כשרות הלציטין לפסח

הלציטין מופק מגרגרים שחורים הקרויים "ריבס" (לפתית). גרגרים אלו גדלים בתוך תרמילים, אולם אינם ראויים אלא למאכל בהמה

הרה"ג יעקב אריאל שליט"א |
כשרות הלציטין לפסח

שאלה

הלציטין מופק מגרגרים שחורים הקרויים "ריבס" (לפתית). גרגרים אלו גדלים בתוך תרמילים, אולם אינם ראויים אלא למאכל בהמה. השמן מופק מהם ע"י מיצוי יבש. תוך כדי זיקוק השמן נוצר הלציטין, שיש לו תכונות צמיגות המשמשות בתעשיית השוקולד. האם יש בלציטין איסור קטניות בפסח?

 

א. איסור הקטניות

מקורו של האיסור במנהג הקדמונים באשכנז המובא בסמ"ק (מצוה רכב ס"ק יב). טעם הגזרה מבואר שם:

ולא מחמת חימוץ עצמו... אלא מטעם גזירה הוא. דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא כדייסא, אי הוי שרינן קטנית - אולי אתי לאחלופי ולהתיר דייסא, כיון דאידי ואידי מעשה קדרה הוא. וגם מידי דמידגן הוא כמו חמשת המינים... וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהן פת כמו מחמשת המינים.

ולכך אתי לאיחלופי לאותן שאינן בני תורה. ומנהג הגון הוא להיזהר מכל קטנית, כדפרישית; ואפילו מחרדל, משום דהוי מידי דמידגן.

הטור (סי' תנ"ג) הביא חשש נוסף הקיים בקטניות, והוא, שמא התערבו בהם גרעינים של דגן. ונראה שעיקר החשש הזה הוא באורז, הדומה מאד לדגן.

 

ב. קטניות שאינן ראויות למאכל אדם

הרמ"א (ד"מ סי' תנג ס"ק ב בסופו) כתב בשם המהרי"ל (מנהגים, מאכלות אסורות בפסח ד"ה והענבים) דמותר לאכול זרע "אקלייה" לרפואה, דלא הוי מין קטניות. והוסיף הרמ"א (שם):

ונראה לי דהוא הדין בזרע הנקרא בלשון אשכנז "אניס" ("שבת" בעברית), דאין זה מין קטניות. וכן משמע לעיל בסי' ר"ד (סעי' א) דאני"ס ואלינ"ר (כוסבר, בעברית) אינם מין קטניות.

והנה בסי' ר"ד אין אנו עוסקים כלל במיני קטניות אלא בהלכות ברכות. וכתב שם הטור בשם הראב"ד:

וכמדומה לי, שבת ושבללתא וכמונא וכוסברתא - שהכל. והכי אמר בעל הלכות (גדולות). וטעמא דידיה, דכל הני לטעמא עבידי ולא לאכילה. שבתא - הוא שאנו קוראים אניס... כוסברתא - אליינדרי בלע"ז.

מבואר א"כ בדברי הרמ"א שלא כללו בגזירת קטניות אלא מינים הנאכלים כמות שהם; אך אם הם עשויים לטעם בלבד, לא גזרו עליהם, כשם שברכתם היא "שהכל" ולא "בורא פרי האדמה", כי ירדו מחשיבותם משום שאינם נאכלים כמות שהם. וזוהי כנראה גם סברת המהרי"ל בזרע ה"אקליה", שמכיון שאינו מאכל בריאים אלא מאכל חולים לרפואה, אינו בכלל קטניות בפסח.

על כך הקשה הט"ז (סי' תנג ס"ק א):

ובסי' תסד (סעי' א בהג"ה) כתב רמ"א (עפ"י הסמ"ק) שחרדל אין אוכלין בפסח. ואיני יודע למה השתנה מעניס.

כוונת הט"ז היא לשאול, הרי גם חרדל אינו נאכל כמות שהוא, אלא בא להטעים דברים אחרים! ותירץ הט"ז:

ונראה הטעם, לפי שגידול החרדל הוא בשרביטין (תרמילים) - דומה לגידול קטניות; על כן הוי בכלל איסור קטניות.

ולדבריו יוצא ששני סוגי קטניות הם:

א. גרגרים בלבד שאינם נאכלים לבדם אלא עשויים לטעם, אין בהם דין קטניות.

ב. קטניות בשרביטים, שהן חמורות יותר, ואפילו כשאינן עשויות אלא לטעם בלבד, נאסרו בגזירת קטניות.

            והחילוק הזה נראה דחוק לכאורה. שהרי הרמ"א קבע שכל מה שאין מברכים עליו "בורא פרי האדמה" אלא "שהכל" אינו בכלל גזירת קטניות.

            ונראה לענ"ד לחלק בין חרדל לבין יתר התבלינים. שכן החרדל יש לו גם חשיבות בפני עצמו, שהרי מורחים אותו על הבשר. ואע"פ שבוודאי מטבלים בעוד תבלינים, כמו מלח וכדו'; אולם אלו נבלעים בבשר, ואילו החרדל ניכר בפני עצמו; ואולי יש בני אדם שגם אוכלים אותו בפני עצמו, אם כי בכמויות קטנות. לכן החרדל נחשב למאכל. ומכיון שכך, מברכים עליו "בורא פרי האדמה", והוא נכלל בגזירת קטניות.

 

ג. הגדרת קטניות עפ"י המנהג

ובכלל, נראה שיש קטניות שנתקבל בהם המנהג לאסור, ויש שלא נתקבל; וחרדל הוא בכלל המנהג לאסור. ולכן קשה להקשות על סתירות ממין אחד על חבירו. ולזה נתכוון הט"ז כשחילק בין מה שבא בשרביטין לבין סתם זרעונים. וכוונתו לומר שהמנהג לאסור התפשט יותר בקטניות מסוג זה.

            ולכן נראה שמין זה שאנו עוסקין בו - ה"ריבס" (לפתית) - אינו בכלל הקטניות שהמנהג לאוסרם. וזאת משום שאינו ראוי לאכילת אדם, וגם השימוש בלציטין אינו לטעם, אלא לצמיגות, ואין עליו שם "אוכל".

 

ד. תשובות האחרונים

בשו"ת "אבני-נזר" (או"ח ח"ב) מצינו שתי תשובות בענין שמן העשוי מ"ריפס". בתשובה הראשונה (סי' תקלג) רצה השואל להתיר את ה"ריפס" משתי סיבות:

א. ה"ריפס" אינו מאכל אדם.

ב. השמן נעשה במיצוי יבש; ואפילו אם היה תבואה, לא היה מחמיץ.

האבני-נזר מתייחס רק לסיבה השניה, וטען שגם בתבואה, אם היו מוציאים ממנה חלב (כוונתו כנראה למה שנקרא בלשון החקלאים "הבשלת חלב", מפני שהמיץ היוצא אז מהגרגרים דומה לחלב) הוא עלול להחמיץ. והוא הדין לשמן קטניות. אך אם יבשלו את השמן תחילה ללא מים, ובפרט לפני פסח - מותר.

            בתשובתו המאוחרת יותר (סי' שעג) הוא כנראה חוזר בו מהיתרו, ואוסר את שמן ה"ריפס". נימוקו הוא משום שהוא גדל בשרביטין ודומה לחרדל, שאסרו משום חשש של תערובת דגן.

            בתשובתו השניה לא התייחס כלל האבני-נזר לשתי הטענות שבתשובה הראשונה: לכך שה"ריפס" אינו מאכל אדם, ושהשמן נעשה במיצוי יבש. ואילו היה סותר טענותיו אלו, היינו אומרים שחזר בו. אך כשהוא אינו מתייחס אליהן כלל, הדברים סתומים וחתומים וצריכים עיון. כי לכאורה, סברות של טעם הן, ובפרט בגזירת קטניות שכתב עליה ה"חוק יעקב" (סי' תנג ס"ק ט בסופו):

ולענ"ד אין להחמיר יותר. דגם קטניות עצמו חומרא בעלמא הוא, והבו דלא להוסיף עלה.

וא"כ, מאחר שהרמ"א קבע כלל מפורש, שכל שאין מברכין עליו "בורא פרי האדמה" אינו בכלל גזרת קטניות - יש לסמוך עליו. וכמו שהמליצו על כך את הפסוק: ובני ישראל יוצאים ביד רמ"א.

            גם בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קפג) דן בענין שמן מ"ריפס". גם שם הסתמך השואל על שני הנימוקים הנ"ל, שה"ריפס" אינו ראוי לאכילת אדם כמות שהוא, ומיצוי השמן נעשה ביובש. המהרש"ם מאריך בעיקר בנימוק השני, ומביא הרבה ראיות לכך שלא מצינו שהטפל יהיה חמור מהעיקר. ואם חיטה עצמה מותרת באכילה כשהיא יבשה, ק"ו לקטניות. ומסקנתו היא להתיר. אלא שהוסיף וכתב:

מ"מ במקום שנהגו לאסור אין רצוני להתיר; אבל במקום שנהגו בזה היתר יש להם על מה שיסמוכו.

וידוע גם היתרו של הרב קוק בענין שמן שומשמין שנעשה ביבש (עי' אורח משפט סי' קט-קיג). אולם אע"פ שהפוסקים התירו שמן כזה, לא כולם סומכים על ההיתר ומחמירים בדבר. לכן נראה לענ"ד להוסיף סניפים נוספים להתיר.

 

ה. ביטול הלפתית ברוב לכתחילה

בענין קטניות שהתערבו במאכל כתב הרמ"א (סי' תנג סעי' א בהג"ה):

מיהו פשוט דאין אוסרין בדיעבד אם נפלו לתוך התבשיל.

ועיין "חוק יעקב" ( ס"ק ו), שכתב:

מלשון הרב (הרמ"א) משמע דאפילו ליכא שישים ג"כ מותר אפילו באכילה, וכן משמעות האחרונים... מ"מ רוב עכ"פ בעינן.

וכדבריו מובא להלכה במשנ"ב (ס"ק ט).

            אמנם כאן עובדי המפעל מבטלים איסור לכתחילה. אולם לדעת התוס' (ביצה ד ע"ב ד"ה ותנן) אין איסור לבטל לכתחילה בדבר שאין עיקרו מהתורה. ועיין פר"ח (סי' תנ"ג סוס"ק א) שכתב שמותר לבטל קטניות ברוב לכתחילה כשם שמצינו היתר לבטל חלת חו"ל ברוב (עי' שו"ע יו"ד סי' שכג). וקטניות אינן חמורות יותר מגזירת חז"ל על חלת חו"ל (וכן פסק בשו"ת באר-יצחק, או"ח סי' יא).

            אולם דומה שלא כל הפוסקים הסכימו עם דעה זו. עיין חוק יעקב (סי' תסד ס"ק ג) שאוסר לערב לכתחילה חרדל ביין. וכן משמע מלשון תרוה"ד (סי' קי"ג), שרק בדיעבד מותר לערב אך אסור לערב לכתחילה. וכן פסק הש"ך (יו"ד סי' צט ס"ק יז), שאין לבטל לכתחילה שום איסור, אפילו איסור שאין לו עיקר מהתורה.

            אולם כאן מדובר בביטול לפני פסח. ועיין ט"ז (או"ח סי' תרכו ס"ק ב) שמתיר לבטל חמץ קודם הפסח. (מיהו מדיוק לשונו משמע שרק להרבות מותר, ולא לבטל לכתחילה). ועיין מג"א שם (ס"ק ג), אך בהלכות פסח (סי' תמז ס"ק מב) כתב המג"א שאסור לבטל חמץ לפני פסח, כי שם חמץ עליו. ואף שעדיין אינו אסור, הרי בכוח הוא איסור, ולאכן אין לבטלו. ובמשנ"ב (סי' תנג ס"ק כ) הכריע שבשעת הדחק מותר הוסיף לכתחילה על תערובת חמץ בערב פסח על מנת לבטל את החמץ ולאכול את התערובת בפסח.

            וכאן המצב עדיף בהרבה. שהרי לספרדים הדבר מותר, ולדידם אין כאן כלל ביטול איסור; שהרי לספרדים מותר לאכול קטניות לכתחילה. והמפעל מייצר שוקולד עבור כל עם ישראל, גם לאלו שאוכלין קטניות בפסח, וא"כ אין כאן ביטול איסור כלל. ולכן גם לאשכנזים, הנוהגים איסור בקטניות, מותר לאכול מהתערובת. כיון שלא ביטלו לכתחילה כדי להתיר להם את האסור להם, ועבורם נחשב הדבר כהתבטל מאליו.

            ומלבד כל זאת, אין כאן כוונה לבטל איסור אלא לתת צמיגות לשוקולד. ועי' מג"א (סי' תמז ס"ק מה ד"ה והיכא) שכתב להקל בעירוב מסוג זה.

 

תשובה

נראה לענ"ד שעפ"י כל היסודות הנ"ל אין חשש בלציטין בשוקולד:

א. הלציטין אינו ראוי למאכל אדם, ואינו בכלל גזרת קטניות.

ב. הוא נעשה במיצוי יבש.

ג. הוא בטל ברוב.

ד. אין כאן ביטול איסור לכתחילה משלוש סיבות:

   1. אינו חמור יותר מחלת חו"ל ודמאי.

   2. ביטלוהו לפני פסח.

   3. לא התכוונו לבטלו לנוהגים בו איסור.


            נראה א"כ שיש להתיר את הלציטין גם לנוהגים איסור קטניות בפסח. וגם אלו הנוהגים איסור בשמן קטניות שנעשה ביבש, הלציטין קל יותר, משום שאינו מאכל אדם.

            אך מצד אחר יש בלפתית מצב חמור יותר מאשר בקטניות אחרות, כי יש מגדלים אותה בשדות שבהם גדל דגן בעונה הקודמת, ואז יש חשש לתערובת של גרגירי דגן. אמנם קל לברור את הלפתית, שגרגיריה שחורים, מן הדגן, שגרגיריו לבנים. אך צריך לוודא שאכן הדבר נעשה. לכן יש להקפיד על כך שהלפתית לא נזרעה בשדות שבהם גדל דגן בעבר. 

            מיהו מאחר שישראל קדושים הם ומהדרין במצוות, ובפרט בחג הפסח, נראה לי שיש להודיע לציבור שהלציטין עשוי מלפתית (ריבס) שכל הנוהג להחמיר בו ידע להיזהר ולהימנע מלאוכלו. אך מעיקר הדין הלציטין כשר לפסח לכל ישראל.

 

 

 

תגובה/הרב רפאל שוואב

 

קטניות בפסח

 

הכותב מדייק בדרכי משה (סי' תנג ס"ק ב) שכותב: "וכן משמע לעיל בסי' ר"ד דאני"ס ואליד"ר אינם מין קטניות", שכל שאין מברכין עליו "בורא פרי האדמה" אינו בכלל גזירת קטניות. ואינו, כי כוונת הרמ"א לומר, שאם אני"ס הי' קטניות, דין ברכתו לא היה צריך להיות כתוב בסימן ר"ד, אלא בריש סימן ר"ה או בסימן ר"ח סעי' ח (ועיין שו"ע אדה"ז סימן רב הלכה יז, סדר ברכות הנהנים פ"ז הכ"ב-הכ"ד), ששם מבואר איזה ברכה מברכים על קטניות.

 

אלא גדר קטניות האסור בפסח מפורש בדברי הסמ"ק: "דכיון דקטניות מעשה קדרה הוא... אולי אתי לאחלופי ולהתיר דייסא... וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהן פת כמו מחמשת המינים", שמזה מובן שכל מין שעושים ממנו דייסא אסור, ואם לא מותר. וזוהי תמיהת הט"ז (ס"ק א) על חרדל, כי אין עושים ממנו דייסא או פת שמתחלף במיני דגן, ותירוצו: "לפי שגידול החרדל הוא בשרביטין דומה לגידול קטניות", ולכן הוא בכלל גזירת הקטניות. ומובן מזה שאין כל נפק"מ - במינים הדומים לקטניות מצד גידולם - אם הם עשויים לטעם או שאוכלים אותם בעצמם. ומ"מ ברור שגדר קטניות האסורות לפי הטור "שמא התערבו בהם גרעינים של דגן", אינו כנ"ל, והנפק"מ ביניהם, שלפי הטור גדר קטניות תלוי במנהג אם יש בהם מנהג לאסור, אבל אין כך דעת הסמ"ק.

 

ולהלכה, הט"ז (סק"א) מביא את ב' הדעות (טור וסמ"ק) ואינו מכריע ביניהן; אבל בחק יעקב (סק"ה) עושה מב' הדעות דעה אחת: "גזרו משום דדגן מעשה קדרה וקטניות מעשה גזירה...; ואתי לאחלופי בדייסא... תבואה מעורבת בהם וא"א לבררם יפה". ואדה"ז (הל' ג-ד-ה) פוסק כדעת הסמ"ק והט"ז, ומוסיף (ממ"א סק"ג): "כל מיני הזרעים המותרים בפסח צריכים בדיקה רבה קודם שיעשה מהם תבשיל לברור גרעיני דגן שדרכן להימצא ביניהם", ולכן גדר קטניות האסור הוא כנ"ל. ועי' בשו"ת שרגא המאיר (ח"ג סי' כ) שיש לברך על החרדל שהכל.

 

 

toraland whatsapp