אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.
הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.
צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.
מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.
אנגלית: False Sycamore Fig
שם ערבי: جميز - ג'וּמֵיז
משפחה: תותיים – Moraceae
כתיבה: ד"ר עקיבא לונדון, הרב בניהו שנדורפי, הרב דוד אייגנר.
ראשי פרקים:
ז. תיאור תהליך גידול השקמה וקציצתה בחז"ל.
פיקוס השקמה, הוא מין עץ ממשפחת התותיים הנמנה עם הסוג פיקוס שבו כלולים כ-1,000 מינים.[1] מקורה של השקמה הוא כעץ בר טרופי במזרח אפריקה, אך הופצה בידי האדם לארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. כיום עצי השקמה נפוצים בעיקר באזורים החמים של כדור הארץ.[2]
בארץ מצויים עצי שקמה גדולים במיוחד באזור מישור החוף, עמק בית שאן ואזור יריחו, יש שקוטר גזעם יותר מחמישה מטרים וגובהם מעל חמישה עשר מטרים. הוא גדל בארץ בעיקר במקומות עם מי-תהום גבוהים.[3] עץ השקמה בדרך כלל אינו נשיר.[4]
העץ אוהב אקלים חם ולח ומתקשה לצמוח בהרים הגבוהים והקרים הוא אינו עץ מדברי. במולדתו החמה הוא ירוק-עד. בארץ הוא לרוב לא נשיר אם כי יש מקומות גבוהים יותר בהם הוא נשיר בחורף.
בתנאי גידול טובים יכול העץ להאריך ימים אף מעבר ל-200 שנים והיו שהעריכו כי אף הרבה יותר מכך.[5] וכך נכתב במדרש: "רב הונא בשם רבי דוסא טעמיה דרבי אבהו דכתיב "כימי העץ ימי עמי", וסדן של שקמה עושה בארץ ו' מאות שנה".[6] בשל אריכות ימיו ישראל נמשלו בו מחמת כך[7].
השקמה הוא עץ גדול, גבוה ורחב צמרת, אף יותר מהתאנה (שאף היא ממשפחה זו), אך איכות פירותיה היא נמוכה יותר מהתאנה.[8] בגלל הרושם הרב שעשה על כל רואיו, שימש העץ לעיתים כמקום פולחן, זכור לחז"ל עץ שיקמה מרשים בכרמל אשר שימש לפולחן האשרה.[9]
עץ השקמה מאריך ימים אך אין לדעת את גילו המדויק, הוא אינו יוצר טבעות שנתיות סדירות, מאחר ואין לעץ בארץ מקצב-פעילות ברור, יש לו למשל מחזורים אחדים של פריחה באותה שנה. בעבר היה לעצים אלו ערך כלכלי, למאכל הפירות ולשימוש בקורות העץ לבניה, אולם כיום כמעט ולא לא נעשה בהם שימוש. במהלך השנים התמעטו מאוד עצי השקמה ברחבי הארץ אך עדיין ניתן למצוא כאלו בני מאות שנים. כיום נשמרים העצים העתיקים, פיקוס השקמה הוא צמח מוגן בישראל.
השקמה פורחת כמעט כל השנה ויש לה מספר מחזורי פריחה. פרחיה הם חד מיניים. הפגה זכתה גם לכינוי ג'ומס, היא טובה למאכל אדם, אך נחותה בטעמה מתאנה וכיום היא חסרת ערך מסחרי. עם זאת, היא מושכת אליה עטלפי פירות, אשר ניזונים ממנה והפכו לחלק מהנוף האורבני הטבעי בעיר הגדולה.[10] זני השקמה המצויים בארץ הם פרתנוקרפיים[11] המפתחים פירות אכילים גם ללא הפריה, לכן מרבים את השקמה באופן חלופי בעזרת ייחורים מעצי 'האם[12]'. עצי השקמים בארץ ישראל אינם עצי בר, ולא התרבו באופן טבעי, ככל הנראה הם ניטעו בידי אדם שנטע אותם באזורי החוף והשפלה שם התפתחו בצורה המיטבית.[13]
כיום אין מגדלים את השקמה כעץ מאכל, גם כעץ נוי ממעטים להשתמש בו עקב נשירת הפרי על הקרקע, הלכלוך שהוא יוצר סביבו והחרקים הרבים שנמשכים אל הפרי התוסס. העץ מצוי במישור החוף מאזור אל עריש ועד חיפה, הוא מצוי מעט בגליל התחתון, בעמק הירדן ובבקעת הירדן מצויים פרטים בודדים.
ביות: מקורו של עץ השקמה הוא במזרח אפריקה, שם הוא מתפתח באופן טבעי. באזור זה נמצא המאביק הטבעי שלו צרעת הצרטוסולן בעזרתה הפירות מפיקים זרעים, אלו מתפזרים באופן טבעי או על ידי בעלי חיים וכך העץ מתרבה באורח סדיר, ככל הנראה מצרים לאורך הנילוס הייתה האזור העיקרי שבו התפתחה השקמה. נראה שגם ביותה והפיכתה לגידול חקלאי התרחשה במצרים כבר בתקופה קדומה.[14] החל מהתקופה השושלתית הקדומה השקמה הייתה ועודנה גידול מוערך בעמק הנילוס התחתון, פיליניוס מגדיר אותה כ"תאנה מצרית"[15]. היא מספקת באופן קבוע פגות מתוקות ועץ מעובד (timber) בעל ערך גבוה.[16] מאז נכחדו בה אוכלוסיות הבר וצרעת הצרטוסולן אין היא מתרבה שם באופן ספונטני. אוכלוסיות טבעיות עדיין קיימות היום בשכנות למצרים בסודן ומדרום לה.[17] שקמת הבר נפוצה מאד היום במזרח אפריקה מסודן עד דרום אפריקה עם חדירה גם לתימן. העצים הגבוהים גדלים ליד מים וליד אגנים של אפיקי נחלים ארעיים המהווים מרכיב בנופי הסוואנות. [18]
השקמה הובאה ארצה ממצרים כבר לפני אלפי שנים ומשם גם נפוץ העץ לאורך חופי הים התיכון.[19] העץ ניטע בארץ כנראה בעיקר לשם צילו אך גם לשם פריו.[20] כבר בתקופה הקדומה היה עץ השקמה אחד הנפוצים ביותר באזור חופה של הארץ.[21] השקמה בויתה בארץ ככל הנראה כבר בתקופה הכנענית הקדומה. ביות השקמה הביא לבחירת זני שקמה איכותיים יותר אשר פריים מתאים יותר לאכילה כגון: גודל, טעם, מתיקות, הפריה עצמית ועוד. כיוון שמהאביק הטבעי של השקמה אינו חי בארץ, רוב הזנים שטופחו היו פרתנוקרפיים ונבחרו אלו המצמיחים במהרה קורות עץ ישרות ומתאימות לבניה. ריבוי עצי השקמה היה בידי אדם על ידי ייחורים מעץ האם או אולי אף בהרכבה.[22] השקמה הייתה ועודנה עץ נוכח למדי גם בעת החדשה.
השקמה בארץ ישראל בימי הבית הראשון: כהמשכה של התקופה הכנענית גם בתקופה הישראלית עצי השקמה ממשכים לעטר את מישור החוף ואלו נזכרו מספר פעמים כעץ נפוץ בעיקר בשפלה: "כשקמים אשר-בשפלה לרב".[23] עדות זו באה להעיד על עושרו של שלמה המלך נאמר כי הִרְבָּה להשתמש בעצי ארז הלבנון כמספר עצי השקמה בשפלה.
עדות לחשיבותה הכלכלית של השקמה[24] מוצאים אנו בתקופת המלך דוד אשר מינה פקיד בכיר בממשלו שיפקח על הזיתים והשקמים אשר בשפלה: "ועל-הזיתים והשקמים אשר בשפלה בעל חנן הגדרי".[25] איכות העצה של השקמה היתה נחותה לעומת העצים הקשים כדוגמת הארז והברוש. עימות בין השקמה הזולה לארז היקר מופיע גם אצל הנביא ישעיה: "שקמים גדעו וארזים נחליף".[26]
מספר האזכורים הנמוך של עץ השקמה במקרא[27] הוא מדד לחשיבותו הנמוכה של הפרי.[28]
בתקופה זו השקמה המשיכה להיות עץ נפוץ מאוד במצרים, במקרא יש הד למציאות זו: "יהרג בברד גפנם ושקמותם בחנמל",[29] פסוק זה עוסק במצרים העתיקה בה השקמים היה עץ מצוי לרוב, פרוש המילה חנמל הוא ככל הנראה ברד או כפור.[30] לנושא זה יש חשיבות מפני שעץ השקמה רגיש לקור וברד ויש בהם כדי לפגוע בעץ. יש לציין כי השקמה הוא אחד העצים הבודדים שאינו נתקף על ידי להקות הארבה המצויות במצרים.[31] ובשל היות העץ עבה הוא לא נהרס בברד.[32]
השקמה בארץ ישראל בימי הבית השני (התקופה הפרסית, היוונית והרומית): בתקופה זו עץ השקמה ממשיך לאפיין את נופה של השפלה וכך נאמר בתוספתא: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: סימן להרים מילין... סימן לשפלים שקמים, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר ואת הארזים נתן כשקמים אשר בשפלה לרוב".[33] בתקופה זו אנו שומעים על המשך התרחבות תפוצת השקמה בארץ, ויש בידנו עדויות כי השקמים גדלים גם בגליל התחתון ובקעת הירדן בואכה יריחו[34], וכך אומרת המשנה: "מכפר חנניה ולמעלן כל שאינו מגדל שקמין גליל העליון ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמין גליל התחתון",[35] עדות המשנה מהימנה במיוחד לאור העובדה כי עץ זה סובל מאוד בקור[36].
בשפלת החוף מספר ק"מ מזרחית לעיר לוד נמצא הישוב גימזו, לישוב זה יש כבר איזכור במקרא,[37] יתכן כי היה מקום מושב של נחום איש גמזו[38] על חורבות הכפר הוקם כפר ערבי בשם ג'ומז שהוא שמה הערבי של השקמה. גמזיות אלו ענפים[39] או פירות של שקמה וחרוב[40] הגדלים על הבדים העבים של העץ[41] כפי שנזכר במקורות חז"ל.[42] יתכן כי כפר זה המצוי בשפלה נקרא על שם העץ הנפוץ ביותר בסביבה. בתלמוד נזכר מקום הישוב שקמונה[43] תל על יד חוף הים של חיפה, יתכן ששם זה התקבל לתל זה, בגלל עצי השקמה שהיו פזורים גם לאורך חופה הצפוני של הארץ בעבר.
השקמה, יחד עם החרוב[44], היו מהעצים הגדולים בארץ ישראל בתקופת חז"ל.
עץ השקמה לאורך הדורות: עץ השקמה המשיך להיות עץ חשוב בתרבות החקלאית גם לאחר ימי המשנה והתלמוד (התקופה הרומית והביזנטית).[45] שמו של העץ ג'מיז, אולי בעקבות שמו הקדום בארץ ישראל - 'גמזיות',[46] יש ופירות השקמה נקראו גם תאני בר.[47] בתקופה המוסלמית הקדומה היה מוכר עץ השקמה,[48] ומוחמד מציינו כאחד העצים המצויים בגן עדן.[49] אצטח'רי מציין את השקמה במאה ה-10 כעץ נפוץ בארץ בהר ובשפלה.[50] מוקדסי מציין במיוחד את אשקלון כעיר השקמים והוא משער כי מקורם שם.[51] מוהלבי כתב כי כל הדרך בין רפיח ועזה מלאה בשקמים גדולים הנוגעים זה בזה.[52] במאה העשירית מציין אלתממי מספר זני שקמה שהיו מוכרים בתקופתו.[53] השקמה גדלה בתקופה זו גם בבקעת הירדן, כך כתב דינורי במאה התשיעית לספירה.[54] מדברי הרס"ג עולה תיאור מדויק של בליסת פירות השקמה.[55] יתכן כי זני בקעת הירדן היו שונים מאלו שבאזור החוף והשפלה.
מוקדסי מציין כי בתקופתו (985 לספירה) השקמה שימשה בעיקר לקורות העץ שלה.[56] כך למדים אנו גם מדבריו של 'הערוך'.[57] בתקופה הצלבנית נזכרו עצי השקמה באזור צור.[58] בתקופה האיובית ממשיכים השקמים לעטר את חופה של הארץ,[59] בתקופה הממלוכית נזכרים השקמים הגדלים בארץ על ידי סוריאנו.[60] בתקופה זו נזכרים שקמים באזור טריפולי,[61] רמלה,[62] וכן באזורי המנזרים סביב הר סיני.[63]
צליינים אירופים כינו את השקמה בשם 'תאני פרעה', כנראה בגלל שהשקמה הייתה נפוצה מאוד במצרים. הנוסעים תיארו את העץ את פריו ואת פעולת הבליסה שהייתה מקובלת בתקופה הממלוכית במצרים ובישראל.[64] הנוסע אשתורי הפרחי סיכם בספרו את שמות השקמה השונים: בנות שקמה, תאנים מדבריות, אלג'ומיז, תאני פרעה.[65] כן מפורטת טכניקת הבליסה, היינו חיתוך הפגות מספר ימים טרם הבשלתם ומריחת הפגות בעטרן לצורך הקדמת ההבשלה וגברת מתיקות הפרי.[66] במהלך התקופה העות'מנית הלכה ודעכה תרבות החקלאית המסורתית הקשורה לגידול השקמים, ואלו נעלמו כמעט כליל מבקעת הירדן ונתמעטו מאוד גם במישור החוף.[67] מעצת השקמה הכינו ריהוט ואף ארונות קודש.[68]
זנים בעבר: זני השקמים שהיו בעבר ככל הנראה נכחדו במהלך הדורות ובמקומם נתיישבו בארץ זנים אחרים ברובם פרתנוקרפיים (הפירות מתפתחים ללא הפריה). נראה כי עם התפוררות הישוב היהודי במאות 7 – 9 לספירה נעלמו איתה גם מספר זני שקמים טובים שרק על ידי פעולת הבליסה הבשילו ונעשו פירות הטובים.[69] היו שטענו כי זני שקמה טובים הזקוקים לבליסה, המשיכו להתקיים עוד כמה מאות שנים לפחות עד המאה ה-11.[70] יתכן כי חלק מהזנים הטובים שהיו בעבר הזכיר בחיבורו הרופא המוסלמי הירושלמי, מחמד אבן סעיד אלתמימי במאה העשירית לספירה, הוא כתב על מספר זני שקמה שהיו מוכרים בתקופתו: 'אלבלמי' – צבעו ורוד פירותיו קטנים ומתוקים ומימיו מרובים, ואין צורך לבלסו על מנת שיבשיל. הזן העזתי – 'ע'זי' שגודלו פחות מהקטן שבזן המצרי, וכן הוא ציין את הזן המצרי – 'תאני פרעה', שגודל פגותיו היה מרשים וגדול במיוחד.[71]
זנים חשובים בארץ בהווה: כיוון שכיום אין מגדלים את השקמה כעץ פרי וכמעט שלא עושים שימוש בפירותיו ובקורותיו, לא התפתחו זני איכות טובים בעשרות שנים האחרונות. הזנים הקיימים היום הם שרידים שנותרו מתקופות העבר, אז עשו בו שימוש נרחב יותר. הזן ע'זי (עזתי) שמקורו מאזור רצועת עזה, הזן בלמי הגדל באזורי החוף והשפלה הצפוניים יותר של הארץ, אלו שני זנים חשובים במאה ה-20 ובהווה.[72] זנים אלו פרתנוקרפיים (חסרי זרעים ונוצרים ללא הפריה) הם נאכלים ללא בליסה.[73]
עץ השקמה היווה בזמן חז"ל כאחד העצים המרכזיים בצמחיית הארץ, אך דומה כי עיקר השימוש בו היה בקורותיו ולא בפריו. חז"ל דנו ביחס לעץ זה במספר נושאים:
1.העץ הוזכר כעץ בעל קורות מתאימות לבניה, וכבעל יכולת התחדשות רציפה לאחר כריתתו, הדיון בחז"ל נסוב סביב:
א. כריתתו בשבת, בחול המועד ובשביעית- בעיקר באופן המתאים לכריתו בשנה זו.
ב. דיני מכירת השדה, באלו מקרים נמכר גם העץ המצוי בשדה
ג. הסכמי חכירת השדה, באלו מקרים בעל השדה מאפשר גם את השימוש בקורות העץ בעת ההחכרה.
ד. דיני הקדש.
בדומה לעצים נוספים ממשפחת הפיקוסים, שורשי השקמה אינם מעמיקים אלא מתפרסים בדרך כלל אנכית ולמרחק גדול על כן הוא זקוק למים ומקבל אותם בעיקר ממי תהום גבוהים, או שהוא גדל בקרבת מקורות מים אחרים הזמינים לו. [74]חז"ל תיארו את השקייתו באופן זה: "אחת לשלושים יום תהום עולה ומשקה אותו"[75] ההשלכה ההלכתית לכך היא שהמעוניין לשתול עץ שקמה בחצרו עליו להרחיק לפחות 50 אמה משדה או מבורו של חברו, בשונה מעצים אחרים שדי בהרחקת 25 אמה מהם לבורו או שדהו של חברו[76] השפעת השורשים על הבור נמדדת בשני פרמטרים: 1.כניסת השורשים עצמם לבור. 2. ריכוך הקרקע שסביבות ובקרקעית הבור[77]. השלכה נוספת היא בדיני הקדשת השדה יש הסוברים שהמקדיש את השדה הקדיש רק את החרוב המורכב וסדן השקמה מכיוון ש"הם זקנים וגדולים מאד ויונקים משדה הקדש טפי משאר אילנות"[78] וראה עוד להלן.
הנוף של השקמה נחשב לנוף משמעותי יותר מעצים אחרים, העץ הוא בעל ענפים רבים[79], ועושה צל רב[80]. לכן כשהשקמה (והחרוב) מצילים על שדה חברו על בעל העצים לחתוך את כל הנוף המיצל על שדה חברו, לעומת עצים אחרים שחובת החיתוך היא רק עד גובה "מלוא המרדע"- ולא את כל גובה הנוף.[81]
אין לטעת אילנות סמוך לעיר, כשמדובר בחרוב ובשקמה יש להרחיק חמישים אמה, בשונה מעצים אחרים שיש להרחיק עשרים וחמש אמה בלבד, זאת בשל נויי העיר- שהעץ מאפיל על העיר, או מכיוון שהנוף "רע".[82]
אף שפירות השקמה נאכלים, עיקר גידולה בזמן חז"ל היה על מנת להפיק ממנה קורות עץ לבניה,[83] העץ יחסית קל והתאים לקירוי הבית לחדרים שאינם גדולים במיוחד.[84] המשקל הסגולי של עצת השקמה הוא 0.4 בדומה לאורן ירושלים- 0.48, לעומת אלון מצוי שמשקלה הסגולי של עצתו הוא 0.8[85] משמעות הדבר היא שמדובר בעץ רך באופן יחסי שקל לעבדו לצרכי נגרות שונים.
עצת השקמה היא נקבובית ומשקלה יחסית נמוך, בגלל הנקבוביות שבה היא אינה סופחת לחות, עובדה זו מעניקה לה יתרון ועמידות כנגד ריקבון העץ, מסיבה זו נהגו במצרים העתיקה להשתמש בעץ זה לבניית עגלות הובלה, גילוף פסלים ולארונות קבורה בהם שמרו את החנוטים, אלו נשמרו אלפי שנים.[86] בארץ נמצאו דלתות של בית-כנסת קדום מעץ שקמה. כעשירית מכל חלקי העץ שנמצאו במצדה מן התקופה הרומית הם מעץ שקמה.[87] עצת השקמה היא בעלת מבנה סיבי מחוספס ועל כן היא בעלת איכות ירודה לבניית רהיטים.[88] אולם במהלך התקופה ההלניסטית עשו בארץ ארונות קבורה מעצת השקמה.[89]
בהשוואה לארז ולזית[90], איכות העצה של השקמה היא נמוכה יותר. ולכן, במקרה של בית משותף, כשהבית התחתון עשוי מארזים, אסור לתחתון לשנות את הסיכוך לשקמים.[91] ההבדל בין האכויות של העצים מתבטא בעמידות לאורך זמן, חוזק, ומשקל.[92]
על חשיבותן של קורות השקמה ניתן ללמוד מהמקרה הבא:[93] "אבא שאול אומר קורות שיקמה היו ביריחו והיו בעלי אגרוף באין ונוטלין אותן בזרוע עמדו בעלים והקדישום לשמים אמרו לא הקדישו בעלים לשמים אלא קורות שקמה בלבד", חז"ל מתארים כי אנשי יריחו התירו לעצמם להשתמש בגידולי השקמה שהתפתחו בעץ לאחר שהעץ הוקדש, בטענה כי הגידולים לא הוקדשו, ועל כך חכמים מחו בהם, שאמנם אין בגידולים אלו איסור מעילה, אך עדיין אין להשתמש בהם.[94]
עץ השקמה הוא במשקל ממוצע ולכן הוא מתאים לעשות ממנו "מחק"- כלי שמיישר את הכלי שמודדים בו, למחוק את המידות[95].
השימוש העיקרי בשקמה הוא לצרכי בניה על ידי שימוש בענפים שמהם מייצרים קורות. בכל צמח ישנן רקמות שנקראות מריסטמות קודקודיות , (apical meristems) שמקומן הוא בקצות הגבעולים והשורשים. הרקמות מצויות בקצה הענף, או הנצר מעל העלה העליון, והן נקראות "הקודקוד הוגטטיבי של הנצר". בקודקוד זה מתרחשים תהליכי הצמיחה והגדילה של הצמח, תהליך הגדילה הוא התחלקות של תאים חדשים על גבי התאים הבוגרים יותר של הצמח[96].
לרוב, הצימוח הוא בקודקוד הצמיחה, וכל עוד קודקוד הצמיחה פעיל, הענפים המשניים אינם מתפתחים, או שהם מתפתחים באופן איטי. הסיבה לנוהג זה הוא 'שלטון קודקודי', מאחר שמבנה העץ מבוקר על ידי הורמוני צמיחה, המרוכזים בחלקיו העליונים של העץ ובעיקר בצמרת. הורמונים אלו מבקרים את אופן חלוקת התאים ובעקבות כך את אופן התפצלות הענפים. אחד או יותר מההורמונים המופרש מהצמרת משפיע על עיכוב התפתחותם של ענפים חדשים, כאשר התוצאה היא, התפתחות העץ כלפי מעלה ללא פריצה של ענפים צדדיים. על מנת לגרום לצמח להפנות את הורמוני הצמיחה לפריצת ענפים נוספים של העץ ניתן לגזום ענפים מרכזיים או לכופפם כלפי מטה. הדבר גורם לשינויים בריכוזי ההורמונים המווסתים בחלק העליון של העץ או הענף ובעקבות הגיזום מתפתחים ענפים משנה רבים. כאשר אנו רואים עץ שבמקום לפתח גזע מרכזי אחד מפתח גזעים רבים קרוב לוודאי שעבר כריתה שבעקבותיה הוסר ה'שלטון הקודקודי'.
עץ שקמה שלא נגזם מפתח גזע מרכזי בלבד המתפתח באופן איטי. הקצב נקבע על ידי העובדה שכל האנרגיה של העץ מושקעת בגזע בודד בעל היקף רחב מאד. לגזע כזה אין שימוש. לבעל השקמה עדיף לקצוץ אותה ולסלק את ה"שלטון הקודקודי". התוצאה היא התפתחות גזעים רבים בצורת קורות במשך זמן קצר יחסית. לאחר שהקורות התפתחו לאורך הרצוי ניתן לקצצן ולהמתין מספר שנים להתחדשות קורות נוספות.
המושגים שבהם חז"ל עסקו ביחס לשימוש בנגרות:
בתולת השקמה- עץ שלא נקצץ עדיין לצורך קורותיו[97].
סדן השקמה- עץ שנקצץ לפחות פעם אחת לשם השימוש בקורות. [98] ויש שפירשו ש"סדן השקמה" הוא השורש של העץ[99].
גמזיות- ענפים.
גרופיות- ענפים ומדובר בענף משובח דיו[100], לעומת "גרופית של זית" שהוא משובח[101], הגרופית היא ענף של שקמה[102], או בליטות בבסיס שורשי השקמה, שאין בהם תועלת בשונה מגרופיות של זית שמהם מכינים כלים ומרבים את הזית[103].
את השקמה נהגו לגדוע עד מספר טפחים מעל פני הקרקע וכיסוה בעפר,[105] היו אף שבקעו את הגזע הנותר וממנו צמחו חליפין – בדים חדשים ארוכים וישרים. ענפי השקמה הדקים יותר שימשו בין השאר גם להדליית הגפן.[106]
משך הזמן להתפתחות נאותה של השקמה על מנת שיהיה ניתן לקצצה לצורך קורותיה הוא שבע שנים[107]. על מנת השקמה תתפתח כראוי לאחר הקציצה, בפעם הראשונה יש לקצוצה בגובה ג' טפחים, ובקציצות הבאות יש לקצצה בגובה שני טפחים. [108] ולכסות את הגדם בעפר. [109]
לאחר הקציצה החליקו את הגדם- יצרו משטח אחיד או קצצו את הגזע באופן מדורג- יצירת מעין מדרגות של העץ[110]
במהלך גידולה השתמשו בשקמה גם לצורך הדליית גפנים[111], ואף יתכן כי נקצצו ענפים צעירים לשם כך[112].
שבת- כשאדם קוצץ את השקמה, מלבד הקציצה לצורך הקורות הוא גם גורם לצימוח בעץ- כדי ליצור את הקורות הבאות, ולכן הקוצץ שקמה בשבת מתחייב הן משום קוצר והן משום זורע. בהקצעת ובישור הקורה הוא מתחייב משום מכה בפטיש.[113]
בשמיטה, אין לקצוץ את השקמה באופן רגיל, מכיוון שבקציצה זו גורמים גם להצמחתה, ויש בכך משום איסור זומר[114]. אך עם זאת, ניתן לקצצה בשמיטה בתנאי שמשנים מדרך הקציצה הרגילה בכל שנה: א. ניתן לחפות את הגדם באבנים וקש בלבד, ולא בעפר. ב. יש לשנות מגובה הקציצה הרגיל- פני הקרקע, או גובה עשרה טפחים[115] ג. יש להחליק את הגדם בצורה ישרה, ולא מדורגת.[116]
מותר לשרש בשמיטה את סדן השקמה לצורך שימוש בו, אך אסור לעשות כן לצורך טיוב השדה.[117]
דיני מקח וממכר: בדיני מקח וממכר קיים כלל, שכשאדם מוכר מבנה, שדה, וכדומה, בלא לפרש במפורט מה הוא מוכר, הוא אינו מוכר את כל מה שבאותו מקום, אלא רק את החפצים שאינם חשובים בפני עצמם. אחת ההשלכות לכך היא שכשאדם מוכר שדה, ויש בו שקמה, הוא מוכר רק את בתולת השקמה, ואינו מוכר את סדן השקמה, אלא אם כן הוא ציין במפורש הוא מוכר גם את סדן השקמה[118]
החכרת שדה- כאמור, משך התפתחות של קורות השקמה, הוא שבע שנים, אי לכך, המחכיר שדה למשך זמן קצר יותר אינו יכול להשתמש בקורות השקמה שבשדה זו.[119] נחלקו האמוראים אם בכל זאת החוכר מקבל את שווי השבח שהשקמה התפתחה במשך הזמן שהוא חכר את השדה.[120]
הקדש: לדעת רבי שמעון מי שמקדיש שדה, מקדיש גם את החרוב והשקמה מכיוון שהם יונקים משדה הקדש.[121]
שימוש בעץ לצורך הקרבת קרבנות: עץ השקמה היה בין העצים שהשתמשו בהם לצורך שריפת הקרבנות על המזבח[122]. אך כנראה בגלל צפיפות העצה, עץ השקמה היה נשרף על נקלה ובמהירות[123] ועל כן יש מן התנאים שסבר שקמה פסולה גם לעצי המערכה[124].
ענפי השקמה פסולים לצליית הפסח, שכן מכיוון שיש בהם "קשרים" שחותכים אותם ודרך החתכים יוצאים מים ויש בזה קצת בישול. קשרים אלו קיימים גם ברימון, אך ברימון מדובר בקשרים חלקים אין צורך לחתכם.[125]
רקע: תפרחת השקמה היא פגה- מצעית גדולה ובשרנית דמוית אגס, הנושאת פרחים חד מיניים בצידה הפנימי, בראש הפגה נקב הסגור בקשקשים דרכו נכנסת הצרעה המאביקה (ראה להלן), ללא פעילות הצרעה, הפרחים אינם מאובקים ואינם מייצרים זרעים.
במרחב גידולה הטבעי של השקמה במזרח אפריקה וכן בתימן, השקמה מתרבה באופן מיני וההאבקה מבוססת על פעילות צרעה סימביוטית הנקראת צרטוסולן (Ceratosolen arabicus),[126] צרעה זו חודרת לפגות השקמה ומטילה ביצים בשחלות הפרחים הנקביים ובה בעת מאביקה חלק מהפרחים בעזרת אבקה (תאי מין זכריים) שהביאה איתה מהפגה שבה נולדה. שיטת האבקה זו ייחודית לרוב סוגי הפיקוס ודומה לשיטת ההאבקה בתאנה. צרעה זו איננה קיימת במצרים וישראל ולכן השקמה איננה מייצרת בארץ זרעים ורבייתה אל-מינית בלבד, והיא מתרבה על ידי יחורים.
הפגות מקובצות באשכולות על הגזע ועל ענפים זקנים, כמקובל בהרבה עצים טרופיים. השקמה יכולה להניב עד שבעה מחזורי גידול ופרי בשנה אחת. פרי השקמה שופע, אכיל, אך לא נחשב למשובח.
הבשלת הפרי: על מנת לשפר את איכות היבול נהגו במצרים וישראל לחתוך את פני השטח של הפגות הצעירות או לפצוע אותן[127] על מנת לגרות אותן להפריש את הורמון האתילן (ethylen) שהוא הורמון ההבשלה. פעולה חקלאית זו של חיתוך פני פגות השקמה נקרא, כפי הנראה, במקרא בשם 'בליסה'[128] או 'סיטוף' בספרות חז"ל.[129] חיתוך הפגה ימים אחדים קודם ההבשלה גורם להתפתחותה המהירה בגודל ובמתיקות, ללא הבליסה הפרי המתקבל תפל למדי.[130] היו שנהגו תוך כדי שמרחו אותן בשמן.[131] טכניקה זו הייתה מקובלת כבר במצרים העתיקה כפי שניתן להסיק ממציאתן של פגות מיובשות הנושאות את סימני החיתוך האופייניים באתרים ארכיאולוגיים בני אלפי שנים. עדויות לפעילות זו ניתן למצוא גם בספרות חוקרי הטבע היוונים והרומים.[132] קיימים זנים בהן אין צורך לבצע את פעולת החיתוך ואלו מבשילות היטב גם ללא הסיטוף. פעולה זו דומה לפעולת הנקוב שהייתה נעשית בפגי התאנה.[133]
חוקר הטבע היווני תאופרסטוס (מאה 4 – 3 לפני הספירה) הזכיר את עץ השקמה על פרטיו הידועים שפרטנו לעיל, הוא מפרט את אופן הבליסה והוא מציין כי לאחר ארבעה ימים לאחר הבליסה, הפרי מבשיל.[134] פליניוס (מאה 1 לספירה) מכנה עץ זה 'תאנה מצרית'[135] והוא מסיק כי השקמה יכולה להניב עד 7 יבולים בקיץ אחד. אם לא חותכים או מנקבים את הפרי, הפירות יכולים לנשור בעודם בוסר.[136]
מספר האזכורים של עץ השקמה במקורות חז"ל[137] הוא גבוה בהרבה ממספר האיזכורים במקרא, יתכן כי הדבר נובע מעליה בחשיבותו בתקופה זו,[138] גם התרחבות תפוצתו על פני אזורי ארץ נוספים יכולה להעיד על כך.
פירות השיקמה נקראות 'גמזיות',[139] בנות שקמה.[140] תאיני דולבי"[141] או "דובלי"[142] בערבית השקמים נקראים "חור"[143] ומדובר במין תאנים מדבריים שאינם חשובים.[144] ישנם הסוברים כי ישנם שני מיני שקמה- שקמה ובנות שקמה.[145] או כי השקמה כלל אינה מניבה פרי.[146]
סיטוף ובליסה: הנביא עמוס מציין כי מקצועו היה בליסת שקמים.[147] 'בולס' היא מילה יחידאית במקרא והדעות למשמעותה חלוקות. והכוונה היא שהוא גידל שקמים[148], פוצע את הפרי על מנת שיבשיל,[149] קוטף את הפרי או מערבב את הפרי עם חומרים אחרים להאכלת בקר[150]. או ייבש את פירות השקמה[151]. ניתן להניח כי בליסת השקמים לא הייתה בתקוע ההררית, מאחר ועץ זה סובל מקור בהר הגבוה, ככל הנראה הבליסה הייתה בשפלה או בבקעת הירדן, לשם הגיע עם צאנו ובקרו.[152]
הפירות שסטפו אותם הם פירות שהתבקעו כבר בהיותם על העץ[153], או שאלו פירות שפצעו אותם על מנת שיהיו ראויים לאכילה[154]. או שנראו כאילו נתבקעו בסייף.[155]
מעמדם ההלכתי של הפירות- השקמה נחשבה כאמור לפרי בעל איכות נמוכה, או שלא גדלו את העץ לצורך פירותיו, ולכן פירותיו נחשבים כהפקר[156]. בשל כך, במקרה בו יש ספק אם הפירות עושרו (פירות דמאי) לא גזרו עליהם חובת הפרשה, והם פטורים מהפרשה.[157] עם זאת, יש הסוברים שאם פירות אלו עברו תהליך של "סיטוף"- זירוז ושיפור ההבשלה הם חייבים בהפרשה במקרי ספק[158].
בשל איכותו הנמוכה של הפרי, הכהנים לא רצו לקבל פירות אלו כתרומה.[159]
אין צורך להפריש תרומות ומעשרות מ"חרובי השקמה"[160] מסתבר כי לא מדובר בפרי השקמה, אלא בחרובים הגדלים בשקמונה או שמדובר בצמח השיטה[161].
ערלה: בהלכות ערלה קיים דין והוא שאם העץ ניטע לצורך סייג, אין צורך לנהוג בפירותיו דין ערלה, יש הסוברים שדין זה חל רק בפירות ה"שקמה", "רימין" ו"צלף" מכיוון שאינם פירות חשובים[162].
כלאיים: בנות שקמה הם תאנים המורכבים בערמון[163], או הרכבה חוזרת של תאנה על שקמה[164].
אסור לטעת ירקות בתוך סדן של שקמה[165]. ואף לא לטעת עצים בקירוב לשקמה[166].
גפן המודלה על עץ אחר, יש שסברו שבעץ מאכל מותר לזרוע מתחת לענף אך לא מתחת לגפן, ובאילן סרק אסור לזרוע גם במקום שאין עליו גפן. ושקמה נחשב לעץ סרק אך כל ענף נחשב לעץ בפני עצמו[167]. ויש שסברו שדין השקמה כדין אילן מאכל[168].
שרף השקמה מופיע כדבר שמהווה חציצה בטבילה אך רק כאשר הוא יבש ולא כאשר הוא לח[169]. וכן כדבר המלכלך שניתן לתלות בו כתמים[170], וכפי הנראה הכוונה אינה ל"צמג" (שצבעו בשקמה הוא לבן) אלא למיצוי של קליפת העץ[171].
א. פאהן, אנטומיה של הצמח, תל אביב 1993
אבו חאתם אלסג'סתאני, כאתב אלנח'ל, מהדורת א' אלסאמראאי, בירות 1985.
אבן אלביטאר, אלג'אמע למפרדאת אלאדויה ואלאע'ד'יה, בולק 1874.
אצטח'רי אלאצטח'רי, כתאב אלמסאלב ואלממאלכ. מהדורת De Goeje, ליידן 1967.
אנציקלופדיה לחקלאות, מטעים יערנות הגנת הצומח, חל' ג, תל אביב, תשל"ו, עמ 302 – 303.
אשתורי הפרחי, כפתור ופרח, א"מ לונץ מהדיר, א-ב, ירושלים, תרנ"ז – תרנ"ט.
בגדאדי- עבד אלטיף אלבגדאדי, כאתב אלאפאדה ואלאעתבאר, לונדון, 1965.
גור א', פירות ארץ ישראל- תולדות ומקראות, תל אביב תשל"ד (1974).
גליל י', 'בליסת השיקמים', טבע וארץ ח', תשכ"ו, עמ' 306 – 318, 338 – 355.
גליל י', 'השקמה בתרבות ישראל', טבע וארץ, ח תשכ"ו, עמ' 306 – 320.
גליל י', הפיקוס – עץ בר ועץ נוי, תל אביב, תשמ"ה.
דופור-דרור, ז'.מ. הצמחים הפולשים בישראל, הוצאת העמותה לעידוד וקידום שמיראת הטבע במזרח התיכון (ע"ר), ירושלים, 2010
דינורי, אבו חניפה אל דינורי, כתב אלנבאת, מהדורת לוין, אופסולה 1953, בירות 1974, מהדורת חמידואללה קהיר, 1973.
דמשקי, אל דמשקי, נח'בת אלדהר פי עג'איב אלבר ואלבחר, מהדורת A.F. Mehren, לייפציג, 1923.
טריסטראם ה"ב', מסע בארץ ישראל, תרגם וההדיר ח' בן עמרם, ירושלים תשל"ו.
יאקות, מעג'ם אלבלדאן, לייפציג, 1870.
לפשיץ נ', השקמה בישראל בעת העתיקה, השדה, עב תשנ"ב, עמ' 771 – 772.
זהרי, מ., מגדיר חדש לצמחי ישראל, הוצאת עם-עובד, 1986.
לונדון, עקיבא. 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת בית המשנה והתלמוד, לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית', עבודת דוקטור. אוניברסיטת בר אילן, 2010.
מוקדסי, אלמוקדסי, אחסן אלתקאסים פי מערפת אלאקאלים, מהדורת De Goeje, ליידן, 1906.
עמר ז', גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, ירושלים, תש"ס - 2000.
פיינברון-דותן, נ. ודנין, א., המגדיר לצמחי-בר בארץ ישראל, הוצאת כנה, ירושלים, 1991.
פליקס י', הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 238-239(.
פליקס י', כלאי זרעים והרכבה, תשכ"ז.
פליקס י', החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד, ירושלים תל-אביב, תש"ן (1990).
פליקס, יהודה. עצי פרי למיניהם. תל אביב 1994, עמ' 229 – 233.
קליין ש', תולדות הישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב, תרצ"ה.
שמידע, א. ודרום, ד., מדריך העצים והשיחים בישראל, בית הוצאה כתר, ירושלים, 1992
תאריח' ע' אלערף, תאריח' ע'זה, ירושלים 1943.
Dioscrides, tr. R.T. Gunther, The Greek Herbat of Dioscrides, New York, 1959.
Loew, I,. Die Flora Der Juden, I.- IV, Hildesheim. 1924-1934.
Pliny, Gaius Secundes. Natural History (N.H. XIV. XIX. 102-104), trans. H. Rackaman. London 1938.
Theophrastus, Tyrtamus. Historia Plantarum, Trans. Sir A. Hort. London 1961.
Zohary D. and Hopf M., Domestication of Plants in the Old World. 2000, pp. 164-165.
[1] התאנה נמנית גם היא במשפחה זו, במשפחת התותיים ישנם בארץ 4 מינים. תות, פיקוס השקמה, פיקוס התאנה (עיין ערך תאנה) ופיקוס בת שקמה Ficus palmata צמח שכמעט ונכחד מהארץ, ישנם מעט פרטים שלו באיזור אילת, באזורנו הצמח נפוץ בסיני ובמצרים, מדובר בעץ מדברי קטן נשיר חורף בעל קליפת גזע בהירה, העלים בעלי 3 אונות או חסרי אונות ומשוננים בשפתם, דומה לתאנה.
[2] אנציקלופדיה לחקלאות, חלק ג, 222.
[3] אתר צמח השדה: http://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=119 ראה להלן.
[4] פליקס, 1994, 167.
[5] מדרש בראשית רבה, יב ו.
[6] במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה יג.
[7] בראשית רבה יב ו, במדבר רבה יג יב, רות רבה (לרנר) פרשה ח. ילקוט שמעוני בראשית יח רות תרט.
[8] Zohary 130.
[9] תוספתא, עבודה זרה ו, ח.
[10] בעיר תל אביב ניתן לראות עצי שיקמה מרשימים המניבים פירות רבים.
[11] חסרי זרעים, הפירות מתפתחים ללא הפריה.
[12] משה רענן, פורטל הדף היומי, ערך 'שיקמים'.
[13] על פי פרופסור אבינועם דנין אתר צמחיית ישראל ברשת, http://flora.org.il/books/plant-stories/9-trees-i-loved /שימושי צמחים.
[14] Zohary 130 ככל הנראה בסוף תקופה הכלקוליתית או בראשית הכנענית הקדומה.
[15] 15.13
[16] משה רענן, פורטל הדף היומי, ערך 'שקמים'.
[17] משה רענן, פורטל הדף היומי, ערך 'שקמה'.
[18] Zohary 130.
[19] עמר, 2000, 194.
[20] אתר צמח השדה: http://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=119
[21] לעף, פלורה א, 274 – 280; פליקס עולם הצומח המקראי, 52 – 55.
[22] אבינועם דנין: http://flora.org.il/books/plant-stories/9-trees-i-loved/ שימושי צמחים
[23] מלכים א, י, כז דברי הימים ב', א, טו דברי הימים ב' ט, כז.
[24] הן לפירותיה והן לקורותיה.
[25] דברי הימים א כז כח.
[26] מלכ"א י כז, ישעיהו פ"ט פ"ט, תוספתא ב"מ ח ב, בבלי ב"מ קיז ע"ב.
[27] פחות מ-10 פעמים.
[28] ראו לונדון, 2010, 345 – 346.
[29] תהלים עח 47.
[30] פליקס, 1994, 162.
[31] שם.
[32] במדרש תהלים (בובר) מזמור קה נאמר שבגלל שהשקמה היא עץ עבה הוא לא נהרס בברד.
[33] תוספתא, שביעית (ליברמן) פרק ז הי"א, ירושלמי שביעית ט, ב.
[34] בבלי פסחים נו-נז.
[35] משנה, שביעית פ"ט מ"ב.
[36] ראה רש"י פסחים נג, א שכתב שהגידול המיטבי שלה הוא בשפלה, אך קיומם בשטח מסוים אינו מלמד בהכרח על היות האזור מוגדר כשפלה.
[37] דברי הימים ב כח, יח.
[38] בבלי, תענית כא, א; ברכות ס, א; תוספתא שבועות א, ו.
[39] תוספתא פסחים פ"ב הי"ט, ממקור זה ניתן להסביר כי אלו הם ענפים צעירים, ראו פליקס, 1994, 164.
[40] כך הסביר ר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטא, זרעים עמ' 361.
[41] תופעה אופיינית לעצים טרופיים שהחרוב והשקמה נמנים עליהם.
[42] תוספתא פסחים ב, יט.
[43] נזכרו "רימי שקמונה" משנה דמאי א, א, יתכן כי הפרי נקרא כך אגב עצי השקמים שהיו פזורים לאורף חופה של הארץ.
[44] כנראה משום כך במקומות רבים בחז"ל השקמה והחרוב מופיעים כזוג: משנה מסכת בבא בתרא פרק ב משנה ז, יא, יג, פ"ד מ"ט, תוספתא שביעית פ"ג הי"ז, מנחות פרק ט הלכה יד. בבלי מסכת פסחים נו ע"א, עד ע"ב, תמיד כט ע"ב, ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב, תענית פ"א ה"ג, ע"ז פ"ג ה"ה, בראשית רבה יג יז, יח א, שמות רבה ב ה, שיר השירים רבה ג ב, קהלת רבה ז ג.
ראה עוד עצי פרי למיניהם, יהודה פליקס, ע' 205, רענן (https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=7908).
[45] על פי עמר, 2000, 194 – 201.
[46] דוגמא: תוספתא, תרומות, פ"ה ה"ז; פסחים פ"ב הי"ט.
[47] הרמב"ם בפרוש המשניות, למשנת דמאי פ"א ה"א; 'המאסף' ערך 'בנות שקמה'.
[48] ממצאים בוטניים נמצאו בתקופה זו בניצנה ובאתרים נוספים במישור בנגב (קולט, עמ' 53).
[49] אבו חאתם, אלבסתי, עמ' 430.
[50] אצטחרי, עמ' 58; מוקדסי, עמ' 181.
[51] מוקדסי, עמ' 44, 174.
[52] יאקות, ב, עמ' 796.
[53] ראו פרוט לעיל בפיסקה העוסקת בזני העבר.
[54] דינורי (מהדורת לוין) עמ' 70 – 71; תוספתא פסחים פ"ב הי"ט.
[55] רב האי גאון, בפרושו למילה 'בולס שקמים' (עמוס פ"ז 14), מפרש כך, עמ' 939 – 1038.
[56] מוקדסי, עמ' 163.
[57] ערוך, זרעים, עמ' 44.
[58] רהריכט, תעודה 1114, עמ' 292.
[59] בגדאדי, עמ' 36 – 38.
[60] סוריאנו, עמ' 223.
[61] דמשקי, עמ' 207.
[62] אלמוני צרפתי, עמ' 67
[63] פרסקובלדי, עמ' 62.
[64] לדוגמא: מנדוויל , עמ' 36.
[65] אשתורי הפרחי, עמ' תקכז.
[66] אלביטאר, א, עמ' 167.
[67] טריסטרם, עמ' 165, 380.
[68] לפני כמאתיים שנה העבירו ארון כזה מבית הכנסת בעזה לבית הכנסת אברהם אבינו אשר בחברון (פיקרפלד, 63, 65).
[69] גליל, השקמה, עמ' 352 – 355.
[70] קליין, עמ' 28; לעף, פלורה א, עמ' 280; עמר, 2000, 196.
[71] אבן אלביטאר, א, עמ' 167.
[72] תאריח' עזה, עמ' 287.
[73] גליל, הפיקוס, עמ' 74 – 76; שם, השקמה, עמ' 352 – 355.
[74] משה רענן, פורטל הדף היומי, ערך 'שקמים'.
[75] בבראשית רבה פרשה יג סימן יז, ובירושלמי ברכות פרק ט ה"ב, תענית פ"א ה"ג, וע"ז פ"ג ה"ה נאמר שעל מנת ששורשי השקמה יוכלו לשתות "אחת לשלשים יום תהום עולה ומשקה אותו".
[76] בבלי, בבא מציעא קי"ז ע"א.
[77] בבלי ב"ב כה, ב.
[78] רש"י ערכין יד, א.
[79] ולכן צריך להרחיקו מן העיר יותר מאשר רוב עצים, משנה ב"ב פ"ב מ"ז וכפי שביארו שם רש"י ורע"ב.
[80] ומשום כך אם נוטה לתוך שדה חבירו צריך לקצוץ את כל היוצא משדהו, משנה ב"ב פ"ב משנה יג.
רענן (https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=3091) מבאר שהטעם שצריך לקצוץ חרוב ושקמה יותר מאשר שאר אילנות הוא משום שהם ירוקי עד, ומצלים גם בחורף. וראה עוד בדבריו בhttps://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=2524
[81] משנה ב"ב ב, יג.
[82] בבלי ב"ב כד, ב, ראה רש"י במקום שכתב שהדבר נדרש בשל היות החרוב והשקמה עצים בעלי ענפים מרובים.
[83] משנה, בבא מציעא ט, ט.
[84] המשקל שהיו קורות השקמה יכולות לשאת לא היה גבוה כעץ הארז והברוש, על כן עשו בו שימוש לחללים קטנים יותר.
[85] פאהן, 421.
[86] פליקס, 1994, 165.
[87] אתר צמח השדה: http://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=119
[88] משה רענן, פורטל הדף היומי, ערך 'שקמים', ראה פאהן עמ' 428.
[89] ליפשיץ, השקמה, עמ' 72.
[90] משנה ב"ב ה, ו, ולכן בדיני מקח וממכר אם החליפו בין מינים אלו הן הקונה והן המוכר יכולים לחזור בהם.
[91] בבלי, בבא מציעא, קיז, ב, ראה רש"י במקום, וראה תוספתא ב"מ (ליברמן) ח, לב.
[92] רש"י ב"מ קיז, ב, רבי ברוך הספרדי ב"מ קיז, א.
[93] תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) יג, כ.
[94] בבלי פסחים נו, א.
[95] בבלי בבא בתרא פט ע"ב, רמב"ם הלכות גניבה פ"ח ה"ה, שו"ע חו"מ רלא ה.
[96] פאהן, 67.
[97] בבלי נידה ח, ב, תוספתא שביעית (ליברמן) ג, טו: "בתולת אדם, בתולת אדמה, בתולת אילן, בתולת אדם - כל שלא נבעלה מימיה. בתולת אדמה - כל שלא נעבדה מימיה... בתולת אילן - כל שלא נקצצה מימיה."
[98] בבלי, בבא בתרא ע ע"א רש"י פסחים נה ע"ב ד"ה מתירין גמזיות, וערכין יד ע"א ד"ה "אלא חרוב המורכב וסדן השקמה", אור זרוע הלכות כלאים סימן רסא. ר"ש ורא"ש כלאים פ"א מ"ח.
ראה פסיקתא רבתי א, שם נקרא העץ (בדרשה המקבילה לבראשית רבה יב ו שהוזכרה לעיל) "עץ הסדן".
[99] רימב"ץ כלאים פ"א מ"ח, ערוך ערך סדן (הראשון) הובא גם באו"ז שם.
[100] ראה בראשית רבה כה ג, מ ג, סד ב, רות רבה א ד, ירושלמי ע"ז פ"ב ה"א מדרש שמואל (בובר) פרשה כח סימן ג "שאול גרופית של שקמה היה". ובתנחומא בחוקותי ה (ותנחומא בובר ז) ובראשית רבתי ויצא (כח כ) ביחס ליפתח.
[101] רות רבה שם.
[102] מהרז"ו בבראשית רבה שם, וראה משנה כלים יב ח שם נזכר "גרופית של זית" וביארו המפרשים שזהו ענף של זית.
[103] פליקס, עצי פרי למיניהם ע' 165.
[104] ראו הרחבה: משה רענן, פורטל הדף היומי, ערך 'שקמים'.
[105] משנה, שביעית פ"א מ"ה; תוספתא פ"ג הי"ד; ירושלמי פ"ד ה"ד ה"ה, לה ע"ב; בבלי בבא בתרא פ"ב.
[106] תוספתא, בבא בתרא פ"ג ה"ו.
[107] משנה ב"מ פ"ט מ"ט, רש"י פסחים נה ע"ב ד"ה מתירין גמזיות.
[108] בבלי ב"ב פ, ב; תענית כה, ב.
[109] משנה, שביעית פ"ד מ"ה.
[110] תוספתא, שביעית, ג, יד, ראה ע. לעף צמחיית היהודית כרך א עמ' 274.
[111] ראו למשל משנה, כלאיים פ"ו מ"ה; תוספתא כלאיים פ"ד ה"ז; ירושלמי פ"ו ה"ה.
[112] תוספתא, בבא בתרא (ליברמן) פ"ג הלכה ו'.
[113] ירושלמי שבת ז, ב.
[114] משנה שביעית ד, ה, רמב"ם שמיטה ויובל א, כא, ועיין תוספתא שביעית (ליברמן) ג, יד ויז.
[115] משנה, שביעית פ"ד מ"ה.
[116] תוספתא, שביעית, ג, יד, הקוצץ קורה של שקמה הרי זה לא יחליק ולא ידריג אלא מכוין כדי שתהא קיצתה שוה ר' יהודה או' מקום שנהגו לדריג יחליק לחליק ידריג הרי זה מגביה טפח וקוצץ"
[117] תוספתא שביעית (ליברמן) ג, יז.
[118] משנה ב"ב ד ח- ט, ראה בבלי ב"ב סט, א; עב, ב, ותוספתא ב"ב (ליברמן) ג, ו..
[119] תוספתא ב"מ (ליברמן) ט, לא.
[120] בבלי ב"מ קט, א, ראה רש"י במקום.
[121] תוספתא ב"ב (ליברמן) ג, ז , ראה ירושלמי ב"ב ד, ח שגורסים אחרת בדברי רבי שמעון.
[122] בבלי תמיד כט, ב ראה תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) ט, יד שמשמע ממנה שהשקמה היתה פסולה לשמוש במזבח. "כל העצים כשרים לגבי מזבח חוץ משל זית ושל גפן ר' אלעזר מוסיף חמשה עצים פסולין אף של שקמה ושל חרוב ושל דקל ושל מייש ושל אלן ושל סתירה מכל מקום הרי אלו פסולין"...
[123] בבלי, תמיד כט ע"ב.
[124] דעת ר' אליעזר בספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשה ד, תוספתא מנחות פ"ט הי"ד, בבלי תמיד כט ע"ב, וילקוט שמעוני ויקרא רמז תמד.
[125] בבלי פסחים עד, א, ראה שם ברש"י.
[126] להרחבה לדרכי האבקת השקמה ראה: האבקה בראי ישראלי שקמה דן איזיקוביץ ואמוץ דפני, באתר צמח השדה:
: https://www.wildflowers.co.il/hebrew/ReadMore.asp?ID=804 וכן כאן: https://www.kalanit.org.il/%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%96%D7%A8%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A4%D7%92%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%A7%D7%9E%D7%94-%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%92%D7%9F-%D7%94/
[127] על פי הוולגטה ותרגומי השבעים מדובר בפציעת הפירות.
[128] עמוס, ז, יד.
[129] משנה, דמאי א, א.
[130] גליל, תשכ"ו, 306 – 318, 338 – 355.
[131] כדוגמת התאנה: משנה, שביעית פ"ב מ"ה.
[132] לדוגמא ראו: תאופרסטוס: Historia Plantarum, 4, 2; ; פליניוס: Naturalis Historiy, 3:7, 14 45.
[133] משנה שביעית ב, ה, פליקס, 1994, 161.
[134] היסטוריה פלנטריום, 4, 2. Historia Plantarum, 4, 2;
[135] אף היא ממשפחת הפיקוסיים, וכמו כן השקמה הייתה נפוצה מאוד במצרים.
[136] Naturalis Historiy, 3:7, 14 45.
[137] למעלה מ-150 איזכורים.
[138] ראו לונדון, 2010, 345 – 346.
[139] ר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטה זרעים ע' 361, ולמד כך גם מהכפתור ופרח פרק לז שזיהה את בנות השקמה "אל גמיז", וכן ביארו גם רס"ג ואבן גאנח, וראה גם בראב"ע בעמוס ז יד, ובדומה לזה השם בערבית, וביאר שנקראים כך משום שהפרי גדל גם על הגזע.
[140] דמאי א, א, בבלי, ברכות מ ע"א. ראו פליקס כלאי זרעים והרכבה עמ' 11.
[141] ר"ש דמאי א, א, ריבמ"ץ דמאי א, א.
[142] בבלי ברכות מ ע"ב.
[143] רבינו ברוך הספרדי ב"מ קיז, א.
[144] ערוך ערך דבל
[145] תוספות יום טוב דמאי א, א.
[146] רש"י פסחים נג, א.
[147] עמוס ז, יד
[148] תרגום יונתן ומלבי"ם. "בולס" – בולש, בודק כיצד לגדלם בצורה טובה (רש"י רד"ק ומלבי"ם).
[149] על פי תרגום השבעים.
[150] רד"ק, מצודת דוד.
[151] ראב"ע (בפסוק טו).
[152] בבלי נדרים לח, א, פליקס, 1994, 161.
[153] ריבמ"ץ ר"ש רא"ש ורע"ב שם, והרמב"ם לא הזכיר שהביקוע נעשה על העץ.
[154] פליקס, רענן (https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=30874).
[155] מלאכת שלמה דמאי א, א בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל דקרי להו הכי משום שנראין שנתבקעו בסייף ע"כ:
[156] בירושלמי דמאי א, א, הובאו שני טעמים; פירות שאינם חשובים או שפירות שאדם מפקירם בוודאות, ראה רמב"ם פיה"מ דמאי א א וענין הקלים, שביאר את הספק.
[157] משנה דמאי א, א, רמב"ם מעשר יג, א.
[158] דעת רבי יהודה במשנה דמאי א, א.
[159] תוספתא תרומות ה, ה- ו.
[160] ספרי דברים פרשת ראה פיסקא קה, ספרא בחוקותי פרשה ה פרק יב אות ט.
[161] ראה ש. קליין ארץ הגליל עמ' 61 , ז. עמר, חרוב, בתוך הצומח והחי במשנת הרמב"ם, ע' ליבנר, "חרובי שקמה, חרובי צלמונה וחרובי גדורה: בין גאוגרפיה לבוטניקה", קתדרה, 109 (תשס"ד), עמ' 184-183.
[162] דעת רבי שמעון בירושלמי ערלה א, א.
[163] רימב"ץ, ר"ש, רא"ש, רע"ב, תפארת ישראל בדמאי פ"א מ"א, על פי הגמרא בברכות מ ע"ב המזהה את הפרי כ"דולבי", בשילוב עם אונקלוס המתרגם "ערמון" (בראשית ל לז) "דדלוב", והגמרא בראש השנה כג ע"א המזהה ערמון כדולבי, ראה פליקס, עצי פרי למיניהם ע' 164 שכתב שהרכבה זו אינה ברורה מבחינה מקצועית.
[164] ראה ריבמ"ץ דמאי א, א שכתב שהפירות נקראים "סיקומורי" כשם הלועזי של השקמה: Ficus sycomorus והפירות נקראין בלעז סיקומורי, כלומר הֶלְחֵם של שתי מילים סיקא- תאינין, מורי- תותים.
[165] משנה מסכת כלאים פרק א מ"ח, רמב"ם כלאים ב יא, בשו"ע יו"ד רצז י. ועיין לעיל בביאור "סדן" וראה ארץ חמדה ע' רעד-רעה.
[166] בתוספתא (כלאים פרק א הלכה י) נאמר שאסור לטעת שרביט ועוקצין של רימון בצד סדן של שקמה, ולא לתת זמורה בין הקורות.
פליקס (עצי פרי למיניהם ע' 137) מסביר שמדובר על נטיעה על גבי עפר שכיסו בו שקמה כרותה, והעפר המלוחלח משרף השקמה מסייע להשתרשות הרימון.
[167] משנה כלאים ו ד, על פי מה שביארו רימב"ץ ר"ש ורע"ב על פי התוספתא (פ"ד ה"ז).
שזה משום שכל קורה נחשבת לאילן בפני עצמו, והרמב"ם מבאר משום שהיא נחשבת לאילן מאכל, אך אף על פי כן מתחת לאותה קורה אסור.
[168] הרמב"ם בפירוש המשניות כתב ששקמה נחשבת לאילן מאכל, ובתויו"ט ביאר כך את שיטתו על פי דבריו בהלכות כלאיים פ"ו הי"ב.
[169] תוספתא מקוואות פרק ו הלכה ט, רמב"ם הלכות מקוואות פ"ב ה"ב, שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדה סימן קצח סעיף טו
[170] תוספתא מסכת נדה (צוקרמאנדל) פרק ו הלכה יז, תלמוד בבלי מסכת נדה דף כ ע"א ודף נח ע"ב.
[171] רענן (https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=39167) על פי תוספות שבת כג ע"ב ד"ה כל, ומרדכי גיטין סימן שלט שמבארים שגם "לחלולחית של אילן" נקרא שרף.
שבי דרום, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
