עמוד ראשי קדושת פירות שביעית המינים שיש לנהוג בהם קדושת שביעית
שלב גידול הצמח הקובע לקדושת שביעית איסור סחורה אוצר הארץ
הנחיות לשיווק ירקות ופירות ולרכישתם טיפול בשאריות מזון שימושים נוספים בפירות שביעית
ביעור פירות שביעית המצוות התלויות בארץ בשמיטה ביעור מעשרות וּוידוי מעשרות
שמיטת כספים, פרוזבול ו"הקהל" דיני שביעית בשנה השמינית ארבעת המינים
א. נאמר בתורה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו חז"ל – לאוכלה ולא לסחורה,[1] דהיינו שאין לסחור בפירות השביעית.[2] איסור זה הוא מהתורה.[3]
ב. איסור הסחורה כולל איסוף כמות גדולה של פרי כדי למכור אותה ברווח כספי,[4] וכן שקילה ומדידה של הפירות לצורך מכירתם.[5]
ג. איסור הסחורה חל רק על פירות שיש בהם קדושת שביעית, בין מאכל אדם ובין מאכל בהמה, אך אין איסור סחורה על פירות שאין בהם קדושת שביעית, אף על פי שגדלו בשביעית.[6]
ד. אין למכור פירות שביעית כדי לייצר רווחים ממכירה זו, ולכן מותר למכור פירות שביעית בזול, בפחות משוויים.[7]
ה. אין איסור סחורה במכירת כמות קטנה המיועדת לצריכה פרטית של האדם. כמות זו מוגדרת "מזון שלוש סעודות", ומדובר בכמות שאדם רגיל לקחת לצורכי ביתו בכל קנייה רגילה שהוא קונה.[8]
ו. הקונה בהיתר לצורכי משפחתו ונשאר לו מהפירות – מותר לו למכור את הנותר לשכנו.[9]
ז. איסור סחורה חל רק על המוכר,[10] או על הקונה על מנת למכור.[11] אין איסור בנתינת פירות שביעית במתנה.[12]
ח. אסור לקנות פירות שביעית מאדם המוכר אותם באיסור, מפני שמכשיל בכך את המוכר, ומסייע בידי עובר עבירה.[13]
ט. מותר למכור סחורה בהבלעה, דהיינו שמוכר מצרך שאינו קדוש בקדושת שביעית עם פירות שביעית, והתשלום הוא על אותו מצרך.[14]
י. גם כאשר מוכרים פירות שביעית באופנים שאין בהם איסור סחורה, אין לשקול אותם במדויק אלא באומדן בלבד.[15]
יא. איסור זה חל גם על פירות שבשאר שנים לא רגילים לשקול אותם, אלא הם נמכרים כיחידות.[16]
יב. מתקנת חכמים אסור למדוד גם פירות גויים או פירות מיובאים, משום מראית עין.[17]
יג. כשם שאסור לסחור בפירות שביעית, כך אין לתת אותם כתשלום עבור חוב.[18] איסור זה חל גם על כסף שנתפס בקדושת שביעית, והוא קיים אף באופנים שאין בהם איסור סחורה.[19]
יד. גם תשלום שאינו חוב גמור מבחינה משפטית אלא חובה מוסרית, אין לשלמו בפירות שביעית, כגון במקרה שחברו גמל איתו חסד באופן שאינו מחויב להחזיר לו, אך הוא מרגיש צורך מוסרי לעשות כן.[20]
טו. בפורים, רצוי שמשלוח המנות הראשון שנשלח מהאדם לחברו יכיל לפחות שני מצרכים שאין בהם קדושת שביעית.[21]
טז. אין לתת פירות שביעית או דמיהם כשכר עבודה, מפני שזה פירעון חוב.[22]
יז. מותר לתת מתנה לפועלים מפירות שביעית, אם אין הדבר כלול בחוזה העבודה, אף אם יוותרו הפועלים עקב כך על חלק משכרם.[23]
יח. שכנים שמלווים מזון זה לזה, מותר להלוות ולהחזיר פירות שביעית, מכיוון שאין בהלוואה זו חוב, ולרוב השכנים אינם מקפידים על הזמן שבו מחזירים להם ועל המשקל המדויק של הפירות.[24]
יט. כאשר מוכרים פירות שביעית (אף בהיתר), נתפס הכסף הניתן תמורתם בקדושת שביעית,[25] והפירות הראשונים נשארים בקדושתם,[26] וכן הדין אם החליפו פירות שביעית בפירות אחרים.[27]
כ. בכסף זה מותר לקנות רק דברי מאכל.[28] דברי מאכל שנקנו בכסף זה חלה גם עליהם קדושת שביעית.[29] עבר וקנה מצרכים אחרים – ייקח נוסף עליהם מאכל אחר שאינו קדוש בקדושת שביעית ויאכלנו עפ"י דיני קדושת שביעית.[30]
כא. הקדושה פוקעת מהכסף באחד משני אופנים:[31]
כב. מלכתחילה החילול צריך להיות על מאכל שווה-ערך לדמי השביעית.[33] בדיעבד, מועיל אף חילול על שווה פרוטה.[34]
כג. ישנם מקרים שבהם הכסף כלל לא נתפס בקדושת שביעית, ועדיף לרכוש פירות בקדושת שביעית על פי סדר עדיפויות זה:
כד. מכיוון שכמעט אין בשוק פירות הקדושים בקדושת שביעית הנמכרים באופן האסור, אין לחשוש למציאות כסף הקדוש בקדושת שביעית.[45]
כה. כדי להביא את התוצרת החקלאית מהחקלאי המגדל לצרכן הסופי, יש צורך ליצור מערכת שיווק שתהיה אחראית על גידול הפירות והירקות ועל שיווקם לצרכן. מערכת כזו פועלת כיום במסגרת אוצר בית דין. בניהול בית דין יש לבחון היטב את אופן השיווק כדי שלא להיכשל באיסור סחורה, ראה בהרחבה בפרק 'אוצר בית דין'.
כו. איסור התשלום הוא תמורת הפירות עצמם, אך מותר לקחת תשלום על הוצאות הקטיף, המיון והשיווק של הפירות, ולכן מותר לבית הדין לגבות מן הציבור את הוצאות הטיפול בפירות ולשלם לשליחיו החזר הוצאות, דמי שימוש בציוד[46] ושכר עבודה, לפי הכללים שיקבע.
כז. מותר לשקול פירות שברשות אוצר בית הדין.[47]
כח. מותר לאכול ואף לרכוש מפירות האילן שגדלו בשביעית כתוצאה ממלאכות האסורות בשמיטה, גם בקרקעות שלא נמכרו לגוי.[48] לעומת זאת, ירקות שגדלו באיסור אסורים באכילה מדין ספיחין, כאמור בפרק יא.
כט. מותר לאכול פירות שהמגדל שמר ולא הפקיר כדין (גם באדמה שלא נמכרה לגוי).[49]
ל. אומנם בשני המקרים האלו אסור לסייע בידי עוברי עבירה ולקנות מהם את הפירות שגידלו באיסור.[50]
לא. קניית פירות מותרת רק ממי שמגדל אותם בדרכים מותרות:[51] על פי היתר המכירה[52] או על פי ההיתרים הנהוגים באוצר בית דין.
לב. אין לייצא פירות שביעית לחו"ל,[53] משתי סיבות: א. אסור למכור פירות שביעית לגויים, וכשמייצאים אותם לחו"ל בהכרח גויים ירכשו אותם[54]. ב. יש לבער את הפירות דווקא בארץ ישראל, וכשמייצאים אותם לחו"ל לא ניתן לקיים ביעור זה.
לג. מותר לייצא תוצרת חקלאית שאין בה קדושת שביעית, כגון: גידולים השייכים לשנה השישית ופרחים שאינם מיועדים לריח.
לד. במקרים ייחודיים ניתן להקל ולייצא לחו"ל פירות קדושים בקדושת שביעית, למשל לקראת חג הסוכות, שאז יש לייצא לחו"ל אתרוגים למצווה.[55] ניתן לעשות זאת רק על פי התנאים דלהלן:[56]
לה. מותר לייצא פירות שביעית שגדלו בחממה.[59]
לו. יש הסוברים שמותר לייצא גידולים השייכים לגוי, אף אם גדלו בקרקע של יהודי.[60]
לז. לקראת הייצוא יש לפעול על פי ההנחיות דלקמן:[61]
[1] רמב"ם (פ"ו ה"א). והיינו כל דבר הקדוש בקדושת שביעית. לעניין סחורה במאכל בהמה, עי' כרם ציון (פרק טו, גידולי ציון ס"ק א).
[2] ראה תוספות (סוכה לט ע"א ד"ה ליתב). ועי' שבת הארץ (פ"ו ה"א אות ב), שם נידונה השאלה אם גדר האיסור הוא עצם המכירה למטרות רווח, או שהאיסור מעצם העובדה שאין לעשות בפירות אלו שום שימוש מלבד אכילתם, והנפק"מ שבדבר. הרב קוק (שם אות ג/3) מסביר שלמתירים אחד לוקט והשני מוכר, אזי אף אם מתכוון לרווח – מותר, ויש המסתפקים בדבר (עי' שבת הארץ שם). וידועים הם דברי חז"ל במשנה (ר"ה פ"א מ"ח) שסוחרי שביעית פסולים לעדות.
[3] ע"ז (סב ע"א); בכורות (יב ע"א), רמב"ן (סהמ"צ, נוספות מצוה ג). ועי' שבת הארץ (פ"ו ה"א הע' 1, אות ב הע' 16 והע' 22).
[4] סנהדרין (כו ע"א); תוס' רא"ש (סנהדרין כו ע"א); מהר"י קורקוס (שמיטה ויובל ו, א); שבת הארץ (ו, א אות ב); ספר השמיטה (עמ' לה).
[5] רמב"ם (שמיטה ויובל פ"ו ה"ג).
[6] ראה ר"ש (שביעית פ"ח מ"ג) שכתב שאיסור הסחורה נובע מקדושת שביעית, ולכן מה שאין בו קדושה אין בו איסור סחורה.
[7] ר"ש (שביעית פ"ח מ"ג) רדב"ז (שמיטה ויובל פ"ו ה"ג).
[8] רמב"ם (שמיטה ויובל פ"ו ה"א), כס"מ במקום, ריטב"א (סוכה לט ע"א), ספר השמיטה (עמ' לה סע' א), עפ"י חזו"א (סימן כו).
[9] שביעית (פ"ז מ"ג); רמב"ם (פ"ו ה"ב). ועי' שבת הארץ (פ"ו ה"א אות ד).
[10] כפות תמרים (סוכה לט ע"א). ויש חולקים וסוברים שאיסור זה חל אף על הקונה: עי' שבת הארץ (פ"ו ה"א אות ו ועי' הע' 55).
[11] תוספות (ע"ז סב ע"א ד"ה נמצא; סוכה לט ע"ב ד"ה נמצא). ולדעת פאה"ש (סי' כו ביש"ר ס"ק ד) איסור זה חל רק על הלוקט על מנת למכור. ועי' שבת הארץ (פ"ו ה"א אות ג-ד, ו, קונ"א סי' כג).
[12] שביעית (פ"ז מ"ד); סוכה (מא ע"א); ע"ז (סב ע"ב). ועי' שבת הארץ (פ"ו ה"י אות ה, הי"א אות ב). ועי' מש"כ הרב קוק (שם הט"ו אות ג, פ"ח ה"כ אות א-ב). והגר"מ אליהו העיר שאין לתת מתנה מפ"ש למי שאינו נזהר בקדושתם.
[13] בכורות (פ"ד מ"ח). ויש אוסרים אף לקבל ממנו במתנה: עי' שבת הארץ (פ"ח הי"ד אות ו). בגדרי איסור "לפני עיוור" לעניין זה, עי' שבת הארץ (פ"ח ה"א אות א-ב).
[14] ר"ש (פ"ז מ"ג ד"ה ירושלמי); רש"ס (פ"ז סוף ה"א ד"ה אבל מוכר, האבטלא, פ"א סוף ה"ו ד"ה ולענין קנייתן); הרב קוק (שבת הארץ פ"ה הי"ג אות א סעי' 2, פ"ו ה"א אות ג סעי' 5, פ"ח הי"א אות ב, אגרות חמדה עמ' 166); הגרצ"פ פרנק (כרם ציון פרק יז גאון צבי ס"ק א). יש לציין כי הרב קוק סבר שלמהדרין ניתן להבליע רק בפירות לאחר מכירת הקרקע, ראה שבת הארץ (ו, א הע' 33).
[15] שביעית (פ"ח מ"ג); רמב"ם (פ"ו ה"ג). בטעם איסור שקילה ובשאלה על מי האיסור חל, על המוכר או הקונה עי' שבת הארץ פ"ו ה"ג אות א-ב). אדם היודע לאמוד בצורה מדויקת, אסור לו למכור באומדן כזה: כרם ציון (פרק טו, גידולי ציון ס"ק ב). ועי' מש"כ הרב קוק (שבת הארץ פ"ו ה"ד אות ב).
[16] תוי"ט (שביעית פ"ח מ"ג). ועי' שבת הארץ (פ"ו ה"ג אות ג). לגבי קנייה של קופסאות שימורים שלא על ידי אוצר בי"ד, עי' ברית עולם (סי' י סעי' מה).
[17] רמב"ם (פ"ו ה"ה). אך אם הפירות ניכרים (בצורתם) שהם מחו"ל, מותר למדוד.
[18] שביעית (פ"ח מ"ד); רמב"ם (פ"ו ה"י). ועי' שבת הארץ (פ"ו ה"י אות א ה). בבית רידב"ז (סי' ז סעי' י) כתב להקל בחוב הנוצר כתוצאה מקניית פירות שביעית. ועי' שבת הארץ (פ"ח ה"כ אות ה/4).
[19] תוס' אנ"ש (שביעית פ"ח מ"ד). גדר האיסור, עי' שבת הארץ (פ"ו ה"י אות א הע' 10, 12).
[20] שו"ת משנת יוסף (ח"א סי' כז אות ג) בדעת הרמב"ם (פ"ו ה"י). ועי' תוספתא כפשוטה (פאה עמ' 189). ויש מקילים בחובות מעין אלו: הלכות שביעית (סי' ז, כסא דוד ס"ק סה). ועי' שבת הארץ (פ"ו ה"י אות ב-ה). אם קצץ מזונות לפועל – מותר לתת לו מפירות שביעית: פאה"ש (סי' כד ס"ק נח). וכן דעת הרב קוק (שבת הארץ פ"ה הי"ג אות ד, פ"ו ה"ב אות ג הע' 22). ולדעת מהר"י קורקוס (פ"ה הי"ג) יש לאסור. ועי' שבת הארץ (פ"ה הי"ג אות ד והע' 35-34).
[21] עי' שו"ת משנת יוסף (ח"א סי' כז), שאין לקיים מצווה בפירות שביעית כשם שאסור להביא מהם קיני זבים. וכתב שם שאף יש אוסרים להחזיר משלוח מנות מפירות שביעית משום איסור פריעת חוב. והגר"מ אליהו כתב שאסור לתת משלוח מנות פעם ראשונה מפירות שביעית, אך מותר להחזיר משלוח מנות. זאת היות ואין זו פריעת חוב אלא גדר של נימוס. ועי' שבת הארץ (פ"ו ה"י אות ה והע' 22).
[22] שביעית (פ"ח מ"ה); רמב"ם (פ"ו הי"א). ועי' שבת הארץ (פ"ה הי"ג אות ד, פ"ו ה"ב אות ג, הי"א אות א).
[23] רא"ש (פ"ח מ"ה). ויש המסייגים היתר זה רק לתנאים מסוימים. ועי' שבת הארץ (פ"ו הי"א אות ב).
[24] הדבר דומה יותר לחליפין, ששכנים מחליפים מזון זה עם זה, ראה ספר השמיטה (עמ' לו סע' ט הע' 5).
[25] סוכה (מ ע"ב); קידושין (נח ע"א); ע"ז (נד ע"ב). ועי' שבת הארץ (פ"ו ה"ו, ה"ז אות א וה"ח אות א-ב).
לעניין שטרות כסף המקובלים בימינו, עי' שבת הארץ (פ"ח הי"א הע' 1, אות ג הע' 18). ועי' שו"ת חת"ם סופר (יו"ד סי' קלד); שו"ת עונג יו"ט (סי' קב).
לעניין תפיסת דמים לאחר שהגיע זמן הביעור, עי' שבת הארץ (פ"ו ה"ז אות ב).
[26] שביעית (פ"ח מ"ז); רמב"ם (פ"ו סוף ה"א). משום כך אם הקונה מכר פירות אלו פעם נוספת – נתפסים גם הדמים הללו בקדושת שביעית: כרם ציון (פרק טו גידולי ציון ס"ק א); שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קכט).
[27] שביעית (פ"ח מ"ד); רמב"ם (פ"ו הי"ד). ועי' שבת הארץ (שם אות א-ב). לעניין האפשרות לעשות חליפין בפירות שביעית, דעת הרב קוק (שבת הארץ פ"ח ה"כ אות ה/4) להקל וכן דעת רוב הפוסקים, ועי' שבת הארץ (פ"ו ה"י אות י, הי"ב אות א-ב).
[28] שביעית (פ"ח מ"ח); רמב"ם (פ"ו ה"ט-יא).
לדעת הרמב"ן והריטב"א (ע"ז סב ע"א ד"ה נמצא) חיוב זה הוא מן התורה. ומהתוספות (שם ד"ה נמצא) משמע שהוא מדרבנן. ועי' שבת הארץ (ה"י אות ו). ועי' ספר השמיטה (עמ' מ סעי' יא) שכתב שניתן לחלל דמי שביעית אף על כסף אחר.
[29] אף לדין ביעור: שביעית (פ"ז מ"א); רמב"ם (פ"ז ה"ז). ועי' שבת הארץ (שם אות א-ג). וראה לקמן פרק כה סעיף יג.
בנוגע להבדלים שייתכנו בין היתר השימוש בפירות שביעית להיתר השימוש בדמיהם, עי' ספר השמיטה (עמ' לח-לט); שבת הארץ (פ"ה ה"ח אות א, פ"ו ה"י אות ו והע' 26-25).
[30] רמב"ם (פ"ו ה"י). ועי' שבת הארץ (פ"ו ה"ט, ה"י אות ו/2). לדעת הרב קוק (פ"ו ה"י אות ז), אם הדבר אפשרי – כופין את המוכר לבטל את המיקח. ולדעת הערוך לנר (סוכה לט ע"א ד"ה מעות) אין חיוב לעשות כן.
[31] רמב"ם (פ"ו ה"ח). ועי' שבת הארץ (פ"ו ה"ח אות א, ה"י אות יא). כאשר קונים בו דבר שאינו מאכל יש אומרים שאינם מתחללים: רמב"ן וריטב"א (ע"ז סב ע"ב ד"ה נמצא); שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קכט ד"ה והנה). ולדעת החזו"א (סי' יג ס"ק יג) – מתחללים. ועי' שבת הארץ (פ"ו ה"י אות ו סעי' 2). הגר"מ אליהו העיר שדמי שביעית אינם מתחללים על מעות אלא בדרך מיקח ולא בדרך חילול.
[32] שו"ת ישועות מלכו (יו"ד סי' נד). לגבי תוקף החילול עי' שבת הארץ (פ"ו ה"י אות ז סעי' 2).
[33] שביעית (פ"ח מ"ה); רמב"ם (פ"ו ה"ט-הי"א). מלכתחילה צריך שיהיה שווה ערך: שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קכט). ועי' שבת הארץ (פ"ו ה"ח אות ב והע' 6).
[34] עפ"י רש"ס (פ"ט ה"ח ד"ה ולענין קנייתם). ועי' שבת הארץ (פ"ו ה"ח אות ב והע' 7). והגר"מ אליהו הורה שאין לסמוך על כך אלא בשעת דחק גדול.
[35] מפני שאז התשלום הוא החזר הוצאות ולא מחיר הפירות.
[36] סוכה (לט ע"א); רמב"ם (פ"ח הי"א). ועי' שבת הארץ (פ"ח הי"א אות ב).
[37] מפני שלא ניתן שום דבר היכול להיתפס בקדושה: הוראת הגר"מ אליהו .
[38] שו"ת אז נדברו (ח"י סי' מד). ועי' שבת הארץ (פ"ח הי"א הע' 18).
[39] שו"ת אז נדברו (ח"י סי' מד, ח"ד סי' סד) והוסיף שהמחאה בנקאית דינה כשטר כסף הנתפס בקדושת שביעית.
[40] הוראת הגר"מ אליהו, כדי שהשיק ייחשב כשטר חוב ולא ככסף עובר לסוחר.
[41] ע"ז (סב ע"ב); רש"י ותוספות (שם ד"ה יאות). וכן דעת הרב קוק (שבת הארץ פ"ו ה"י אות ט, פ"ח ה"כ אות ה/1).
[42] תוספות (ע"ז סב ע"ב ד"ה יאות) בשם ר' אלחנן. ועי' שבת הארץ (פ"ח הי"א הע' 1, וה"כ אות ה/2 והע' 17).
[43] חזו"א (סי' ס"ק יג בסופו). ועי' שבת הארץ (פ"ח ה"כ אות ה/2).
[44] מהרי"ט (ח"א סי' מג); מנחת חינוך (מצוה שכט). ויש חולקים: רש"ס (פ"ט ה"ו); של"ה (שער האותיות אות ק דף נג ע"ב). ועי' שבת הארץ (פ"ח הי"א אות ג).
[45] משום שניתן לסמוך על הרוב, ורוב התוצרת החקלאית הנמכרת, נמכרת במסגרת אוצר בית דין או כתוצרת שנמכרה בהיתר המכירה; חזו"א (סי' י ס"ק יז). ועי' שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קכט), שבת הארץ (פ"ו ה"ז אות ג). הגר"מ אליהו העיר, שמי שמתנגד להיתר המכירה צריך לחשוש לקדושת מעות שביעית.
[46] חזו"א (מובא ב'הליכות שדה', 50 עמ' 37-36); הגר"נ קרליץ (שם, עמ' 42).
[47] הוראת החזו"א (מובאת ב"הליכות שדה" 50 עמ' 35). ועי' "שבת הארץ" (פ"ו ה"ג אות ב והע' 10). הרב בן ציון יאדלר (בספרו "בטוב ירושלים", מובא ב"הליכות שדה" שם עמ' 34) העיד שבשמיטת תר"ע נהגו לחלק את הפירות מאוצר בית הדין ללא משקל.
[48] רמב"ם (פ"ד הט"ו), חזו"א (סי' י ס"ק ו). ועיין שבת הארץ (פ"ד ה"א אות א, הט"ו אות ב).
[49] רש"י (יבמות קכב ד"ה עזיקה). במשנת ר' עקיבה (סי' ד) העיד שמנהג ירושלים היה להקל בפירות שמורים. וכך הורה הגר"מ אליהו, ועיין שבת הארץ (פ"ד ה"א אות ב).
[50] רמב"ם (פ"ח הי"ד); שבת הארץ (שם אות א); חזו"א (סי' י ס"ק ה ד"ה ובתו' שם, ס"ק ו ד"ה ויש).
[51] שו"ת מבי"ט (ח"א סי' כא), ועיין שבת הארץ (פ"ח הי"ד אות ז).
[52] מנחת שלמה (סי' מד-מה).
[53] רמב"ם (פ"ה הי"ג); "שבת הארץ" (פ"ה הי"ג אות א-ג).
[54] רמב"ם (פ"ה הי"ג); בצאת השנה (עמ' נח סעי' יב). ועי' "שבת הארץ" (פ"ה הי"ג אות ו); "שמיטה ממלכתית" (פרק טו).
[55] בשאלה זו הסתפקו כמה מהאחרונים: עי' ציץ הקודש (ח"א סי' טו אות ה); הרב קוק (אגרות חמדה עמ' 166, ניצני ארץ ו עמ' 37); הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים ג סי' סט); תורת השמיטה (סי' יב ס"ק לד). ועי' מכתב החזו"א ("ארבעת המינים השלם" עמ' שכג) שהתיר במקום שיש חשש שתתבטל המצוה.
לדעת הבית רידב"ז (סי' ה סעי' יג), מותר לייצא אתרוגים, בהם אין לדעתו דין ביעור (עי' "שבת הארץ" פ"ז ה"ה אות ג); הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים ג סי' סט); בצאת השנה (עמ' נו סעי' ה); שמיטה כהלכתה (פרק ג סעי' יז). ועי' מכתב הגר"מ פיינשטיין ("אורייתא" ט עמ' צו); מכתב הגרי"ש אלישיב ("הליכות שדה" 50 עמ' 9). ויש אוסרים: שו"ת משיב דבר (סי' נו, קונטרס דבר השמיטה בסופו, ד"ה ע"ד); אגרות ראי"ה (ח"א סי' שלב, משפט כהן סי' פו); חזו"א (סי' י ס"ק ו). ועי' "שבת הארץ" (פ"ה הי"ג אות א/ 3). בשמיטה כהלכתה (שם) נכתב שהגרמ"מ אפשטיין נהג להחזיר את האתרוג לארץ לאחר חג הסוכות.
[56] לדעת הגר"פ אפשטיין (מובא בשו"ת משנת יוסף ח"ב סי' כו) מותר לייצא פירות מאוצר בי"ד, מפני שאוצר בי"ד פטור מביעור. ועי' שו"ת משנת יוסף (שם) שדחה את דבריו.
להיתר זה לא ניתן לצרף מכירה בהבלעה, מפני שאוצר בית דין הוא חלוקה ולא דרך היתר של סחורה. ועי' מש"כ הרב קוק (שבה"א, קונ"א סי' כג). הגרי"ב זילבר מתיר יצוא ע"י אוצר בית דין, מפני שלדעתו הדבר כלול בהיתר של יצוא לסחורה (עי' שו"ת אז נדברו חי"ד סי' נב; שביתת הארץ עמ' מח, נג, פד).
יש לשקול דרכי היתר נוספות: לדעת הגר"ח ברלין (מובא בהערה לבית רידב"ז פ"ה הי"ח) מותר ליצא כאשר העץ ניטע לשם יצוא. ויש אוסרים: רידב"ז (שם); מעדנ"א (סי' י ס"ק ה). לדעת הרידב"ז (בית רידב"ז דף עד ד"ה ועוד; משמרת להבית דף יח) מותר לייצא פירות שאין להם אוכלים בארץ. ויש מתירים יצוא בשעת הדחק: הרב קוק (שבה"א, קונ"א סי' כג); הגר"נ ויידנפלד (משמרת להבית דף יח); הגרא"מ שטיינברג (משמרת להבית דף כג). ועי' מאמר הרה"ג יעקב אריאל ("תחומין" ז עמ' 47-46); "שמיטה ממלכתית" (פרק יד). אמנם לדעת החזו"א (סי' י ס"ק ו), וכך הורה הגר"מ אליהו אין לייצא אתרוגים לחו"ל, גם לא לצורך מצווה.
[57] בית רידב"ז (סי' ה סעי' יח); "שבת הארץ" (פ"ה הי"ג אות א). לדעת ערוה"ש (סי' כד סעי' יב) אין היתר ליצא גם לאחר הביעור. ועי' תפא"י (הלכתא גבירתא פ"ו מ"ה) שאוסר. וכ"כ בתורת השמיטה (סי' יב ס"ק לד); הגדרת זמן הביעור עי' רמב"ם (פ"ז ה"א והי"א).
[58] בדעות השונות בשאלה זו, ראה שבת הארץ (פ"ה הי"ג אות א). עי' מאמר הרה"ג יעקב אריאל ("תחומין" ז עמ' 36, 48) ודייק כך מהתפא"י (הלכתא גבירתא פ"ו מ"ה).
[59] הייצוא אינו אסור אלא מדרבנן. לכן הורה הרה"ג יעקב אריאל להקל בו בחממה. אך כדי להתיר את הקטיף יש למכור את הגידולים לגוי.
[60] הוראת הרה"ג אברהם שפירא, עפ"י דעת המבי"ט (ח"א סי' כא, שלו), עי' "שבת הארץ" (פ"ו ה"א אות ח, פ"ז ה"א אות ו). לדעת הגר"ש ישראלי והגר"מ אליהו, אין לייצא פירות שביעית אף בדרך זו. וכ"כ הגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' יא ס"ק ג).
להיתר זה יש לצרף את היתרו של הרידב"ז ליצא זמן רב לפני הביעור, ואת היתרו של הרב קוק ליצא לשם מכירה באופן המותר (עי' משפט כהן סי' סד, סו; שבת הארץ, קונ"א סי' א אות א ד"ה וכיון). הרב קוק הקל בדרך זו בדוחק גדול, ורק כאשר לא היתה אפשרות מעשית למכור את הקרקע לגוי.
בקרקע של גוי אין בכך בעיה, מפני שאין קדושת שביעית נוהגת שם: עי' "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ט אות ב/2, ו). ועי' מעדנ"א (סי' יא אות ב ד"ה ולכאורה) שהעלה אפשרות שאין קדושת שביעית בפירות הגוי גם בקרקע של ישראל.
[61] עי' מאמר הרה"ג יעקב אריאל, (תחומין ז עמ' 48).
[62] מכירת פירות שביעית לגוי אסורה: רמב"ם (פ"ה הי"ג). ועי' שבת הארץ (שם אות ג). לכן הורה הרה"ג אברהם שפירא למכור את הפירות מראש, ומכיוון שאי אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם הורה לבצע קנין זה בקניין 'סיטומתא', קניין המועלי בדבר שלא בא לעולם לחלק מהפוסקים.
[63] הצעת הרה"ג יעקב אריאל, 'תחומין' ז (עמ' 45).
[64] עי' 'משפט כהן' (סי' סד).
[65] הגרש"ז אויערבך ('מעדני ארץ' סי' ז) וכ"כ בשו"ת 'שערי זיו' (סי' ח דף טו, ד"ה כ"ת). יש הסוברים שגם אריזת הפירות בדרך הרגילה אסורה מן התורה, בכלל איסור קצירה: עי' שבת הארץ (פ"ד ה"א אות ג), לכן עדיף שגם מלאכה זו תעשה ע"י גויים.
[66] הצעת הרה"ג יעקב אריאל, 'תחומין' ז (עמ' 46).
[67] דרך זו מוגדרת כהבלעה: עי' שבת הארץ (פ"ה הי"ג אות א/ 2).