העליה בשעת מלחמה

את הדיון המפורסם בנושא מצוות ישוב הארץ, דומה שאין טעם להרחיב בו, שכן מפורסמים בחוצות רבים דברי הרמב"ן שהרחיב בהגדרת המצווה, ואת הדיון על דברי הרמב"ם שהשמיטה ממנין המצוות שלו, ובהסברים השונים החל מכך שלדעתו יש מצווה מהתורה אלא שהיא לא נמנתה מסיבות שונות (כגון מצווה כללית, נכלל במצוות שבעה עממין ועוד) או שהיא מדברי חכמים (פאת השולחן) או שהיא לא נוהגת היום (בשל הסכנה לבוא לארץ), אך מעבר לדיון, שדומה שהוא הוכרע כבר על ידי גדולי הפוסקים (פתחי תשובה אה"ע סי' עה' ובאריכות בשו"ת יביע אומר ויחווה דעת ועוד), נראה שהחיוב לעלות לארץ הוא נקודה נוספת שעליה מצאו גדולי הפוסקים מקום לדון.

בספר אגרות משה בא לחדש שאף שיש מצווה לגור בארץ, העליה היא מצווה קיומית ולא חיובית, כמו מצוות ציצית שאדם לא חייב ללבוש בגד של ארבע כנפות כדי להתחייב בציצית, כן גם לגבי מצוות ישוב הארץ, שאדם לא חייב לעלות לארץ כדי לקיים את המצווה.

דרך זו, אף שיש לה מקור בראשונים (כפי שהרחיב בה בספר חבל יעקב) דומה שהיא כדעת יחיד, שכן הדעה המקובלת בין הראשונים היא שמצווה זו כשאר המצוות, שיש בה חיוב, והעליה היא חלק מהמצווה של המגורים בארץ ובנייתה (אמנם יש שמתלמידי הגרצי"ה שרצו לחדש שיש שתי מצוות, ישיבת הארץ ויישוב הארץ, אך כבר הרחיב על כך הגר"ש ישראלי זצ"ל להוכיח שאין מקור ויסוד לכך, אלא שיש אפשרות לומר שיש שלבים אחרים באותה המצוה, שהישיבה והישוב זו מצווה אחת.

כנגד הרצון להגדיר את המצווה כקיומית ולא כחיובית כתב הגר"א שפירא זצ"ל הסבר מאוד מעניין ומשמעותי. את דבריו כתב הוא בקצרה בספר מנחת אברהם כתגובה למאמר בחוברת שהסתמך על דברים דומים מעין אלו, ובה הוא כותב, שאין אפשרות להגדיר מצווה כדבר התלוי ברצונו של האדם. מצווה זאת אומרת שיש מצווה והמצווה מחויב לקיים את רצון המצווה. ממילא אין אפשרות להשאיר את מצוות ישיבת הארץ כדבר התלוי ברצון האדם. אלא שמצווה קיומית היא מצווה שהאדם יכול להכניס את עצמו למצב של חיוב, כגון בציצית, שאם אדם לובש בגד של ארבע כנפות הוא מחויב להטיל בה ציצית.

בספר חבל יעקב מאריך להראות שדרך זו היא הדרך המרכזית של הפוסקים ביחס למצוות ישוב הארץ. ממילא ודאי שיש מצווה גדולה וקדושה לעלות לארץ ישראל.

אלא שכבר היו בתקופת הראשונים שבאו לטעון שכיום שהדרכים בחזקת סכנה ואין אפשרות לקיים את מצוות הפרשת תרומות ומעשרות וכדומה, נכון לא לנסוע לשם. אך לא כך משמע שנפסק להלכה, שכן בפועל את הדין של כפיה לעלות לארץ המובא במשנה בסוף מסכת כתובות ובתוספתא, הביאו להלכה הפוסקים ראשונים ואחרונים, ומשמע שפסק דין זה בפשטות, ואף שיש שהסבירו את הדבר מפני המעלה של הארץ וכדומה, לא כן דעת הפוסקים שכתבו שטעם הדין הוא מצוות ישוב הארץ (הסבר זה מובא כבר ברמב"ן על התורה ובפוסקים האחרונים).

רבות יש להרחיב בנושא, ואנו באנו רק להעלותו, אך נקודה נוספת חשוב להזכירה, והיא מובאת בשו"ת במראה הבזק וכך נכתב שם: " השמחה המלווה את הזוכה לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה, בפעם הראשונה, מצריכה ברכת "שהחיינו". העולה יחד עם בני משפחה, מברך "הטוב והמטיב". החושש ייקח פרי או בגד חדש, יברך עליהם ויכוון גם על עלייתו ארצה.

חשוב לחזק את המצווה הזו ואת העוסקים בה, שהם תורמים הן לעצמם והן לעם ישראל בכללו.