להתנער, להתרומם ולהרים

עת להתעורר

תקופת החורף אינה רק משפיעה בתחום הטבעי, אלא בנפש של האומה. כמו גם בחיי הפרט והמשפחה, הקהילה והציבור – יש תקופה של תרדמה המלווה בשלכת, העלים המבטאים את כוח הצמיחה והשפעותיו – נושרים.

לעומת זאת – "ענה דוד ואמר לי... קומי... צאי..." – כמגילת קדש הקדשים נאמר לעצמנו, כפי הצעקה האלוקית- לקום ולצאת, להתנער, להפסיק את התנומה הארוכה מדי, כי הסתיו חלף... הניצנים נראו בארץ".

הקולות שעלינו לשמוע הם "קול התור", שמבטא לפי חז"ל את התחנות השונות בהופעת גאולתם של ישראל לאורך הדורות. (מ"ר, שיה"ש ב')

בלי לדלג מעל הצורך לאסוף כוחות ולצבור כקפיץ דרוך את האנרגיה הנדרשת לשרות מהלך הגאולה עם כל תעצומות הנפש- אל לנו להישאר תקועים בדריכות ובאסוף הכוחות ובפריצתם החיובית אל הפועל. כפי שלמדנו מתורת הגר"א ותלמידיו ב"קול התור" על בוא עתה של התעוררות מלמטה, כחלק מהותי ובלתי נפרד מצמיחת גאולתנו.

ומי מעכב?!

בגאוותי, בשטחיותי, בעצלותי – יש לי רשימות רבות וארוכות של מעכבי הגאולה, חוץ כמובן ממני, ואחד הגורמים לעיכוב הגאולה בא מחדירתו של אוויר קר אירופאי – אמריקאי-ערבי לאזורנו. זהו שרשו של עמלק – (כפי העולה מתיקוני הזוהר ממקורות שהביאם בספר קול התור ע"פ דרכו של רבנו הגר"א מוילנא) – להטיל מידות מקולקלות בישראל. ובכללן – כעס,  קטרוג, פחד ו... ייאוש.

אם הייתי יודע כי מגלגלים חובה ע"י חייב, ותופעת הייאוש האמורה להתרחש לפי חז"ל בחבלי משיח, תתחזק על ידי אנשים כמוני – אולי היה נפתח לבבי?! אולי הייתי מתעורר?!

להתרומם

אם רוצה אני להיות מה"מגלגלים זכות ע"י זכאי", אולי צריך לשנות את מבטי, את גישתי, את סדרי עדיפויותיי, אולי אצטרך להתרומם מקטנות של עכשוויות ורווחיות ועצלות, אולי אצטרך להבחן במבחן ההשקעה שלי ולהפסיק לבחון אחרים במבחן התוצאות?!

זאת ועוד, הייסורים הפוקדים את עולמנו בכלל ובפרט, אינם מאפשרים להישאר בקטנות. הרי אותה נבואת זכריה- "והשלישית יוותר בה"- הן בדברי חז"ל על הגאולה השלישית שהיא ללא הפסק ואיננה הפיכה, והן בדברי ראשונים בעניין הצדיקים- ממשיכה ברצף אל "והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב". את הבחינה הזאת, את הניקוי, את הזיכוך, כולנו יכולים לעבור, אל הגובה הזה- כולנו יכולים להתרומם!

להקשיב יחד

גם הנביא מלאכי בבואו להכיננו לאתגרי חבלי משיח ולקשייהם, מציב רף גבוה להתרומם אליו. "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו". הקשבה לזולת אינה פוגמת בייחודיות אלא אדרבה, מעצימה אותה. ממש כמו "זכו דברי תורה ביניהם" בפרקי אבות, שרק אז שכינה עמנו.

ואם אכן מלאכת ההקשבה אמיתית וכנה היא, אזי אפשר מתוך כך גם לחבר כוחות, להפרות אלו את אלו, להתרכז במשימות ובהיבטים ענייניים, ולא חלילה במשקעי שווא ובמקסמי פרטיות אנוכית כולאת ומדכאת את הנפש היהודי ההומייה לגאולת הכלל באמת.

להרים

מבשרת ציון עולה על הר גבוה, מתרוממת, צמאה למשמעות, לבירור פנימי, להתגלות גבורתה המחודשת, שבעה מאשליות של מנוחת שקר, ורוצה בכל מאודה הפנימי- להיות ישרה ונקייה ללא שחיתות, ללא שעבוד אלילי למושגי עשירון עליון, מרכז ופריפריה. על כן, חוברת היא מבשרת ציון אל מבשרת ירושלים. זו אשר צריכה להרים בכח קולה.

לא הרמה של קול במובן הכוחני, אלא איכות של גובה מוסרי, רוחני, לאומי ותורני.

לא עוד קטלוגים וקטרוגים בין מחנות וזרמים ודמויות ודעות, לא עוד שותפות אפילו בשתיקה עם סימני הגאולה של סוף מסכת כתובות על בן דוד שבא כשיש קטגוריה בת"ח. לא עוד אדישות והשארות בד' אמותי הפרטיות, המשפחתיות, המרחביות, הקהילתיות. אלא- לפרוץ לרשות הרבים. לפרוץ לנפש, ללבבות, לתודעה, להרגלי החיים, לדפוסי המחשבה, לקיפאון ההרגשה ולנערם ניעור חדש ומקדש.

בעת הזאת מתבקש להרים את דגל ציון וירושלים, לצקת בתוכו את התוכן הבהיר והמורכב והכולל גם יחד של תורת ארץ ישראל הגואלת מבתי מדרשות של רבותינו זצ"ל, מרן הראי"ה מרן הרצ"יה קוק ומרן הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל וכל ממשיכי דרכו באמת.

תורה זאת, תורת הכלל היא. אך אינה מנותקת, אינה מרחפת, אלא אדרבא-"גם אותו העילוי שמן הפרט אל הכלל, על כל מרחב התורה, בייחוד על מרחב הרעיונות של אמונה ויראת שמים באמת, גם זה עצמו הוא חידוש נשגב ונעלה של תורת ארץ ישראל". (אורות התורה י"ג, ג').

בהרמת דגל ציון וירושלים אין פיצול בין הפרט לכלל, בין החיים לתורה ואמונה, בין מוסר וארץ ישראל, בין רגישות חברתית ללאומית, בין מימוש עצמי לבין אידיאליסטיות למען העם והארץ, בין ממלכתיות לביקורתיות על קלקולים שבשלטון.

נפסיק את התרבותה (אגרות ראי"ה א' קפ"ה), ונרים לגובה עינינו, לבנו, מוחנו, רצוננו וחפצנו. נפעל יחד לחבר בין העיירות הטבעיות כשדרות וקרית שמונה ויפו ועכו לבין עיירות הפתוח פתח תקווה, הרצליה ורעננה. בין יש"ע והגולן וגוש קטיף, צפון השומרון לבין העיירות לסוגיהן השונים. בהדרגה, ובסבלנות, ובאמונה גדולה, ובחריצות, ובהתמדה, וברעננות ובשמחה- נלחם על הזכות לרשות רבים יהודית-ישראלית-ציונית, נקייה, ישרה, אמיתית, גבורה, אחראית, עם ערבות הדדית ללא כחל וללא סרק, נצרף צעירים ומבוגרים להתנדבות, לעשייה, להתחבר ללמוד ומתוך כך ללמד, עד נקים יחד ממשלת אורות, לעומת הצללים הנראים לעין. לא אברח יותר אל פינתי הקטנה הפרטית, אלא אסתער יחד עם חברי ומתחת לרבותי.

ומתוך שנשענים באמת על אבינו שבשמים צור ישראל וגואלו מוצאים את העוז והענווה להרים באמת את דגל ציון וירושלים.  

נכתב ביום פטירתו של השר זבולון המר ז"ל, סגן ראש הממשלה, מי שהיה מראשי פעילי הציונות הדתית ולעילוי נשמתו.                                                             

לעילוי נשמתו של השר זבולון המר ז"ל, סגן ראש הממשלה, מראשי פעילי הציונות הדתית.