אופן סיפור יציאת מצרים בתור הכנה לגאולה

שתי דרכים מייחדות את סיפור יציאת מצריים בליל הסדר, האחת נראית כלי דידקטי, חינוכי והשנייה מהותית. מדוע קבעו חז"ל דווקא דרכים אלו לסיפור יציאת מצריים?

הרב גבריאל קדוש |
אופן סיפור יציאת מצרים בתור הכנה לגאולה

שתי דרכים מייחדות את סיפור יציאת מצריים בליל הסדר, האחת נראית כלי דידקטי, חינוכי, והשנייה מהותית. האחת היא שיתוף הילדים בסיפור יציאת מצריים, באופן של שאלה ותשובה, והשנייה היא תחילת הסיפור של יציאת מצריים בגנות והסיום בשבח. מדוע קבעו חז"ל דווקא דרכים אלו לסיפור יציאת מצריים?

 

המקור לסיפור יציאת מצריים בדרך של שאלה ותשובה הוא במשנה (פסחים, פ"י מ"ד):

מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות...".

 

וברמב"ם (חמץ ומצה, פ"ז ה"ג):

וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה... ואפילו היו כולן חכמים, היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה".

 

המקור לדרך 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח', הוא בדברי הגמרא (פסחים, קטז ע"א):

מתחיל בגנות ומסיים בשבח: מאי בגנות? רב אמר מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו ושמואל אמר עבדים היינו...

 

נתבונן ונראה, שהרבה הלכות ומנהגים בליל הסדר נגזרו מהיסוד של שאלת שאלות. יש לכך דוגמאות לרוב, ונביא כמה מהן:

עריכת השולחן מבעוד יום היא הלכה מיוחדת שנאמרה דווקא לגבי שולחן הסדר. השו"ע (סי' תעב סעי' א) נימק הלכה זו בנימוק שלא נתעכב בעריכת הסדר 'בשביל התינוקות שלא ישנו', והוסיף על כך ה'משנה ברורה' (שם), שזאת כדי שיוכלו התינוקות לשאול את השאלות של הסדר.

מנהג חלוקת קליות ואגוזים הוא שינוי יזום שנועד לכך  שהתינוקות ישאלו שאלות, וגם מנהג סילוק הקערה נועד ליצור תמיהה אצל התינוקות, ולעודדם לשאול מדוע מסלקים את הקערה לפני שאכלו. (יש להעיר שכיום, הרי האוכל המשמעותי של ליל הסדר לא נמצא בקערה, אלא עדיין במטבח, וסילוק הקערה דווקא מקרב את האכילה, והתינוקות הרעבים אולי לא ישאלו...)

כמו כן, מזיגת הכוס השני לפני הסעודה נועדה 'כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני קודם סעודה'. (שו"ע, סי' תעג סעי' ז), וכמובן, טיבול הירק במשקה, מחמת שהוא נדיר, אמור לגרום לילדינו לשאול שאלות.

 

למדנו מכל פרטי ההלכות דלעיל עד כמה מהותית היא שאלת השאלות בליל הסדר. חז"ל אף 'שתלו' בתוך סדר ההגדה כל מיני פעולות שנועדו לגרום לילדים לשאול, ועוד למדנו מן הרמב"ם, שאף מי שאין לו מי שישאל אותו, שואל הוא את עצמו.

 

מה חשיבותן של השאלות בליל הסדר? האם הן רק אמצעי דידקטי של מחנך בעל ניסיון, אשר כדי להגביר את העניין של תלמידיו בלימוד, וייתכן אף את הזיכרון שלהם אחר הלימוד, הוא גורם לתלמידיו לשאול שאלות?

 

בהגדת 'נחלת השר'  (עמ' 53-54), הסביר הרש"ר הירש את העיקרון החינוכי של השאלה:

וכאן הבן שואל, אם נרצה לדעת מה מותר האדם מן הבהמה לא נטעה הרבה אם נאמר 'האדם שואל'. התגובה הראשונה שמראה העולם מעורר בתינוק שנולד היא ללא ספק שאלת 'מה זאת' רוח האדם מבקשת להבין את המתחולל סביבה ושאלת 'מה זאת' חיה היא בלבו של תינוק בטרם תדענה שפתיו לבטא את השאלה, אם רק נבין את הבעת עיניו, נוכל לקרוא את תמיהתו ממבטו. כל עצמה של נפש הילד איננה אלא שאלה; ורק מתוך שנפשו שואלת בלא הרף, היא לומדת כה הרבה בשנותיה הראשונות. ועתה, שעה שפי הילד עומד לרשות נפשו השואלת, ובנך שואל ושואל ולא ייעף מלשאול 'מה זאת?', - אל תיעף גם אתה מלהשיב; בצמאו לדעת תראה אות לבריאות נפשו; וכדרך שאתה משביע את רעבו ללחם, כן, ובאותה מידה של רצון ושל זהירות קפדנית, תדאג להשקיט את צמאו לדעת, ותספק לו מזון מבריא... אל יעלה על דעתנו שעוד חזון למועד בבית הספר, שזה עניין המורים ולא עניין ההורים. בוא והיכנס אל בתי הספר... ובנקל תבחין שם גם באותם הילדים, שהוריהם לא היו פנויים, או לא היה להם חשק או הבנה די הצורך כדי להתעסק עם ילדיהם; גם נפשם היתה שואלת בשעתו; אולם, משלא זכו לתשובה, הם חדלו לשאול, עד שנעשו אדישים לדברים ולתופעות; כך סיגלו לעצמם נטיות אחרות, הרחוקות מכל שאיפה לדעת; שנים על גבי שנים הם יבקרו בבית הספר, עד שיהיו מסוגלים ללמוד דבר, אך לעולם לא ישיגו את מה שהזנחת הוריהם החמיצה'.

משום כך, אל יקשה בעינך אם בנך שאלך, אם הוא שואל הרבה ושואל תכופות; אל תענה לו בגערה - דאג להשיב לו תשובה כהלכה. תשובה כהלכה!

 

למדנו מדברי הרב הירש, שיסוד השאלה יש בו ערך חינוכי של קניין דעת. ילד היודע לשאול ואף מקבל תשובות לשאלותיו, ימשיך לשאול ולהתעניין. בליל הסדר קיים  יסוד ההתעניינות. אין האדם חי באופן מנותק מן המציאות, ורצונו הוא להבין את המתחולל סביבו. האדם בטבעו הוא תאב דעת, ברצונו להחכים ולהבין, לכן הילד שיודע לשאול, אינו יכול לעבור לסדר היום כאשר הוא רואה דברים משונים, והוא שואל, וכאשר הוא כבר מתעניין, אנו מנצלים התעניינות זו לצורך קיום המצווה העיקרית של ליל הסדר, 'והגדת לבנך'. לא ייתכן שמאורעות פרטיים או כלליים יעברו על האדם או על האומה מבלי שייתן דעתו עליהם. 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך', ועל ידי כך 'בינו שנות ודור'. אם הצלחנו לשמר את 'האדם השואל' אצל ילדינו, יגדל לנו דור של שואלים, דור של מתעניינים, שאיכפת להם מהסובב אותם, דור שרוצה להבין את המתרחש סביבו. כדי להעצים את התכונה האנושית לצימאון לדעת, אנו משקיעים השקעה מרובה. צריך לחנך ולהתחנך להיות אישיות כזו של 'אדם שואל', וודאי שלא להחניק ולהתעלם ממנה.

 

נתבונן ונראה, שיסוד השאלה הוא יותר מאשר אמצעי דידקטי לרכישת ידע כללי, ידיעת התשובות על שאלות ה'מה נשתנה', ואפילו יותר  מהחינוך להיות 'האדם השואל',אלא יש כאן שותפות מצידנו, מעין 'איתערותא דלתתא' מצד האדם עצמו, לכל התהליך שהוא עובר בליל הסדר, של היציאה לחירות ולגאולה. היטיב לבאר זאת רבנו צדוק הכהן בהגדת הפסח שלו (הוצאת תבונה, ע"מ 140):

"את פתח לו- ענין יציאת מצרים על ידי שאלה דוקא, כמו שאמרו חז"ל ואפילו חכם שואל לעצמו, ואפילו שאינו יודע לשאול את פתח לו - פתיחה היינו כדי שהוא יגמור וישאל. הוא לפי שכל דבר - על ידי יגיעה והשתדלות, ואם לא יגעת ומצאת אל תאמן, ויציאת מצרים באור שהיה אז, לכאורה היה בלא שום יגיעה כמו שאמרו חז"ל הללו עובדי ע"ז והללו וכו', רק ברצון פשוט, כדרך שנאמר ואהב את יעקב דאין טעם לאהבה. והנה בסיפור יציאת מצרים מתעורר אותו אור ממש… ולכך צריך דווקא על ידי שאלה להורות שאין בא מעצמו גם אור זה, רק שדי בהשתדלות מועט- ומיד ה' מאיר לו. ועל ידי שאלה לבד די להיות נקרא השתדלות, ושאינו יודע לשאול את פתח לו פיו שישאל ודיו".

 

למדנו מדבריו, שתפקיד השאלות אינו רק מילוי הרצון לדעת, היענות לסקרנות של הילד או אפילו השלמת חוסר הידיעות שלו בסיפור יציאת מצרים, אלא יש רובד עמוק יותר ומהותי יותר. המסובים בסדר נעשים שותפים פעילים בסיפור יציאת מצריים, על ידי השאלה, היגיעה וההשתדלות שלהם. רק באופן זה, של השתדלות ויגיעה, ה' מאיר לשואל המסב בסדר. זאת אומרת, ההארה של חירות ויציאה ממצריים שהאדם זוכה לה בליל הסדר, מופיעה אצלו כאשר הוא נותן מנפשו, מתעניין בכנות, שואל ותמה בליל הסדר. הוא משים עצמו חלק מכל ההוויה של לילה מיוחד זה. כאשר האדם משים עצמו חלק מהוויה זו, אזי מאיר עליו אור מיוחד של יציאה לחירות וגאולה. יותר הוא אינו צופה מן הצד, אינו מביט בריחוק רגשי מהנעשה, אלא הוא שותף פעיל בנעשה, הוא חלק ממנו ועל ידי כך פועל הוא על עצמו אור מיוחד זה. ר' צדוק כותב יותר מכך, שבפעולה קטנה כביכול, שאלת שאלה, כבר הוא זוכה לאור המיוחד של ליל הסדר. למדנו מדבריו את ערך השותפות הפעילה  על ידי שאלת שאלות, המחזקת את חוויית הגלות במצריים והגאולה משם.

 

נראה שיש להוסיף על הדברים, שדווקא בליל הסדר, בעת הציפייה הגדולה לגאולה, חז"ל לימדונו את עקרונות הגאולה העתידה, שיש בה חשיבות ל'שאלת שאלות', לשותפות ביגיעה והשתדלות, אפילו קטנה, כדי לזכות לאור של גאולה. אף שאלת שאלות לצורך ההבנה של מאורעות התקופה ומשמעות המהלכים האלוקיים שהקב"ה מסבב בעולמו, היא בגדר יגיעה והשתדלות, המזכה באור הגאולה, ועל אחת כמה וכמה ששותפות, יגיעה והשתדלות מעשיות יותר, וודאי מקרבות את הגאולה.

 

יסוד זה של שאלת השאלות אינו רק אמצעי דידקטי, אלא יש בו ערך חינוכי ואמוני - מצוותי לכל עבודת ליל הסדר, שבו 'חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצריים'. בעצם, שאלת השאלות היא הצעד שאנו עושים כדי שאחרי אלפיים שנות גלות,  כשאין לנו בית מקדש וקורבן פסח, בתוך המציאות של ה'מרור' שבכל הדורות, נוכל לחוש את טעמה של חירות וגאולה אמיתית, בלילה מיוחד זה.

 

כעת נוכל להבין יותר את הדרך השנייה שקבעו חז"ל לסיפור יציאת מצריים, 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. רבים שואלים, למה בליל התקדש חג, בזמן שמחתנו וחירותנו, יש צורך להזכיר את הגנות? האם אין זה מתאים יותר בלילה חגיגי זה דווקא לשכוח את דברי הגנות, ולעסוק בדברי השבח המשמחים והמענגים?

 

המהר"ל (נצח ישראל, פ"א) מבאר דרך זו של חז"ל, לפי תפיסת הסברה רחבה, שנכונה בכל עניין ובמיוחד בעניין הגאולה, שכדי שנלמד דבר לעומקו, צריך ראשית לדעת את הפכו, כראיית אור מתוך חושך; ואלו דבריו:

כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים (פסחים קטז.) בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך.ולכן אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא שנבאר ענין הגלות והחורבן, שבזה יוודע הטוב והתשועה שאנו מקוין. וכאשר אנו באים לבאר ענין הגלות ידיעה אמיתית, צריך לבאר קודם הסבה לגלות, והדברים השייכים אל הגלות.

 

באר לנו המהר"ל, שהתחלת הסיפור בגנות היא אמצעי להבנת השבח. אכן, עיקרו של ליל הסדר הוא לשבח ולהלל את הקב"ה על הניסים הגדולים שעשה לנו ביציאתנו ממצריים, אך כדי שנוכל להעמיק בהם ולהבינם על בוריים, יש צורך להתחיל מן הגנות, מהמצב של 'עבדים היינו' או מהמצב של 'בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו', מתוך כך נתרומם להודאה על גודל הניסים שעשה עמנו הקב"ה.

 

אך אם נתבונן בדברי הרב קוק, נלמד שיש מדרגה נוספת שזוכים לה על ידי התחלה בגנות.

ואלו דברי הרב קוק ('עולת ראיה' ח"ב, הגדה של פסח):

"..ע"כ פה הוא מגיד, "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", להורותשהגנות היא צורך השבח. מתחיל בגנות של "עבדים היינו". אמנם העבדות ודאי גרמה כמה דברים רעים, כמה תכונות נשחתות, ואצ"ל רעות וצרות בהוה שלה לאותם הסובלים אותה אז, אבל גם תכונת ההכנעה, וההשתעבדות למי שראוי להשתעבד, להיות עבד ד' באמת, להיות יכולים לבטל הרצון העצמי והנטיה העצמית בשביל קבלת עול מלכות שמים, שישראל מצטיינים בה, ושהביאו בזה ועתידים להביא טובה רבה להם ולעולם, גם זה ההכשר נקנה ע"י קנין העבדות והרגל השיעבוד, שאחרי שסיגיו יצורפו, וכח השפלות המוריד את ערך האדם יוסר, ע"י התרוממות הנפש של גאון שם ד' ותפארת הוד החיים המלאים כל טוב, שיברך ד' בהם את עמו באחרית הימים,כמה מעטר ומשלים את כלל התכונה הכללית שבאומה יהיה אז אותו רושם העבדות,אותו התמצית המצטרף לשובה שישאר אחר הזיקוק. ורק הוא ישלים את החירות הגמורה, בהיות האדם כ"כ בן חורין עד שיוכל בחירותו המוחלטת ג"כ לשעבד עצמו במקום הראוי, ולהיות עבד במקום שהעבדות היא החירות האמיתית"

 

ההתחלה בגנות אינה רק כדי שנבוא מתוך כך לשבח, אלא הגנות נועדה לבנות את השבח, היא תורמת לשבח, וממילא מרוממת אותו להיות שבח גדול יותר, שלא היינו זוכים לו לולי הגנות שקדמה לו. הרב מבאר שהעבדות שהייתה לנו במצריים, בנתה אצלנו תכונות חיוניות של הכנעה והשתעבדות, תכונות אלו נצרכות למי שחפץ להיות עובד ה' באמת. תכונות אלו נדרשות לנו, הן מעטרות אותנו ומשלימות אותנו. זאת אומרת שאין התחלת הסיפור בגנות רק מראה הפוכה לשבח, שיבוא לאחריה, אלא הוא עצמו הגדלה והאדרה של השבח, הוא חלק מהותי מן השבח. לכן ברור ומחויב מכך שנקדים את הגנות לשבח.

נראה ששני יסודות אלו שעסקנו בהם, יסוד 'שאלת השאלות' והיסוד 'מתחיל הגנות ומסיים בשבח', שייכים גם לגאולה העתידה. ליל הסדר, ליל הציפייה לגאולה, הוא הכנה והכשרה לקראת גאולה זו. היכולת לשאול שאלות, שמשמעותה היא לקחת חלק פעיל במציאות הסובבת אותנו, והיכולת להבין את תפקיד הגנות שלפני השבח, הם יסודות הגאולה העתידה.

 

פעמים רבות, בגאולתנו הנוכחית, אנו נפגשים, לצערנו, עם תופעה של התעלמות מכל השבח שהקב"ה מסובב לעמו בדור גאולה זה: קיבוץ הגלויות, הקמת המדינה ומערכותיה, הפרחת השממות ויישוב הארץ; פשוט, התעלמות מוחלטת, בבחינת 'שאינו יודע לשאול'. אמנם אנו נפגשים גם עם מצב של גנות שלפני השבח ובתוכו: קשיים רוחניים ביישוב הארץ ובמערכות המדינה, פעולות כנגד התורה ויישוב הארץ. אלו דורשים מאיתנו להבין את מטרת הגנות שלפני השבח. כאן שני היסודות שעסקנו בהם חייבים לבוא לידי ביטוי גם יחד:  מחד גיסא, לשאול ולהשתתף במאורעות התקופה, ומאידך גיסא, להבין את משמעותם של חלק מן המאורעות בתור גנות שקדמה לשבח, גנות שמעצימה בסופו של דבר את השבח ומגדלת אותו. דווקא הגנות היא המעמיקה והמשלימה את השבח שיבוא אחריה, וכל מהלכי הגנות מכשירים את הדור לקראת החירות הגמורה, המכינה אותנו לגאולה.

 

מעתה סלולה לנו הדרך להבין את השילוב של יסוד שאלת השאלות ושל יסוד ההתחלה בגנות. אין מספיקה הגנות עצמה, הקשיים והסיבוכים שבהופעת דבר ה' בעולם, אם אין מתבוננים בה ובתועלת הנסתרת שגנות זו מולידה במציאות האישית והכללית. ובוודאי לא נוכל להתעורר לכך ללא היכולת להתעניין, להחכים, להתבונן בדרכי פעולת ה' בעולם ולשאול כיצד מכל מהלך אלוקי - גאולתנו מתקדמת.

 

כך מבאר הרב קוק (עין אי"ה שבת, ח"א עמ' 79): את מטרתם של השאלות והסיבוכים הבאים בדרכי הגאולה:

"הפלגת הערת התמיהה הבאה לפני הגלות אור החכמה בענינים עמוקים, הוא דבר מועיל מאד להיות הרושם שבא מאור החכמה מחוקק אח"כ בנפש בכל כחו. וזה יהיה לנו לאור על הערך של הענינים הסבוכים הבאים מצד סידור ההנהגה והדיעות המשובשות והשיטות הרעות שמתגברות בעולם להאפיל ולהקדיר את אור האמת, כי הוא מתוקן מראש כדי להרשים יפה בערכו את האמת של אור ד' כשיתגלה במועדו. שלפי אותה התגבורת שחקקה בנפש ההתרגשות של הפליאה שבאה בסערה ובהתנגשות עצומה, כן יותר יורגש בוהק זיו האמת..."

 

הקשיים והסיבוכים, הגנות, ימלאו את תפקידם רק אם נשאל שאלות עליהם, נתבונן בהם ונרומם אותם למבט אלוקי של 'עין בעין יראו בשוב ה' ציון'.

 

 

החוברת הנוכחית פותחת במאמרו של הרב גבי קדוש בעניינו של ליל הסדר בתור הכנה לגאולה העתידה. הרב יהודה עמיחי מבאר לנו במאמרו 'אדמת קודש', את ביאור תואר זה. הרב אברהם סוחובולסקי עוסק ב'ברכת הגשמים', שלצערנו מרבים אנו לומר אותה בשנים האחרונות, ודן בשאלה האם ברכה זו היא תפילת היחיד או תפילת הציבור.

במדור המצוות התלויות בארץ, עוסק הרב שמואל דוד במצוות מעשר שני, הנוהגת בשנה הנוכחית, ומברר במאמרו מיהו עני. בכמות העיסה אשר יש להפריש ממנה חלה עוסק מאמרו של הרב יואל פרידמן. הרב דוד אייגנר ממשיך להעשיר אותנו בהלכות המשק החי, והפעם בנושא הקריאה לווטרינר גוי על ידי פועל גוי בשבת.

במדור לקראת פסח עוסק הרב יהודה עמיחי במצוות קציר העומר בזמן הזה, מאמרו של הרב יעקב אפשטיין עוסק בהכנת קומפוסט מחמץ, וד"ר עקיבא לונדון חוקר את ההיתר שניתן לאנשי יריחו להאביק דקלים לפני הפסח. חתמנו מדור זה בשאלות ותשובות קצרות מרבני המכון, בענייני פסח.

 

חג כשר ושמח

מערכת אמונת עתיך

 

toraland whatsapp