לבבות דקלים

מה דין לבבות דקלים לגבי ברכות ולגבי ערלה, רבעי, תרומות מעשרות ושביעית?

הרב יעקב אפשטיין | תשרי-מרחשוון תשס"ח
לבבות דקלים

 

א. לבבות דקלים הוא כינוי לחלק שנמצא במרכז גזע הדקל כחמישה עשר ס"מ מתחת למקום קציצת הלולב . החלק הזה של העץ מהווה את מרכז הצימוח של העץ בנטילתו העץ מת. לבבות דקלים משמשים לאכילה טעמם כ'לבבות ארטישוק' (עפ"י אמירת הטועמים) והם מוגשים כמאכל לאניני טעם. מה מברכים על אכילתם, וכן האם חלק זה של העץ מותר לאוכלו בשנות ערלה של העץ וכן דיניו לגבי שאר מתנות התלויות בארץ – תרו"מ. והאם יש להם קדושת שביעית.

 

 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לו עמוד א

קורא - רב יהודה אמר: בורא פרי האדמה; ושמואל אמר: שהכל נהיה בדברו. רב יהודה אמר בורא פרי האדמה - פירא הוא, ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו - הואיל וסופו להקשות. אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא! כוותך מסתברא, דהא צנון סופו להקשות ומברכינן עליה בורא פרי האדמה. ולא היא, צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא, דקלא - לא נטעי אינשי אדעתא דקורא. - וכל היכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי - לא מברכינן עליה? והרי צלף, דנטעי אינשי אדעתא דפרחא, ותנן: על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר: בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר: בורא פרי העץ! - אמר רב נחמן בר יצחק: צלף - נטעי אינשי אדעתא דשותא, דקלא - לא נטעי אינשי אדעתא דקורא. ואף על גב דקלסיה שמואל לרב יהודה, הלכתא כותיה דשמואל.

 

רש"י ברכות דף לו עמוד א

קורא - רך של דקל - כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה כדרך כל האילנות, הנוסף בשנה זו רך ובשנה שניה מתקשה ונעשה עץ.

דקלא לא נטעי אינשי אדעתא - לאכול את הקורא, שהאוכלו ממעט ענפי האילן.

 

תוס' ברכות שם

לא נטעי אינשי אדעתא דקורא - וסבר גמ' כוותיה דשמואל וא"כ אותן לולבי גפנים דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו ואותן שקדי' כשהם רכים אוכלים קליפתם החיצונה ולא נטעי להו אדעתא דהכי למיכל להו כשהן רכים כי אם לאכול הגרעינין שלהן כשיתבשלו מברך עלייהו נמי שהכל.

 

רמב"ן ברכות דף לו עמוד א

שם בגמרא וכל היכי דלא נטעי אדעתא דהכי כו' והרי צלף כו'. לכאורה הוי מצי לשנויי דשאני קורא דאית ביה תרתי לריעותא חדא דסופו להקשות ועוד דלא נטעי אדעתא דהכי משא"כ בצנון וקפריסין בכל חד מינייהו ליכא אלא חדא לריעותא אלא דלא משני הכי משום דלקושטא דמילתא משמע ליה דקפריסין אפילו חדא לריעותא ליכא דודאי נטעי לה נמי אדעתא דהכי:

 

 

 

משנה מסכת ערלה פרק א

משנה ז

העלים והלולבים ומי גפנים וסמדר מותרים בערלה וברבעי ובנזיר ואסורים באשרה רבי יוסי אומר הסמדר אסור מפני שהוא פרי רבי אליעזר אומר המעמיד בשרף הערלה אסור אמר ר' יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים בשרף העיקרים מותר בשרף הפגים אסור מפני שהם פרי:

 

משנה ח

ענקוקלות והחרצנים והזגים והתמד שלהם קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינים אסורים בערלה ובאשרה ובנזיר ומותרין ברבעי והנובלות כלם אסורות:

 

פרשנים למשנה מסכת ערלה פרק א משנה ז

 

פירוש הריבמ"ץ למשנה מסכת ערלה פרק א משנה ז

העלין והלולבין ולמי גפנים והסמדר מותרין בערלה וכו'. דכתי' וערלתם ערלתו את פריו, פרט למי גפנים ועלין ולולבין ולסמדר שאינן פירות, או יכול שאינו מוציא ענקוקלות והבוסר, ת"ל פרי פריו וכו'.

וברביעי'. תניא ובשנה הרביעי' תהא כל פריו קודש הלולים לה', פרי אתה פודה ואי אתה פודה עלין ולולבין וכו'.

ובנזיר מותרין, מתני' דלא כר' אליעזר, דתני' בשם ר' אליעזר מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל, אף עלין ולולבין במשמע.

ואסורין כל אילו באילן אשירה. דכתי' לא ידבק בידך מאו' מן החרם.

ר' יוסי אומר הסמדר, פי' בכולן, מפני שהוא פרי, ויש אומר בנזיר בלבד, וקשיא להו והא מפני שהוא פרי קתני, והואיל והוא פרי יהא אסור בכל.

ר' אליעזר המעמיד החלב בשרף העורלה אסור. מפני שהשרף פרי הוא, לא שנא שרף עוקרין, לא שנא שרף פגין, ולא שנא שרף עלין.

א"ר יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין של עורלה פטור, דלאו פירא נינהו.

בשרף הפגין, פי' בחלב התאנים כשהן בוסר, אסור, מפני שהפגין בוסר פרי, לכך שרפן אסור. איבעיא להו היכי תנן, מפני שהשרף פרי, או מפני שהפגין פרי, הא שרף פגין לאו פרי, מאי נפקא לן מינה, אי פגין פרי אסור הוא הא שרף פרי אסור הוא, נפקא מינה שאם העמיד זר בשרף פגי תרומה, אי אמרת שרף פרי הוא אסור, אי אמרת פגין פרי הוא מותר, שהניית עורלה אסורה והניית עורלה מותרת, ואנן ארווחנן בלישנא, דגירסא דירוש' קטיעא טובא.

 

 

ר' עובדיה מברטנורא מסכת ערלה פרק א משנה ז

ומי גפנים - המים היוצאים מן הגפנים כשחותכים אותם או את הזמורות בימי ניסן:

הסמדר - הוא הפרח שממנו יצא הבוסר. אבל הבוסר עצמו הכל מודים שהוא פרי:

מותרים בערלה - דכתיב (ויקרא יט) וערלתם ערלתו את פריו והני לאו פרי נינהו:

וברבעי - נאכלין בשנה רביעית חוץ לירושלים בלא פדיון דיהיה כל פריו קדש הלולים כתיב (שם) והני לא הוי פרי:

ובנזיר - מותר הנזיר לאכלם דבנזיר כתיב (במדבר ו) לא יאכל והני לאו בני אכילה נינהו:

ואסורים באשרה - דכתיב (דברים יג) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ואשרה הוא אילן הנעבד:

המעמיד בשרף הערלה - המעמיד גבינה בשרף הנוטף מעצי ערלה:

שרף - גומ"א בלע"ז. וסבר רבי אליעזר דשרף הוי פרי, בין באילן העושה פירות בין באילן שאינו עושה פירות. ואין הלכה כר' יוסי ולא כר' אליעזר:

בשרף הפגים - שרף הנוטף מן הפירות שלא בשלו כל צרכן. והלכה כרבי יהושע:

 

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף כח עמוד ב

אמר מר, רבי יהודה אומר: קור הרי הוא כעץ לכל דבריו, אלא שניקח בכסף מעשר. היינו תנא קמא! - אמר אביי: שלקו וטגנו איכא בינייהו. מתקיף לה רבא: מי איכא למאן דאמר שלקו וטגנו לא? והתניא: העור והשיליא אין מטמאין טומאת אוכלין, עור ששלקו, ושיליא שחישב עליה - מטמאין טומאת אוכלין! - אלא אמר רבא: איכא בינייהו ברכה. דאתמר: קור, רב יהודה אמר: בורא פרי האדמה, ושמואל אמר: שהכל נהיה בדברו. רב יהודה אמר בורא פרי האדמה - אוכלא הוא, ושמואל אמר: שהכל נהיה בדברו - כיון שסופו להקשות לא מברכינן עילויה בורא פרי האדמה. אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, כוותיך מסתברא, דהא צנון שסופו להקשות ומברכינן עליה בורא פרי האדמה. ולא היא, צנון - נטעי אינשי אדעתא דפוגלא, דיקלא - לא נטעי אינשי אדעתא דקורא. ואף על גב דקלסיה שמואל לרב יהודה, הלכתא כוותיה דשמואל.

 

ספר על הכל סימן יג

ועל לולבי גפנים וקורא דדיקלא מברך עלייהו שהכל נ"ב, ואין בהן משום ערלה.

 

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ה הלכה כא

הקליפין והגרעינין שמותרין בתרומה לזרים אין קדושת שביעית חלה עליהם והרי הן כעצים אא"כ ראויין לצביעה והקור קדושת שביעי' חלה עליו.

 

 

 

רש"י עירובין דף כח עמוד ב

קור - דבר רך הנוסף על הדקל בכל שנה, וקודם שיגיעו ימות הגשמים ויתקשה ויעשה עץ - קרי ליה קור, וטוב למאכל הוא.

ניקח בכסף מעשר - דפרי מפרי, וגדולי קרקע הוא.

ואינו מטמא טומאת אוכלין - ואפילו חישב עליו להאכילו, דלאו אוכל הוא.

קור הרי הוא כעץ כו' - לקמן פריך: היינו תנא קמא.

אלא שפטורות מן המעשר - דלא נגמרה מלאכתן, ולתנא קמא חייבות, דלכל מילי פירות נינהו, ומדקתני מטמאות טומאת אוכלים - אלמא אוכל נינהו.

התם - דקתני מטמאות.

בדניסחני - דקלים זכרים שעושין כפניות, ואינם נעשים תמרים לעולם, וכפניות הוא גמר פירן, ולוקטים אותן בניסן, והנהו אוכלא נינהו, וכי קאמר רב - בדקלים נקיבות, שכפניות שלהן נעשים תמרים, הלכך אכתי לא גמר פירי הוא.

לא הוזכרו וכו' - בתוספתא דשביעית (פ"ז) היא, ומייתי בגמרא דפסחים בפרק מקום שנהגו: אוכלים בתאנים עד שיכלו פגי ביתוני, ר' יהודה אומר כו'.

ביתוני - מקום.

פגי - תאנים הן שלא נתבשלו.

אהיני - הן כפניות, והנך דטובינא כולם זכרים הן, ומשום הכי חייבין במעשר דגמר פירא הוא, וכל שכן דגמר פירא הוא לשאר מילי.

ויכול למתקן - אף על פי שעכשיו בקטנותן מרין הן, אבל לענין עירוב בעינן מידי דחזי בההיא שעתא, והני הא לא מתקינהו, ולענין מעשר - משום דלא גמר פירא הוא.

קטנים חייבין - משום שהוא גמר פרי שלהן, שכשגדלין נעשין מרים.

וגדולים פטורין - ממעשר, דלאו אוכל נינהו.

מתוקין קטנים פטורין - דלא נגמרו.

זה וזה לפטור - מרים בין גדולים ובין קטנים, גדולים - דלא אוכלא, קטנים - דלא פירא.

 

תוס'

קור ניקח בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלים - תימא דבפ' בא סימן (נדה דף נא:) פריך גבי קושט וחימום וראשי בשמים אי נקחין בכסף מעשר ליטמאו טומאת אוכלין ומסיק דנמנו וגמרו שאין נקחין בכסף מעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין והכא קתני דקור ניקח בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלין וי"ל ודאי התם אי חזי לאכילה הוי אוכל ושפיר קרינן ביה מכל האוכל אשר יאכל אבל הכא קור לא מיקרי אוכל כיון דסופו להקשות ולא נטעי דיקלא אדעתא דקורא ומכל מקום ניקח בכסף מעשר דהשתא הוא רך והוי פרי מפרי אע"ג דלא הוי אוכל.

הואיל וראוי למתקן ע"י האור - וקור אף על גב דחזי ע"י שליקה וטיגון לא מטמא טומאת אוכלין משום דהוי כעץ בעלמא אלא דחזי ע"י שליקה כמו עור דבסמוך אבל הכא דבקל יכול למתקן חשיב אוכל ואף קודם מיתוק מטמא טומאת אוכלין.

זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב - אמרים גדולים וקטנים קאי אבל אין לפרש דקאי אקטנים מרים ומתוקים דבסוף פ"ק דחולין (דף כה:) גרסינן ברוב ספרים ולמ"ד זה וזה לחיוב גדולים למאי חזו.

איכא בינייהו ברכה - דלתנא קמא מברך בפה"א ואע"ג דלענין ברכה מיקרי פרי מכל מקום לא חשיב לטמא טומאת אוכלין.

 

 

רשב"א

קור ניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלין. אינו מטמא טומאת אוכלין לפי שאינו עומד למיכל דלאו אדעתא דקורא נטעי לי' אינשי, והשתא נמי באקראי בעלמא אכלי לי', הלכך אינו בכלל כל מאכל אשר יאכל, ואע"ג דכי שלקי לי' ומטגני לי' מטמא טומאת אוכלין, היינו דכי עבדי בי' מעשה חזי למאכל ואכלי לי' אינשי, אבל מ"מ לאו להכי קאי לא (שקלי) [שלקי] לי' אינשי, והוי כעור דכי שלקי לי' מטמא טומאת אוכלים ועד שלא שלקו לא מטמא טומאת אוכלים וטעמא משום דלא קאי להכי, ואינן דומים לכפניות שאומר בסמוך דמטמאין טומאת אוכלין הואיל ומתקנם ע"י תנור, דכפניות להכי קיימי וסופן למתקן ע"י האור והלכך אפי' עד שלא מתקן מטמאות מעתה, ומ"מ קור ניקח בכסף מעשר דכיון דאכלי לי' קצת ופרי מפרי וגידולו מן הארץ הוא ניקח בכסף מעשר דמרבינן לי' מכל אשר תשאלך נפשך כדמרבו מיני' הקושט והחימוס שאינן באין אלא להכשיר את המאכל:

 

גרסת רש"י ור"ח ז"ל התם בדניסני. פי' אותם שנגמרים ונלקטים בניסן שאותם לעולם לא יתבשלו בעמידתן באילן והלכך היינו גמר פריין והכשרן, אבל באותם שהם מתבשלים באיביהם ואינם נלקטין אלא לאחר ניסן אם לקטן כפניות אינן חשובים מאכל, ויש גורסין בדנסחני ומפרשים דנסחני הם החשובים ואפי' הכפניות שבהם חשובים, אבל כפניות דלאו דנסחני גריעי ולאו מאכל נינהו, והראשון נראה עיקר דפגי בית ואגי דמדמי להם הם פגים שאינם מתבשלים באיביהם לעולם ולעולם הם נאכלים פגים מדאמרי' [פסחים נ"ג א'] אוכלין בתאנים עד שיכלו פגי בית ואגי:

ולענין טומאת אוכלין שאני כדאמר ר' יוחנן וכו'. וא"ת א"כ אפי' במעשר ליחייבו מהאי טעמא דההיא דר' יוחנן לענין מעשר היא וא"כ היכי קאמר ר' יהודה שפטורות מן המעשר, וי"ל דלרבנן הכי נמי דחייבות במעשר מהאי טעמא דראוי למתקן, אבל ר' יהודה סבירא ליה בשקדים המרים זה וזה לפטור דלענין מעשר דבר הראוי מצד עצמו בעינן כשאר פירות שכמותו דומיא דדגן תירוש ויצהר, אבל טומאת אוכלין כיון שמצניעין אותן למתקן ע"י האור ולאכלן מטמאות:

זה וזה לפטור. פי' שקדים המרים בין קטנים בין גדולים, קטנים משום דלא נגמרו, גדולים משום דמרירן טפי, ואינו דומה לקישות ונמצאת מרה דאמרי' תרומה וחוזר ותורם כלומר תרומה מדאורייתא אלא משום דנמצא תורם מן הרעה על היפה שלא בכוונה הצריכוהו חכמים לחזור ולתרום כדאיתא ביבמות פ' האשה רבה דהתם לאו מרה גמורה היא עד שלא תאכל אבל שקדים המרים אינן נאכלים כלל בלא [מיתוק]:

ה"ג גדולים למאי חזו אמר ר' יוחנן הואיל ויכול למתקן. דעל מרים בלבד פליגי, וכתב הראב"ד ז"ל דכפניות שאמרנו שאין מערבין בהן אע"פ שראוי למתקן אם מיתקן ודאי מערבין בהן דהשתא מיהא הא חזי ואוכל הוא וכולי עלמא אכלי ליה:

ברכה איכא בינייהו. פרש"י ז"ל לרבנן מברכין עלי' בורא פרי האדמה ולר"י דאמר הרי הוא כעץ לכל דבריו אין מברכין עליו אלא שהכל, ונראה דרבנן אזלי בי' לחומרא ור' יהודה לקולא וכדאמרינן נמי גבי שלקו וטיגנו, ואע"ג דאמר שמואל שהכל הילכתא כוותיה דשמואל בהא כר' יהודה ס"ל, אבל ר"ח ז"ל פי' איפכא דלרבנן שהכל ולר' יהודה בורא פרי האדמה, ונראה שהזקיקו לומר כן כי היכי דתיקום רבנן כהילכתא, ואינו מחוור כמו שאמרנו דר' יהודה כעץ לכל דבריו קאמר, והוא ז"ל ג"כ פי' גבי שלקו וטיגנו דלרבנן מטמא ולר' יהודה אינו מטמא:

לאו אדעתא דקורה נטעי אינשי. ואינו דומה לצלף דצלף אדעתא דעלין אביונות וקפריסין נטעי ליה אינשי:

קוליא. פרש"י ז"ל קלח של כרוב, ושאר המפרשים פירשו בורית והיינו דקא מתמה קוליא ס"ד, ומתרץ אלא בירקא דקוליא כלומר הירקות שנעשה מהן הקוליא ראויין לאכילה:

מהו לערב בפולין לחין. ודוקא לחין קא מיבעיא להו ומפני שמקצתן אוכלין אותן חיין אע"פ שדרך חשיבות אכילתן היא לאחר בישולן, אבל ביבשין לא קא מיבעיא ליה דלעולם אינן נאכלין חיין ופשיטא דאין מערבין בהן:

 

תוספתא מסכת עוקצין (צוקרמאנדל) פרק ג הלכה י

 

קור ניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלין כפניות אין נקחות בכסף מעשר ומטמא טומאת אוכלין ופטורות מן המעשרות:

 

חידושי הריטב"א מסכת עירובין דף כח עמוד ב

 

והא דאמרינן שאין מערבין בכפניות והם התמרים שלא נתבשלו כל צרכן הוינן בה וכפניות לא מערבין והתניא קור ניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלין. פי' קור היינו קורא דדקלא שאמרו בפרק כיצד מברכין (ברכות ל"ו א') והם החריות של דקל כשהן לחין ודרכן לאכלם וראויים הם לכך ולפיכך נקחין בכסף מעשר דפרי מפרי וגדולי קרקע נינהו, אבל אין מטמאין טומאת אוכלין משום דכתיב גבי טומאה מכל האוכל אשר יאכל כלומר שעיקרו לאכילה ואם מניחין אותו יהא ראוי לאכילה לעתיד ואפילו אינו נאכל עתה לגמרי, וקור זה אין עיקרו לאכילה דלאו אדעתא דהכי נטעו ליה ואם אתה מניחו הרי מתקשה ויוצא מעצמו מתורת אוכל, הילכך אע"פ שאם שלקו וטיגנו מקבל טומאה כדאמרינן לקמן מ"מ כל זמן שלא שלקו וטיגנו אינו מקבל טומאה, ויפה דימו אותו לקמן לעור רך שאינו מקבל טומאה ואם שלקו מקבל טומאה דהתם נמי לאו אוכל הוא מנפשיה ולא להכי קאי ואם אתה מניחו מתקשה ויוצא מתורת אוכל מאליו, והכפניות שאמרו בסיפא דמתנייתא שהם מקבלים טומאה ואע"ג דהא לא חזו לגמרי לאכילה עד שימתקם באור, היינו טעמא דהנהו עיקר נטיעתם לפרי ולאוכל ואם תניחם לא יצאו מאליהם מתורת אוכל וכיון שכן ועומדים לאכילה ולתקנם קרי בהו שפיר כל האוכל אשר יאכל, ומעתה ראוים לקבל טומאת אוכלין קודם שימתקם באור כדאמרינן בסוגיין ולפיכך שנינו ניקחות בכסף מעשר ומיטמאות טומאת אוכלין וכן הגרסא ברוב הספרים, ומה שניקחות בכסף מעשר משום דפרי מפרי וגדולי קרקע נינהו ואע"ג דלא חזו לגמרי לאכילה כיון שאפשר למתקם ולתקנם הוו להו כחטין ושעורים וכיוצא בהם.

ומצינו מקצת נוסחאות ישנות שגורסין כפניות אין נקחות בכסף מעשר, ויש לפרש הטעם דגריעי מקור דאילו קור הא חזו לגמרי לאכילה ונוהגין לאכלם כן, אבל כפניות אין רגילין לאכלן כמות שהן וכיון שכן ואין פרים נגמר כחטים ושעורים וגם לעניין ברכה אין מברכין עליהם פרי האדמה אין נקחין בכסף מעשר, ולענין עירוב הא אסיקנא שאין מערבין בהם כיון שאין נאכלין כמות שהן ומחוסרין תקנה דמידי דחזי לשעתיה בעינן.

והקשו בתוספות דהא תנינן הכא גבי קור שניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלין אלמא לא תלי הא בהא, ואילו במסכת נדה (נ"א ב') אמרינן גבי קשט וחמוס וראשי בשמים (אין) [אם] ניקחין בכסף מעשר ליטמו טומאת אוכלין, ותירצו שאין כל הדברים שוים דהתם פרי גמור הם שנגמר עניינם לגמרי אלא שאנו מסופקין אי חשיבי אוכל כיון שאין רגילות לאכלן אלא בתורת ציקי קדירה, וכיון דכן אם הם חשיבי אוכל לכסף מעשר הוא הדין לטומאת אוכלין ואי לא חשיבי אוכל לחד מינייהו אף לאידך לא חשיבי אוכל, מה שאין כן בקור דאיכא טעמא רבא דכתיבנא לפלוגי ביה בין ניקח בכסף מעשר לטומאת אוכלין.

התם בדניסני. פי' תמרים הנלקטים בניסן כי אפילו היו מניחים אותם באילן לא היו מתבשלין יותר הלכך זהו פרים וכן הדרך לאכלן, וכי אמרינן שאין מערבין בכפניות באותן תמרים שאין נלקטים בניסן והיו מתבשלין באביהן וכשממהרין ללקטן קודם זמנם ליכא גמר פרי והאוכלם בטלה דעתו אצל כל אדם.

אי הכי בהא לימא רבי יהודה פטורות מן המעשר והא אמר רבי יהודה וכו'. ואהיני דטובינא מיני כפניות דנסני וקתני רבי יהודה שחייבות במעשר.

אלא לעולם בדלאו ניסני. פי' הא דקתני הרי הם כפרי לכל דבריהם אפילו בדלאו ניסני קאמר שלא נגמר פרים וכ"ש בדניסני, וכי אמרינן שאין מערבין בהם אפילו בדניסני משום דלטומאת אוכלין שאני הואיל וראוי למתקן על ידי האור, אבל לענין עירוב בעינן מידי שנאכל כמות שהוא חי ובין דניסני ובין דלאו ניסני אינם נאכלין כמות שהן בלא תיקון, ולפיכך אמר רב סתם שאין מערבין בכפניות וכל כפניות במשמע, ובמתנייתא נמי לענין כסף מעשר וטומאת אוכלין שנו כפניות סתם וכל כפניות במשמע אפילו דלא ניסני.

הא דתנן לא הוזכרו פגי ביותני. הם תאנים שאין מתבשלין באב[יה]ן דומיא דכפניות ולענין ביעור שביעית היא שנויה דקאמר ת"ק עד מתי אוכלין בתאנים עד שיכלו פגי ביותני אמר רבי יהודה לא הוזכרו פגי ביותני אלא לענין מעשר בלבד, והקשו בתוספות כיון דטעמא דרבי יהודה הוא מפני שראוי למתקן ע"י האור למה פוטרן מן המעשר דהא ההיא דרבי יוחנן לענין מעשר איתמרא כדלקמן, וי"ל דרבי יהודה סבירא ליה דלא מהני טעמא הואיל וראויין למתקן על ידי האור אלא לשוייה אוכל לענין טומאת אוכלין דכתיב בהו אשר יאכל אבל לא לענין מעשר, וגבי שקדים המרים סבר לה כמאן דאמר [זה וזה לפטור].

 

ספר אור זרוע ח"ב - הלכות עירובין סימן קלא ד"ה מתני' הכל

 

[ב] אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב מערבין בפעפועין. ירקות ששמן קקו"לי בלשון ארמי וטי"לש בלע"ז. ובחלוגלוגת פולפי"ר. ובגודגדניות איילנד"א אבל לא בחזיז. שחת של תבואה כשהוא ירוק גוזזין ואוכלין אותה. ולא בכפניות תמרים שלא בשלו כל צורכן. גודגדניות. ממעיטין את הזרע. ואם הוקשו הקלחין כעץ שכבר צמחה בהם זרע קשים הקלחים לכל אדם ופרכי' ובגודגדניות מערבין והתניא גודגדוניות מרובי בנים יאכלו חסוכי בנים לא יאכלו תרגומה להא דרב מערבין. אשלא הוקשו לזרע ואמרובי בנים ואי בעית אימא אחסוכי בנים נמי מערבין בהם הואיל וחזו למרובי בנים מידי דהוה איין לנזיר ותרומ' (למעש') [לישראל] אי בעית אימא כי קאמר רב בהנדקוקי [מדאי]. גודגדניות שבמדי דיפות הן. ופרכי' והזיז לא והאר"י א"ר (כסות) [כשות] וחזיז מערבין בהן ומברכי' עליהן בפה"א. כי קאמר רב מערבין בדגינונייתא גדלו בגינה דכולי עלמא אכלו להו. ופרכי' וכפניות אין מערבין בהן והתניא קור ניקח בכסף מעשר קור דהיינו רך הנוסף על הדקל בכל שנה קודם שיגיעו ימות הגשמים ויתקשה ויעשה עץ קרי ליה קור וטוב למאכל הוא וניקח בכסף מעשר דפירי מפירי וגדולי קרקע הוא. ואינו מטמא טומאת אוכלין. ואפי' חישב עליה לאכיל' דלאו אוכל הוא. כפניות ניקחות בכסף מעשר ומיטמאות טומאת [אוכלים] ר' יהודה אומר קור הרי הוא כעץ לכל דבר אלא שנקח בכסף מעשר. ולקמן פריך היינו ת"ק. כפניות ה"ה כפירי לכל דבריהם אלא שפטורות מן המעשר. ולת"ק חייבות דלכל מילי פירא נינהו מדקתני מטמאות טומאת אוכלין אלמא אוכלין נינהו והואיל ואוכלין הן מערבים בהם. ותיובתא דרב. לענין טומאת אוכלין שאני הואיל וראוין למתקן ע"י האור אע"פ שהם מרים עכשיו בקטנותם אבל לעניין עירוב בעינן מידי דחזי בההוא שעתא והני הא לא (אמתי אנהו) [מתקינהו]:

 

טור אורח חיים סימן רד

קורא והוא הנתוסף בענפי הדקל ובשנה הראשונה הוא רך וראוי לאכילה ואחר כך מתקשה כעץ מברכין עליו שהכל כיון דלא נטעי אינשי לאילן אדעתא למיכליה כשהוא רך לאו פרי הוא וכן כל כיוצא בזה כגון לולבי גפנים ושקדים שאוכלים אותם כשהן רכים בקליפיהן כיון דלא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי מברכין עלייהו שהכל. חזיז והוא שחת מברכין עליו שהכל.

 

בית יוסף אורח חיים סימן רד

א (ג) ומה שכתב ועל הנובלות וכו' עד ועל כמיהין ופטריות שהכל. גם זה בפרק כיצד מברכין (מ:) והערוך (ערך זמית) פירש שזמית הוא מרק שכן בלשון יון קורין למרק זומי:

קורא והוא הנתוסף בענפי הדקל וכו'. בפרק כיצד מברכין (לו.) פלוגתא דשמואל ורב יהודה ומסקנא דגמרא כשמואל דאמר שהכל וטעמא משום דכיון דעיקר נטיעת הדקל אינו אלא מפני התמרים לא חשיב קורא פרי והילכך אינו מברך אלא שהכל:

ומ"ש וכן כל כיוצא בזה כגון לולבי גפנים ושקדים שאוכלים אותם כשהם רכים וכו'. כן כתבו התוספות (שם ד"ה לא נטעי) וה"ר יונה (כה: ד"ה ואומרים) והרא"ש (סי' ג) והרשב"א (ד"ה ואע"ג) והמרדכי (סי' קיד) וטעמא דשקדים מפני שכשהם רכים אוכלים קליפתן החיצונה ולא נטעי להו אדעתא דהכי למיכל להו כשהן רכים כי אם לאכול הגרעינין שלהם כשיתבשלו הילכך מברך עלייהו שהכל וכן כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תכח ותרפב): ודע דהיינו דוקא בשקדים המתוקים אבל בשקדים המרים הוי איפכא דכשהם קטנים מברך עליהם בורא פרי העץ וכשהם גדולים ולא כלום דאזוקי מזקי ואם מתקן על ידי האור או על ידי דבר אחר מברך עליהם בורא פרי העץ וכבר כתב רבינו זה בסימן ר"ב (קעח:):

חזיז והוא שחת מברכין עליו שהכל. (ערובין כח:):

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן רד סעיף א

על דבר שאין גדולו מן הארץ, כגון: בשר בהמה, חיה ועוף, דגים, ביצים, חלב, גבינה, ופת שעפשה, ותבשיל שנשתנה צורתו ונתקלקל, ונובלות שהם תמרים שבשלם ושרפם החום ויבשו, ועל הגובאי, ועל המלח, ועל מי מלח, ועל המרק, ועל כמהין ופטריות, ועל קורא הגה: (שהוא) הרך הנתוסף באילן בכל שנה שקורין (פלמיטו) (טור), ועל לולבי גפנים, ועל שקדים מתוקים שאוכלים אותם כשהם רכים בקליפיהם, ועל חזיז והוא שחת, ועל קרא חיה, ועל קימחא דשערי, ועל שכר תמרים ושכר שעורים, ועל מי שעורים שמבשלים לחולה, ועל עשבי דדברא שאינם נזרעים, ועל שבת שקורין אניט"ו (ר"ל אני"ס), ועל כמון וכסבור ( דלטעמא עבידי ולא לאכילה), ועל החומץ שעירבו במים  עד שראוי לשתות מברך: שהכל.

 

 

 

toraland whatsapp