אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אייל

ב"ה

אַיָּל

אַיָּל הכרמל  (Capreolus capreolus)

משפחה – אַיָּלִיִים (Cervidae)

כתיבה: אביעד פרנקל

כללי

אייל הכרמל הוא מין בסוג אייל, השייך למשפחת האיילים, שהיה נפוץ בארץ עד לפני 100 שנה (יחד עם בן משפחתו, היחמור[1]). משפחה זו של מינים מעלי הגרה ושסועי פרסה, מתייחדת בעיקר במבנה האופייני של הקרניים. יש מי שסבור שהשם אייל במקורות הוא שם קיבוצי, המתייחס לכל המינים בעלי קרניים מתפצלות, הנושרות וצומחות מדי שנה. אחרים סבורים כי הכוונה היא למינים מסויימים, בהם אייל הכרמל, אייל אדמוני ויחמור פרסי. במשך הדורות, ובעיקר בארצות אשכנז, נוצר לעיתים בלבול בין האייל לבין הצבי, הן משום שמדובר בבעלי חיים דומים יחסית, והן משום שבארצות אלו לא היו נפוצים צבאים.[2] בנוסף, חשוב לשים לב להבדל שבין ה"אַיָּל", בו עוסק ערך זה, לבין האַיִל– שמו המקראי של זכר הכבשים, הנמנים בכלל על משפחת הפריים.

ממשפחת האיילים היו באזורנו שלושה מיני איילים- אייל אדמוני , אייל הכרמל , ויחמור.[3]

מבנה גוף

במשפחת האיילים קיימים מספר סוגים, ולמעלה משלושים מינים. ערך זה יתייחס לאייל הכרמל, שלפי רוב הזיהויים הוא האייל המוזכר במקורות, והוא זה שהיה נפוץ באזורנו. מדובר במין קטן יחסית בתוך משפחת האיילים. אורך גופו מגיע עד ל-135 ס"מ, וגובה הכתפיים ל-80 ס"מ. משקלו – עד 30 ק"ג. זנבו קצר מאוד – עד 4 ס"מ בסך הכל, ולעיתים אף לא ניתן להבחין בינו לבין שער האחוריים הארוך.

האיילים נושאים בכל רגל שתי פרסות (כלומר, פרסותיו שסועות), ובמעלה הרגל ניתן להבחין בעוד שני שרידים של פרסות מנוונות. צבע הפרווה של האיילים הוא בגווני חום משתנים. בקיץ הפרווה מעט יותר אדמדמה, ואילו בחורף היא כהה-אפרפרה יותר.[4]    

קרני האיילים

זכרי האיילים נושאים קרניים מיוחדות. למעשה, רוב הקרניים של בעלי החיים הם איברים מחודדים, העשויים בעיקר מקרטין וחלבונים שונים. קרני האיילים הן בעצם התגרמות של עצם הגולגולת, הגדלה מדי שנה בקיץ. הקרן מתחילה לגדול כבר בגיל שנה. בכל שנת גדילה מופיעות קרניים עם הסתעפות נוספת, בדרך כלל עד לגיל ארבע, אז נעצר תהליך ההסתעפות.[5] תהליך ההתגרמות של הקרניים הוא הדרגתי, והן מגיעות לגודלן המרבי בסוף הקיץ. בשלב זה מחככים האיילים הזכרים את קרניהם בעצים ובענפים כדי להסיר מהן את העור, ומשתמשים בהם למאבק עם זכרים אחרים לצורך מציאת בת זוג (ראו להלן). בסוף עונת הרבייה הקרניים הללו נושרות, ומחל תהליך צמיחה מחודש.[6] קרני אייל הכרמל קטנות יחסית, והן מגיעות באורכן עד ל25 ס"מ.[7]

מאפיינים נוספים

האיילים צמחוניים. הם יכולים לאכול מגוון גדול של צמחים, וגם קליפות של עצים ואפילו בלוטים וענפים. הגיוון הגדול במזון הטבעי של האייל, גורם לכך שדי קשה לגדלו בשביה (שכן הוא רגיל למגוון הטבעי שלו).

האיילים הם פעילי לילה בעיקר, אך במקומות בהם הם מוגנים מצייד הם יכולים להיות פעילים גם ביום, בשעות שאינן חמות במיוחד.

בני משפחת האיילים (למעט איל המושק) חסרים את כיס המרה.[8]

חיזור ורבייה

חלק ממיני האיילים חיים בעדרים, אך אייל הכרמל הוא חייה יחידאית במידה רבה. האם חייה עם גוריה שנולדו בשנה האחרונה.  לאחר מכן, הזכרים לא יראו אותה יותר לעולם, ואילו הבנות הנקבות יכולות למצוא את דרכם אליה גם אחרי שהן ממליטות בעצמן, ולהקים מעין להקה קטנה. הזכרים חיים עם הנקבות רק בעונת הרבייה, באמצע הקיץ. זכר יכול להזדווג עם מספר נקבות בעונת רבייה אחת, אך בכל פעם הוא מחזר בנפרד אחרי נקבה מיוחמת אחת. הזכרים הבוגרים צריכים להשתתף במלחמה טקסית ולחזר אחרי הנקבות. הזכרים נאבקים אחד בשני בעזרת הקרניים, כשלפעמים הקרניים מסתבכות זו עם זו, ואז הם נאלצים להשאר מחוברים וגוועים ברעב יחד.[9] החיזור בין הזכר לנקבה נחשב גם הוא כאינטנסיבי. האיילה ממליטה, אחרי הריון ממושך, עופר אחד או שניים.[10]

תפוצה

אייל הכרמל נפוץ ביערות, בחורשים, באזורי אחו ובשדות, בכל המרחב הפליארקטי – אירואסיה (מצפון להימליאה), צפון אפריקה, בחלק מהמזרח התיכון ובחצי האי ערב. בעבר, היו מצויים איילי הכרמל כחיות בר מצויות בארץ ישראל, בעיקר באזור הים תיכוני, אך ישנם עדויות לקיום של איילים גם באזור השפלה, בהרי יהודה ובירושלים. בגליל ובכרמל הם היו נפוצים עד תחילת המאה העשרים, והם ניצודו בקביעות למטרת מאכל. בשל צייד אינטנסיבי האוכלוסיה הושמדה (הפרט האחרון ניצוד בשנת 1912), אך בשנים האחרונות ישנה מגמה של השבת פרטים שגדלו בשבי לטבע.[11] מינים נוספים של איילים שהיו מצויים בעבר בארץ ישראל הם אייל האדמוני (Cervus elaphus) ויחמור פרסי (Dama mesopotamica).[12]

האייל והאדם

האייל נחשבת כחיית צייד מבוקשת מאוד. בכל שנה ניצודים בגרמניה לבדה כחצי מליון פרטים, ועוד רבים נדרסים בכבישים. בארץ, הושמדה אוכלוסיית האיילים בשל הביקוש לבשרם.

במזרח הרחוק נודעו לקרני האיילים, כאבקה טחונה, חשיבות ברפואה העממית. צריכת האבקה נחשבת כסגולה להגברת כוח הגברא. אכן, בשלב הגידול של הקרניים הן מכילות כמות מסויימת של טסטוסטרון – הורמון המין הזכרי, וייתכן שיש לה השפעה מסויימת על מי שצורך את הקרניים הטחונות. לשימוש זה אף מגדלים איילים בשבייה, וייתכן שהדבר השפיע על מניעת הכחדה של כמה מינים שניצודו בטבע באופן אינטנסיבי.[13] הפילוסוף היווני אריסטו, תיאר את האיילה כחיה נבונה.[14]

השם אייל, קיים בשפות שמיות רבות. משמעותו נקשרת לאומץ ולגבורה.[15]

האייל במקורות ובהלכה

השם אַיָּל (על הטיותיו השונות), מופיע בתנ"ך 11 פעמים. הצורה הנקבית (אַיָּלָה/אַיֶּלֶת/אַיָּלוֹת) מופיעה גם היא למעלה מעשר פעמים. צאצא האייל מכונה עפר, והוא נזכר 4 פעמים בשם זה. [16] האייל נזכר בדר"כ בסמיכות לצבי, וברור מההקשר שמדובר בשני בעלי חיים נבדלים (אף על פי שבהמשך הדורות נוצר ביניהם בלבול, כפי שיתבאר להלן).

האייל נזכר ברשימת שבע החיות הטהורות, המותרות באכילה, אך אסורות בהקרבה על גבי המזבח.[17] נזכר ברשימת בעלי החיים שהוגשו מדי יום על שולחנו של המלך שלמה.[18] במספר מקומות מתואר האייל כבעל חיים קל רגליים, המהלך בדילוגים, ונזכר כמשל לזריזות, לאצילות ולמסירות.[19] במגילת איכה מדומים שרי ציון לאילים שלא מצאו מרעה, הבורחים ללא כח מפני רודפיהם.[20] האיילה, נחשבת גם היא לקלת רגליים, והיא משמשת במספר מקומות כסמל ומשל לאהבה, יחד עם היעל.[21] במספר מקומות מוזכר גם תהליך הלידה של האיילה.[22]

למרות שהאייל נושא קרניים, לא ניתן לצאת בהן ידי חובת תקיעת שופר. כמו שהוסבר לעיל, הקרניים של האייל הם למעשה התגרמות של עצם הגולגולת. בניגוד לקרני הכבשים והעיזים, להם חלל המלא ברקמה רכה שניתנת לסילוק, קרני האיילים עשויים מקשה אחת. לכן, גם אם ניתן לייצר בהם חלל מלאכותי על ידי קדיחה בהם, אין הם כשרים לתקיעה.[23]

האייל כ'חיה'

האייל מוגדר כ'חיה' טהורה. החיה היא בעל חי ההולך על ארבע, שגדל מחוץ למקום יישוב של אדם ואינו מתורבת ('חיית בר').[24] החיות הטהורות מותרות באכילה אחרי שחיטה,[25] אך דיניהם נבדלים מדיני הבהמות (המתורבתות) הטהורות: החיה אסורה בהקרבה על המזבח;[26] בניגוד לבהמה, אין איסור לאכול את החֵלֶב של חיה.[27] איסור 'אותו ואת בנו' אינו חל על חיה;[28] אין נוהג בה דין בכור ודין מעשר בהמה;[29] ואין פודים בו בכור בהמה טמאה;[30]  ואין בה דין 'זרוע לחיים וקיבה', שצריך לתת השוחט בהמה לכהן.[31] חכמים נחלקו האם דין 'אבר מן החי' נוהג בבהמה, ולהלכה הכריעו כדברי חכמים הסבורים שדין זה נוהג בבהמה חיה ועוף טהורים.[32] כמו כן, נחלקו בקשר לאיסור בשר וחלב של חיה, ולהלכה נאמר כי הוא אינו אסור מהתורה, וחכמים אסרוהו כדי שלא יבואו לטעות בבשר בהמה.[33]

דין מיוחד הנוהג בחיה (ובעוף) ולא בבהמה הוא דין 'כיסוי הדם', שנחשב כחלק עקרוני ממצוות השחיטה בחיה.[34] אחר שחיטת החיה יש לכסות את דמה בעפר, ולפני הכיסוי יש לברך.[35]

סימני הכשרות של חיה זהים לסימני הכשרות בבהמה – העלאת גירה והפרסת פרסה. עם זאת, ישנם סימנים המבדילים בין חיה טהורה לבהמה טהורה. החשיבות של סימנים אלו נובעת מההבדלי הדינים שבין החיה לבהמה, ובעיקר, כדי להתיר את חֵלֶב החיה ולחייב בה במצוות כיסוי הדם.[36]

סימני החיה לא התפרשו בתורה, אלא נאמרו "מפי השמועה".[37] שני הסימנים שנזכרו קשורים לקרניים ולטלפיים הייחודיות לחיה, ומבדילות אותה מהבהמה, אלא שנחלקו חכמים ביחס שבין הסימנים: יש מי שאמר שדי בזיהוי קרני החיה כדי להתיר את חלבה, ויש מי שאמר שצריכים למצוא גם את סימני הטלפיים.[38]

לגבי הקרניים נאמר, כי אם היו קרניים מפוצלות, מספיק הדבר כדי להתיר את החלב כחיה.[39] ואמרו בטעם הדבר, שאין בהמה שקרניה מפוצלות.[40] אמנם, אם הקרניים אינן מפוצלות, עדיין יתכן שמדובר במין חיה (כמו הצבי). במקרה כזה, צריך שיהיו בקרניים שלושה תנאים אחרים – "כרוכות, חרוקות וחדורות", כדי להגדיר את המין כ"חיה", ולהתיר את חלבה.[41] הראשונים נחלקו בפירוש המדויק של תנאים אלו, ואף בגרסאות שלהם נמצאו הבדלים בין הראשונים.[42] רוב הראשונים הסבירו ששלושת הסימנים נדרשים כדי להבדיל ממינים טהורים אחרים הנחשבים כבהמות, ולהם קרניים שאינן עונות על דרישות אלו.[43]

גם לגבי סימן הטלפיים נחלקו ראשונים: יש מי שאמר שהטלפיים הן אותן פרסות סדוקות, המאפשרות להבחין בין מין טהור לטמא בכלל ("מפריס פרסה"). ולפי דעה זו, צריך להסביר שלדעת הסבורים שאין צורך בטלפיים, די בכך שנמצאו קרניים שמתאימות לחיה, כדי להגדירה כחיה טהורה.[44] אמנם, אחרים סברו שהטלפיים הם סימן ייחודי שקיים רק בחיה ולא בבהמה. הסוברים כך מסבירים כי הטלפיים הם פרסות מחודדות, ואילו פרסת הבהמות רחבה יותר.[45] רוב הפוסקים לא התייחסו לסימן הטלפיים להלכה, בהסתמך על הדעה שסימן הקרניים הוא העיקרי.[46]

כשרות האיל

כאמור, קרני האיילים מפוצלות, כך שהם מתאימים לסימני החיה הטהורה. יתר על כן, הפוסקים כתבו כי בעל חי שידוע שהוא אחד משבעת מיני החיות הטהורות שנזכרו בתורה, וביניהם האייל, חלבו מותר גם בלי הסימנים הללו.[47] זיהוי האיל השתמר במסורת הפרשנית בארצות בהם דברו ערבית.[48] עם זאת, באירופה אבדה המסורת והאיל הוחלף תדירות עם הצבי. ככל הנראה הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהצבי לא מצוי באירופה.[49] עדות להשתרשות הטעות מופיעה בשלחן ערוך בו נאמר במפורש ש"לצבי אין מרה בכבד".[50] אצל הרבה מהראשונים קביעה זו התייחסה באופן מפורש לאיילים, כשהמציאות מראה שלצבאים יש כיס מרה ואילו דווקא אצל האיילים היא נעדרת.[51]

על אף שמהסוגיות ברור שדי בסימנים שנתבארו כדי להכשיר חיות לאכילה, חלק מהאחרונים חידשו להחמיר ולחייב שתהיה מסורת כשרות על כל מין ומין.[52] במשך הדורות השתמרה מסורת של שחיטת איילים בקהילות שונות, בעיקר באירופה בה היו נפוצים האיילים. כך למשל, בספר האורה (המיוחס לרש"י) מסופר כיצד ניקרו את גיד הנשה של האיל לצורך סעודה חגיגית.[53] המסורת נמשכה לפחות עד המאה ה-19, כשאיילים נשחטו בבתים אמידים באנגליה.[54] אחת הבעיות שהתעוררו עם הזמן קשורה לריבוי מיני האיילים, כשהתעוררה שאלה האם צריך מסורת לגבי כל מין ומין, או שמספיקה מסורת כללית על הסוג אייל. היו שהעידו שהשוחטים בחו"ל לא הקפידו על מיני האיילים השונים, ואמרו שמסורת המתירה היא על כל מיני האיילים, אך אחרים נטו להחמיר בכך.[55]

בשנת תשס"ג הובאו ארצה עדרי איילים מסוג אייל אדום למטרות שחיטה. בענינו של האייל האדום התעוררה בעיה מיוחדת. אחד הסימנים הנוספים שנזכרו בגמרא הוא שלמעלי הגרה הטהורים אין שיניים "למעלה", כלומר, בלסת העליונה.[56] בדיקה מדוקדקת של האייל האדום מצאה שתי שיניים קטנות בקצות הלסתות העליונות. עובדה זו הביאה את הראשל"צ הרב שלמה עמאר ואחרים, לפסוק שהאייל האדום איננו כשר. לדעתו, השיניים העליונות מעידות שלא מדובר באייל שנזכר בתורה, ושמציאתם מעמידה בספק גם את זיהויו כחיה מעלת גירה או מפריסת פרסה.[57] אמנם, היו שחלקו על דעתו של הרב עמאר וכתבו שסימן השיניים רלוונטי רק כשיש ספק אם מדובר במעלה גירה, אך אצל האייל האדום אין בכך ספק ולפיכך הוא כשר.[58] סיוע נוסף לכשרותו של האיל האדום הוא העובדה שניתן לגבן את החלב שלו, כשבתלמוד ובהלכה נאמר שרק חלק של יונקים טהורים יכול להתגבן.[59] גם מינים קרובים לאייל האדום, כמו אייל האלק האמריקני והיחמור האירפואי הותרו לשחיטה על ידי חלק מהפוסקים, מאותן הסיבות.[60]

ניקור האייל

כאמור לעיל, בהתחשב בכך שהאייל נחשב כ'חיה', חֶלְבּוֹ מותר באכילה. לעובדה זו משמעות רבה בשאלת הניקור של האייל. הניקור הוא פעולת הניקוי שעושים בחלק האחורי של בעל החיים במטרה להסיר את גיד הנשה ואת החֵלֶב. מכיוון שמלאכת הניקור היא מסובכת, ושהמסורות המדויקות בדבר החלקים אותם צריך להסיר לא השתמרו תמיד בצורה טובה, היו קהילות בהם נהגו למכור את כל בשר האחוריים לנכרים, ולא להזדקק לניקור כלל.[61] עם זאת, מכיוון שבחיות אין אין צורך לנקר את החלב היו שכתבו שגם בקהילות שמחמירות בדרך כלל בניקור, היו שכתבו להתיר את ניקור גיד הנשה בחלק האחורי של האיילים.[62]

אייל המושק

סוג נוסף של אייל שנזכר בספרות ההלכה בהקשר מיוחד, הוא אייל המושק (Moschus).[63] איילי המושק הם איילים חסרי קרניים ובעלי ניבים כפופים הבולטים מהפה, הגדלים באזור סיביר, טיבט וסין הצפונית. והם מתייחדים בכך שיש להם בלוטה תת-עורית, המפרישה חומר ארומטי דמוי שעווה, הנקרא "מושק" (musk). צבעו של המושק אדמדם חום, והוא נושא ריח חריף וטעם מר. תפקידו של החומר הוא למשוך את הנקבות, והוא מופרש בעונת הייחום. המושק משמש בתעשיית הבשמים, ונחשב כבושם היקר ביותר המופק מבעלי חיים.[64] התעשייה של המושק כללה ציד מאסיבי של איילים אלו, ורוב המינים נמצאים בסכנת הכחדה.[65]

המושק נזכר במפורש בהקשר של ברכות הריח. בגמרא נאמר כי על כל מיני המוגמרות (סוגי שונים של קטורת) יש לברך "בורא עצי בשמים", לבד מהמושק, ש"מן חיה הוא", ועליו מברכים "בורא מיני בשמים", וכך נפסק להלכה.[66]

היו מי שזיהו את ה"מור", המוזכר כאחד מסממני הקטורת, וכבושם בשיר השירים, יחד עם המושק.[67] עם זאת, על זיהוי זה עלו פקפוקים במהלך הדורות, ומקובל היום להניח שהמור הוא דווקא שרף המופק מקליפת עצי הקמפר (Commiphora).[68]

מעניין לראות, שגם בקרב המזהים את המור המקראי עם המושק, היו חילוקי דעות ביחס להפקתו מגוף החיה. היו שכתבו כי המושק מופק מדם שנאגר בצווארה של החיה, בעוד אחרים סברו שהוא מצוי בקרבת הבטן, מה שמתאים יותר לידוע לנו כיום.[69] עם זאת, יש לציין שהקושי בהשגת ידיעה ברורה על הפקת המושק נעוץ בעובדה שאיל המושק לא היה מצוי בארצות של אותם פרשנים, והבושם הובא ממרחק רב. רבי יוסף אבן עקנין, בן המאה ה-12, תיאר עדויות ששמע על אופן הפקת המושק בארצות סין וטיבט. כשלדבריו ניתן לאסוף אותו באחת משתי צורות - בצורה מלאכותית (ע"י כריתת השלפוחית), או על ידי איסוף החומר שמפריש האיל באופן טבעי. לדבריו, הדרך השניה מאפשרת לקבל חומר מוצלח וריחני יותר.[70]

הפרשנים נחלקו האם מקורו של המושק הוא בדם של האייל, הוא שהוא נחשב כמין "זיעה".[71] מחלוקת זו הולידה שאלה נוספת לגבי כשרותו של המושק לאכילה. היה מי שכתב שכיוון שמקורו של המושק בדם, הוא אסור באכילה (למעשה, כל הנוזלים שבבלוטות ההפרשה בגוף בעלי החיים, מקורם ברכיבים שמגיעים בנוזלי הדם).[72] עם זאת, אחרים כתבו שגם אם מקורו של המושק בדם, הרי שאנו צריכים לדונו לפי מה שהוא כעת, והוא פרש בעלמא וכשר.[73] ואחרים כתבו, שכיוון שכל מטרתו של המושק הוא בנתינת ריח ולא טעם, אין לאוסרו, גם כשניתן בתבשיל כתבלין.[74]

[1] האייל הקורא (Cervus alces) נכחד מאזורנו כבר בתקופות מוקדמות

[2] זהר עמר, רם בוכניק וגיא בר-עוז, "זיהוי החיות הטהורות שבמקרא לאור מחקר הארכאו-זאולוגיה", קתדרה (132) 2009, עמ' 39.

[3] החי והצומח כרך 1 עמוד: 38

[4] החי והצומח, כרך 7 עמ' 254.

[5] מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (תל אביב, תשנ"ז), עמ' 32.

[6] החי והצומח, כרך 7 עמ' 252.

[7] דור, שם.

[8] E.P. Walker, Mammals of the World,II, Baltimore 1968, p. 1383; עובדה זו היתה ידועה כבר ביוון העתיקה, וציין אותה אריסטו בספרו על בעלי החיים - Aristotle, Historia Animalium (A.L. Peck trans.), I (London 1965) p. 129. נראה כי עובדה זו הגיעה לחכמים יהודיים בשלב מסויים של ימי הביניים, דרך אנצקלופדיות שהעבירו את הידע האירופאי לגבי זאולוגיה לעברית.

[9] החי וצומח, כרך 7 שם.

[10] דור, שם.

[11] יורם יום טוב וגיא בר עוז, הכחדות ותמורות: עולם החי בעברה של ארץ ישראל (מאגנס: ירושלים, 2022), עמ' 83-82. לגבי מבצע השבת האיילים לכרמל, ראו עוד פרטים באתר רשות הטבע והגנים - https://www.parks.org.il/new/%D7%9C%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%95%D7%A9%D7%91-%D7%9C%D7%98%D7%91%D7%A2-%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9C-%D7%9B%D7%A8%D7%9E%D7%9C-%D7%A0%D7%93%D7%99%D7%A8/.

[12] יורם יום טוב וגיא בר עוז, "הכחדות ותמורות", עמ' 78.

[13] החי והצומח, כרך 7 עמ' 252.

[14] צוטט ע"י אלישבע דיין, החי במקרא, עמ' 57.

[15] דור, החי בימי, עמ' 31.

^[16] אלישבע דיין, החי במקרא: יונקים (ירושלים, תשע"ז), עמ' 55.

[17] דברים יב טו; שם יב כב; שם יד ה; שם טו כב.

[18] מלכים א, ה ג.

[19] שמואל ב, כב לד; ישעיהו לה ו; תהילים יח לד; חבקוק ג יט. וראו בפירוט אצל מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (תל אביב, תשנ"ז), עמ' 32.

[20] איכה א ו.

[21] ראו למשל משלי ה יט.

[22] ירמיהו יד ה;כ איוב לט א; תהילים כט ט.

[23] שו"ע או"ח, תקפו א. וראו בהרחבה אצל משה רענן, " למה תוקעין בשופר של איל – שופר", פורטל הדף היומי, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=27269

[24] ראו פיהמ"ש לרמב"ם, אהלות ח א. היו מן הראשונים (ראו למשל רמב"ן על התורה, בראשית א כד) שכתבו שהחיה היא בעל חיים טורף, האוכל בשר, אך כבר הקשה עליהם בעמק דבר שהצבי הוא מין צמחוניים, ולכאורה כך גם אצל האייל.

[25] רמב"ם שחיטה א א.

[26] אמנם, עד להקמת המשכן הותרה גם החיה בהקרבה, אך לאחר הקמתו היא נאסרה. ראו בבלי זבחים, קטו ב.

[27] בתורה התבאר כי איסור חלב חל רק על שלושה מינים של בהמות – "כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ" (ויקרא ז כג), ואין החיה בכללן. כך פסק בפירוש הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות, ז א; וכך הוא בשו"ע יו"ד, סד א.

[28] תורת כהנים ח ח.

[29] ספרי במדבר קיח.

[30] שו"ע יו"ד שכא ב.

[31] שו"ע יו"ד סא יז.

[32] ראו בבלי חולין קא ב-קב א; שו"ע יו"ד, סב א.

[33] ראו שו"ע יו"ד פז ג.

[34] ויקרא יז יג; רמב"ם שחיטה יא א; שו"ע יו"ד כח א.

[35] שו"ע שם, כח ב.

[36] בתלמוד הבבלי הקשו, מדוע נזכר במשנה "סימני חיה", והלא חיה בכלל בהמה? וענו, כי לסימנים יש חשיבות כדי להתיר את חלבה של החיה. וראו ברמב"ם מאכלות אסורות, א ט, שהוסיף לחשיבות הסימנים גם את מצוות כיסוי הדם, הנוהגת רק בחיה.

[37] רמב"ם שם, הלכה י.

[38] ראו תוספתא חולין ג כא; בבלי שם, נט א-ב.

[39] שו"ע יו"ד, פ א. אמנם, לפי גרסת חלק מהראשונים בגמרא, הסימן המתיר הוא שיהיו הקרניים "מבוצלות", כלומר, שראשן כפוף. וראו בב"י שם.

[40] רש"י על חולין שם.

[41] שו"ע שם.

[42] לפי רוב הראשונים, התנאים כוללים את הדרישה שהקרן תהיה בעלת מבנה שכבתי של גלדים (כמו בצל), בעלות פגימות וחריצים, ושיהיו עגולות ולא רחבות, אלא שנחלקו כיצד מתיישבים הדברים עם נוסח הדברים המופיע בסוגיה (ראו בית יוסף שם).  

[43] בבבלי הציעו כל סימן לעצמו, ודחו בכך שיש מינים כמו עז או שור הנושאים מיעוט מהסימנים. לפיכך הבינו רוב הראשונים שמדובר בסימנים מבדילים, וכדי להגדיר את בעל החיים כ"חיה" ולא כבהמה, צריכים קרנותיו לענות על כל הסימנים הללו. והיה מי שכתב שכל החיות נושאות קרניים עם שלושת הסימנים הללו (ראב"ד על הרמב"ם, שם).

[44] תוספות שם.

[45] רא"ש שם, ס' נז; רבינו ירוחם שם, ועוד.

[46] יוצא דופן לעניין זה הוא רבינו ירוחם (הובא בבית יוסף, שם), שלדבריו, די בסימן אחד – קרניים או טלפיים, כדי להתיר את חלבה של החיה.

[47] רמב"ם שם, שו"ע שם, סעיף ב.

[48] ראו למשל בתרגום רס"ג לתורה ובאבן עזרא בפירושו לדברים יד ה.

[49] זהר עמר וארי זיבוטפסקי, כשרות האיל והצבי, תחומין כט (תשסט), עמ' 163; מעניין שגם חוקרי הטבע באירופה נטו לבלבל לעיתים בין הצבי והאייל. ראו בהפניותיה של יעל דיין, החי במקרא, עמ' 57, הערה 46.

[50] שו"ע יו"ד, מב ח. בהמשך המשפט נאמר כי המרה של הצבי אינה סמוכה לכבד, אלא נמצאת למטה בזנב.

[51] שם, עמ' 164; וראו בהרחבה – זהר עמר, "המרה – אמצעי להבחנה בין צבי לאייל", המעין מט ב (טבת תשס"ט), עמ' 18-14, https://www.machonso.org/mishol/item.asp?id=676. עמר מראה את מקורם של דברי השו"ע בדברי הראשונים, כשכבר הש"ך (בס"ק יב) העיר שאצל הרבה ראשונים הלכה זו נאמרה על האייל ולא על הצבי (כך אצל הרמב"ן, האגודה ואחרים). עמר מראה שגם כאשר התבצעה ההחלפה בין האייל לצבי, מקורות רבים מדברים על בעל חיים בעל קרניים מתחלפות, מה שמתאים דווקא לאייל ולא לצבי. 

[52] הש"ך על יו"ד פ א, כתב בקשר לסימני הקרניים כך: "ולפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו במסורת... קצרתי". טענתו של הש"ך נראית תמוהה, שהרי סימני בהמה וחיה התפרשו בתורה (בניגוד לסימני העוף שניתנו על ידי חז"ל). ואכן, בפרי מגדים (שפתי דעת על יו"ד, פ א) הסביר שדבריו של הש"ך מוסבים רק על הסימנים שמבדילים בין חיה לבהמה (סימני הקרניים), כדי להתיר את אכילת החלב. אלא שבספר חכמת אדם (שער או"ה לו,א) הרחיב את הפרשנות לדברי הש"ך וכתב כי "אנו במדינתו קי"ל כאותן פוסקים, דכל הסימנים שבעולם לא מהני להתיר, אלא מה שנמסר לנו מאבותינו". החזון איש  (על יו"ד יא ד) סמך על דברי החכמת אדם וכתב בפירוש שאין לסמוך על סימני הכשרות בלי מסורת מפורשת, בין בחיות ובין בבהמות, וכתב ש"אין לנו לפרוץ גדר שגדרו ראשונים ז"ל... שמנהגנו שלא לאכול בהמות וחיות אלא במסורת". יש לציין כי שאלת הצורך במסורת נותרה במחלוקת עד היום. סקירה מקיפה של הדעות השונות אפשר למצוא במאמרם של הרב ד"ר ארי זיבוטפסקי ו"ר דניאל זיבוטפסקי, "קבל ניבי כמרבית תשורה, דיון בכשרות האיל האדום", המעיין מח (טבת תשס"ח), עמ' 25-15, סעיף ג – "הצורך במסורת", https://www.machonso.org/hamaayan/?gilayon=8&id=614.

[53] ספר האורה, סי' סח. וראו מקבילה בשיבולי הלקט, ח"ב (מהדורת א"י חסידה), עמ' פ.

[54] ראו עדויות שונות אצל זהר עמר וארי זיבוטפסקי, כשרות האיל והצבי, תחומין כט (תשסט), עמ' 165-164, https://www.zoharamar.org.il/wp-content/uploads/%D7%90%D7%99%D7%9C-%D7%9B%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%AA%D7%97%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9F.doc .

[55] שם, עמ' 165.

[56] בבלי חולין נט א. בגמרא הקשו על קביעה זו – שהרי הגמל מעלה גירה ואין לו שיניים למעלה, ואף על פי כן הוא טמא. וענו שאמנם אין לגמל שיניים למעלה, אבל יש לו ניבים. בראשונים (ראו רש"י על חולין שם) נזכרו שני פירושים להבנת הניבים של הגמל – היה מי שאמר שיש לו שני שיניים בצדדים, והיה מי שאמר שלמרות שאין לו שיניים, יש לו "תלתלי בשר" - בליטות גרמיות הדומות לשיניים. שני הפירושים הוזכרו בשו"ע (יו"ד עט א), כשהפירוש השני מובא בסתם והשני כדעת י"א. היו שרצו לפסוק כפירוש הראשון, ולאסור רק במקרה של תלתלי בשר, אך אחרים טענו כי יש לנהוג לחומרה ולאסור גם במקרה של שתי שיניים, כמו אצל האייל האדום (ראו בהרחבה במאמרו של הראשל"צ הרב שלמה עמר, כשרותו של האיל האדום (redeer), תחומין כה (תשס"ה), עמ' 303-300).

[57] ראו בסיכומו של הרב עמאר, שם, עמ' 314.

[58] ראו בהפניות אצל עמר וזיבוטפסקי, "כשרות האיל והצבי", עמ' 166, הע' 29. בין הפוסקים שהתירו יש למנות את הרב דוד טהרני, שפרסם את פסקו בתוך מדריך הכשרות של בד"ץ יורה דעה בפקוחו של הרב מחפוד ועוד.

[59] בבלי ע"ז לה ב; רמב"ם מאכלות אסורות, ג יב. הנתון לגבי גיבון חלב האיילים נבדק על ידי עמר וזיבוטפסקי, שם, עמ' 167.

[60] שם, עמ' 168-167. מינים אלו משווקים כיום תחת הכשר ה-OU בארה"ב.

[61] ראו למשל, שו"ת חת"ס, יו"ד סח.

[62] וכך נוהגים הלכה למעשה בכשרות ה-OU בארה"ב, על פי פסקו של הרב ישראל הלוי בלסקי. ראו אצל עמר וזיבוספקי שם, עמ' 168.

[63] אייל המושק נחשב בעבר כשייך למשפחת האיילים. עם זאת, כיום מקובל להחשיב אותם כמשפחה בפני עצמה, ולמנות לפחות תשעה מינים נבדלים בתוכה.

[64] מחירו של ק"ג אחד של מושק, לפני ארבעים שנה, עמד על 45,000 דולר.

[65] זהר עמר, ספר הקטורת (תל אביב, תשס"ב), עמ' 101-100; א. א. שמש, "אריתי מורי עם בשמי": פירושים ריאליים ל"ארייה" – איסוף של מושק", מגדים ל"ז (אדר א' תשס"ג), עמ' 96-89.

[66] בבלי ברכות, מג א; שו"ע או"ח, רטז ב.

[67] כך זיהה רס"ג בפירושו לתורה, וכן הוא ברמב"ם הלכות ברכות ט א ועוד.

[68] זיהוי של המור עם שרף זה מצוי אצל מספר פרשנים בימי הביניים. ראו למשל רמב"ן על שמות ל כג.

כבר הראב"ד בהגהות על הלכות כלי המקדש א ג, כתב שלא ייתכן לזהות את המור של הקטורת עם המושק, משום שלא ייתכן "שיכנסו במעשה הקודש דם שום חיה". עם זאת, בהמשך אותו משפט כתב הראב"ד, "כל שכן דם חיה טמאה", ונראה להניח שהוא החליף את המושק עם דם חיה אחרת, שגם היא מדיפה ריח ערב (ראו בפירוש האב קאפח להלכות ברכות, ט ב, הע' ד).

זיהוי המור כתוצר צמחי נראה הגיוני בשל סמיכותו במקורות ללבונה, וכך עולה גם מלשון הפסוק "אריתי מורי עם בשמי" – כשפעולת ה"ארייה" שייכת לרדיית בושם מצמחים. וראו עוד אצל עמר שם, עמ' 101.

[69] ראו פירוט אצל שמש, שם, עמ' 93

[70] מצוטט אצל שמש, שם, עמ' 94.

[71] הרמב"ן (שם), כתב שבושם המושק הוא למעשה דם שיוצא מצוואר ה"צבי". לעומת זאת, רבינו יונה (על ברכות, לא ב) הביא שתי מסורות – האחת שמדובר בזיעת חיה, והאחת שמדובר בנוזל שמקורו דמי, אך עובר תהליך מסויים בהפיכתו ל"מושק".

[72] כך כתב הרא"ש בשם הרז"ה; טור או"ח רטז בשם רמ"ה; וראו במג"א שם, ס"ק ג.

[73] טו"ר שם, בשם רבינו יונה; וראו בט"ז שם, ס"ק ב.

[74] שו"ת רדב"ז, חלק ג, תתקט.