה ליכא תם שחוט: בבכור
תוספות
אבייאמר אין לוקין על לאו שבכללות. פרש"י דהא אין לוקין דאמר אביי אין לוקין תרתי קאמר אבל חדא לקי ואליבא דמ"ד חדא מיהא לקי אלאו שבכללות בשילהי פ' כל שעה (פסחים דף מא:) לשון רש"י וכן מוכח הסוגיא כו] :
שאיןזכין בחייהן. ואם תאמר ואי זכין בהן בחייהן היכי מימר למאן דאמר בגמרא בתר מתכפר אזלינן ויש לומר דר"ל אף בתר מתכפר ולאו לאפוקי בעלים אתי:
לאשנו אלא בזמן הזה. כז] וא"ת האמר פרק שור שנגח הפרה (ב"ק דף נג:) שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו אביי אמר חצי נזק ומוקי לה במועד אבל שור של פסולי המוקדשין פטור אלמא לאו רעהו קרינא ביה וקאמר התם נמי דשור של הדיוט שנגח שור של פסולי המוקדשין חייב אלמא משמע דקרינא ביה רעהו וצריך לומר דקמייתא מיירי בבכור כח] דלא מצי פריק וברייתא בשאר קדשים דפריק להו במומן כט] והתם בזמן הזה איירי שהרי האמוראים דאיירי התם עלה לא הוו בזמן הבית ואפילו הכי קאמר התם דלאו ממונו הוא ואם כן קשה דהכא אמר דממונו הוא בזמן הזה וצריך לומר ל] דהכא אתייא כרבי יוסי הגלילי וההיא דהתם כרבנן ואע"ג דבפ' קמא דב"ק (דף יב: ושם ד"ה ואם) אמר [ולשני] הא כרבי יוסי [והא כרבנן] צ"ל דלפי זה לא מיתוקמא ההיא סוגיא דפרק הפרה: אימא