ברכת האילנות

נאמר בגמ' (ברכות מג ע"א):

אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם.

            הברכה הזו נתקנה לאדם שיוצא מביתו לשדות - "האי מאן דנפיק ביומי ניסן" - ועומד הוא משתאה מול הטבע המתחדש. בעונה זו של האביב, לאחר תרדמת החורף, הצמחים מחדשים את צמיחתם, רוב עצי הפרי מתחילים לפרוח ולחנוט; ועל כך אנו מודים ומשבחים את הקב"ה. ואכן בהלכה, דעת כמה מן האחרונים היא שיש לברך דווקא בחודש ניסן מפני ייחודה של התקופה (כף החיים סי' רכו ס"ק א).

            כיון שכן היינו מצפים שנוסח הברכה יהיה כדוגמת הברכה שהאדם מברך בבוקר, שיש בה הודאה על העבר - "המעביר שינה..." ובקשה על העתיד - "שתרגילנו בתורתך ודבקנו במצוותיך..."; או כדוגמת ברכת הלבנה - "ברוך אתה ה' מחדש חודשים". אך כשאנו מתבוננים בנוסח ברכת האילנות, ישנו לכאורה דבר מוזר! אנחנו מודים להקב"ה שעולמו אינו חסר כלום, שיש בו עצי פרי שמיועדים להנאת בני אדם. והלא אנו רק באביב, בתחילת ההתחדשות של הצמחים, עדיין אין אנו רואים את הפירות, עדיין הטבע חסר את השלמתו - מדוע א"כ נברך אז על דבר שאינו? יותר היה מתאים לברך ברכה זו בשעת קטיף הפירות ובשעת אסיף התבואה, כפי שאנו מברכים לאחר ההנאה מאכילה - "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא להחיות בהן נפש כל חי..."!

            יתר על כן, דעת הטור (סי' רכו ושו"ע שם סעי' א) היא שמברכים דווקא בשלב הפריחה, ולא כאשר ישנם כבר פירות, כלשון הגמ': "וחזי אילני דקא מלבלבי"; ולכך מביא הגר"א (סי' רכוס"ק א) מקור מהתרגום: "ופרח מטה אהרון - ואפיק לבלבין".

            בדרוש "אור החיים" (מובא בס' מעשה חמד עמ' כב) מבאר בעל התפארת ישראל שהנאת האדם אינה מהפירות אלא מהתחדשות הטבע, וז"ל:

ואולם כאשר יבקע הקרן הראשון מהאביב על פני העולם, אז שוב ישוב הכל להעלות נר החיים.הכל בהטבע יקיץ לחיי ילדות חדשים...

כל הברואים והבני אדם הם אז נאותים לחיים יותר מלמות, לרפואה ולבריאות יותר מלחולשהולחולי, לשמחה ולעונג יותר מליגון ולנכאת לב כפוף...

והישראלי, שבכל השינויים שיקרו בטבע תמיד נמצא בהן דבר אשר יעוררו לבקש השלמת נפשו - להכי, כדחזי אילני דמלבלבי... - יזכור כי גם האדם עץ השדה. גם זה האילן יאבד פעם אחת רטיבות שלו בחורף שלו, דהיינו בזקנותו, אבל בסוף החורף ההוא יקיץ לאביב יותר יפה...

ההודאה היא "שלא חיסר בעולמו כלום" וההנאה היא מכך שאמנם ישנן בטבע תקופות של תרדמה ושל חולשה אך לאחר מכן ישנה התחדשות, התרעננות וכוחות מחודשים. כן הוא בצומח וכן הוא גם באדם ובחי - האביב מהווה התחדשות כלל הכוחות הקיימים.

            נראה שאפשר להוסיף עוד נקודה:

            הגמ' אומרת: "האי מאן דנפיק ביומי ניסן...", וכאמור ישנם פוסקים שאומרים שברכה זו נאמרת דווקא בחודש ניסן. ויש לשאול, מדוע דווקא בחודש ניסן; מדוע לא יברך אם רואה את ההתחדשות והפריחה בחודש אדר או בחודש אייר? נראה א"כ שיש ייחוד בחודש ניסן.

            על חודש ניסן אומרת התורה (שמות יב ב): "החֹדש הזה לכם ראש חדשים..."; החודש הזה הוא הראש לכל החודשים, יש בחודש זה כוח של ראשוניות. הכל עדיין נמצא בכוח ולא הגיע לידי מימוש; לכן מברכים את הברכה בחודש ניסן ועל פריחה בדווקא.

            חודש ניסן הוא גם החודש שבו יצאנו ממצרים, וגם מבחינה זו התחיל עם ישראל במהלך הסטורי שעוד לא הגיע לידי גמר: "ולא נחם א-להים דרך ארץ פלישתים"... - עדיין לא קבלנו את התורה וגם לא נכנסנו לארץ ישראל. מבחינה זו חג הפסח הוא חג האמונה. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" - עם ישראל האמין שהתהליך שהתחיל ביציאת מצרים יסתיים וישתלם, והקב"ה יוביל אותו למתן תורה ולארץ ישראל. מי שרואה את הפריחה אינו יכול עתה ליהנות מן הפירות, אך כשבלבו אמונה - בטוח הוא בהקב"ה שהפריחה הזו תתן את הפירות בעתיד - "שמאמין בחי העולמים וזורע" (מדרש תהילים יט).