שביעית בנגב המערבי

שביעית בנגב המערבי – שיטת הרמב"ם

הקדמה

נושא הנדון בשנים האחרונות מדי שנת שמיטה, הרי זו שאלת היישובים בנגב המערבי, כלומר יישובי 'חלוצה'. הדברים נכתבים בשלהי שנת השביעית תשע"ה, אך ליבון הדברים מחויב לא רק לקראת השמיטות הבאות, אלא מפאת החובה לדון בקיום המצוות התלויות בארץ במהלך שש שנות השמיטה. למקרא המאמרים המתפרסמים, דומה שחובה להעמיד דברים על דיוקם. זאת כלפי שיטה כללית באחרונים, המציגה את נושא הגבולות באופן הנוטה לענ"ד מדעת חז"ל, הרמב"ם והראשונים. במאמר קודם שהופיע באמונת עתיך 103 (תשע"ד), עמ' 58–63, תחת הכותרת: 'גבולות הארץ ברמב"ם: האם גבולות מסעי או ברית בין הבתרים', עמדנו על שיטת הרמב"ם והראשונים הקובעת כי גבולות הארץ להלכה הם גבולות 'ברית בין הבתרים'. להלן נעיר על שני עקרונות נוספים שקבע הרמב"ם בהלכותיו, ודומה שדבריו בעניין זה נתפרשו על ידי האחרונים שלא כרוחם. למעשה נוצרו בספרות ההלכתית שתי מגמות: שיטת רבותינו הראשונים ביחס לארץ ישראל, ולעומתה שיטת רבותינו האחרונים (ראה הרחבת דברים בעניין זה בספרנו 'אוצר ארץ ישראל'). ראוי, אפוא, שמורה הוראה העוסק בנושאים הקשורים למצוות התלויות בארץ ייתן את דעתו לקיומן של שתי שיטות אלו בבואו להורות הלכה למעשה.

המושגים שנדון בהם: א: 'מצוות התלויות בארץ'. ב: 'כיבוש יחיד' בארץ ישראל.

א. 'מצוות התלויות בארץ' – המושג והגדרתו

1. שיטת הרמב"ם והראשונים בעניין 'מצוות התלויות בארץ' וזמן קיומן וביטולן

מדברי הרמב"ם בהלכות תרומות (פ"א ה"ו), נראה שהמושג 'מצוות התלויות בארץ' מצטמצם לעניין תרומות ומעשרות, שכך כתב שם:

לענין מצוות התלויות בארץ... ארץ ישראל נחלקת לשניים, כל שהחזיקו עולי בבל חלק אחד, וכל שהחזיקו עולי מצרים בלבד חלק שני... ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בה.

למעשה יש לתמוה על הרמב"ם על הגדרה מצומצמת זו, שכן בספר המצוות מנה הרמב"ם מצוות רבות המתקיימות דווקא בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ, ומספרן מגיע למאה ושלושים. להלן כמה מהן: דין עגלה ערופה, איבוד עבודה זרה, 'לא ישבו בארצך', ראשית הגז, ועוד ועוד. לאור האמור, איך כתב הרמב"ם שארץ ישראל נבדלת משאר הארצות רק לעניין תרומות ומעשרות? הרי היא נבדלת מהן במצוות רבות! ראיה לעניין המצוות ניתן להביא ממשה רבנו, שנאמר בו (סוטה יד ע"א):

מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך?... אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל, ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי.

וכן נראה בתלמוד הירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) שם הובאה דוגמה: 'תפילין ותלמוד תורה – אינן תלויות בארץ', אך כל שאר המצוות תלויות בארץ.

לדעת רש"י במסכת קידושין (לו ע"ב) מצינו הגדרה שונה ל'מצוות התלויות בארץ', על דברי הגמרא: 'כל מצוה שהיא תלויה בארץ' כתב: 'תרומות, מעשרות, חלה, לקט, שכחה, פאה, שביעית, חדש, ערלה וכלאים', כלומר עשר מצוות. מדוע הגדיר הרמב"ם את תרומות ומעשרות בלבד כ'מצוות התלויות בארץ'?[1]

2. שני מיני 'מצוות התלויות בארץ'

הפתרון לשאלה מבואר ברמב"ם (הל' תרומות פ"א הכ"ו). אכן, בדרך כלל המושג 'מצוות התלויות בארץ' מכוון למאה ושלושים המצוות. עם זאת, פעמים שמושג זה יש לו מובן מצומצם המיוחד לעניין תרומות ומעשרות וכן לעניין שמיטה וחלה, שכן מצוות אלו אינן מחויבות מן התורה, אלא כשרוב ישראל יושבים בארץ ישראל, כי יש בהן תנאי מיוחד של 'ביאת כולכם'.[2]

מציאות הלכתית זו הביאה להגדרה נוספת בחז"ל ובראשונים, והיא שיש בארץ ישראל שני מיני קדושות:

האחת – קדושת הארץ הנצחית: כך כותב רבי אשתורי הפרחי (כפתור ופרח פרק י):

קדושת הארץ ומעלתה היא משעת נתינתה אל האבות הקדושים... ומאותו זמן הוא שנקראת: ארץ ישראל.

ומקור דבריו בבראשית רבה (מד):

לזרעך נתתי את הארץ הזאת: לזרעך נתתי – כבר נתתי[!] ומאמרו של הקב"ה – מעשה[!]

כלומר: בנתינת הארץ על ידי בורא עולם, בכך נתקדשה לדורות למאה ושלושים המצוות שבתורה. מכוח קדושה זו אומרים חכמינו במסכת כלים (פ"א מ"ו):

ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות; ומה היא קדושתה? – שמביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם [למקדש] מה שאין מביאים כן מכל הארצות.

כלומר: הארץ נתקדשה במאמר ה' למצוות שבקרקע, אפילו למצוות המתקיימות במקדש. הרמב"ם מביא שלוש מצוות אלו בהלכות בית הבחירה (פ"ז הי"ב), ללמדנו כי הארץ מקודשת למצוות אלו לנצח, כקדושת המקדש. כך גם עולה מדבריו (הל' בית הבחירה פ"ו הט"ז):

ולמה אני אומר במקדש וירושלים 'קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא' [לנצח] ובקדושת שאר ארץ ישראל לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן – לא קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה!

בכך לימדנו כי קדושת הארץ לעומר ושתי הלחם וביכורים שהם חלק ממאה ושלושים המצוות, תחילתה מימות אברהם וגם לעתיד לבוא.

השנייה – קדושת 'ביאת כולכם': לעומת קדושת הארץ הנצחית יש, לדעת הרמב"ם, סוג אחר של 'מצוות התלויות בארץ', שקדושת הארץ לעניינן היא קדושה זמנית, והן: מעשרות, שביעית וחלה. זאת עקב התנאי של 'ביאת כולכם'. כלומר: אם יהיו 'רוב ישראל' בארץ – תתקיימנה המצוות הללו מן התורה, אך אם יהיו 'מקצתן' בארץ, וכגון שגלו ממנה – המצוות הללו בטלות. עם זאת, לבל ישתכחו שלוש המצוות הללו מן העולם, קבעו חכמים שאף שגולי בבל הגיעו ארצה 'מקצתן' בלבד, לא תיבטלנה המצוות הללו אלא תתקיימנה מדרבנן.

תרומה: בארץ ישראל של 'עולי מצרים' תיקנו להפריש רק מ'ודאי', ואילו במקום שהתיישבו 'עולי בבל' – במובלעת שבין עכו לאשקלון – שם יתחייבו ישראל להפריש גם מ'ודאי' וגם מ'דמאי'.

שביעית: לעניין שמיטה תיקנו שבתחום 'עולי מצרים' תהיה העבודה בלבד אסורה, ואילו במובלעת של תחום 'עולי בבל' לא רק ה'עבודה' נאסרה אלא גם ה'אכילה', וזו גזרת אכילת 'ספיחין'.

חלה: גם לעניין הפרשת חלה תיקנו חלוקת שטח כנ"ל (חלה פ"ד מ"ח).

מתברר, אפוא, שהדברים אמורים ביחס לשלוש מצוות שמ"ח בלבד (שביעית, מעשרות וחלה).

לאור האמור מחלק הרמב"ם (תרומות פ"א ה"ו) את ה'עולם' לחמישה חלקים לעניין תרומות ומעשרות בלבד: תחום עולי מצרים, תחום עולי בבל, סוריא, ועוד. חלוקה זו אינה מצויה במצווה כל שהיא בתורה, והיא מיוחדת למצוות שמ"ח,[3] ובכך רואה הרמב"ם סוג שני של קדושת הארץ ל'מצוות התלויות בארץ', ואין לערבב את שני הסוגים זה בזה.

3. הרמב"ם: קדושת הארץ בטלה – לעניין שלוש מצוות שמ"ח בלבד

 הבחנה זו בין סוגי המצוות הכרחית, שכן הרמב"ם כותב שקדושת הארץ בטלה, ובלשונו (הל' תרומות פ"א ה"ה):

כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן... כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם.

יש מן הפרשנים שהסבירו בדעתו שקדושת הארץ בטלה לכלל המצוות התלויות בארץ. אולם הרמב"ם הביא את דבריו דווקא בהלכות תרומות,[4] ללמד שרק למצוות שמ"ח, שבהן נדרש התנאי של 'ביאת כולכם', דווקא למצוות אלו בטלה קדושת הארץ. בעל 'ספר התרומה' אף הוא מדגיש בדבריו: 'שקדושת הארץ בטלה לעניין תרומות ומעשרות!',[5] אך באשר למאה ושלושים המצוות, אלה לא בטלו ולא תיבטלנה לעולם.[6]

כך כותב הרמב"ם בהקדמה לספר המצוות:

בגמרא מכות אמרו: שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה בסיני שלש מאות וששים וחמש כנגד ימות החמה, רמ"ח כנגד אבריו של אדם... כלומר: כל אבר ואבר אומר לו: עשה בי מצוה!... וכל יום ויום אומר לו לאדם: אל תעשה בי עברה!

לאור זאת כתב בשורש שלישי שהדבר מורה על היות מספר המצוות הללו נוהגות לדורות! '...ומאמר חז"ל גם כן מורה על כך... ראיה על היות זה המספר לא יחסר לעולם!'. אכן, המעיין בספר המצוות, במניין מאה ושלושים המצוות הנוהגות בארץ ישראל, ימצא כי הרמב"ם לא כתב – אף לא באחת מהן – שהמצווה בטלה, חוץ ממצוות שמ"ח (שמיטה, מעשרות, חלה). לכך התכוון הרמב"ם באומרו שקדושת הארץ – במובן של 'ביאת כולכם' – היא שבטלה. מסיבה זו שלוש מצוות אלה אינן מתקיימות כיום מן התורה, עקב הגלות והחורבן, אלא אם יהיו 'רוב ישראל' בארץ ישראל. הווה אומר, חובה על כל מחבר הדן ב'מצוות התלויות בארץ' להדגיש כרמב"ם, כי כולן נוהגות לדורות חוץ משלוש המצוות הללו.

בהיות ישראל במדבר, היו פטורים מן המצוות התלויות בארץ, כיוון שלא היו להם שדות וכרמים, והיו אוכלים מן שירד משמים. אולם משעה שעברו את הירדן והמן פסק, חל עליהם החיוב לקיים את המצוות התלויות בארץ בהדרגה. זו לשון חז"ל בספרא בהר (ויקרא כה, ב):

נמצאת אתה אומר: כיון שעברו ישראל את הירדן - נתחייבו [מיד] בחלה ובערלה ובחדש. הגיע ששה עשר בניסן – נתחייבו בעומר. שהו חמשים יום – נתחייבו בשתי הלחם. לארבע עשרה שנה – נתחייבו במעשרות…

לאור מקורות חז"ל שציינו במקום אחר[7] התחייבו לדורות במצוות כגון חלה, ערלה וחדש בתחום 'ברית בין הבתרים', ובכלל זה גם ב'גלילות הפלשתים', כלומר באזור 'חלוצה', וזאת מיד עם הכניסה ארצה.

ב. הרמב"ם: כיבושו של יחיד בארץ ישראל – יש לו דין של 'כיבוש רבים'

להבנת המושג 'כיבוש יחיד' בארץ ישראל, יש להקדים שדברי ה'ספרי' על אודות סדר הכיבושים בארץ ובחוץ לארץ הם נר לרגליו של הרמב"ם, כמבואר בהרחבה במאמרנו ב'אמונת עתיך' 103. כך גם דברי חז"ל בירושלמי, שגבולות אברהם הם גבולות מחייבים למצוות התורה לדורות. ואכן, מתוך נאמנות לדברי חז"ל בתלמוד ובמדרש, פותח הרמב"ם את דבריו בהלכות תרומות בדברי ה'ספרי', ומסביר את סדר הכיבושים, תוך חלוקה בין 'כיבוש רבים' בחוץ לארץ לבין 'כיבוש רבים' בארץ ישראל. זו לשונו (הל' תרומות פ"א ה"ב):

ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות, ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אף על פי שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.

כיבוש בחוץ לארץ: 'ארץ ישראל האמורה בכל מקום [שכובשים ישראל בארצות העולם] היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל, וזהו הנקרא – כיבוש רבים [בחוץ לארץ]'. זאת לחיוב מעשרות ושביעית ושאר מצוות בארצות שנכבשו.

כיבוש בארץ ישראל: 'אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום, אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם [שמתקיימות בה מאה ושלושים מצוות] אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצוות [כי יש מצוות הצריכות תנאי של 'רוב ישראל']. ומפני זה חילק יהושע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים – אף על פי שלא נכבשה! כדי שלא יהיה כיבוש יחיד [לעניין תרומות ומעשרות] כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו'.

כלומר: המושג 'כיבוש רבים' בארץ שונה מ'כיבוש רבים' בחוץ לארץ, והדבר הקובע בארץ ישראל הוא העובדה שיהושע חילק את הארץ לשבטים. מעשה זה נותן לארץ גדר 'כיבוש' לדורות.

הרמב"ם מביא בדבריו את מצוות ה' ליהושע, והמקור לכך ביהושע (יג, א):

אתה זקנתה באת בימים והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה. זאת הארץ הנשארת כל גלילות הפלשתים... רק הפילה לישראל בנחלה כאשר צויתיך.

והרמב"ם כותב: 'ומפני זה חילק יהושע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים'. הציווי ליהושע נאמר עוד בימי משה בערבות מואב (במדבר לד, יז), ככתוב: 'אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון'. נמצא שכבר בימי משה נאמר ליהושע הצו לחלק את הארץ לצורך קיום המצוות. שיטת הרמב"ם היא שהפלת הנחלות – כמוה ככיבוש הארץ לדורות, שאינו צריך כיבוש אחר.[8] זה, אפוא, עניינו של 'כיבוש עולי מצרים', שמשעה שהפיל יהושע את הנחלות בגורל בשילה, מאותה שעה התחייבו 'עולי מצרים' מיד, לא רק במאה ושלושים מצוות אלא גם בתרומות ומעשרות, עקב כניסת 'רוב ישראל' לארץ. בכך התקיימה בהם ההגדרה של 'כיבוש רבים' גם לעניין זה.

שיטת הרמב"ם היא שיטת רבים מן הראשונים, הקובעים בבירור שכיבושו של אדם יחיד בארץ ישראל, יש לו דין של 'כיבוש רבים'. כך כותבים בעלי התוספות (עבודה זרה כא ע"א):

כיבוש יחיד... כל מה שכבש יחיד... כיאיר בן מנשה... אי מארץ ישראל הוא – אין זה קרוי כיבוש יחיד!

כך גם כתב הריטב"א שם:

כבוש יחיד... כמה כרכים כבשום עולי מצרים, שלא היו שם אורים ותומים וכל ישראל, ואפילו הכי לא הוי כיבוש יחיד!

וכן כתב רבנו ניסים.[9] הווה אומר: כך היא דעת הראשונים בעניינה של ארץ ישראל, שיחיד המתנחל בארץ בכל דור ודור, או מחזיק בשטח מסוים, או כובש אותו – יש להתנחלות זו תוקף של 'כיבוש רבים' לעניין קדושת הארץ, מכוח אברהם ומכוח יהושע.[10]

1. שיטת האחרונים ברמב"ם: ארץ ישראל שלא נכבשה בפועל – דינה כדין 'חוץ לארץ'

יש מן האחרונים המסבירים הלכה זו ברמב"ם (תרומות פ"א ה"ב) באופן הפוך, היינו שאין 'שם ארץ ישראל' חל עליה כלל בדור מן הדורות, אלא אם נכבש המקום על ידי מלך ובית דין הגדול, ועד שלא נכבש המקום בפועל בדורנו – דין המקום כחוץ לארץ. כך כותב הגר"ש ישראלי בספרו 'ארץ חמדה' (ספר א', שער ג, א):

רק על ידי הכיבוש של המקום, הוא שחל עליו שם ארץ ישראל... ולדעת הרמב"ם רק מה שנכבש [בדורנו] יש עליו תורת ארץ ישראל... ותנאי זה נצרך בכל המצוות התלויות בארץ.

בעל 'זכרון יהונתן' (בקונטרס 'דבר השמיטה' כה) מחדד את ההגדרה עוד יותר, וכותב בעניין מצוות ערלה:

שאין חיוב ערלה אלא במקום שנכבש על ידי ישראל, שהרי קודם שכבשו המקום וקידשוהו - היה דינו כחוץ לארץ.

אולם המעיין היטב ברמב"ם ייווכח כי הרמב"ם ורוב הראשונים אומרים את ההיפך הגמור. ארץ ישראל אינה צריכה 'כיבוש', שכן ארץ ישראל האמורה בתורה מקודשת משעה שכרת ה' ברית עם אברהם. הארץ אינה בגדר 'חוץ לארץ' ואינה צריכה 'קידוש' נוסף על ידי מלך וסנהדרין – כדעת האחרונים. ולהיפך! כך אומרים חז"ל בירושלמי (חלה פ"ב ה"א):

עד שלא נכנסו לה [ישראל לארץ ישראל] למפרע ירשו [והארץ מקודשת מזמן אברהם]... ככתוב: לזרעך נתתי כבר נתתי[!]

לאור האמור, מיד עם הכניסה ארצה חויבו באי הארץ בימי יהושע להפריש חלה מן הקמח שנמצא שלל בבתי הכנענים, כי בכניסת שבטי ישראל ויהושע ארצה ב'רוב ישראל' מתקדשת הארץ כולה למצוות חלה. הוא שאומר הרמב"ם, שיחיד מישראל המתיישב בארץ ישראל – כיבושו 'כיבוש רבים' למאה ושלושים המצוות.[11] עם זאת, לעניין מצוות שמ"ח אין די בישיבת אדם יחיד בארץ, אלא נדרש התנאי של 'רוב ישראל' בארץ ישראל.

2. הראשונים: ארץ ישראל מקודשת מברית אברהם – ואינה צריכה 'כיבוש בפועל'

כאמור, רבותינו האחרונים סללו דרך חדשה בהסבר הרמב"ם לפירוש המנוגד לכוונתו, ותמיהה גדולה על האחרונים שאינם מסתמכים על פסוקים וראיות. לא כן הרמב"ם והראשונים, המסתמכים על פסוק מפורש ביהושע, שנצטווה בו לחלק את ארץ ישראל בטרם נכבשה! מצוות הכיבוש נאמרה אף על 'גלילות הפלשתים' עד השיחור. לשיטתם, מעשה החלוקה באורים ותומים – כוחו רב יותר מכל כיבוש, ואין צורך ב'כיבוש בפועל'.

בהמשך לדברי הראשונים שהובאו לעיל, מוכיחים בעלי התוספות בגיטין (ב ע"א ד"ה ואשקלון) שרקם, שבגבולות עולי בבל כנזכר במשנה, היא 'קדש' שבתורה, והיא ארץ ישראל לכל דבר. בעלי התוספות מביאים שתי הוכחות להימצאותה של קדש בתחום 'עולי מצרים', ולא בתחום עולי בבל, ושתיהן מן העובדה שלא נכבשה הארץ. הראשונה: אברהם ויצחק התגוררו בארץ פלישתים, וראייה היא ש'אברהם ויצחק היו דרין בארץ ישראל[!]' ברור מדברי התוספות כי 'ארץ ישראל' שמה עליה מימות אברהם אבינו, שנים רבות בטרם נכבשה על ידי יהושע, ואין צורך בכיבוש נוסף. וכך בבראשית רבה סד פ' א: 'יודע ה' ימי תמימים זה יצחק. ונחלתם לעולם תהיה גור בארץ הזאת [ארץ פלשתים!]' ובהמשך המדרש (שם פ' ג): 'עשה שכונה בארץ ישראל[!]' ושם: 'אתה עולה תמימה... אם יצאת חוץ לארץ נפסלת[!]'

השנייה: הוכחה מפסוק ביהושע (יג, ב):

זאת הארץ הנשארת, כל גלילות הפלשתים... מן השיחור אשר על פני מצרים... לכנעני תחשב... רק הפילה לישראל בנחלה כאשר צויתיך.

הווה אומר: כך היא מצוות ה', לדעת בעלי התוספות, שארץ ישראל שמה עליה בטרם נכבשה, והמעשה החסר בארץ כדי שתתחייב במעשרות ושביעית – אין זה ה'כיבוש בפועל', אלא הטלת הגורל בין השבטים במשכן שילה. נמצא כנ"ל, שבעלי התוספות הולכים בשיטת הרמב"ם שאין צורך ב'כיבוש בפועל' במהלך הדורות.

הדבר מפורש בדברי בעלי התוספות בגיטין (ב ע"א) בשם רבנו תם, וכן בתוספות הרא"ש שם, ודבריהם מבוארים יפה ברשב"א שם, הכותב:

רקם וחגר... קדש וברד מארץ פלשתים הן. וכל ארץ פלשתים מארץ ישראל היא! וכדכתיב ביהושע: זאת הארץ הנשארת [אף שיהושע לא כבש אותה, אלא נצטווה להפיל אותה בנחלה לשבטים!] כל גלילות הפלשתים.

בשיטה זו הולכים ראשונים אחרים, כגון הרמב"ן (גיטין ב ע"א) הכותב: 'הרי קדש וברד מארץ ישראל היו! כמו שמפורש בספר יהושע'. כך גם כותב המאירי (גיטין ב ע"א):

לעניין ביאור משנתנו... רקם וחגר אם הם קדש וברד... מארץ ישראל היא! כמו שאמר בספר יהושע [שם מוכח שהוא] בתחום הארץ.

הרי לנו כעשרה מן הראשונים הקובעים בעקבות חז"ל ש'ארץ ישראל' שמה עליה מימות אברהם, וכך מימות יהושע, ואינה צריכה כיבוש, והם: הרמב"ם, התוספות, רבנו תם, תוספות הרא"ש, הרמב"ן, הרשב"א, הר"ן, הריטב"א, המאירי, ועוד.[12]

לשיטה זו של הרמב"ם והראשונים יש לשאול: מאחר שארץ ישראל התקדשה למצוותיה מימות אברהם, מדוע מצווה ה' את יהושע להפיל גורל ולחלק את כל ארץ ישראל לשבטים? מדוע אין די בעובדה שהקב"ה ציין את גבולות הארץ בעת שנכרתה הברית עם אברהם, והרי 'מאמרו של הקב"ה מעשה!'. ויש להשיב שהתורה רצתה ללמד לכל ישראל לדורות שהקב"ה 'נאמן בבריתו וקיים במאמרו', ומצד הקב"ה ניתנה הארץ לאברהם ולזרעו כדבר ה' לאברהם,  גם אם ישראל מצדם לא יעמדו בברית ולא יכבשו את הארץ בפועל. זה מה שכותב הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"ב): 'ומפני זה חילק יהושע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים אף על פי שלא נכבשה, כדי שלא יהיה כיבוש יחיד', וחלוקת הארץ באורים ותומים 'על פי ה'', יש בה הוכחה נוספת שהארץ ניתנה מאת ה' לישראל. ועי' שמות רבה (פרשה ו) שאמר ה' למשה: 'וגם הקימותי את בריתי אִתם לתת להם את ארץ כנען'! עיין שם במדרש, שזה עניינו של הפסוק המדבר בלשון עבר: 'וגם הקימותי... [שכבר] ניתנה להם הארץ[!]' זאת כדברי חז"ל בירושלמי (חלה פ"ב ה"א): 'לזרעך נתתי - כבר נתתי [! לדורות עולם]'.

3. הרמב"ם: 'כיבוש' הארץ על ידי עולי מצרים – עניינו 'ביאת כולכם'

שמא יאמר האומר: והלוא בתלמוד וברמב"ם מובא לא אחת שקדושת הארץ בטלה עם הגלות, וצריך בכל פעם לכבוש אותה מחדש! וכגון מה שאמרו חכמים בחגיגה ג ע"ב, וכן ביבמות טז ע"א: 'הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל[!]'. כך גם מצינו ברמב"ם עצמו הכותב (הל' תרומות פ"א ה"ה):

כל שהחזיקו עולי מצרים... כיון שגלו בטלו קדושתן[!]... לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד...

נמצא, לכאורה, שרק 'כיבוש בפועל' מקדש! ויש להשיב שכל זה אינו אלא עניין של סגנון תלמודי ('קוד' וסימן בלשון ימינו). המעיין בדברי חז"ל והרמב"ם ייווכח שנעשה שימוש לחילופין בשלוש לשונות, והכול לאותו עניין: 'כבשו', 'החזיקו' ו'קידשו'. זאת הן באשר לתחום 'עולי מצרים' והן באשר לתחום 'עולי בבל', שכידוע לא כבשו במלחמה. לשונות אלו כולן לא באו אלא לומר דבר אחד: כשאומר הרמב"ם שעולי מצרים 'כבשו' ו'החזיקו' ו'קידשו' – כוונתו לומר: שהתיישבו 'רוב ישראל' בארץ ישראל, והתקיים גדר 'ביאת כולכם' לעניין מעשרות. וכשאומר הרמב"ם שבטל ה'כיבוש', ובטלה ה'קדושה', הכוונה היא שבטל 'רוב ישראל' ונותרו 'מקצתן', ו'הכל הולך אחר הכוונה', דו"ק ותשכח.

ואמנם הרמב"ם כותב בהלכות בית הבחירה (פ"ו הט"ז) 'שחיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש, ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית. אך באמת 'בטל הכיבוש' – רצונו לומר: בטל 'ביאת כולכם', וכנ"ל שבטל רק לעניין מעשרות ושביעית, לעניין זה בטלה ה'קדושה', אך קדושת הארץ לעניין מאה שלושים המצוות התלויות בארץ – לא בטלה ולא תיבטל לעד ולעולמי עולמים![13]

את תמצית שיטתו בעניין זה מסכם הרמב"ם בהלכות תרומות (פ"א ה"י):

עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצוות[! ממאה ושלושים המצוות] אלא הרי היא בקדושתה! לפיכך, אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרומות ומעשרות, ומביא ביכורים – והכל מן התורה – כאילו לא נמכרה לעכו"ם מעולם!

הרמב"ם מביא את הביכורים כדוגמה ומופת, לומר כדברי המשנה בכלים: 'ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות... שמביאים ממנה ביכורים'. היינו: מפאת קדושתה הנצחית כארץ ה', לא יוכל שום גוי לחלל את קדושתה לעניין קיום המצוות, וגאולת הקרקע בידי יחיד מישראל מגלה מחדש את קדושת יהושע, והמקום מקודש ב'כיבוש רבים'. למסקנה: דין יישובי חלוצה כדין פרוורי ירושלים. מכאן מסקנה פשוטה באשר למעמדם של יישובי חלוצה לדעת חז"ל ורבותינו הראשונים: יישובי חלוצה מצויים בתחום 'גלילות הפלשתים', שהם חלק מן הגבולות שנשבע ה' לאברהם עד שיחור מצרים. שיטת רבותינו הראשונים היא שיחיד המתיישב שם, כיבושו 'כיבוש רבים' מכוח חלוקת הארץ בשילה על ידי יהושע, ואין צורך בכיבוש 'בפועל' ובכיבוש מלך וסנהדרין בדורנו. ממילא חלים על היישובים כל מאה ושלושים המצוות המתקיימות בארץ ישראל, ובכלל זה מצוות שמ"ח. לשיטת ראשונים זו, דין יישובי חלוצה כדין שכונה בירושלים, והוא הדין ביחס ליישובים בנגב, כגון: עין יהב, מצפה רמון, יוטבתה ואילת, שכן הם חלק מ'גבולות אברהם', ויחיד המתיישב שם – כיבושו 'כיבוש רבים' מכוח אברהם ומכוח יהושע.

זאת בהבדל אחד: מאחר שדורנו מוגדר בגדר 'ביאת מקצתן', וטרם התקיים גדר 'ביאת כולכם', נשאר דין אזור זה לעניין מצוות שמ"ח כשהיה בימי בית שני. כלומר: מאה ושלושים המצוות מתקיימות שם ולא בטלו, רק לעניין מצוות שמ"ח דין האזור משתנה. ממילא יישובים אלה, שהם בתחום 'עולי מצרים', דינם שהם אסורים ב'עבודה' בשביעית מדרבנן, וה'ספיחין' באזור זה מותרים ב'אכילה'. לשיטה זו שמדובר ב'ארץ ישראל' המקודשת מן התורה לכל ה'מצוות התלויות בארץ', לא ניתן למכור אזור זה לנכרי, שכן הדבר פוגע באיסורי תורה, כגון: 'לא תחונם', 'לא ישבו בארצך', 'לא תכרות להם ברית', ועוד. לשיטתם, מכירה זו היא מעשה חמור, שכן בכך מפקיע המוכר אדמה זו ממאה ושלושים המצוות המתחייבות בה.[14]

לא כן לשיטת רבותינו האחרונים. מאחר שיישובי חלוצה מצויים דרומה מאשקלון ובאר שבע שבתחום 'עולי מצרים', לפיכך לשיטתם משעה שגלו ישראל מארץ ישראל בבית ראשון, בטלו מאה ושלושים המצוות מאזור זה, ובכלל זה בטלו מצוות שמ"ח. לדעת האחרונים צריך לחזור ולכבוש את האזור הזה עד קדש ברנע על ידי מלך ובהוראת בית הדין הגדול, אולם אין לכך סימוכין בדברי חז"ל. נמצא שבפרשנות שנתנו לרמב"ם הפקיעו מתחום זה את שם 'ארץ ישראל', ומעתה מוגדר המקום כ'ארץ ישראל מדרבנן', ולדעתם מותר למוכרו לנכרי לצורך שמיטה. מושג זה הוא מושג חדש, שלא מצינו לו זכר לא בתלמוד ולא בראשונים. מעתה, מכיוון שמדובר בהיתר לעניין ערלה וכלאיים וכד', שהם איסורי תורה, ראוי לכל מורה הוראה לשקול את הוראתו ולפסוק לחומרא בשאלות אלו ודומיהן.

סיכום

ארבעה הבדלים משמעותיים ניתן למנות בין שיטת רבותינו הראשונים לבין שיטת רבותינו האחרונים.

א – הגבולות:

הראשונים: גבולות הארץ למאה ושלושים המצוות התלויות בארץ הם 'גבולות אברהם' – מנהר מצרים עד נהר פרת.

האחרונים: גבולות הארץ למאה ושלושים המצוות הם 'גבולות מסעי' שבין הירדן לים התיכון, היינו עשירית מגבולות אברהם. שאר התחום – 'חוץ לארץ' ופטור מן המצוות.

 ב – 'כיבוש רבים':

הראשונים: 'כיבוש רבים' בארץ ישראל נדרש לקיום שלוש מצוות בלבד: שביעית, מעשרות וחלה (שמ"ח).

האחרונים: 'כיבוש רבים' בארץ ישראל נדרש לקיום מאה ושלושים המצוות, וגם למצוות שמ"ח.

ג – 'כיבוש רבים' כיצד?

הראשונים: בחוץ לארץ – נדרש כיבוש באישור המלך והסנהדרין לעניין מאה ושלושים המצוות וכן למצוות שמ"ח. בארץ ישראל, כל יחיד הכובש – כיבושו 'כיבוש רבים' מכוח אברהם ויהושע, ואין הכיבוש נדרש אלא לעניין מצוות שמ"ח בלבד.

האחרונים: כיבוש במלך וסנהדרין נדרש הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ לכלל המצוות. מאידך גיסא, מקום בארץ ישראל שלא נכבש במלך וסנהדרין – דינו כחוץ לארץ.

ד – היתר מכירה:

הראשונים: תחום 'עולי מצרים' – מתקיימים בו מאה ושלושים מצוות וכן מצוות שמ"ח, והוא ארץ ישראל מן התורה, וממילא חל איסור למוכרו לנכרי ולהפקיע אותו מן המצוות האמורות בתורה לצורך שביעית מדרבנן.

האחרונים: תחום 'עולי מצרים' – בטלו בו מאה ושלושים המצוות וכן מצוות שמ"ח מאז החורבן הראשון, והרי הוא בגדר 'חוץ לארץ'. עם זאת, מאחר שחכמים לא פטרו אותו ממעשרות ומשביעית, הרי הוא בגדר 'ארץ ישראל מדרבנן' – (מושג בלתי מוכר בהלכה), ולפיכך מותר למכור תחום זה לנכרי בשעת דחק כדי להתיר עבודות בשביעית.

וה' יאיר עינינו בתורתו ללומדה לאמיתה.

 

 

[1].   הערת עורך: י"פ. נקודת המוצא של הרב הכותב היא שמצוות התלויות בארץ הן מצוות התלויות בארץ ישראל – ולא היא. זאת מפני שנאמר במשנה קידושין פ"א מ"ט: 'וכל מצווה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ...', כלומר שזהו חידוש שמצווה זו נוהגת רק בארץ, והקביעה שהן נוהגות רק בארץ ישראל היא תוצאה דינית של היות המצוות התלויות בארץ, ואין זו ההגדרה עצמה של 'תלויה בארץ'. לכן כתב רש"י בגמ' קידושין (המוזכר) שמצווה התלויה בארץ היא מצווה שבקרקע ובפירות ובניגוד למצוות הגוף. לכן גם אין מאה ושלושים מצוות התלויות בארץ אלא בערך עשר, והאריך בכך בס' תורת הארץ ח"א לרב קליערס. תשובת הכותב: בקידושין לו ע"א; מובאת הגדרה כללית התואמת את מאה שלושים המצוות הנוהגות בארץ: 'כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ'. להלן כמה מן המצוות שאינן נוהגות אלא בארץ ישראל ובאדמת הארץ: ביכורים, עומר, שתי הלחם, ערי לויים, דין ערכי בתים, נגעי בתים, בכור בהמה, ירושה וישיבה, מלחמת שבעה עממים, עיר הנדחת. ערי מקלט. עגלה ערופה. עבד עברי. לא תחנם. לא ישבו בארצך. והארץ לא תימכר לצמיתות. לא תכרות להם ברית. ראשית הגז, ועוד ועוד. השאלה על הרמב"ם במקומה: מה ראה לצמצם את ההגדרה של חז"ל במשנה ממצוות רבות לתרומות ומעשרות בלבד.

[2].   הערת עורך: י"פ. כלל לא ברור ששני המושגים – 'ביאת כולכם' ו'רוב יושביה עליה' – זהים. עי' חידושי הגר"ח מבריסק, הל' שמטו"י פי"ב הט"ז וכן חזו"א, שביעית סי' כא ס"ק ה, ש'ביאת כולכם' הוא דין בשעת הקידוש, שאז צריך שיהיה 'כולכם'. לעומת זאת, 'רוב יושביה עליה' נמדד לפי המציאות שדנים בה, וגם אם לא היה 'ביאת כולכם' ואחר כך באו רוב ישראל – נקרא 'רוב יושביה עליה'. תשובת הכותב: אכן, המושגים שונים, אך זאת בכמה פרטים בלבד. בעיקרון מדובר ששלוש המצוות הללו שוות לעניין ההגדרה ההלכתית, והתנאי, שלקיומן צריך בארץ ישראל 'רוב ישראל' ולא 'מקצתן', ורק כך יתקיימו המצוות מן התורה. הרמב"ם משווה בין המצוות הללו, ומגדיר דווקא מצוות אלה כמצוות שצריך בהן 'כיבוש רבים', ראה רמב"ם, הל' תרומות פ"א ה"ב; שם, הל' בית הבחירה פ"ו הט"ז. לא כאן המקום להאריך, וראה 'אוצר ארץ ישראל' כרך ג; עמ' 130–145.

[3].   הערת עורך: י"פ. לדברי הרב הכותב מהו 'וכיוצא בהן' האמור ברמב"ם הל' בית הבחירה פ"ו הט"ז: ובקדושת שאר א"י לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה...'. תשובת הכותב: מצוות הפרשת חלה היא ה'כיוצא בהן'.

[4].   הערת עורך: י"פ. הסיבה שהרמב"ם הביא דין זה בהל' תרומות היא מפני שהרמב"ם צמוד למקורותיו, ומקור דבריו מן הגמ' בכמה מקומות בש"ס (חגיגה ג ע"ב; יבמות טז ע"א; חלין ז ע"א): 'הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל... והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית' – 'והניחום' מדובר במעשר עני. ולפי דברי הרב הכותב, הרי הרמב"ם כתב בהל' תרומות אע"פ שהתכוון גם לשביעית וחלה, ומכאן שכוונתו לתרו"מ 'וכיוצא בהן'. תשובת הכותב: את השאלה יש לשאול לא רק על הרמב"ם אלא גם על חז"ל: מדוע הביאו את הדין של קדושת עולי מצרים ועולי בבל דווקא בהלכות אלו? ובהכרח כנ"ל, כי קדושת הארץ מן הסוג האמור נאמרה רק למצוות שמ"ח.

[5].   הערת עורך: י"פ. סברה זו לא יכולה להיאמר לדעת ספר התרומה, שכן לדעתו תרומות ומעשרות הם מדרבנן היום לא בגלל חיסרון של 'ביאת כולכם', אלא בגלל שהן קדושה ראשונה והן קדושה שנייה בטלו. זאת ועוד, אף שבציטוט הנ"ל כתב 'לעניין תרומות ומעשרות' בהמשך דבריו בהל' ארץ ישראל, הוא כותב שגם לעניין שביעית הדין כן, ולכן מותר לעשות מלאכות בקרקע הגוי. ואף שביעית לדעתו היא מדרבנן בזה"ז בגלל חיסרון של 'רוב יושביה' כדעת הרמב"ם אלא בגלל ביטול הקדושה. נוסף על כך, ספר התרומה היה מבעלי התוספות, ועי' תוספות, יבמות פא ע"א ד"ה מאי, שכתב: 'לריש לקיש, כיוון דתרומה בזמן הזה מדרבנן, אלמא בטלה קדושת הארץ אם כן, כלאי הכרם נמי דרבנן' – נמצא שבגלל ביטול הקדושה לא רק חיוב תרו"מ הוא מדרבנן אלא גם כלאי הכרם. תשובת הכותב: לא באנו להשוות את שיטתו המיוחדת של בעל התרומה לשיטת הרמב"ם, אלא בנקודה זו.

[6].   הערת עורך: א"א. גם הרב הכותב מודה שהביטוי 'המספר הזה לא יחסר לעולם' אינו מבחינת החיוב המעשי, שכן גם לדבריו הוא אינו כולל שביעית, מעשרות וחלה, שתלויים ב'ביאת כולכם' או ב'רוב יושביה עליה'. ועוד, הרי איננו יכולים להקריב קרבנות ולאכול מעשר שני בזה"ז. ועל כרחך כוונת הרמב"ם שבאופן עקרוני חיוב זה לא פקע, אך צריך שיהיו התנאים ההלכתיים לקיום המצווה: מקדש, מזבח או כיבוש, כל מצווה לפי עניינה. תשובת הכותב: איני מודה! מנינו לעיל מצוות, כגון ראשית הגז, בכור בהמה, לא תחנם, לא ישבו בארצך, וכו' וכו'. מצוות אלו ורבות אחרות מתקיימות בכל דור ודור, ומספר זה מתקיים בזמן הזה! ולא יחסר לעולם הלכה למעשה!

[7].   אוצר ארץ ישראל, ח"ג עמ' 134, מפה 71.

[8].   הערת עורך: א"א. הרמב"ם מעולם לא אמר שהפלה בנחלה מוגדרת ככיבוש, אלא כוונתו היא שההפלה בנחלה על ידי יהושע הייתה מינוי שליחות של כל שבט לכבוש מטעם כל ישראל את נחלתו 'שלא תהא ככיבוש יחיד'. אך הקדושה עצמה ודאי חלה רק מכוח הכיבוש עצמו כמשמעותו בכל הש"ס 'כיבוש מלחמה'. ועי' במה שכתב הגרצ"פ פראנק, או"ח ח"ב סי' פז, בהקשר לכיבוש צה"ל: 'וענין זה מפוזר בש"ס ופוסקים כדבר פשוט דכיבוש מלחמה הוא אחד מקניני התורה'. וע"ע בס' תורת הארץ, ח"ב עמ' מז סעי' ב. תשובת הכותב: זה עניינו של המאמר שלפנינו: לשלול את הבנת האחרונים במושג 'כיבוש' כאילו רק כיבוש בחרב ובדם ואש הוא המקדש את הארץ! לא זו דעת תנאים ואמוראים! המושג 'כיבוש מלחמה' אינו מופיע בשום מקום בש"ס! לא בתלמוד הבבלי, לא בתלמוד הירושלמי, ולא במדרשי ההלכה. להפך! ישיבת ארץ ישראל בדרכי נועם כגון התנחלות או קניין בכסף אף אלו מוגדרים ככיבוש במלחמה. ראה ירושלמי (מועד קטן פ"ב ה"ד): 'רבי יהושע בן לוי שאל לרבי שמעון בן לקיש: מהו ליקח בתים מן הגוי בשבת?... שכן מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת', ומשם למדנו שקניין הארץ הרי הוא ככיבוש. כן ראה גיטין ח ע"ב: 'הלוקח בית בארץ ישראל - כותבין עליו אונו אפילו בשבת'. ויסוד ההיתר זו מצוות ירושה וישיבה. ראה רש"י שם הכותב: 'משום ישוב ארץ ישראל - לגרש עובדי כוכבים ולישב ישראל בה'. נמצא שיישוב הארץ הוא 'כיבוש' הארץ. ראה 'אוצר ארץ ישראל' חלק ג עמ' 55.

[9].   ר"ן לרי"ף עבודה זרה ו ע"ב בדפי הרי"ף. וראה 'אוצר ארץ ישראל' ח"ג עמ' 93–95.

[10]. הערת עורך: א"א. יש פה מעבר ממושג למושג. אכן הרמב"ם פסק שיהושע חילק את הארץ עפ"י גורל עוד בטרם היא נכבשה, כדי שלא תהיה 'כיבוש יחיד' כאשר כל שבט יכבוש נחלתו. אך הוא כתב כן רק ביחס למקומות שחילק יהושע עפ"י הגורל שעליהם יש דין 'כיבוש רבים' לכיבוש של שבט בודד. אך ישנם מקומות שיהושע לא קידש – אע"פ שהם בתוך 'גבולות ההבטחה' של אברהם אבינו, כמו סוריא שעליה נפסק שהיא 'כיבוש יחיד', שכן לפי ההבנה הפשוטה היא בתוך גבולות ההבטחה שניתנה לאברהם אבינו, ובכל זאת אף שדוד כבש אותה היא נקראת 'כיבוש יחיד'. תשובת הכותב: יש לדייק במושגים. לדוגמה, 'גבולות הבטחה' הוא מושג שאינו מופיע לא בתלמודים לא במדרשים ולא ברמב"ם, ואינו אלא מושג ש'חידשו' החוקרים והאחרונים, אך אין לו זכר במקורות חז"ל (עי' אוצר ארץ ישראל חלק א; בהקדמה ובפרק א). הכותרת של המאמר שלפנינו היא – 'שיטת הרמב"ם'; היכן הרמב"ם הזכיר את המושג 'גבולות ההבטחה'? גם המושג 'סוריא' ברמב"ם שונה לחלוטין, ויש ללמוד את המושגים היטב ואז מתברר שהקושיא אינה קושיא. ראה 'אוצר ארץ ישראל' חלק ב' פרק יא. כן עי' בחלק ד' פרקים כב עד כז. גם בדברי הרמב"ם לא דייק כב', שכתב הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"ב): 'הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל... ומפני זה חילק יהושע ובית דינו כל ארץ ישראל [שניתנה לאברהם] לשבטים [ובעצם הפלת הנחלות על ידי יהושע, במעשה זה הפכה הארץ שניתנה לאברהם למקודשת בכיבוש רבים]'.

[11]. הערת עורך: י"פ. אי אפשר ללמוד ממצוות חלה לכל שאר המצוות התלויות בארץ, שכן המאמר בירושלמי הוא המשך לנאמר לפני כן: 'אין את מודי לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחין וסלתות שהן חייבין בחלה ולאו גידולי פטור הן...', כלומר שבאמת חלה מיוחדת בכך שהחיוב בה מתחיל מיד כשנכנסו לארץ לפני כיבוש וחילוק; וכן מבואר בגמ' נידה מז ע"א: 'אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דרבנן – חלה דאורייתא, שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו - נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר'. אך בשאר המצוות התלויות בארץ (מלבד ערלה) כמו מעשר התחייבו רק לאחר כיבוש וחלוקה. ולכן יש שכתבו שחלה אינה תלויה בקדושת הארץ, ולגביה אין הבדל בין קדושה ראשונה לקדושה שנייה, עי' למשל שאגת אריה, החדשות סי' ח; שו"ת מלבושי יו"ט, קונטרס חובת הקרקע, סי' ב. תשובת הכותב: יעוין בירושלמי, ששם מדובר על מצוות חלה, מעשרות ושביעית. ראה גם 'אוצר ארץ ישראל' חלק חמישי במבוא ב: 'גבולות ההלכה של ארץ ישראל – בירושלמי'.

[12]. הערת עורך: א"א. כל המקומות הנ"ל הם בוודאי מארץ ישראל, וגם רקם וחגר. ברם, זה לא סותר את השאלה על מעמדם בהקשר ל'קדושה ראשונה' או 'קדושה שנייה'. אמנם הם נקראים 'ארץ ישראל', ויכולים להיות חייב במצוות מן התורה בזמן יהושע או לחילופין גם בבית שני, ולמרות הכול תהיה מחלוקת ראשונים אם קדושה שנייה בטלה או לא. תשובת הכותב: שאלה זו גופא, על מעמד ארץ פלישתים, מקבלת תשובה מן הפסוקים ומדברי עשרה ראשונים, האומרים שארץ פלישתים היא ארץ ישראל המקודשת למצוותיה מימות אברהם, וזאת לעניין מאה שלושים המצוות, וכדברי הרמב"ם, הל' מלכים פ"ט ה"א: 'יצחק הפריש מעשר [בארץ פלישתים]'. ובאשר ל'קדושה שנייה' - בתחום עולי בבל ועולי מצרים, זו נאמרה לעניין מצוות שמ"ח בלבד. באשר למאה שלושים המצוות אין מחלוקת בין הראשונים, וארץ פלישתים שנפלה בנחלה לשבט יהודה מקודשת מאותה שעה כארץ ישראל למצוותיה עד סוף כל הדורות.

[13]. הערת עורך: י"פ. הסבר זה אינו מבהיר מדוע מאריך הרמב"ם שם להסביר את ההבדל שבין הכיבוש שמתבטל כשגויים כובשים את ארץ ישראל לעומת החזקה שאינה מתבטלת; וזו לשונו: 'אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואע"פ שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה'. תשובת הכותב: הרמב"ם מבהיר בעצמו את דבריו, ושולח את המעיין להלכות תרומות פ"א הכ"ו; שם כתב: 'התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה', הוא אשר אמרנו! המושג 'כיבוש רבים' או 'כבשו' עניינו: 'רוב ישראל' בארץ ישראל, ואילו 'בטל הכיבוש' עניינו: נשארו בארץ 'מקצתן', ואכמ"ל, עי' 'אוצר ארץ ישראל' חלק ג, עמ' 151 והלאה.

[14]. ראה רמב"ם, הל' ע"ז פ"י ה"ג.