ביכורי כל אשר בארצם

שלושה דברים קראה התורה ביכורים:

א. עומר :"ואם תקריב מנחתביכוריםלה', אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת ביכוריך" (ויקרא ב, יד).

ב. שתי הלחם :"ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שתי עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפינהביכוריםלה'" (ויקרא כג, יז).

ג. שבעת המינים :"ראשיתביכוריאדמתך תביא בית ה' אלוקיך" (שמות כג, יט; לד, כו).

העומר מובא בט"ז בניסן במקדש, ומתיר את החדש במדינה (מ' מנחות י, ב- ו), והוא בא מהשעורים המובחרים של ארץ ישראל (שם ח, א).

שתי הלחם היו מובאים במקדש בחג השבועות, ומתירים את החדש במקדש (מ' מנחות י, ו), מהחיטים המובחרים של ארץ ישראל (מ' מנחות ח, א). חג השבועות נקרא יום הביכורים בשל שתי הלחם הקרבים ביום זה. "בחג הקציר ביכורי מעשיך" (שמות כג, טז), "וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים" (שמות לד, כב) "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעותיכם" (במדבר כח, כו). רש"י בכל המקורות הללו מצין שהכונה לשתי הלחם. 

שבעת המינים היו באים משבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל, מעצרת עד חנוכה. תקופה בת חצי שנה, העונה החקלאית של שבעת המינים. בתקופת חג שבועות יש בשדות חיטים ושעורים, בקיץ גדלים גפן תאנה ורימון, ומתשרי עד חנוכה התמר והזית.

העומר ושתי הלחם אילו הם מנחות חובה של ציבור, ובשל כך היה העומר נקצר ומובא אף בשבת, וכן שתי הלחם. ביכורי שבעת המינים אילו הם ביכורי יחיד, ואין מביאים ביכורי יחיד בשבת וביום טוב, וכיון שכך לא היו מביאים ביכורי יחיד בחג השבועות. כאמור, חג השבועות הוא יום הביכורים בשל שתי הלחם הנקראים ביכורים. 

העומר ושתי הלחם עבודתם במקדש ע"י הכהנים בזמן קבוע, בעוד שביכורי יחיד של שבעת המינים שותפים בהם כל מי שבבעלותו מפירות שבעת המינים. הוא היה מביא את הפירות למקדש, מניפם עם הכהן, וקורא פסוקי הודיה לה' על הארץ ועל פירותיה.

מעלין את הביכורים

עם חורבן בית המקדש, נפסק מהאומה קשר חי וישיר עם בורא עולם. מצוות רבות לא מתקיימות על ידינו, בשל חסרון המקדש, ובתוכם גם מצות הביכורים: 

אמרה כנסת ישראל: לשעבר הייתי עולה לפעמי רגלים וסלי ביכורים על ראשי, המשכימים היו אומרים: 'קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו' (ירמיה לא, ו). בדרכים היו אומרים: 'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך' (תהלים קכב, א). בירושלים היו אומרים: 'עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים' (תהלים קכב, ב). בהר הבית היו אומרים: 'הללו אל בקדשו' (תהלים קנ, א). בעזרה היו אומרים: 'כל הנשמה תהלל יה' (תהלים קנ, ו). ועכשיו: 'אדדם עד בית אלקים' (תהלים מב, ה). דמומה סלקא ודמומה נחתא. (איכה רבה (בובר) פרשה א ד"ה אלה אזכרה ואשפכה).

משכימים קום, עולים בדרכים, שמחים בבנינה של ירושלים, מהללים בהר הבית, וכשמגיעים לשיא, לעזרה: כל הנשמה מהללת.

 כל זה איננו כבר שנים רבות, וגדול כים שברנו.

לאחר אלפיים שנות ניתוק קשות וארוכות, בהם נרקבנו בגלויות השונות, הננו מתחילים לשוב לארצנו, לקומם מחדש את גווה של אומתנו. הגלויות השונות שבות ומתקבצות בארץ, והארץ מאירה לנו פנים. בניה - בוניה, מפריחים את השממה, זורעים ונוטעים, משכללים ויוצרים, וזרימת החיים של הארץ, שבה לאט לאט לאיתנה. ארץ ישראל נותנת לנו את פירותיה בעין יפה. פירותיה החומריים והרוחניים. עם ישראל חזר להיות הריבון על הארץ, לאחר נתק של שנים רבות. כנהר שהיה יבש שנים רבות בשל בצורת, והתברך לאחר זמן רב, בשנים משופעות בגשמים, והמים שוב שוצפים וקוצפים, והעצים והצמחים מסביב פורחים כבראשונה. קמעא קמעא, עם סיבוכים ועיכובים מבית ומחוץ, בנין עקבי ומיוצב.

תהליך שיבת עם ישראל לארץ הוא בעיצומו, ויש להציב את החזיון השלם:

הנה החזיון מתיצב לפנינו, והננו מתמלאים רוח שירה רוממה, בתעופת נשרים, לעומת האורה של הימים המאושרים, המחכים לאומתנו על אדמתנו הברוכה. הנה המקדש על מכונו, לגאון ולכבוד לכל הגוים והממלכות, והנה אנו נושאים ברנה אלומות ארץ חמדתנו, באים ברוח מלא חפש אמתי ובטחה טהורה אל הגרן והיקב, המלאים בר ויין, ולבנו שמח על טוב ארץ חמדה, והנה לפנינו מופיעים כהנים אנשי קדש, משרתי מקדש ד' אלהי ישראל, לבם מלא אהבה וחסד, רוח הקדש שפוך על פניהם, וזוכרים אנו את כל רוממות רגשי הקדש, אשר מלאנו בעת ראינו את פניהם בעלותנו לרגל, בראותנו אותם בעמדם לשרת בקדש בתוך מקדשנו, גאון עוזנו ומחמד עינינו, כמה נהדרים ונעימים הם לנו. ועתה הנה גרננו המלא ברכת ה' מארץ חמדה זאת אשר הנחילנו מאבותינו וחלקי האנשים הללו, אנשי הרוח, אתנו הם. מאושרים אנו לתן להם את תרומתם בשמחה, מוצאים אנחנו בקרבנו רגש מרומם, ועולים יחד עם התרומה אל אותו הגבה הרוחני ששם אנשי קדש הללו מתעלים, ונפשנו רוויה ממגד שמים. והנה הלויים, אלה הטובים והענוגים, אשר לקחו לבבנו בנעם זמרתם בקדש, בהתקדש חג, כאשר עלינו לראות בהדרת כבוד מקדש אל בירושלים, לראות את פני האדון ד' אלהי ישראל. פניהם הצוהלים ועדינים מזכירים לנו את זמרתם קדש, ואנחנו מתעדנים בנחלי עדנים רוחניים, ונותנים להם בלב מלא שמחה ואושר את חלקם, את המעשר. עוד נתראה בהר ד' במועד הקרוב, ומה ירחב לבבנו לראות אלה כהני ד' ולוייו בעבודת קדשם ובשירת עוזם. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' אלקיו (הראי"ה קוק, עולת ראיה חלק א עמ' שנד - שנה).

הביכורים אף הם נקראים תרומה (דברים יב, יז; ספרי דברים פיסקא עב ויבמות עג ע"ב, ועוד), והחזיון הוא אף על הבאת הבכורים למקדש.

מצות הבאת ביכורים נוהגת אך ורק כשבית המקדש קיים, אך יש להתכונן לקראת הזמן בו נתחייב במצות הביכורים בשלמותה. המצוה, ההלכות והרעיונות העמוקים שבה.

א"ל הקב"ה למשה, אמור להם לישראל כשתכנסו לארץ ישראל אני מחזיר לכם את כל הטובה, שנאמר כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו' ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון וגו' ארץ אשר לא במסכנות וגו' (דברים ח). (מדרש תנחומא [בובר] פרשת קדושים סימן ז).

ביכורי הארץ

מכון 'התורה והארץ' בכפר דרום שבגוש קטיף, עוסק בעיקרו במחקר וביישום סוגיות ושאלות שונות הקשורות למצוות התלויות בארץ- שמיטה, כלאים, ערלה, תרומות ומעשרות עוד. עם זאת, יש ערך רב בעיסוק במצוות שאין אנו מקיימים אותה בימינו בעיקר בשל חסרון המקדש.

בשלהי שנת השמיטה תשס"א הוציא מכון 'התורה והארץ' שבגוש קטיף את ספר הקהל, ובו אוסף מאמרים של רבנים וחוקרים תורניים העוסקים במצות הקהל. מצות הקהל מתקיימת בסוכות של מוצאי שנת השמיטה, בבא כל ישראל אנשים נשים טף וגרים, למקום אשר יבחר ה', והמלך קורא פרשיות מספר דברים בפני העם. מעמד הקהל היא פיסגה רוחנית גבוהה עם סיומה של שנת שמיטה הבאה לאחר שש שנות עבודה בשדה, ולקראת שש שנים חדשות המתחילות עתה. המגמה בהוצאת ספר הקהל היתה לעורר את הכמיהה החשק והרצון לקיימה בשלמות ובהידור לכשיבנה בית המקדש בימינו. בסייעתא דשמיא, הספר התקבל בשמחה ע"י הציבור וזכה לתפוצה רחבה.

 ההתעניינות הגדולה בספר שעוסק במצוה שאיננה מקוימת לעת עתה על ידינו, עורה ועודדה את רבני מכון התורה והארץ, להמשיך ולהוציא יחד עם רבנים וחוקרים נוספים, ספר העוסק במצות הביכורים. 

מצות הביכורים מתקיימת רק כשבית המקדש קיים. היא נוהגת בשבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל אותם יש להביא למקדש, להניפם עם הכהן, ולקרוא פסוקי הודיה לה' על הארץ ופירותיה. שם הספר: ביכורי הארץ, מבטא את אופיה המיוחד של מצות הביכורים. פירות הארץ, שיש בהם קדושת בכורה במקדש. חיבור בין החקלאי, איש האדמה לבין הכהנים שבבית המקדש.

העמדת המקדש במרכז האומה, כשתוצרת הארץ מונפת ומתברכת בה.

עבודת האדמה היא לא רק צורך ואמצעי קיומי, כי אם ערך לאומי, ביטוי מקודש לאחיזתנו בארץ, בפיתוחה ובהפרחתה. "הביכורים הם המורים על החבה היתירה הנודעת ליסוד עבודת האדמה לאומה הישראלית" (הראי"ה קוק, עין איה ביכורים). מביאי הביכורים היו עולים ומתעלים בקדש.