ארבעה ושבעה מינים בסוכות עזרא ונחמיה

בספרי עזרא ונחמיה ישנה התייחסות רחבה לקיום מצוות חג הסוכות על ידי עולי בבל. בעזרא (ג, א-ד):

ויגע החודש השביעי ובני ישראל בערים, ויאספו העם כאיש אחד אל ירושלים. ויבנו את מזבח אלוהי ישראל... ויעלו עליו עולות לה' עולות לבקר ולערב. ויעשו את חג הסוכות ככתוב ועולת יום ביום במספר דבר יום ביומו.

ההדגשה בפסוקים אילו היא על הקרבתם של קרבנות חג הסוכות, עם בניינו המחודש של המזבח (מצודת דוד שם) -"ויעשו את חג הסוכות ככתוב". באופן כללי משמעות המילה חג במקרא, הוראתה קרבן. ("ולא ילין חלב חגי" - [שמות כג, יח]; "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" - [תהילים קיח, כז]; ועוד רבים).

מספר שנים אחר כך, ישנה התכנסות נוספת, ולשון הפסוק הפותח דומה. בנחמיה (ז, עב): "ויגע החודש השביעי ובני ישראל בעריהם". משם ואילך מסופר על ראש השנה, וביום השני שלאחריו הם מצווים על מצוות חג הסוכות. סוכה וארבעה מינים. בנחמיה (ח, יד-יח):

וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ה' ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג בחודש השביעי. ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלים לאמור צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סוכות ככתוב. ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סוכות איש על גגו ובחצרותיהם ובחצרות בית האלוהים וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים.ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה גדולה מאד. ויקרא בספר תורת האלוהים יום ביום מן היום הראשון עד היום האחרון ויעשו חג שבעת ימים וביום השמיני עצרת במשפט.

מלבד הקרבת קרבנות חג הסוכות, הם מקימים גם מצות סוכה ונטילת לולב. על האמור בפסוקים יש לשאול:

1. "וימצאו כתוב" - מה היה עד אותה שנה? היתכן שהם ידעו על קרבנות חג הסוכות כאמור בספר עזרא (ג, ד), אך הם גילו רק עתה את המצוות הנוספות של חג סוכות?

2. מה פשר רשימת המינים שהם מצווים להביא? מבין ארבעת המינים לשם מצות לולב, נזכרים רק עלי הדס ועלי תמרים. מה בדבר אתרוג וערבה? כמו כן מה הכפילות - עלי הדס ועלי עץ עבות, וכן עלי זית ועלי עץ שמן?

3.מה כוונת הפסוק "כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן"? האם במשך מאות שנים לא קיימו את המצוות הללו?

א. צאו ההר והביאו

בגמ' סוכה (לז ע"א) ישנה תשובה לחלק מהשאלה השניה. ר' מאיר לומד שרשימת המינים המוזכרים בפסוק (נחמיה ח, טז) הוראתם לדיני סכך, ומכאן שניתן לסכך בכל עץ שהוא. לעומתו סובר ר' יהודה שמסככים רק בארבעה מינים. לפיו עלי זית ועלי עץ שמן המוזכרים בפסוק, הם עצים לעשות מהם דפנות (עי"ש בתוד"ה והביאו), ועלי הדס, עלי תמרים ועלי עץ עבות הם לסכך. הן לפי ר' מאיר, והן לפי ר' יהודה הפסוק עוסק אך ורק במינים לדפנות וסכך, ואיננו עוסק במינים למצוות לולב. (עי' באבן עזרא לויקרא (כג, מ) שכתב שהצדוקים הוכיחו מהפס' בנחמיה, שכוונת התורה בארבעת המינים היא לשם סכך ולא כנטילה בפני עצמה.  האב"ע כתב על כך: "ואלה עורי לב; הלא יראו כי אין בספר עזרא (=נחמיה), ערבי נחל ולא פרי עץ כלל, רק עלי חמישה מינים".)

בגמרא בסוכה (יב ע"א) ישנה דרשה אחרת. הגמ' שם אומרת שמסככין בדבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ. רב חסדא אומר שמקור לכך הוא רשימת המינים המוזכרים בפסוק. על הכפילות - עלי הדס ועלי עץ עבות - אמר רב חסדא הדס שוטה לסוכה, ועץ עבות ללולב. לדעתו, חלקו הראשון של הפסוק - "ועלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס", עוסק במיני  הסכך, וחלקו השני של הפסוק - "עלי תמרים ועלי עץ עבות", עוסק במיני הלולב. כך דורש גם ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי בירושלמי בסוכה (פ"ג ה"ד). לגבי החסרון של שני מינים מבין הארבעה - אתרוג וערבה, כותב הרד"צ הופמן (ויקרא ח"ב עמ' קצח-רא) שהם היו מצויים בכל מקום, ולכן לא היה צריך לצוות את עם ישראל באופן מיוחד להביא אותם. לולב והדס היו מצויים בהרים, ולכן ציוו לצאת להביא משם. (עי' בס' טבע וארץ בתנ"ך [פרופ' יהודה פליקס, עמ' 377-379], שלא היו להם ערבות ואתרוגים, אך אין זה מסתבר.)

ב. ויעשו סוכות

מספר תשובות נאמרו לשאלה השלישית. הגמ' בערכין (לב ע"ב) שואלת: אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא? אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע. מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה, אף ביאתם בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה. כך הוא בסדר עולם (פרק ל), ובירושלמי שביעית (פ"ו ה"א). חז"ל הוציאו את הפסוק מהקשרו המקומי, ולמדו מכאן על תחולת קדושתם של ימי עזרא. (בהסבר דרשת חז"ל עסק בהרחבה הגר"ש גורן בספרו תורת השבת והמועד, עמ' 219-222.)

המלבי"ם בעזרא (ח, יד) מסביר שרק בימי עזרא כאשר הם קדשו את ארץ ישראל מחדש הם התנו שיהיה ניתן לסכך ברשות הרבים. הרמז לימי יהושע הוא, שגם יהושע יכל להתנות תנאי שכזה. החידוש לפיו היה בבניית סוכות ציבוריות ברשות הרבים. מרן הראי"ה קוק זצ"ל היה נוהג לחזור על הסבר זה (מועדי הראיה עמ' צז). הגר"ש גורן (תורת השבת והמועד עמ' 228-229) כותב הסבר אחר ששמע מהראי"ה קוק זצ"ל; לפיו ההדגשה בפסוקים היא על ההכנות הרבות לקראת קיום המצוה ברוב עם. הדברים מתאימים לדברי הכוזרי (ג, סג) שכוונת המקרא להפליג בשבח היום ההוא, שהמוני העם בשומעם את הדברים הזדרזו לעשות את הסוכות, אם כי היחידים קיימו כל הזמן את מצוות הסוכות. (דברים נוספים בשם הראי"ה קוק זצ"ל ראה בשמועות ראי"ה, הוצאת המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה, פרשת בהר תרפ"ט, עמ' 19-20.)

אך אין בכל ההסברים הללו כדי לענות על כל השאלות ששאלנו לעיל.

ג. חיבור הארץ והמקדש בשמחה הגדולה שלפני ה'

הבדל בולט יש בין מצוות סוכה, למצוות נטילת ארבעה מינים. מצוות סוכה נוהגת במשך שבעה ימים בכל מקום בעולם, והיא מהמצוות הנוהגות בגוף. "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג, מב).

מצוות ארבעה המינים אף היא נוהגת בכל מקום בעולם, אך זהו רק ביום הראשון. במקדש בלבד היא נוהגת שבעה ימים. "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים; וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים" (ויקרא כג, מ-מא). רק לאחר חורבן בית שני התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהיו נוטלים במדינה שבעה ימים זכר למקדש (ראש השנה פ"ד מ"א).

עזרא ונחמיה מחברים את כלל המצוות לבית המקדש. המצוות שנוהגות בגוף, והמצוות התלויות בארץ עם המצוות הנוהגות במקדש.

הם עושים זאת בשני מעגלים: מעגל ראשון - הסוכה. את הסוכה מצווה כל אדם לבנות בחצרו ובגגו, אך הם מוסיפים ובונים סוכות במקומות נוספים. ברשות הרבים - "ברחוב שער המים וברחוב שער אפרים", סוכות ציבוריות שישרתו את עולי הרגלים העולים לבית המקדש. בחצר המקדש - "ובחצרות בית האלוהים" (נחמיה ח, טז), סוכות מיוחדות לכהנים וללויים המשרתים בבית המקדש (שו"ת בית מרדכי לרב מרדכי פוגלמן, סימן פג).

מעגל שני - ארבעה ושבעה מינים. הם מביאים מיני עצים שונים, כדי לקיים בהם מצוות ארבעת המינים ומצוות סוכה, לדברי רב חסדא בגמרא בסוכה (יב ע"א); או כדי לקיים רק את מצוות סוכה, בסכך ובדפנות, לדברי ר' יהודה ור' מאיר בגמרא בסוכה (לז ע"א).

באופן כללי, ארבעת המינים הם חוט מקשר בין המצוות התלויות בגוף לבין המצוות התלויות במקדש. וכך כתב הראי"ה קוק זצ"ל בהקדמתו לספר עץ הדר השלם (עמ' ה):

המצות שנוכל לחשבן לאמצעיות בין שתי המערכות, המצות התלויות בארץ ושאינן תלויות בארץ, הן מצות שהן חובת הגוף מצד עצמן, אבל הן קשורות לארץ ישראל בתוכנן הגלוי. באלה המצות מתרכזים שני הכוחות, הכח של המצוות התלויות בארץ והכח של מצות שהן חובת הגוף. המצוה המצויינה שכח הארץ הוא ניכר בה הרבה  במצות הגוף היא מצות ארבעת המינים. ...חג הסוכות בכללו הוא כל כך מחובר לקדושת הארץ ושמחת פירותיה, עד שלמדונו חז"ל שצריך לעבר את השנה כדי שיהיה החג באסיפת הפירות.

אלא שכאן הם מצווים להביא  מיני עצים  הקשורים לשתי מערכות. ארבעת המינים בחג הסוכות שמצוותם היא במשך כל שבעת ימי חג הסוכות, בהקפה סביב המזבח, ושבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל מהם מביאים ביכורים, אותם מניפים על המזבח. ביכורים זוהי מצוה התלויה בארץ, ואת הפירות יש להביא לבית המקדש ולהניף על המזבח. כיון שמדובר בחודש השביעי, עזרא מצוה אותם להביא עלים מעץ התמר ומעץ הזית, משני המינים האחרונים שמבין שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל - "ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח, ח), שראשית גדילתם וצמיחתם היא באותה עת. הזיתים עצמם עדיין לא בשלים לביכורים בחודש תשרי, הם מתבשלים לקראת חודש חשון-כסלו, והם המין האחרון מהם מביאים ביכורים עד חנוכה (ביכורים פ"א מ"ו). אך ניתן להביא ענפים ועלים מהם על מנת לסכך בהם. לעומת זאת התמרים בשלים, וניתן גם להביא מהם ביכורים בתקופה זו. כמו כן בעצי התמר ניתן לסכך, והלולב עצמו נלקח מעץ התמר. עזרא קורא להם להביא עצים ממינים שונים. הוא איננו קורא להם להביא כעת פירות ביכורים, ובוודאי שלא מתמרים, שהרי "אין מביאים ביכורים מתמרים שבהרים" (ביכורים פ"א מ"ג). הוא קורא לבנות את הסוכות ממינים הקשורים לארבעת המינים שעיקר הבאתם במשך שבעת ימי החג הוא למזבח לפני ה', וכן ממינים הקשורים לשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל המובאים למקדש כביכורים.

ד. עלי תמרים

ארבעת המינים ללולב נוהגים גם בחוץ לארץ, אך עיקר גידולם ורעננותם בתקופה זו הוא בארץ ישראל (רמב"ם מורה נבוכים ג, מג). הם ניטלים במדינה יום אחד, ובמקדש שבעה ימים, ובהם מקיפים את המזבח. שבעת המינים לביכורים נוהגים רק בארץ ישראל, והם מובאים לבית המקדש ומונפים על המזבח. סוכה נוהגת בארץ ובחוץ לארץ במשך שבעה ימי החג, ואין שום ענין מיוחד בבניית סוכה בחצרות בית המקדש. עזרא ונחמיה מחברים בין כל המערכות, כשהחוט המחבר הוא התמר. ליבו של עץ התמר הוא הלולב, מפירותיו מביאים ביכורים, ומענפיו מסככים את הסוכה, ואת הכל הם מחברים בחגיגה הגדולה שהם עושים בסוכות הפרטיות, בסוכות הציבוריות ובסוכות של גבוה, בחצר המקדש. כדברי המדרש (בראשית רבה מא, א): "תמרה זו אין בה פסולת - תמריה לאכילה, לולביה להלל, חריות לסיכוך".

התמר הוא העץ היחידי המוזכר בפסוק ללא שם נרדף. השם הנרדף לעלי עץ שמן הוא עלי זית, והשם הנרדף לעלי עץ עבות הוא עלי הדס.

הבחנה בין עלי עץ שמן לבין עלי עץ זית מצינו בביכורים. במשנה בביכורים (פ"א מ"ג) נאמר: "אין מביאים ביכורים חוץ משבעת המינים. לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר". בירושלמי בביכורים (פ"א ה"ג) מוסבר הדבר:

זית שמן - זה אגורי. ולמה נקרא שמו אגורי? שהוא אוגר שמנו לתוכו וכל הזיתים מאבדין את שמנן. אמר ר' חנינא כל הזיתים הגשמים יורדים עליהן והן פולטין את שמנן, וזה הגשמים יורדין עליו והוא אוגר את שמנו.

וע"ע בבבלי ברכות (לט ע"א). בפירוש מלאכת שלמה (ביכורים פ"א מ"ג) מסביר, שהמשנה למדה מלשון התורה "ארץ זית שמן" (דברים ח, ח) שהזיתים אינם מן המובחר; מכאן שעץ שמן הוא המובחר לביכורים, ואילו עץ זית סתם איננו ראוי. (הבחנה נוספת בין עץ זית לעץ שמן מצינו במשנה בתמיד פ"ב מ"ג ביחס לשימושם בעצי מערכה. עץ זית פסול עץ שמן כשר. עי' בראש השנה כג ע"א, תוד"ה עץ שמן, ובר"ן שם, הלומדים מהפסוק בנחמיה שאלו הם שני מינים שונים.)

הבחנה בין עלי עץ עבות לעלי הדס מצינו ביחס למצות ארבעה מינים. בגמ' בסוכה (יב ע"א) נאמר: אמר רב חסדא הדס שוטה לסוכה, וענף עץ עבות ללולב. "ענף עץ עבות" (ויקרא כג, מ) זהו לשון הפסוק, במצוות נטילת ארבעה מינים בסוכות. בפרי המייצג את שבעת המינים לביכורים צויין מין מובחר ומין שאינו מובחר, וכך הוא ביחס לענף המייצג את ארבעת המינים ללולב. מין שוטה שאיננו ראוי ומין ראוי. התמר מופיע ללא שם נרדף בשל היותו מחבר ומקשר בין כל המצוות: ביכורים, לולב וסוכה.

ה. כי לא עשו מימי יהושע בן-נון כן

במשך כל השנים מאז שנצטוינו במצוות לולב וסוכה קיים עם ישראל את המצוות הללו. אלא שחיבור כזה בין כלל מערכת המצוות לבין בית המקדש, אכן לא נעשה מימות יהושע בן-נון. עם ישראל נכנס לארץ עם יהושע בן-נון ומקים את המשכן בגלגל. שם מצווה אותם הקב"ה למול את העם, אשר לא נימולו במדבר. מצוות ברית מילה היא מצווה הנוהגת בגוף, והיא איננה מהמצוות התלויות בארץ ובוודאי לא במקדש. ולמרות זאת ברית המילה היא המצוה הראשונה שמקיים עם ישראל בארץ, ובמקום המשכן, ערב אכילת קרבן פסח אותו לא יכול לאכול מי שהוא ערל. "היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם, ויקרא שם המקום ההוא גלגל עד היום הזה" (יהושע ה, ט). מקום משכנו הראשון של המשכן בארץ, נקרא על שם המצוה הראשונה שהם קיימו בארץ, ובמקום הזה בדווקא. יהושע מחבר מצוה התלויה בגוף, ובמקרה זה כפשוטו, עם המשכן. הוא אינו מחבר למשכן גם מצוות התלויות בארץ, מפני שעדיין הם לא התחייבו בהם. הם נמצאים בארץ יום או יומים בלבד. אכן חז"ל דרשו על פסוק זה: "מקיש ביאתם בימי יהושע לביאתם בימי עזרא, שקדשו שמיטים ויובלות וקדשו ערי חומה" (ערכין לב ע"ב), וכוונתם לציין דוגמאות בולטות מכלל המצוות התלויות בארץ כמו שמיטה ויובל, שמעמדם שוה בימי יהושע ובימי עזרא, אך באותו מעמד החיבור שעשה עזרא היה גדול אף מזה של יהושע. הוא מחבר מצוות התלויות בגוף כמו סוכה ולולב, עם מצוה התלויה בארץ - הביכורים, עם הקרבת קרבנות חג הסוכות בבית המקדש.