קדושת פירות ארץ ישראל

כותב  הראי"ה קוק (אורות הקודש ח"ג, דרך הקודש, פרישות לב, עמ' רצה):

'המאכל של ארץ ישראל מקֻדש בפנימיותו ואינו מגֻשם כי אם בחיצוניותו, אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים להיזהר. ולפי רוב הציפיה לארץ ישראל מתעלה המאכל שבחוץ לארץ גם כן'.

יש הבדל בין המאכל של ארץ ישראל לבין המאכל של חוץ לארץ. המאכל של ארץ ישראל לעיני בשר הוא גשמי; הוא מגושם בחיצוניותו אבל הוא מקודש בפנימיותו. אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים להיזהר; מאכלי חו"ל הם אמנם גשמיים, אך תקנה יש להם - ולפי רוב הציפיה לארץ ישראל מתעלה המאכל שבחוץ לארץ גם כן. יש מדרגות בקדושה. ככל שיהודים יש בהם יותר ציפיה לארץ ישראל, כך גם המאכל שהם אוכלים בחוץ לארץ מתעלה על ידי כך.

ומסביר הרב, כיצד למעשה מתרבה הציפיה לארץ ישראל:

'וזהו סוד הזכרת ירושלים בעל נהרות בבל או בשיר המעלות שובה בכל סעודה. צפית ארץ ישראל הבאה תכף למזון מעדנת את המאכל שבחוץ לארץ, ועושה אותו קרוב לעילוי של ארץ ישראל'.

טעם המנהג לומר פרקי תהלים אלה לפני ברכת המזון בכל סעודה הוא כדי להגביר את הציפיה לארץ ישראל, ועל ידי כך לרומם את המאכל של חוץ לארץ מגשמיותו ולקרבו למדרגת המאכל של ארץ ישראל.

ומוסיף הרב להסביר מדוע גם בארץ ישראל מועילה אמירת מזמורים אלו:

'גם בארץ ישראל, מפני התמעטות הקדושה שעל ידי החורבן יש הגשמה לפי הערך במאכל, שעולה ומתרחן על ידי צפית הישועה המובלטת במזמורים האמורים'.

כלומר, אף על פי שבעקבות החורבן נתמעטה הקדושה בארץ ישראל בכלל, ובהתאמה גם נתגבר הצד הגשמי שבמאכל, על ידי ציפית הישועה המובלטת במזמורים האמורים מתגבר בחזרה הצד הרוחני שבמאכל, והוא עולה ומתרחן (=הופך לרוחני).

בהקשר זה יש להזכיר את המשנה בסוטה (ט, יב): 'רבי שמעון בן גמליאל אומר, העיד רבי יהושע - מיום שחרב בית המקדש... ניטל טעם הפירות'.

אחרי החורבן הפירות אינם אותם פירות, מפני שהתמעטות הקדושה גרמה להתגברות הצד החיצוני הגשמי של הפירות על הצד הפנימי הרוחני, עד כדי כך שנפגם טעמם האמיתי. על ידי הציפיה לישועה המאכל מתעלה ומתרחן, וכך ניתן לטעום בפירות טעם קרוב לטעמם המקורי.

להבנת דברי הרב, שגם בחוץ לארץ אפשר להתקרב למדרגת ארץ ישראל על ידי הציפיה לארץ ישראל, נביא שתי דוגמאות.

בגמרא בברכות (ח ע"א) מובאים דברי רבי יוחנן:

'אמרו ליה לר' יוחנן, איכא סבי בבבל. תמה ואמר: למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב, אבל בחוצה לארץ לא! כיון דאמרי ליה: מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר: היינו דאהני להו'.

בית הכנסת בחוץ לארץ זה מעין ארץ ישראל, יש בזה איזו מדרגה מסויימת של ארץ ישראל. התפילה כולה היא כיסופים לארץ ישראל, ומי שמשכימים ומעריבים לבית הכנסת מתוך ציפיה גדולה לארץ ישראל, זוכים לטעום מקדושת ארץ ישראל גם בחוץ לארץ.

דוגמה שניה נביא מהראי"ה קוק עצמו:

כאשר היה בלונדון חיבר ספר קטנטן בכמות ששמו 'ריש מילין'; ספר עמוק מאוד, כולו סוד. ומספר הרב ד"ר יצחק אפשטיין ז"ל, שראה את הרב מעיין בספר הזה הרבה אחרי שיצא לאור, וכששאל לפשר הדבר, ענה לו הרב, שכאשר כתב את הספר היה מועבר רוחנית לארץ ישראל, ובכוח קדושת ארץ ישראל כתב אותו, ועתה הוא מעיין בו כדי לידבק בקדושת ארץ ישראל.

לאחר פטירתו של הרב יעקב משה חרל"פ, פורסמה אגרת שהוא כתב לרא"יה קוק לאחר שקיבל לידיו את הספר 'ריש מילין'. כך  כתב הרי"מ חרל"פ (הד הרים עמ' עה):

'וביום שביעי של פסח קיבלתי ממר אביו, הרב שליט"א (אביו של הרב שהיה בירושלים), את הספר הנשגב והקדוש ראש מילין. ואם כי עוד לא זכיתי לעבור עליו בעיון, כי עמוק הוא, לא אוכל להתאפק מלהעלות פה את אשר רחש לבבי בעת שהסתכלתי בו. מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית א-להים וזה שער השמים, לא נוכל לאמר אחרת, בלתי אשר ממרום המקדש, בית קדשי הקדשים עד מקום מגורו של הדרת גאונו שליט"א בלונדון, מופנה מקום מאויר הטמא של אויר חוץ לארץ, וצינור קדוש של אוירא דכיא וקדישא שופע עליו תדירא'.

הרי זה פלא! מה שהרב עצמו ענה לרב ד"ר אפשטיין, הרגיש הרב חרל"פ כאשר דפדף בספר. מה שחשוב לעניינו הוא ההבנה כי כאשר הרב כותב שאפשר גם בחו"ל לטעום מקדושת ארץ ישראל, זוהי מציאות חיה! כמובן, כל אחד ואחד לפי מדרגתו.

כפי שראינו, קדושת ארץ ישראל היא מציאות חיה, אף על פי שבעיני בשר אין רואים זאת. בעיני בשר אין רואים שום הבדל חיצוני בין יהודי לגוי ובין ארץ ישראל לחוץ לארץ, ואף על פי כן, ההבדל הוא מהותי; ארץ ישראל יש בה קדושה, וקדושה זו קיימת גם בפירות ארץ ישראל.

בתורה נזכר לא אחת, ביחס לארץ ישראל הביטוי 'ארץ זבת חלב ודבש', וממבט ראשון נדמה כי ביטוי זה מבטא שפע כלכלי בלבד. מדוע, אם כן, בחרה התורה להשתמש דווקא בביטוי זה לתאר בו את ארץ ישראל?

אומר החתם סופר בחידושיו לחולין (דף עא ע"ב בחת"ס):

'והנה שבח ארץ ישראל זבת חלב ודבש, עם שהוא כפשוטו בלי ספק, מכל מקום זה התואר מורה עוד קדושת הארץ ופירותיה, כי הם מולידים קדושה בנפש האוכל אותם, ומוסיפים אהבה ודבקות בד'. כי התורה הברורה בלי סיג ופסולת נקראת "דבש וחלב תחת לשונך"... כן פירות ארץ ישראל! ולרמז לדבר זבת חלב ודבש סופי תיבות - אותיות שבת, כי בכל מאכליה קדושה כמו סעודת שבת'.

פירות ארץ ישראל מולידים קדושה בנפש! פירות ארץ ישראל מוסיפים אהבה ודבקות בד'! כאן מברר החתם סופר כי לא מדובר בדבר תאורטי אלא בתכונה ממשית, המשפיעה על הנפש!

עוד לפני שזכיתי לראות את דברי החתם סופר הללו, שמעתי לא אחת ממורי ורבי הרב צבי יהודה הכהן קוק, שהביטוי 'ארץ זבת חלב ודבש' מבטא את ייחודה של ארץ ישראל, לא רק מהבחינה הכלכלית אלא גם מהבחינה הרוחנית, הערכית. כיצד? חלב ודבש ממבט ראשון נראים כאסורים, ואף על פי כן התורה התירתם. ביחס לחלב ישנו דיון בגמרא בבכורות (ו ע"ב), האם נאסר משום שדם נעכר ונעשה חלב או משום אבר מן החי, אך מכל מקום התורה התירתו. גם לגבי דבש, התירה התורה דבש דבורים, למרות הכלל שהיוצא מן הטהור טהור, והיוצא מן הטמא טמא. (ואע"פ שהתורה מדברת על דבש תמרים, דבש סתם משמע גם דבש דבורים).

כלומר, מציאות ארצית שממבט ראשון נראית שלילית ומסוכנת, מציאות ארצית שממבט ראשון יש בה סכנה של דרדור, של שקיעה בחיי חומר, באה התורה ואומרת - לא, ארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש. ארץ ישראל יש בה קדושה, ארץ ישראל היא ארץ הקודש, ארץ ישראל מרוממת את האדם לפסגות של קדושה עד כדי מדרגת הנבואה. ארץ הקודש, קדושה שקיימת במציאות הארצית. כלומר, מה שלמראה עיניים הוא שלילי, מסוכן ומדרדר, הוא הבסיס לחיי קודש. זוהי משמעות הביטוי 'ארץ זבת חלב ודבש' ביחס לארץ ישראל - יש בה חיוב, יש בה קדושה, היא מרוממת.

עומד על כך הראי"ה קוק בסידורו (עולת ראי"ה ח"א עמ' מ), בביאורו לפסוק 'והיה כי יביאך ד' אל ארץ הכנעני':

'ארץ ישראל יש לה הסגולות החיות העליונות של יסוד הקדושה היותר עליונה המתגלה בעולם, שיש בכוחה להפוך את התוכן היותר רע והיותר מקולקל לטובה ולברכה. לפיכך שם הארץ הוא כנען, האיש המקולקל והמקולל, אוצר הכיעור והזוהמה והשפלות האנושית... והיחס של הכנעניות של הארץ כולה, מסר ונתנה לך, בכוחך למזגו, להופכו ולהעלותו אל מרום הקודש'.

ארץ הכנעני הופכת להיות ארץ הקודש. לא במקרה אומרת כאן התורה ארץ הכנעני, כי הקב"ה מביא אותנו אל ארץ הכנעני, ובהיותנו בה הופכת ארץ הכנעני להיות ארץ הקודש. זו המציאות האמיתית של ארץ ישראל.