ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות?[1]

ט"ו בשבט נקרא במשנה, ראש השנה לאילן, וזו לשונה (ר"ה פ"א מ"א):

באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמישה עשר בו.

אך האמת היא שלכאורה עדיף היה לקרוא לו ראש השנה לפירות האילן, כי המשמעויות ההלכתיות של היום הזה מתייחסות לפירות דווקא ולא לאילן, וכן כתבו התוספות (ר"ה י ע"א, ד"ה ופירות):

פירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט - דנהי דלנטיעה ראש השנה - תשרי, לעניין ערלה לאילן - מיהא ט"ו בשבט...

סיום שנות הערלה של העץ נקבע עפ"י ט"ו בשבט אך תחילת המניין נקבע עפ"י ראש חודש תשרי. ההבחנה אם כן היא בין מניין של האילן המונה את שנותיו עפ"י חודש תשרי, לבין המניין שמתייחס לפירות שהוא עפ"י חודש שבט.

לגבי האילן אם הוא ניטע ארבעים וארבע יום לפני תישרי אזי בראש השנה העץ כבר בן שנה. אך גם כאשר עברו שנות הערלה ועמו ראש חודש תישרי עדיין הפירות אסורים באכילה. הפירות המותרים יהיו רק אלו שיחנטו לאחר ט"ו בשבט של השנה הרביעית. הסיבה לכך מבוארת בגמ' (ר"ה, יד ע"א):

אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה, ועדיין רוב תקופה מבחוץ. - מאי קאמר? - הכי קאמר: אף על פי שרוב תקופה מבחוץ, הואיל ויצאו רוב גשמי שנה.

ומבאר רש"י:

הואיל ויצאו רוב גשמי שנה - שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה.

נמצא שתאריך זה משמעותי לתהליך גידול הפירות, לחנטה שלהם שהיא תחילת היווצרותם, אך אין לו משמעות מיוחדת לתהליך גדילת האילן.

השאלה הנשאלת היא, מדוע לאילנות יש צורך בשני ראשי שנים, בעוד שלדברים אחרים די בראש השנה אחד?

ראש השנה הוא בעל משמעות עבור הדבר שאליו השנה מתייחסת. זוהי נקודת זמן שהיא גם סוף וגם ראש.  לכן זהו זמן לחשבון נפש - חשבון על מה שהיה וחשבון על שיהיה.

אצל האדם נקבע ראש חודש תשרי כראש השנה, כי ביום הזה נברא האדם וכדברי ר' אליעזר בגמ' ר"ה י ע"ב: 'בתשרי נברא העולם'.[2] וכיוון שראש חודש תשרי - 'זה היום תחילת מעשיך', לכן הוא עבורינו - 'תחילה וראש לפדיון נפשנו'. אך כאמור יש הבדל בין האדם לבין האילן, כי בעוד שלגבי האדם ישנו ראש אחד לשנה, לאילן ישנם שניים: התאריך האחד הוא עבור המצב העכשווי - האילן, והתאריך השני הוא עבור הפרי - ההמשכיות. לעומת זאת, אצל האדם שהוא גם האילן וגם הפרי התאריך הוא אחד: ראש חודש תשרי הוא ראש השנה.

ייתכן להסביר שהדבר נובע מחטאם של האילנות בבריאת העולם כשהקב"ה אמר עץ פרי - חטאה האדמה והוציאה עץ עושה פרי.[3] משמעות הדבר שיש נתק בין העץ לבין הפרי, בין המצב העכשווי לבין ההמשכיות.

הרב קוק זצ"ל (אורות התשובה, פ"ו אות ז) כותב כך:

מתחלת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראוים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגבה והנעם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה... אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם. זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו. וכל פגם סופו לתקון. ע"כ מובטחים אנו בברור, שיבאו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, וארחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו ע"י אמצעים הגונים...

וכן כותב המהר"ל (נצח ישראל עמ' מז ע"ב) על הפסוק (דברים כ, יט): ' כי לא תשחית את עצה... כי האדם עץ השדה':

כי באמת נקרא האדם נקרא עץ השדה... רק שהוא אילן הפוך כי העץ שורשו למטה תקוע בארץ, ואילו האדם שורשו למעלה כי הנשמה הוא שורש שלו הוא מן השמים. והידיים הם ענפי האילן, הרגלים הם ענפים, גופו עיקר האילן. ולמה הוא האילן הפוך? כי העץ שורשו למטה כי העץ חיותו מן האדמה, והאדם חיות נשמתו מן השמים...

אמנם האדם עדיין לא היגיע לאידיאל, עדיין מחכים אנו שלא תהיינה ירידות ונפילות בין האידיאלים לבין האמצעים, אך מ"מ הבריאה כשלעצמה מושלמת הייתה, ולכן הראש והסוף של השנה הינו אחד. לעומת זאת, אצל הפרי מיד בתחילת בריאתם הייתה ירידה וחטא - העץ נשאר עצי ולא נעשה פרי, ולכן נקבעו שני תאריכים ל'ראש השנה': האחד לנטיעת העץ והאחר לפירות.