הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לה' אֱלֹקיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ

בתחילת ביאתנו אל הארץ אנו מצווים לקיים את מצוות הבאת הביכורים:

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ  וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם"

ודרשו חז"ל במסכת (קידושין לז ע"ב) שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה. מעיון בפרשנים נראה שהטעם העיקרי למצוות ביכורים  הוא דווקא על הכניסה והנחלה את ארץ ישראל ולאו דווקא הודאה והכרת הטוב על היבול החקלאי[1]. וכך דברי הרמב"ן (דברים כו, ג):

"הגדתי היום - בפרי הזה שהבאתי הגדתי והודיתי לשם א-להיך שהביאני לארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו, והנה השם מקיים דבריו, ואני מודה ומשבח לשמו"

וכן כתב בספר ישמח משה (תבא דף קכז ע"ב):

"הנה קודם שמתעורר בתשובה אינו מרגיש בביאת ארץ, רק אחר שמתעורר (בגלל הבאת הביכורים לפני הכהן) אז מרגיש והוי כאלו היום בא לה, והיינו ואמרת אליו הגדתי היום כו' באתי, ר"ל הרגשתי בטובת השי"ת במתנת ארץ".

ובספר ערבי נחל (פרשת בראשית):

"כי במה שהבאתי הראשית הגדתי והוריתי שאיני כפוי טובה במה שבאתי לארץ ישראל שהוא ראשית ומובחר העולם נגד זה אני רואה את עצמי מחויב ליתן לו ג"כ הראשית".

ניתן לראות קשר מהותי זה בין הבאת הביכורים לארץ ישראל בדרשת חז"ל (כתובות קי) ביחס לדר בארץ ישראל  דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ  - דומה כמי שאין לו אלוה". מבאר הזוהר על פי דרשת חז"ל זו את שינוי הלשון במקרא ביכורים, במקום לומר "הגדתי היום לה' אלוקינו" נאמר "הגדתי היום לה' אלוקיך", ללמד שדווקא אלו הנכנסים לארץ, שיזכו במצוות הביכורים, הם אלו שראוי לומר עליהם ה' "אלוקיך", ומשה רבנו שלא נכנס לארץ לא יכל לצוות את העם בנוסח של "לה' אלוקינו":

 "אלא הכי תנינן כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה... ומה דלא אמר אלקינו משום דהא משה לא זכה למיעאל לארעא ובגיני כך אלקיך ודאי בכל אתר משום דאינון הוו זמינין למיעאל תמן".(יתרו דף עט ע"ב)

בזהירות הראויה נאמר שמהות עניין קריאת הביכורים בסגנון זה הוא לחבר את ישראל הנכנסים לארץ לאלוקותו של השי"ת, וזה נעשה באופן של "מקרא ביכורים".

נתבונן ונראה שבפרשת הבאת ביכורים ומצוות קריאת פרשת ביכורים חוזרת ונשנית המילה "ּבאת", "באתי", "ויביאנו" ועוד ביטויים דומים. בסיום כל הקריאה אומר מביא הביכורים: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'", כאומר שישנו קשר ישיר בין ישראל שכבר באו אל הארץ ונחלו אותה שאז מגיעים הם למדרגה הגבוהה של עמידה לפני ה', אז הם ראויים להביא את הביכורים ולעמוד לפני הכהן ולומר לו את כל המהלך הגדול של עם ישראל מארמי אובד אבי וירד מצרימה, דרך כל הקורות אותנו במדבר עד לכניסתנו לארץ, אך גם כניסתנו אינה סוף פסוק, לאחר הירושה והנחלה יש צורך לעמוד לפני ה'.

לעמידה לפני ה' במקדש יש תפקיד מיוחד, עמידה זו נועדה לגרום לאדם לחוש את תחושת הקשר שלו לעם ישראל בכך שהוא מספר את כל עברו, נועדה היא לקשור אותו לריבונו של עולם, לקשור אותו אל הקודש שמופיע במקדש, וכן לקשור אותו אל הארץ, ארץ ישראל "אל המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם", במצב מרומם זה מגיעים לשמחה הגדולה של: "שָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".

יש קשר ישיר בין הביאה שהביאנו הקב"ה אל הארץ "ויביאנו אל המקום הזה" לבין "ועתה הבאתי את ראשית פרי האדמה", החיבור לריבונו של עולם, לעם ישראל ולתורת הארץ, תורתה של ארץ ישראל, המתגלה בפירותיה של הארץ במצוות הביכורים הוא חיבור המביא לשלמות ושמחה.

ב"ה בחגי חודש אייר, כהכנה לקראת מתן התורה, ציינו בהודיה לה' את יום העצמאות בבחינת "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ", וציינו את יום ירושלים "וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". כהכנה לקראת מתן תורה בחג השבועות אשר נזכה בעז"ה ל"וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ", לתורה שלמה, תורת ארץ ישראל שכולה טוב "וזהב הארץ ההיא טוב" אין תורה כתורת ארץ ישראל.