ראש השנה לאילנות בשנה פשוטה ובשנה מעוברת

השפעת הטבע בהלכה או השפעת ההלכה בטבע

 

 המשנה (ראש השנה פ"א מ"א) מגדירה את  חודש שבט כראש השנה  לאילנות.

"באחד בשבט - ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו."

 

משמעותו ההלכתית-מעשית של ראש השנה זה, ביאר רש"י במשנה (ר"ה ב ע"א ד"ה לאילן) לעניין הפרשת תרומות ומעשרות של פירות האילן:

"שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט שבאילן הולך אחר חנטה."

כמו כן יום זה הוא תחילת שנה לעניין מניין שנות ערלה ונטע רבעי כדברי הגמ' (ר"ה י ע"א):

"ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט, אם לערלה - ערלה, ואם לרבעי - רבעי. מנא הני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ומטו בה משמיה דרבי ינאי: אמר קרא ובשנה הרביעית ובשנה החמישית, פעמים שברביעית - ועדיין אסורה משום ערלה, ופעמים שבחמישית - ועדיין אסורה משום רבעי."

 

יש לשאול, מהו הגורם שמחמתו נקבע חודש שבט להיות ר"ה, והאם גורם זה הוא נכון אף בחודש שבט בשנה מעוברת.  שאלות אילו נידונו בגמ' בבבלי ובירושלמי.

 

א. שבט ר"ה לאילנות סימן או סיבה

 

1. הסבר הבבלי

הגמ' במסכת ר"ה (יד ע"א) מבררת מדוע נקבע חודש שבט להיות ר"ה, וז"ל:

"באחד בשבט  ראש השנה לאילן. מאי טעמא? אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה, ועדיין רוב תקופה מבחוץ. - מאי קאמר? - הכי קאמר: אף על פי שרוב תקופה מבחוץ, הואיל ויצאו רוב גשמי שנה."

הגמ' מסבירה שחודש שבט  נקבע לר"ה לאילנות הואיל ויצאו רוב גשמי שנה, אך עדיין דברי הגמ' סתומים ולא מפורשים דיים, לא נתבאר מה הקשר בין הידיעה שכבר יצאו רוב גשמי שנה לעניין קביעת חודש שבט לר"ה לפירות האילן.

רש"י מבאר את דברי הגמ', וז"ל:

"הואיל ויצאו רוב גשמי שנה - שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה[1] ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה[2]."

כלומר במחזור החיים של העץ, יש שלב של אגירת כוחות, ושלב של הוצאת פירות, כעין "עיבור והולדה". בחודש שבט כבר עברו רוב גשמי שנה והאילנות כבר מלאים בשרף והסתיים השלב הראשון, ומעתה מתחיל בעץ השלב השני, של הוצאת הפירות שמתבטא בחנטת  הפירות מעתה.

הרי שלחודש שבט יש ערך מיוחד שבו מתחיל מחזור חדש של "הולדה"- הוצאת פירות שראשיתם בחנטה, וראוי הוא להיות ר"ה לפירות האילן.

התוספות (שם ד"ה באחד בשבט) מבאר את דברי הגמ' באופן אחר:

"באחד בשבט מ"ט - מפרש נמי לב"ה כמו לב"ש אלא קמא נקט דלמר זמן חניטתה של גשמי שנה זו  באחד בשבט ולמר בט"ו בשבט וכל החנוטים קודם זמן הזה היינו על גשמי שנה שלפני תשרי  והא דלא אזיל באילנות בתר תשרי כמו בשליש בתבואה משום דדרשינן לעיל (דף י.) פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה."

כלומר הדגש הוא, לא ההתחדשות באילנות של מחזור חדש של הוצאת פירות המתחילים מעתה. אלא שכל שחונט מחודש שבט ואילך הרי הוא מחמת גשמי שנה זו[3], גשמים שירדו מאחד בתשרי ואילך, וכל שחונט עד חודש שבט הרי הוא מחמת גשמי שנה  שלפני תשרי[4].

לפי הבנה זו, הרי שאין ערך מיוחד לחודש שבט, אלא חודש זה מהווה סימן בלבד.  כלומר ר"ה לאילנות כמו לירקות הוא למעשה אחד בתשרי, אולם מפני שהשפעת השנה החדשה על האילן מתעכבת ואינה מורגשת, עד לחודש שבט, לפיכך כל שחונט משבט ואילך, שייך לשנה החדשה, שכן נוצר מגשמים שירדו בשנה החדשה שהתחילה באחד בתשרי. אבל כל שחונט קודם שבט, נוצר מגשמי שנה שלפני תשרי לכן שייך הוא לשנה הקודמת.

 

נמצאנו למדים, שיש מחלוקת מהותית בין רש"י לתוס' בהגדרת שבט - ר"ה לאילנות:

לפי רש"י שבט הוא חודש בעל ערך מיוחד, שאכן מתחדש בו מעתה דבר חדש באילן, וראוי הוא להיות ר"ה לאילנות. אך לפי שיטת התוס' אין ערך מיוחד לחודש שבט, ובעיקרון תשרי הוא ר"ה לאילנות, אלא שחודש שבט הוא רק סימן וגילוי מילתא בעלמא, לברר מה גדל מגשמים של אחר תשרי ומה גדל מגשמים שירדו קודם תשרי.

וכך כתב הטורי אבן (ר"ה יד ע"א ד"ה הואיל)[5]:

"פירש התוס' דלב"ש זמן חניטת של גשמי שנה זו באחד בשבט ולב"ה בט"ו בשבט וכל החנוטין קודם זמן הזה היינו על גשמי שנה שלפני תשרי, והא דלא אזיל באילנות בתר תשרי כמו בשליש בתבואה משום דדרשינן לעיל (דף י) פעמים שבד' ועדיין אסור' משום ערלה. משמע מדבריהם (של התוס) הא דאמר ר"א הואיל ויצא רוב גשמי שנה היינו משום דהחנוטין קודם שבט הוא על גשמי שנה שלפני תשרי ולפ"ז ר"ה לאילן נמי תשרי הוא כמו בתבואה וזיתים ושבט גילוי מילתא בעלמא הוא דהחנוטין קודם לו הוא על גשמי שנה שלפני תשרי  ולישנא דגמ' לא משמע הכי….   

פירש רש"י שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצא הפירו' חונטי' מעתה. ולהאי פירושו צ"ל דאע"ג דר"ה למעשרות תשרי כדפי' לעיל מג"ש דשנה שנה או מה"ט שפירש בתוס' ישינים וכמ"ש שם, מ"מ עקרו חכמים ר"ה של אילן מתשרי וקבעו בשבט. ואפילו בענבים דמעשר דידהו מה"ת, וה"נ לענין שביעית דנוהג מה"ת בכל אילנות, הואיל ודרך אילנות רובן לחנוט בשבט וזה זמן קבוע להן לחנוט אזלינן בתר חנטה"

 

נראה לעניות דעתי, להביא סייעתה להבנת התוספות, ששבט - ר"ה לאילנות, היינו רק סימן, מלשון התוספתא. התוספתא (ר"ה פ"א ) לא מזכירה את הביטוי "ארבע ראשי שנים", וכן לא מזכירה כלל את הביטוי "שבט ר"ה לאילן". לעומת כן מזכירה "ניסן ר"ה למלכים… באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה…תשרי ראש השנה לשנים …".   מ"מ מזכירה את שבט כיום גבולי לעניין ערלה ונטע רבעי, "ופירות נטיעה זו אסורין עד חמישה עשר בשבט אם לערלה לערלה אם לרבעי לרבעי". וכן לעניין מעשר באתרוג, "ליקט אתרוג בערב חמישה עשר בשבט עד שלא בא השמש וחזר וליקט משבא השמש אין תורמין ואין מעשרין מזה על זה …".

ונראה לומר שהתוספתא ג"כ הבינה ששבט הוא רק סימן וגילוי מילתא בעלמא  לר"ה תשרי, אך אין לו ערך עצמי, כפי שביאר התוס' ולכן אין לציינו כר"ה.

 

2. הסבר הירושלמי

לעומת הבבלי שהביא רק הסבר אחד לכך ששבט נקבע להיות ר"ה לאילנות, הירושלמי (ראש השנה פ"א ה"ב) הביא שני הסברים:

"רבי זעורה רבי אילא רבי לעזר בשם רבי הושעיה: חד אמר כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה וכבר רובה של תקופה מבחוץ[6], וחורנה אמר עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר רבי יסא רבי אילא רבי לעזר בשם רבי הושעיה כבר יצאו רוב גשמי השנה כולה וכבר רוב התקופה מבחוץ, הוי רבי זעורא דו אמר עד כאן הן חיין ממי שנה שעברה מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה."

ביאר הטורי אבן[7] ששני ההסברים שהובאו בירושלמי, הם למעשה שני הביאורים שמצאנו בבבלי, דעת רש"י ודעת התוס'.

חד אמר כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה וכבר רובה של תקופה מבחוץ  - היינו ההסבר שהוזכר ג"כ בלשון הבבלי, וביאורו כפי שביאר שבאר רש"י.

וחורנה אמר עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה- הסבר זה לא הוזכר בלשון הבבלי, אך הוא כפי שביאר התוס' את הנאמר בבבלי, שעד שבט האילנות חיים מגשמי שנה שעברה, משבט ואילך כבר חיים מגשמי שנה זו שהתחילה באחד בתשרי.

א"כ שני ההסברים בירושלמי חולקים בהבנת קביעת המשנה שחודש שבט - ר"ה לאילנות. להסבר הראשון חודש שבט הוא סיבה לכך שנקבע להיות ר"ה לאילנות, להסבר השני חודש שבט הוא ר"ה לאילנות אך רק סימן בעלמא וגילוי מילתא, שכן שחונט מכאן ואילך וחי מגשמי שנה זו שלאחר אחד בתשרי.

 

אכן הטורי אבן כבר הקשה על שיטת התוס' בביאור הבבלי, מלשון הירושלמי. שמוכח מהירושלמי שיש כאן שני הסברים שונים, ואין לבאר את לשון הבבלי שהוא כלשון הראשון בירושלמי, כפי שביאר התוס'. מפני שמוכח בירושלמי שביאור התוס' הוא ההסבר הנוסף בירושלמי השונה מההסבר הראשון. וז"ל הטורי אבן:

"ועוד הא בירושלמי אמרינן ר' אילא ר"א בשם ר' אושעי' כבר יצא רוב גשמי שנה כול' וכבר רוב התקופ' מבחוץ. ר"ז ר"א בשם ר"א אמר ע"כ הן חיין ממי השנה שעברה מכאן ואילך הן חיין ממי השנ' הבא'. אלמא תרי טעמי נינהו, וגמרא דידן קיימי בשיטת ר' אילא שתלה הדבר בכבר יצא רוב גשמי השנה, ודלא כר"ז שתלה בעד כאן חיין ממי שנה שעברה. והאי יצאו רוב גשמי שנה דקאמר היינו כדפירש רש"י שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצא הפירות חונטים מעתה."

 

ושמא יש מקום לתרץ את קושית הטורי אבן על שיטת התוס', שיש לדייק בביאור התוס' בלשון הבבלי, שאינו שווה לגמרי להסבר השני בירושלמי. הירושלמי בהסבר השני קבע עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה, אך לא תלה זאת בכך שיצאו רוב גשמי שנה, לעומת ההסבר הראשון בירושלמי שקבע שהסיבה לכך ששבט ר"ה לאילנות מחמת שכבר יצאו רוב גשמי שנה. אך התוס' בביאור הבבלי תלה זה בזה, שחיות האילנות משבט ואילך הם מגשמי שנה זו הוא מחמת שיצאו רוב גשמי שנה.

לפי הבנה זו יתבאר הירושלמי באופן מעט שונה. להסבר הראשון שבט ר"ה מחמת שיצאו רוב גשמי שנה וכן ירדו כמות גשמים, שמחמתם חיים האילנות מכאן ואילך. להסבר השני שבט נקבע כר"ה משום שכבר ירדו כמות גשמים שמחמתם חיים האילנות  מכאן ואילך,אך לאו דוקא שיצאו רוב גשמים. והתוס' ביאר בבבלי כפי שההסבר הראשון בירושלמי שנקט אותו לשון כבבלי.

לפי הבנה זו הרי שני ההסברים בירושלמי נוקטים שחודש שבט - ר"ה לאילנות, הוא רק סימן בעלמא, אלא ששני ההסברים חלקו בקביעת הסימן. להסבר הראשון כמות הגשמים שמחיים את האילן תלוי גם בנתון שירדו רוב גשמי שנה, ולפי ההסבר השני כמות הגשמים שמחיים את האילן אינו תלוי בירידת רוב גשמי שנה.

 

ב. שבט ר"ה מסיבת רוב גשמים (משקעים) או רוב תקופה (מנות קור)

 

1. הסבר הבבלי

הגמ' בבבלי (שם) נקטה, שהגורם לקביעת ר"ה לאילנות בשבט, הוא מחמת שיצאו ועברו רוב גשמי שנה, אך רוב תקופה עדין לא עברה:

"הכי קאמר: אף על פי שרוב תקופה מבחוץ, הואיל ויצאו רוב גשמי שנה."

וכן ביאר רש"י (ד"ה ועדיין רוב תקופת טבת מבחוץ):

"עדיין רוב התקופה לבוא."

 

כיצד אנו מחשבים נתון זה "יצאו רוב גשמי שנה", והאם קביעה זו נכונה הן לדעת בית שמאי והן לדעת בית הלל?

 

בפשטות לשון הגמ' מתייחסת לדעת בית שמאי, הסוברים שבאחד בשבט ר"ה לאילנות ואליבא דבית שמאי אומרים שיצאו רוב גשמי שנה.

"באחד בשבט ראש השנה לאילן. מאי טעמא? אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא:הואיל ויצאו רוב גשמי שנה, ועדיין רוב תקופה מבחוץ. - מאי קאמר? - הכי קאמר: אף על פי שרוב תקופה מבחוץ, הואיל ויצאו רוב גשמי שנה."

התוס' (שם, ד"ה באחד בשבט) מעיר ואומר:

"מפרש נמי לב"ה כמו לב"ש אלא קמא נקט דלמרזמן חניטתה של גשמי שנה זובאחד בשבט ולמר בט"ו בשבט…"

כלומר הגמ' היא לפי כולם, הן בית שמאי והן בית הלל, ונראה לומר לפי שיטת התוס', שאין מחלוקת עקרונית ביניהם, אלא לכו"ע צריך שיצאו רוב גשמי שנה , וכבר באחד בשבט יצאו רוב גשמי שנה, אלא שחלקו בשיעור ה"רוב". לדעת בית שמאי די ברוב שכבר קיים מאחד בשבט, ולדעת בית הלל צריך שיהיה רוב ניכר, ולכן יש להמתין עוד קצת, עד ט"ו בשבט.

אך יש להעיר שלא הגמ' ולא התוס' ביארו כיצד הוא חשבון שמאחד בשבט "יצאו רוב גשמי שנה".

רש"י (בד"ה הואיל ויצאו) הוסיף מילה אחת שפותחת פתח לחשב את "רוב גשמי שנה", וז"ל:

"שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה… "

דהיינו שבשבט אין צורך שירדו רוב המשקעים של שנה זו[8], אלא הכוונה שעברו רוב "ימות הגשמים" - ימים הראויים לגשמים של שנה זו.

ע"פ הבנה זו, אולי יש לחשב את ימות הגשמים, מתחילת הזכרת גשמים ז' מרחשון עד סיום הזכרת גשמים בפסח ט"ו בניסן, הרי ישנם כ"ד ימים ממרחשון ועוד ס' ימים של חודשי כסלו טבת, שהם יחד פ"ד ימים שכבר עברו. ונותרו ס' ימים של חודשי שבט אדר וכן ט"ו ימים מחודש ניסן שהם יחד ע"ה ימים בלבד.

 

לעומת תוס' שביאר את הסוגיה אליבא הן בית שמאי והן בית הלל,   הר"ח ( ר"ה יד ע"א ד"ה באחד) מבאר את הסוגיה והקביעה "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה", רק לפי דעת בית הלל, לפי העמדה שבט"ו בשבט ר"ה לאילנות, וז"ל:

"באחד בשבט ר"ה לאילן דברי בית שמאי בית הלל אומרים בט"ו וכ"ו, ואוקימנא מאי טעמא, דאע"ג שרוב תקופה מבחוץ, הואיל ויצאו רוב גשמי שנה מתעשרין לשעבר. פירוש מצאנו זמן הגשמים המועילין ומתענין בהם שירדו מי"ז במרחשון עד סוף ניסן, כמפורש בפרק מאימתי מזכירין גבורות גשמים. הנה אליבא דבית הלל דאמרי בט"ו בשבט, יצאו מימות הגשמים י"ג במרחשון וכסלו וטבת וט"ו משבט, הרי ג' חודשים פחות שלושה ימים. ונשארו מימות הגשמים ט"ו משבט ואדר וניסן, הרי שני חודשים וחצי. הנה יצאו רוב ימי גשמי שנה זו. ואע"פ שרוב תקופת טבת עדיין מבחוץ, נשאר חצי שבט ואדר ומקצת מניסן, לא משגחינן בתקופה למימרא שעדיין רוב התקופה של שנה הבאה היא, אלא מתעשר לשעבר. "

הר"ח נוקט שעיקר זמן הגשמים, תחילתם בי"ז מרחשון, שמיום זה מתחילים להתענות על ירידת גשמים[9], ומסתיימים בסוף ניסן[10]. לפיכך רק אליבא דבית הלל הסוברים ט"ו בשבט ר"ה לאילנות אכן עברו רוב ימות הגשמים. י"ג ימים הנותרים במרחשון וכל חודש כסלו וטבת וט"ו ימים משבט, הרי ג' חודשים פחות שלושה ימים. ונשארו מימות הגשמים ט"ו ימים משבט וכל חודש אדר וניסן, הרי שני חודשים וחצי. הנה יצאו רוב ימי גשמי שנה זו.

אך לפי בית שמאי, באחד בשבט, עברו י"ג ימים ממרחשון וכל חודש כסלו וטבת הרי הם ע"ג ימים שעברו, ונשארו כל חודש שבט, אדר, ניסן שהם עוד צ' יום שעדין לא עברו.

כמו כן הר"ח כבר בתחילת הדיבור של הסוגיה, ממשיך הוא את לשון המשנה "באחד בשבט ר"ה לאילן דברי בית שמאי בית הלל אומרים בט"ו וכ"ו". הרי מלמדנו הר"ח שהסוגיה עוסקת רק בדעת בית הלל.

 

גם מתוך דברי הרשב"א בתחילת מסכת ר"ה (ג ע"א ד"ה ואם איתא) משמע שהסוגיה היא אליבא דבית הלל. שביאר מדוע ט"ו בשבט ר"ה לאילנות הוא באמצע חודש אף שראשי השנים בדרך כלל בתחילת חודש,  וז"ל:

"וט"ו בשבט נמי שעשאוהו ראש השנה לאילן היינו נמי משום דעל כרחין באילן בתר חנטה אזלינן והיא תליא ברוב גשמי שנה הילכך ע"כ חצי שבט ראש להן. "

נוקט הרשב"א שביאור הגמ' "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה", מבאר ג"כ מדוע ר"ה לאילנות נקבע באמצע חודש ולא כשאר ראשי שנים שהינם בתחילת חודש. הרי שהבין שביאור הגמ' הינה לבאר דעת בית הלל ולא דעת בית שמאי.

 

2. הסבר הירושלמי

בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ב) בהסבר הראשון, שהוא בעיקרון כהסבר הבבלי, נאמר:

"חד אמר כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה וכבר רובה של תקופה מבחוץ "

מ"מ נראה שהירושלמי חולק על הבבלי בנקודה אחת, וסובר שבחודש שבט, רוב גשמים עברו וכן רוב תקופה כבר עברה. דהיינו ששבט נקבע להיות ר"ה לאילנות, לא רק מסיבת רוב גשמים (משקעים) שכבר עברו, אלא ג"כ מסיבת שכבר עברו רוב ימי התקופה (מנות קור). 

אך מפרשי הירושלמי מבארים את הירושלמי כהבבלי, וביארו שכוונת הירושלמי שרוב תקופה עדין לא עברה, וז"ל קרבן העדה (ד"ה וכבר):

"כלומר אע"פ שרוב התקופה מבחוץ שצריכה לבוא עוד דהא ברוב שנים אין תקופת טבת בר"ח טבת ונמצא שלא עברה רוב תקופה. "

וכן ביאר הפני משה (ד"ה וכבר) וז"ל:

"שבסתם שנים עבאו מימי תקופת טבת כמה וכמה ורוב דקאמר לאו דווקא היא".

ועיין לקמן בהסבר המאירי ונראה שלדעתו אכן רוב תקופה עברה. מ"מ גם בדברי ירושלמי נסתם, ולא נתבאר,  אם הסבר הירושלמי הוא בדעת בית שמאי הסוברים שבאחד בשבט ר"ה לאילנות, או הסבר דעת בית הלל שבט"ו בשבט ר"ה לאילנות, או הסבר לכו"ע.

 

3. הסבר המאירי

המאירי (ר"ה בביאור משנה הראשונה ד"ה באחד בשבט)  מבאר את סוגית הגמ' בבבלי, לטעם שנקבע חודש שבט להיות ר"ה לאילנות, באופן מיוחד במינו, וז"ל:

"וזמן חנטה הוא בשבט שעברו רוב גשמים ומפני זה קבעו ראש השנה שלו באחד בשבט שלא לעשר מן הפירות שנחנתו קודם שבט על אותן שנחנטו לאחר שבט. ובית הלל אומרים חמישה עשר בו,שנמשכו מטבת ועד חצי שבט ששה שבועות שהם חצי ימי תקופת טבת שהתקופה נמשכת עד ניסן וחמישה עשר בשבט הוא תחום אמצעי שבין שתי התקופות ומאחר שעברה חציה של תקופת טבת כבר תשש כוחה ואין כח הקרירות חזק כל כך  והחנטה הולכת ומתגברת …"

לדבריו חולקים  בית שמאי ובית הלל, מהו הגורם העיקרי לתחילת חנטת הפירות. לדעת בית שמאי רוב הגשמים (כמות המשקעים), ובאחד בשבט כבר ירדו רוב גשמי שנה[11]. לדעת בית הלל רוב תקופת טבת (מנות קור), ורק בט"ו בשבט עברו רוב ימי התקופה[12].

 

ביאור הסוגיא בדרך זו לכאורה לא עולה לפי גרסתנו בבבלי, שמשמע שבחודש שבט עדין לא יצאה רוב התקופה אלא רק רוב גשמי שנה. "הכי קאמר: אף על פי שרוב תקופה מבחוץ, הואיל ויצאו רוב גשמי שנה", וכיצד ביאר בדעת בית הלל: " ומאחר שעברה חציה של תקופת טבת כבר תשש כוחה ואין כח הקרירות חזק כל כך  והחנטה הולכת ומתגברת". כמו כן הן בבבלי והן בירושלמי לא מצאנו ע"פ גרסתנו ביאור מחלוקת בית שמאי ובית הלל. 

 

נראה לעניות דעתי לומר, שהמאירי ביאר את  גרסת הירושלמי "כבר יצא רוב גשמי שנה  כולה וכבר רוב התקופה מבחוץ" כפשוטה. ולדעתו הירושלמי חולק על הבבלי, ולדעת הירושלמי רוב תקופת טבת כבר עברה. וכן המאירי הבין, שהבבלי ביאר דעת בית שמאי  ותלה את החנטה ברוב גשמים, והירושלמי ביאר דעת בית הלל, ותלה את עיקר החנטה שהולכת ומתגברת מעתה, מחמת רוב התקופה ועיקר ימי הקור.

 

מ"מ נמצאנו למדים מביאור המאירי, הסבר נוסף לדעת בית הלל, שט"ו בשבט ראש השנה לאילנות. יסודו כהבנת רש"י, שיש ערך מיוחד ליום זה, שבו מתחדש האילן, שמעתה חונטים הפירות. אלא שלעומת רש"י שתלה זאת מחמת שיצאו רוב גשמי שנה (כמות המשקעים), הרי המאירי ביאר בדעת בית הלל שהגורם לכך שמעתה החנטה הולכת ומתגברת, הואיל וכבר יצאו רוב ימי התקופה, והאילנות קיבלו את עיקר כוח הקרירות (מנות הקור).

 

ג. ר"ה לאילנות בשנה מעוברת - השפעת ההלכה בטבע

 

לאור כל האמור לעיל, הרי ר"ה לאילנות נקבע מחמת תופעות טבעיות" הואיל ויצאו רוב גשמי שנה",  ובשנה מעוברת שתופעות אלו מתאחרות בחודש לערך, מן הראוי היה, לאחר את קביעת ר"ה לאילנות בחודש. שאלה זו נידונה בגמ' (ר"ה טו ע"א):

"בעא מיניה רבא מרב נחמן, ואמרי לה רבי יוחנן מרבי ינאי: היתה שנה מעוברת, מהו? אמר ליה: הלך אחר רוב שנים. "

שאלת הגמ' קיימת לפי כל ההסברים שהוזכרו לעיל, הן לתוס' שתלה בגשמי שנה זו או גשמי שנה שלפני תשרי, הן לרש"י שתלה בכך שמחמת רוב ימות הגשמים שעברו הפירות חונטים מעתה, והן לפירוש המאירי בדעת בית הלל, שמחמת שעברה רוב תקופת טבת ואין כוח הקרירות חזק כל כך, ומעתה החנטה הולכת ומתגברת. הרי בשנה מעוברת תופעות טבע אילו מתאחרות בחודש ומתקיימות רק באדר ראשון שהוא במקום שבט[13]. 

על כך עונה הגמ'  "הלך אחר רוב שנים". ביאר רש"י (ד"ה אחר) "מי ששמו שבט".

כלומר אין לחלק בין השנים, אלא ר"ה לאילנות נקבע ע"פ רוב השנים שאכן בהם מתקיים הגורם שבגינו נקבע שבט ר"ה, ולמרות שבשנה מעוברת ברור לנו שהגורם לקביעת ר"ה לא התקיים עדיין, אין לחלק. אלא אף בשנה מעוברת ר"ה לאילנות הוא בחודש ששמו שבט, אף שאין תכונתו כשבט הרגיל בשנה פשוטה.

 

החתם סופר בתשובותיו (שו"ת חתם סופר, ח"א או"ח סי' יד) לא ניחה לו הבנה זו, וחידש חידוש נפלא שמעמיד את ערכו של שבט כר"ה לאילנות באופן מהותי שונה לגמרי.

"מכל מקום האיבעיא שניה היתה שנה מעוברת, היא בכל האילנות ואפילו בזתים וענבים דלכ"ע מעשר דאורייתא ופשיט הלך אחר רוב שנים דשמו שבט ומה ענין שם לכאן כיון דעדיין לא בא שרף לאילנות מהיכן יחנטו, ואמרינן במס' סנהדרין י"ח ע"ב א"ר פפא ש"מ שתא בתר ירחא אזיל, פי' רש"י אחר ירחים הראוים להיות אם לא נתעברה הולך קור וחום של שנה וצינה הראויה להיות במרחשון הוי בתשרי כשמתעברת עכ"ל, וא"כ מה לי אם רוב השנים שמו שבט או לא כיון שעכ"פ עדיין צינה של טבת הוא בשבט אין שרף באילנות ולא יחנטו ומעשר בתר חנטה אזיל א"כ מהיכי תיתי לקבוע ר"ה בשבט, ולכאורה צע"ג:

אבל האמת יורה דרכו כי זה הכל נבנה על כללא דכייל ירושלמי לאל גומר עלי ומייתי לי' ש"ך סי' קפ"ט סקי"ג, והשרש דהטבע משועבדת לתורתינו הקדושה,…והיינו דחידש לן ר"פ בסנהדרין הנ"ל שמע מינה שתא בתר ירחא אזיל דהוה סד"א דמטעם לאל גומר עלי ישתנו העתים ג"כ קמ"ל כיון שזה אינו נוגע לתורה משום הכי עולם כמנהגו נוהג לענין קור וחום, ומשו"ה מספקא לי' לר' יוחנן בר"ה ט"ו הנ"ל כיון דשתא בתר ירחא אזיל וצינה וקור במקומו עומד א"כ אין האילנות חונטים בט"ו בשבט דלבנה אלא בט"ו דחמה, ופשיט לי' דלא כן הוא אלא כיון דזה דבר הנוגע לתורתינו הקדושה משועבדת הטבע לתורה ודיניה, וחונטים האילנות כמו ברוב השנים בשבט הסמוך לטבת, ומי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק והקור לא יזיק…"

מבאר החתם סופר את הסתפקות הגמ' "היתה שנה מעוברת מהו", היות ור"ה לאילנות נקבע מחמת תופעות טבע, הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ופירות חונטים מעתה, אם כן בשנה מעוברת, שתופעות הטבע מתאחרות בחודש, לכאורה יש לאחר בחודש ג"כ  את ר"ה לאילנות. על כך עונה הגמ' "אמר ליה: הלך אחר רוב שנים". שאכן כל מה שנוגע רק לטבע ואין לו נ"מ הלכתית, אכן פועל כפי הטבע, אך מה שנוגע לתורתינו הקדושה הרי משועבד הטבע לתורה ודיניה, "וחונטים האילנות כמו ברוב השנים בשבט הסמוך לטבת".  כלומר כמו שברוב השנים, מר"ה לאילנות מתחילים הפירות לחנוט, הוא הדין בשנה מעוברת בשבט הסמוך לטבת מתחילים הפירות לחנוט מעתה. ואע"פ שעדין לא ירדו רוב גשמי שנה (כביאור רש"י ותוס') וכן לא תשש כוח הקור (כביאור המאירי), מ"מ  מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק והקור לא יזיק.

מתבאר לנו  מדברי החתם סופר, מהו ערכו של ר"ה לאילנות. יום זה איננו רק סימן בעלמא כפי שביארנו בדעת התוס', וכן אין הוא שלב חדש בטבע שמתחיל מעתה באילנות כפי שביארנו בפרוש רש"י,  אלא יום זה מיוחד הוא וערכו ומעלתו שבכוחו להשפיע על הטבע. חז"ל שקבעו את ט"ו בשבט ר"ה לאילנות לא היה רק מתוך הסתכלות בטבע, והטבע משפיע על ההלכה, אלא לימדונו חז"ל  שההיפך הוא, ההלכה היא הפועלת בטבע, ואף בשנה מעוברת, מחודש שבט יתחילו הפירות לחנוט מעתה.

 

ד. ערכו של יום ר"ה לאילנות כיו"ט

 

 מתוך הבנה זו שהתחדשה בחתם סופר, מתבארת יותר ההלכה שנפסקה בשו"ע בהלכות תענית (אור"ח סי' תקעב סע' ג):

"צבור שבקשו לגזור תענית שני וחמישי ושני, ופגע בתענית ט"ו בשבט, התענית נדחה לשבת הבאה כדי שלא יגזרו תענית בט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות."

מקורה  של הלכה זו בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (חלק ד סימן ה)[14]:

"וששאלתם צבור שבקשו לגזור תענית שני וחמישי ושני ופגעו בתענית ראשון ט"ו לשבט יש לחוש לר"ה ולדחות התענית או לא. כן דעתי נוטה שהתענית נדחה לשבת הבאה ואין קובעי' תעניות בו שלא מצינו תענית בר"ה כלל ותנן (ר"ה ב' ע"א) ארבעה ראשי שנים הם וכיון דקתני להו בהדי הדדי דומי' דהדדי נינהו  ה"נ כיון דשארא לית בהו תעניות רביעי נמי ל"ל תענית."

וכן פסק השו"ע בהלכות נפילת אפיים (אור"ח  סי' קלא סע' ו):

"נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב, ולא בט"ו בשבט"

שטעם לכך כתב הגר"א בביאורו:

"שהוא ר"ה לאילנות וכמו כל ד' ר"ה שהן י"ט."

 

דהיינו שאין להבין שכוונת המהר"ם מרוטנברג, "וכיון דקתני להו בהדי הדדי דומי' דהדדי נינהו", בצורה מצומצמת, שסמיכות התאריכים וכתיבתם במשנה אחת תחת כותרת אחת "ארבעה ראשי שנים הם" מחייבת השוואת דינים והלכות ביניהם בלבד. אלא הסמיכות של ט"ו בשבט לשאר ראשי השנים, מלמדתנו שלט"ו בשבט - ר"ה לאילנות ערך מהותי עצמי, כערכו של אחד בתשרי ר"ה לשנים, וזו היא הסיבה שאין לקבוע בו תענית ואין לומר בו תחנון. והגר"א בביאורו הפליג והגדיר יום זה "שהן י"ט", ביטוי שלא הוזכר במהר"ם מרוטנברג, וזאת משום שאכן ליום זה יש ערך מיוחד, שביום זה מתגלה היחס הנכון בין הלכה ומציאות. כוחה של ההלכה איננו רק ביטוי של מציאות בהלכה, אלא כוחה שלההלכה לפעול במציאות, ומתבטא ערכה של תורתינו הקדושה שמשועבד הטבע לתורה ודיניה ומתוך כך ראוי להיקרא יום זה יו"ט, ואין לקבוע בו תחילת ימי תענית ולא לומר בו תחנון.