ברכת האילנות הלכה וקבלה

א. ברכת האילנות

ברכת האילנות הובאה בגמרא[1]:

אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם.

ברכה זו היא פשוטה ויסודית כאשר עיקרה הוא על ההנאה בראיית הפריחה הראשונה של עצי פרי[2]. דין זה נפסק ברמב"ם[3] וטושו"ע[4]. אולם בהלכה זו  אנו מוצאים שתי מחלוקות בין ההלכה והקבלה, ועלינו לברר כיצד יש לנהוג בהן.

ב. ימי ניסן

על השאלה מהו זמן הברכה, הגמ' אומרת היוצא בימי ניסן. נשאלת השאלה האם "ימי ניסן" הוא זמן מוגדר או שמא כל פעם שיש פריחה הוא הזמן הקובע אלא שהמציאות היא שבד"כ הפריחה היא בניסן? המרדכי[5] כתב שכשרואה אילנות מלבלבים מברך את הברכה, כסברא זו כתבו עוד ראשונים[6]. הסברא נותנת שהפריחה הראשונה היא הקובעת מכיוון שאז ההנאה הגדולה ביותר. כיסוד זה נראה גם מדברי הלכות קטנות[7] שימי ניסן משמעותם תקופת ניסן ולאו דווקא חודש ניסן, ולכן על פריחת עצי השקדים (שבט) אין לברך שאין זה ימי ניסן, מכיוון שהשקד ממהר לפרוח לכן אין זה עונת הפריחה, אולם אין הבדל בין אדר ניסן ואייר ובשעת הפריחה יש לברך. ובודאי אם אדם רואה פריחה באייר יכול לברך.

כנגד שיטה זו כתב הברכ"י[8] שעל פי הסוד אין לברך אלא בימי ניסן ולא באדר ואייר.  דברים אלו הביא גם החיד"א[9]. בשדה חמד[10] הביא שזאת היא מחלוקת בין ההלכה והקבלה, ולכן בדבר שהוא ספק ברכות עדיף שב ואל תעשה ולא יברך, אולם הוסיף:

ומיהו כל זה לדידן, אבל מעיקר הדין … הש"ס אורחיה דמילתא נקט וכן הפוסקים.

ג. ברכה בשבת

שאלה נוספת שבה נחלקה ההלכה והקבלה היא שאלת הברכה בשבת, כאשר לכאורה אין מניעה הלכתית לברך בשבת, ואולם הבן איש חי[11] כתב שיש חשש שמא ישכח ויתלוש ועוד מכיוון שאסור בשבת לברור אוכל מתוך פסולת, ובברכת האילנות אנו בוררים אוכל מתוך פסולת. דברי הבא"ח אודות חשש תלישה קשים, וכי אסרו להריח בעצי פרי בשבת מחשש שמא יתלוש, והרי השו"ע[12] כתב שמותר להריח בהדס המחובר? וכן האם אסור לברך ברכת אילנות מיוחדים ברכת "שככה לו בעולמו"[13] בשבת שמא יתלוש? וכמו כן התירו ליטול לולב שיש בו ענבים מרובים[14] למרות שאסור ליטול ענביו ביו"ט[15] ובודאי שיש יותר מקום לחשוש שמא יתלוש את ענבי ההדס על מנת להכשירו?! נראה שלא החששות ההלכתיים הן עיקר הטעם לאסור אמירת ברכת האילנות בשבת אלא הטעם השני של בורר על פי הקבלה[16], וא"כ שוב אנו עומדים על סתירה בין ההלכה לבין הקבלה.

ד. דברי הלכה וקבלה

בענין היחס בין דברי הלכה לדברי קבלה יש לברר באלו אופנים היא המחלוקת. וניתן להציב ארבעה מקרים:

1. מחלוקת הש"ס מול דברי קבלה.

2. מחלוקת בין הקבלה והפוסקים.

3. מחלוקת בין הפוסקים והקבלה כמכריעה.

4. דבר שהש"ס והפוסקים לא התייחסו אליו.

1. מחלוקת הש"ס והקבלה

בדבר שהקבלה והזוהר חלוקים עם הש"ס אנו הולכים לפי הש"ס, וכפי שכתב הרדב"ז[17]:

בכל מקום שתמצא ספרי הקבלה חולקים על פסק הגמרא הלך אחר הגמרא והפוסקים. ובכל מקום שאינו חולק כגון בכי האי גוונא שלא נזכר בגמרא וגם בפוסקים אני ראיתי לסמוך על דברי הקבלה.

הלכה זו בחכם צבי (סי' לו) היא פשוטה מכיוון שעל הש"ס שלנו הייתה קבלה של כל ישראל,  וא"כ ברור שהכרעת הש"ס היא הקובעת.

2. מחלוקת הקבלה והפוסקים

כאשר ישנה התנגשות בין הפוסקים ודברי קבלה כאן ישנם שני מצבים, א. כאשר יש מחלוקת פוסקים. ב. אין מחלוקת פוסקים. במקרה שיש מחלוקת פוסקים לכאורה הקבלה יכולה להכריע כפי שכתב הרדב"ז[18]  שמכיוון והנחת תפילין בחוה"מ  היא מחלוקת בין הפוסקים הרי שהקבלה תכריע שאין להניחם. ומכאן דייק החכם צבי שאם לא הייתה מחלוקת בין הפוסקים לא הייתה הקבלה מכריעה. נראה שבשאלה זו נחלקו הב"י והד"מ. הנושא שדנו עליו היה  בשאלה האם העולה לתורה קורא עם בעל הקריאה, הב"י[19] כתב שעל פי הזוהר אין לקרוא שניים בספר תורה, כדי שידמה למעמד הר סיני, ואע"פ שעל פי הפוסקים אם איננו קורא הרי זה מברך לבטלה בכו"א כיוון שהאר"י סובר שאין לקרוא ביחד והדבר לא הוזכר בתלמוד,  לכן אין אנו עוזבים את דברי הזוהר ונוהגים כדברי הפוסקים[20]. והדרכ"מ (אות ב) השיג על הב"י וכתב:

ואין לזוז מדברי הפוסקים אף אם היו דברי הזוהר חולקים עליהם, כן נ"ל דלא כב"י שכתב דלא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים והוצרך לעשות פשרה ביניהם, ובתוספות פרק ראוהו ב"ד כתבו בהדיא דהמנהג בזמן הזה ששנים קורין.

אנו רואים שהרמ"א הולך בשיטת הרדב"ז שבמקום שיש מחלוקת  פוסקים והלכה אין לנקוט כדברי קבלה ואילו הב"י כתב שאפילו במקום שיש מחלוקת בין הפוסקים והקבלה שאנו מניחים דברי הפוסקים ומקבלים את דברי האר"י. דיון דומה לזה אנו מוצאים לעניין הנחת תפילין של יד האם יש לכרוך במעומד או מיושב. הרמ"א[21] לאחר שהביא את דברי הזוהר שיש לשבת בהנחת תפילין, כתב:

ובמדינות אלו לא נהגו כן אלא שתיהן מעומד.

משמע דס"ל שכיון והפוסקים נקטו לעמוד בשעת ברכת המצוות, לכן למרות שעל פי הקבלה יש ליישב בכו"א אנו נוהגים לעמוד כיוון שאנו צריכים להכריע על פי ההלכה.  בני ספרד נוהגים ליישב בהנחת תפילין של יד דקיי"ל כדעת הקבלה למרות שהיא נגד הפוסקים. ועיין עוד דוגמא לכך הובא בארץ החיים[22] שלמרות שמרן הכריע לומר בקדיש לאחר המילה "יתברך" אמן, אין נוהגים כן בגלל דברי האר"י.

לכאורה סתירה לדברנו אנו מוצאים לענין ברכת המעביר שנה, שהטור[23] כתב:

עוד ברכה אחת יש בסידורי אשכנז, ברוך אתה ד' אלהינו מלך העולם הנותן ליעף כח.

הב"י מעיר על כך ואומר שלמרות שהיא ברכה יפה אבל מכיוון שאין לה סמך בתלמוד א"כ כיצד יכול אדם לתקן ברכה מחודשת. וכן כתב בשו"ע[24]:

יש נוהגין לברך הנותן ליעף כח ואין דבריהם נראים.

הרמ"א כתב שנוהגים בני אשכנז לומר ברכת הנותן ליעף כח, ומשמע שזו היא ברכה שיסודה בכוונות הזהר, וא"כ לכאורה קשה על הרמ"א מדוע הכריע כדברי הזוהר שלא כדברי הב"י? הסבר לשאלה זו כתב  הב"ח[25] שנוסח זה היה בידי התלמוד, ולחלק מהראשונים הייתה גירסא זו גם בדברי התלמוד, וא"כ מובן שאין כאן מחלוקת בין הקבלה והפוסקים אלא כפי שכתב הב"ח שכיוון והייתה מסורת כזו הרי שזהו המנהג, ואילו הב"י היה יודע שהייתה גירסא כזו בתלמוד יתכן שהיה משנה דעתו, ועל כן אין סתירה בדברי הרמ"א.

הברכ"י[26] כתב על דברי הב"י שאין אנו נוהגים כמותו בגלל שהאר"י חולק עליו, ואנו פוסקים על פי האר"י, ואילו הב"י ידע שהאר"י לא סובר כמוהו גם הוא היה מבטל דעתו. ואמנם צדקו הדברים לעניין הב"י ששיטתו היא שקבלת האר"י כנגד הפוסקים ג"כ קובעת, ואמנם בכנסת הגדולה כותב ששמע מיהודי מארץ ישראל שמרן בסוף ימיו היה מברך ברכת הנותן ליעף כח. אולם נשאלת השאלה מדוע הרמ"א מבטל את דעתו כנגד האר"י, ובייחוד לשיטתו שאין מכריעים כקבלה במקום שיש הלכה?! אולם לדברינו אתי שפיר שכאן השאלה היא מהי הגירסא בתלמוד, ועל כן אנו נוקטים כדעות שבתלמוד הייתה ברכה זו. לפי הסברנו זה האר"י רק מכריע בין שיטות, ובזה קיי"ל לכו"ע שהקבלה היא הקובעת. 

העולה לנו שלדעת הרמ"א כל מקום שהפוסקים נקטו דין מסוים אין לפסוק על פי הקבלה, ואילו הב"י סובר שאנו צריכים לפסוק על פי הקבלה ולדחות את דברי הפוסקים.  אבל בדבר שיש בו מחלוקת בין הפוסקים נראה שהקבלה יכולה להכריע.

3. דברים שאין התייחסות בש"ס ופוסקים

בנושאים שאין התייחסות בש"ס, נראה שיש לפסוק על פי דברי הקבלה מכיוון שאין התיחסות מפורשת בש"ס ופוסקים, וכפי שכתב הרדב"ז[27] לעניין לילך לבית הכנסת בתפילין, כדי שיכנס לבית הכנסת ויאמר "אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך", שכיוון והקבלה נקטה כן אנו יכולים להחמיר, המג"א[28] כתב שאמנם ראוי להחמיר אולם אי אפשר לכפות על דברים אלו.

ה. ימי ניסן

בברכת האילנות בימי ניסן ובשבת. הפוסקים אמרו שאין הגבלת זמן ויכול לברך כל זמן שיש פריחה. א"כ בני אשכנז אינם מחוייבים לימי ניסן דוקא, אולם מכיוון שלדעת המקובלים יש להקפיד לברך בניסן ואילו לפי ההלכה אפשר אפילו אדר ואייר, א"כ נראה שלכתחילה עדיף לחכות לימי ניסן אולם מי שלא עלה בידו לברך בניסן יברך באייר[29], אבל נראה שבני ספרד מי שלא ברך בניסן לא יברך באייר מכיוון שהב"י כתב שהקבלה גוברת על דברי הפוסקים.

נשאלת השאלה מהי הגדרת הקבלה, האם כל הנקרא מקובל הרי זה דברי קבלה או שמא הב"י בדבריו הכוונה הייתה רק לדברי האר"י ואילו דברי קבלה שהובאו בתקופות מאוחרות מתקופת האר"י,  גם הב"י יסכים שהפוסקים הם הקובעים? כף החיים[30] כתב שאין לברך בשם ומלכות לאחר ניסן, ומשמע שסובר שדברי קבלה, אפילו שהתגלו לאחר קבלת האר"י, מכריעים  כנגד הפוסקים. ואמנם בשדה חמד[31] כתב שהאיסור לברך שלא בימי ניסן  הוא רק לבני ספרד אולם לנוהגים על פי ההלכה אפשר לברך גם בחודש אייר.   

ז. ברכה בשבת

לעניין הברכה בשבת, כאן נראה שלכאורה מכיוון שהקבלה כתבה שאין לברך בשבת ואילו ההלכה לא נקטה עמדה, יש עדיפות להחמיר כדברי קבלה ולא לברך בשבת כפי שכתב המג"א. אולם אם מאידך ישנה סיבות הלכתיות לברך דווקא בשבת, כגון: משום רוב עם הדרת מלך או השלמה למאה ברכות,במקרים אלו אנו חוזרים לדיון העקרוני כאשר הקבלה מתנגשת עם דברי הפוסקים, לדעת בני אשכנז נוקטים כדעת הפוסקים, ואילו בני ספרד נוקטים כדעת הקבלה. ואכן בשאלת הברכה בשבת, בכף החיים (אות ד) כתב שאין לברך בשבת, ואילו האדר"ת[32] כתב שהוא הידר לברך בשבת כדי להשלים מאה ברכות וגם ללמד את הציבור שלא מכיר את ברכת האילנות וחביבותה.

ח. סיכום להלכה

1. בני ספרד מברכים ברכת אילנות רק בימי ניסן, ובני אשכנז לכתחילה מברכים בימי ניסן, אולם אם לא ברכו בניסן יכולים לברך כל זמן שיש פריחה, ואפילו באייר, כמו כן אדם שלא יראה פריחה בניסן יכול לברך באדר.

2. לכתחילה לא יברכו ברכת אילנות בשבת, אבל לבני אשכנז אם יש תועלת בברכה בשבת (רוב עם, השלמת מאה ברכות וכדו') יכולים לברך אף בשבת.