שאלה

נהוג בהרבה מקומות להשתמש ב"סכך לנצח". הסכך עפי"ר עשוי מחצלת הכשרה לסיכוך. ישנם מקרים, שעקב רוח חזקה או גשמים, נשמט הסכך ממקומו או עף על חלקי סכך אחרים, וכיון שהוא עשוי במשטחים גדולים נוצר בגג הסוכה שטח גדול שאינו מכוסה בסכך ("אויר"), לעתים הרבה יותר גדול מג' על ג' טפחים. אם נוצר מצב כזה ביו"ט מה מותר לעשות כדי שניתן יהיה לשבת בסוכה, ומה יהיה הדין בשבת? 

הנושא הקובע לגבי האיסור וההיתר בשאלה זו הוא גדר האיסור של בניית סוכה ביו"ט וחומרתו מן התורה או מדרבנן. נברר מהו הפגם ב"אויר" בסכך הסוכה, ומהן הדרכים על פיהן ניתן להתיר את האיסור במצבים מסויימים.

א. איסור בנית אהל עראי בשבת

במסכת שבת (קלז ע"ב): "ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחלה ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. לא נחלקו אלא להוסיף, שרבי אליעזר אומר: אין מוסיפין ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. וחכמים אומרים: מוסיפין בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב". והלכה כחכמים שאסור לעשות אהל עראי ביו"ט אבל מותרלהוסיףעליו.

כ"כ בעירובין (קב ע"א) ומובא גםבתשובות הגאונים  (שערי תשובה סי' קכט). כך נפסק בכל הפוסקים (רמב"ם הל' שבת פכ"כ הכ"ז, טור ושו"ע סי' שטו סע' ב) שמותר לכתחילה להוסיף על אוהל עראי בשבת.

ב. סוכה-אהל עראי

ביומא (י ע"ב) מובאת מחלוקת ר' יהודה וחכמים אם סוכה היא דירת עראי או דירת קבע והלכה שהיא דירת עראי וע"כ פטורה ממזוזה. וכן בסוכה (ז ע"ב) מבואר: "אמר אביי: רבי, ורבי יאשיה. ורבי יהודה, ורבי שמעון ורבן גמליאל, ובית שמאי ורבי אליעזר, ואחרים, כולהו סבירא להו: סוכה דירת קבע בעינן". וכידוע אין הלכה כשיטה וע"כ סוכה היא דירת עראי (כ"פ הרמב"ם בהלכות תו"מ וס"ת פ"ו ה"ט). לפי"ז סוכה תוגדר כאהל עראי ותוספת לה תהיה מותרת בשבת וביו"ט.

כן בתוספת בכורים (על ביכורי יעקב סי' תרכו ס"ק יא) הביא את הערת הגאון רעק"א וז"ל: "ומ"ש ידידי נ"י שלענין לסכך ע"י נכרי ביו"ט ודאי דלא הוי בנין ממש שיהיה אסור מן התורה, הנה הפמ"ג מסופק בזה, אי הוי מה"ת או מדרבנן, והגהמ"ח השיב ע"ז, אמת שהפמ"ג נסתפק בזה, אכן לענ"ד י"ל דלא מקרי אהל קבע, שאל"כ למה לא תתחייב במזוזה, והא קי"ל דלדידן דסוכה דירת עראי היא פטורה ממזוזה, אלמא דסוכה לשבעה ימים לא הויא אלא רק עראי. וכמ"ש רש"י בסוכה (ב, א)". 

עפ"ז צריך להבין את הנאמר בעירובין (מד ע"א): "איתיביה רב נחמן בר יצחק לרבא: נפל דופנה  (=של סוכה) - לא יעמיד בה אדם בהמה וכלים, ולא יזקוף את המטה לפרוס עליה סדין -לפי שאין עושין אהל עראי בתחילה ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת,א"ל את אמרת לי מהא ואנא אמינא לך מהא עושה אדם את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה…". ולאחר שהגמ' נו"נ מכריעה: "אלא: הא והא רבנן, וכלים אכלים לא קשיא; הא - בדופן שלישית, הא - בדופן רביעית. דיקא נמי, דקתני נפל דופנה, שמע מינה". ועולה שהוספת דופן שלישית אסורה אעפ"י שהיא לכאורה רק תוספת, ורק הוספת דופן רביעית מותרת וצריך לעיין מדוע.

רש"י פרש: "אלא הא והא רבנן- והא דקתני נפל דופנה לא יעמיד בה כו'.בדופן שלישית- דבשתי דפנות אין קרוי אהל, וכי עביד בה דופן שלישית - משוי ליה אהל, ומודו רבנן דאין עושין אהל עראי בתחילה, והא דתני מותר - בדופן רביעית, דבלאו הכי הוי אהל, והאי תוספת בעלמא הוא, ורבנן לטעמייהו, דאמרי מוסיפין אהל בשבת".  

היינו, לפי רש"י הסוברשבעשית מחיצה בעלמא אין איסור מצד עשית אוהל עראי, אעפ"כ בדופן שלישית בסוכה, כיון שהדופן היא המכשירה את הסוכה לסוכה שיוצאים בה י"ח - נחשבת  כעשית אהל.

ואילו לשיטת החולקים (שישנו איסור בנית מחיצה המתרת בשבת וזה מקורו), כתב הרא"ש (שבת פי"ז סי' ח): "הלכך נראה לר"ת ז"ל דשייך שפיר בעשיית דפנות איסור אהל היכא דצריך הוא למחיצה להיתר טלטול או להכשר סוכה אבל בשאינו צריך לה אינו אלא תוספת בעלמא ושריא, הלכך מפליג בסוכה בין דופן שלישית לרביעית". כלומרעשיית מחיצה המתרת אסורה משום אהל עראי, ורק מחיצה שהיא תוספת בעלמא מותרת.

כ"כ הריטב"א (שבת קכה ע"ב, עירובין מד ע"א) וכ"כ האור זרוע (ח"ב - הלכות שבת סימן עח אות ו)[1].

מתבאר כי הן בשבת והן ביו"ט הוספה על אהל עראי מותרת. וצריך לדון  האם הסיכוך ביו"ט או בשבת ב"סכך לנצח"  במידה ונוצרו חללים בסיכוך הוא בניית אהל עראי או הוספה על אהל עראי. לפני הדיון על כך תובא מחלוקת הראשונים לעניין בונה ביו"ט.

ג. איסור בונה ביו"ט

ביו"ט יש צד נוסף להקל.

כתבו תוספות במסכת שבת (צה ע"א ד"ה הרודה): "ומיהו תימה לר"י כיון דמותר לגבן בי"ט מן התורה…  אם כן נפל ביתו בי"ט יהא מותר לבנותו בי"ט דמתוך שהותר בנין לצורך - דמגבן הוי משום בונה כדאמר בסמוך - הותר נמי שלא לצורך, ובלבד שיהא צורך היום לאכול בתוכו שלא יכנו שרב ושמש, וי"ל דאסור מדרבנן דהוי עובדא דחול כי היכי דאסורין טחינה והרקדה ביו"ט". ולפי"ז הותרה בניה ביו"ט ונאסרה מדרבנן. לעומתו הרמב"ם אוסר בניה מהתורה ביו"ט (הל' יו"ט פ"א ה"ב-ד).

עפ"י דברי תוס' אלו דן  בשו"ת באר יצחק (חלק או"ח סימן י"ג) באיסור בונה ביו"ט, וכך הסיק בענף ט: "ות"ל נתבארו שיטת הרמב"ם ושיטת התוס' הכל על נכון, ולשיטת התוס' דס"ל דמה"ת מותר לבנות  ביו"ט ורק מדרבנן אסור, וכיון דקי"ל דשבות לצורך מצוה מותר ע"י נכרי כמבואר באו"ח (סימן שז)לכן מותר  לומר לנכרי לבנות סוכה שנפלה ביו"ט, משום דמה"ת מותר מחמת מתוך דודאי מקרי זה צורך קצת משום  מצות סוכה, וכמש"כ התוס' בכתובות (דף ז) ופסחים (דף ה ע"ב) בד"ה לא אמרינן מתוך כו' והא מצות סוכה  הוי מצוה עוברת בכל יום ויום, אך להרמב"ם דס"ל דבנין ביו"ט אסור מה"ת אסור לצוות לנכרי לבנות דהא  דוקא שבות דשבות הקילו ע"י נכרי". 

הנה התיר בנית סוכה ביו"ט (מצד איסורי בונה ומכה בפטיש) ע"י נכרי ע"פ שיטת תוס' הנ"ל. (ועי' לקמן בסיום דברי הבאר יצחק, ועי' בשו"ת עטרת פז בהרחבת העניין, ח"א - כרך א סי' ט).

ד. פסול אויר בסוכה

 בסוכה (יז ע"א): "אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי: אויר פוסל בשלשה, סכך פסול פוסל בארבעה".

ובאר בתוספות (יז ע"א ד"ה אויר פוסל) שאין אויר ג' פוסל בסוכה אא"כ הוא אינו מותיר סוכה כשרה באחד הצדדים, אבל אם נותרה סוכה כשרה, האויר אינו פוסל את הסוכה (ולגבי ישיבה תחתיו יבואר להלן).

וכן כתב בתוס' בבבא בתרא (קסב ע"ב): "שהרי אויר פוסל בשלשה - לא מיירי בסוכה גדולה שמשייר שיעור סוכה ושלש דפנות לכל צד דאותה למה תהיה פסולה וגם לא איירי לישב תחת האויר דא"כ מאי איריא שלשה אפילו פחות נמי אמר במסכת סוכה (דף יט.) שאין ישנים תחתיו, אלא הכי פירושא סוכה גדולה ויש לה שלשה דפנות ויש לה אויר שלשה לכל אורך הסוכה פסולה שאויר שלשה מפסיק ועתה אין נשאר בו כי אם שני דפנות לכל צד וסכך פסול לא הוי הפסק כי אם בארבעה טפחים אי נמי כגון שיש לה לסוכה ארבעה דפנות והיא אינה גדולה כל כך שישאר הכשר סוכה מכל צדי האויר". (כ"פ הטור והשו"ע סי' תרלב סע' ב)

מתבאר מדבריהם כי אויר של ג' על ג' טפחים או יותר[2], אינו פוסל אוטומאטית את הסוכה אלא הדבר תלוי במבנה הסוכה. אם הסכך שנותר יש בו הכשר סוכה וג' דפנות מקיפות אותו הסוכה כשרה[3].

ולפי"ז דינו של סיכוך בשבת ויו"ט ע"ג אויר שאינו פוסל את הסוכה, יהיה עפ"י הנלמד לעיל לגבי בנית דופן לסוכה ביו"ט. כשם שבנית דופן המכשירה את הסוכה אסורה משום אהל עראי (ולפי שיטת הרמב"ם, ולתוס' דינה קל יותר) אף סיכוך ע"ג אויר הפוסל את הסוכה יהיה אסור משום בנית אהל עראי. וכשם שהוספת דופן רביעית מותרת משום תוספת לאהל עראי ה"ה סיכוך ע"ג אויר שאינו פוסל את הסוכה יהיה מותר בשבת וביו"ט.

ואע"פ שאף מתחת לאויר ג' שאין פוסל את הסוכה אין ישנים ואוכלים, ולכאורה יכולים לטעון כי הנחת סכך במקום זה מכשירה את מקומו וה"ז כאוהל עראי. נראה שאין סברה זו נכונה, אלא אויר שאינו פוסל נידון כמקום ריק וכיון שהסוכה כשרה והיא אהל עראי הרי הנחת הסכך על מקום זה תחשב תוספת ולא בנית אהל עראי.

ה. דיני מוקצה בסכך

אמנם להחזיר מחצלת-סכך למקומה גם באויר שאינו פוסל, צריך לדון מדין מוקצה שהרי הסכך והדפנות מוקצים לשבעה ימים (כמבואר בשו"ע סי' תרלח סע' א), וביו"ט יש עליהם איסור טלטול. כן דברי רבינו ירוחם  (ני"ב חי"ג): "סוכה שנפלה ביום טוב אפילו היתה רעועה מערב יום טוב אף על פי שאדם מצפה לנר אימתי תכבה ולסוכה אימתי תפול אסורים הואיל והוקצו בין השמשות או דבר שנתלש או ניצוד בשבת או ביו' טוב אסורים הואיל והוקצו בין השמשות".

אולם נראה שאם הוא מטלטלם ברגלו או בגופו ועי"כ פורש אותם שנית מעל ה"אויר" -מותר. ע"פ השו"ע (סי' שח ס"א וס"ו) שהבחין בין טלטול מן הצד לבין טלטול בגופו.

ז"ל השו"ע (או"ח סי' שיא ס"ח): "טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, מותר. הלכך צנון שטמן בארץ ומקצת עליו מגולים ולא השריש וגם לא נתכוין לזריעה, נוטלו אע"פ שבנטילתו מזיז עפר ממקומו, ואע"פ שהוסיף מחמת לחות הקרקע, מותר".

הסיבה לכך היא, שטלטול מן הצד שמיה טלטול (שם ס"א), וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ו) בשם הט"ז, שמטעם זה אסור לדחוף על ידי קנה דבר שהוא מוקצה. רק לצורך דבר המותר, כגון להשתמש במקום שמונח שם המוקצה - מותר.

אבל בטלטול בגופו מותר לגמרי. כ"פ השו"ע (או"ח סי' שיא ס"ח): "...וטלטול בגופו אפי' לצורך דבר האסור, מותר; הילכך קש שעל המטה, דסתמו מוקצה להסקה, מנענעו בגופו... ".

והסביר המשנ"ב (שם), ש"טלטול בגופו - פירוש שאינו נוגע בידו כ"א בגופו או בשאר אבריו, מקילינן בו יותר משאר טלטול מן הצד וע"כ מותר אפילו לצורך דבר האסור"[4]. ולפ"ז אם מונח איזה דבר מוקצה על הארץ מותר לדחפו ברגליו כדי שלא יבוא להפסד, ואף לתקן את הסכך בדרך דומה.

וע"כלמסקנה,נראה  שאם הוא יכול לטלטל את הסכך ברגליו כגון שהמחצלת התהפכה על שאר הסכך, ויכול לטפס ולטלטלה ברגלו או בגופו מותר ע"י ישראל ואפילו בשבת וביו"ט. אולם בדחיפה ע"י כלי אחר (מטאטא וכד') אסור כמש"כ המשנ"ב בשם הט"ז.

ו. תיקון 'אויר' הפוסל בסוכה ביו"ט

הפמ"ג (סי' שטו א"א ס"ק א) הסתפק האם מותר להניח הסכך שנפל ביו"ט ע"י נכרי. והספק הוא האם סוכה נחשבת אהל קבע והאיסור מן התורה כיון שמשתמש בה לשמונה או תשעה ימים ואסור אף באמירה לגוי, או שהיא נחשבת לאהל עראי ואסור מדרבנן ואמירה לגוי הוי שבות דשבות במקום מצווה ומותר. וכן מסתפק בכך בסי' תרכו (א"א ס"ק ח). ולמסקנת דבריו נוטה להקל בתיקון הסכך ע"י נכרי. ודן בכך גם בשו"ת מגידות (לבעל הפמ"ג, ועיקרי דבריו יובאו לקמן מתוך שו"ת יבי"א). 

במשנה ברורה (סי' תרלז ס"ק א) פסק: "וכ"ש אם נפלה סוכתו ביו"ט דעושה אותה בחוה"מ. וביו"ט  אסור להקימה ואפילו אם הרוח הפיל ממנה רק מקצת מן הסכך לבד אין להוסיף ביו"ט בעצמו, וע"י עכו"ם  אפילו נפל הסכך כולו ג"כ יש להתיר". ודבריו מתבססים על הבאר יצחק. 

בבאר יצחק (או"ח סי' יג ענף ט), צרף עוד סיבות להקל בבנית סוכה ע"י נכרי. וז"ל: "ועכ"ז יש לצרףשיטת העיטורשהובא באו"ח (סי' רעו) דאף מלאכה דאורייתא מותר ע"י נכרי כמו להדליק הנר לצורך סעודה... וכה"ג  מצינו באו"ח (סימן שמ במג"א ס"ק א) דהתיר במקום מצוה לחתוך הצפרנים ע"י נכרי... יש סיוע ממה שכתב רש"י בע"ז (טו ע"א ד"ה כיון) דהא דאסור לומר לנכרי עשה  לי כך זהו משום ממצוא חפצך דיבור אסור עכ"ל רש"י, וכיון דקיי"ל חפצי שמים מותרים לכן במקום מצוה יש  להתיר ע"י נכרי אף מלאכה דאורייתא, ושפיר סמכו האחרונים לצרף שיטת העיטור לסניף להקל". 

כן בביכורי יעקב לערוך לנר (תרכו, יא) התיר באמירה לנכרי לבנות ולסכך ביו"ט משום שבות דשבות לצורך מצוה ומשום שאין זה בניה של בנין קבוע אלא אהל עראי בלבד.

כן הביא הגרע"י בשו"ת (יחוה דעת ח"ו סי' מא, ובשו"ת יבי"א ח"ח - או"ח סי' נ) משו"ת עטרת חכמים (או"ח סי' ו) שכתב להתיר ע"י נכרי. ודן הגר"ע יוסף בשני המקומות בדעת האומרים שאין לסכך ע"י נכרי, ודחה דעתם.

כתב ביבי"א: "ועינא דשפיר חזי להפרי מגדים בשו"ת מגידות (סי' קט) שכתב, מעשה שהיה בחג הסוכות התקל"ז, פה לבוב, שעשיתי סוכה, וסמכתי על פועלים עצלים, ולאחר סעודה בליל שבת קודש, נפל הסכך לגמרי, והיה לי צער גדול, וקראו בני ביתי לגוי בעל מלאכה וסידר הקנים והניח הסכך עליהם, ואני לא אמרתי לו דבר, והנה הרמ"א בהגה (סי' רעו) כתב, יש אומרים שמותר לומר לגוי להדליק לו נר לסעודת שבת, משום דס"ל שאמירה לגוי מותר אפי' במלאכה גמורה במקום מצוה, ואין להתיר אלא לצורך גדול. וא"כ י"ל דאע"ג דקי"ל דדוקא שבות דשבות במקום מצוה מותר, וכאן הוי מלאכה דאורייתא דהוי אוהל ממש, מ"מ במקום צורך גדול, כגון שאין לו סוכה אחרת כי אם בדוחק גדול, וגם הוי במקום ביטול מצות שמחת יום טוב, הרוצה להקל לכתחלה בכה"ג אין חטא בידו, מאחר שהתיר הרמ"א במקום צורך גדול. עכת"ד. ומוכח דנקיט שאיסור הנחת הסכך ביו"ט הוי מן התורה, ואעפ"כ כתב הרוצה להקל יוכל לסמוך על שיטת בעל העיטור, שהביאו הרמ"א, ששבות במקום מצוה מותר. אבל אם נאמר כדברי האחרונים הנ"ל שהנחת הסכך על הסוכה אינה אסורה אלא מדרבנן, דהוי אהל עראי, ההיתר יותר מרווח, דהו"ל שבות דשבות במקום מצוה, ולכתחלה נמי אורויי מורינן להקל. וכן ראיתי בשו"ת חבלים בנעימים ח"ג (חאו"ח סי' ל) בד"ה ובנידון זה, שכתב, שהנחת הסכך על הסוכה אין ספק שאין בזה איסור אלא מדרבנן כיון דהוי אהל עראי, ואף שהפמ"ג (סי' שטו א"א סק"א) נסתפק בזה אי הוי אהל קבע, כיון שעשויה לשמנה ימים, נראה שהדבר תלוי במחלוקת אי סוכה דירת קבע בעינן או עראי, והלכה סוכת דירת עראי בעינן".

שוב דן הגרע"י שהחזרת הסכך תאסר משום מכה בפטיש ודחה. ולמעשה התיר מכל הטעמים הנ"ל לבנות ע"י נכרי סוכה שנפלה או סכך שנפל ביו"ט.

מסקנה

סכך שנשמט או הועף על הסכך במקום אחר:

אם פוסל את הסוכה מותר להניחו מחדש ע"י נכרי ביו"ט, וע"י ישראל או בשבת אסור.

אם אינו פוסל את הסוכה מותר לישראל לדחפו בגופו או ברגלו ולהניחו מחדש ואף בשבת שבחג. וכן מותר ע"י אמירה לנכרי.