פרשת במדבר וחג השבועות - תקופת ההכנה במדבר

המדבר – לא מקום זרע ולא מקום מצוות (התלויות בארץ)

אחד הסיפורים המוכרים הוא הסיפור על הרב צבי יהודה שנשאל על ידי תלמיד צעיר האם עליו לצאת ולהשפיע. הרב צבי יהודה מזג באותה עת מים לכוסו מקנקן, ובמקום להפסיק כשהכוס התמלאה הוא המשיך למזוג עד שהמים נשפכו. במעשה זה ביקש הרב להסביר שהאדם צריך להתמלא בתורה עד שהתורה כבר תישפך ממנו מעצמה, ואז יצא להשפיע.

אחד הפלאים הגדולים הוא שלמרות שתורתנו תורת חיים היא, ועיקר חידושה הוא ביכולת להכניס את רצון ה' למציאות הארצית, הרי שהתורה ניתנה דווקא במדבר. ולא זו בלבד, אלא שרוב רובן של פרשיות התורה נאמרו ואירעו (כשמדובר על מאורעות) במדבר. המדבר הוא מקום מנותק מהיישוב, מקום בו כל הימים הם בבחינת שבת. האדם אינו צריך לצאת למלאכתו, וכל שמוטל עליו הוא ללמוד את התורה מפי משה רבנו שקיבלה מפי הגבורה.

ואם ענייני ממונות ונפשות, הלכות שבת ומועדים, כשרות וטהרת המשפחה נהגו ברובם גם במדבר, הרי שעיקר חידושה של התורה, היכולת שלה לגלות את האלוקות שמסתתרת בקרקע, המצוות התלויות בארץ, לא היו שייכים בכלל למדבר. מצד אחד גילוי השכינה הגדול ביותר היה במדבר, במעמד הר סיני, אבל מצד שני, דווקא היישום המעשי של הדברים לא התבצע שם. אין ספק שיש כאן יסוד גדול שמוטל עלינו לפענחו בסייעתא דשמיא.

נראה שהקב"ה רוצה ללמדנו סדרי חיים בהנהגה זו. האדם אמור להתמלא בתורה, במידות, ביראת אלוקים ובשאר דברים טובים בראשית דרכו, אבל לא שם עיקר עבודתו בחיים. עיקר העבודה היא כשיגיע לעולם המעשה, שם הוא אמור להשתמש בכלים אותם רכש בשנות הבניין הרוחני כדי לגלות את האלוקות בחיים. מובן שדברינו עוסקים במסלול הנכון לרובם של האנשים. בודאי שיש כאלה שאמורים כל חייהם להישאר בעולמה של תורה בלבד, ולא לצאת לחיי המעשה אפילו לא לצורך רבנות והוראה. מנגד, יש כאלה שבנסיבות החיים לא זכו לתקופת 'מדבר' שכזו, והם נזרקו היישר לחיי המעשה, אך תוך כדי החיים הצליחו בכוח רצון עז ובסייעתא דשמיא לבנות את עולמם הרוחני ומכוחו לתקן את המציאות שסביבם לפיו. אולם דרך המלך המתאימה לרוב האנשים אינה כזו, הם לא ירגישו בה שמחים, וכנראה שה' אינו רוצה אותה מהם.

זהירות! מציאות לפניך

וכאן נשאלת שאלה: מדוע הדבר כך? מדוע הדרכים יוצאות הדופן הללו אינן דרך המלך?

לגבי הדרך הראשונה, של קודש מוחלט המנותק מעולם המעשה ברור לנו מדוע זו איננה הדרך המומלצת. הרי הקב"ה ברא את העולם כי איווה להיות לו דירה בתחתונים. הוא מעוניין לגלות את שמו בעולם, להגיע למצב בו כל המציאות תזעק ה' הוא האלוקים. למצב כזה יש צורך באנשי תורה שיחיו גם בעולם המעשה, כל אחד במינון ובמקום שמתאים לו.

אולם בכל הנוגע לדרך השנייה, ההסבר לכך שהיא איננה דרך המלך הוא אחר. המציאות הגשמית היא מטעה, אפילו מטעה מאוד. אנו חיים בעולם שהערכים השולטים בו, והרצונות המובילים אותו, נראים אמיתיים מאוד בעיני בני העולם. לשרוד בעולם כזה עם האמת הפנימית האלוקית, ובוודאי לזעוק שהמלך הוא ערום, זה קשה מאוד. לפני שהאדם נכנס עמוק לתוך העולם עליו להתכונן היטב למפגש הזה. רבים יצאו בתום לב לכל מיני ענפי עשייה מתוך מטרה 'להשפיע מבפנים' אולם ההשפעה העיקרית הייתה עליהם, ומבפנים. כדי להתכונן היטב למפגש עם עולם העשייה אם אדמתה הברוכה, אך גם הגשמית של ארץ ישראל צריך תקופת הכשרה. חקלאי שצריך לשבות ממלאכתו יום בשבוע בימים בוערים של החריש או הקציר, או לשבות שנה שלימה ממלאכתו בשנת השמיטה ולא לשים לב לדיבורים שמסביב – זה לא דבר פשוט. צריכה הכנה רצינית למציאות כזו.

אחד מהעילויים של ירושלים היה ר' יואל משה סלומון. היו שראו בו את הרב הבא של ירושלים. אולם ר' יואל משה, שגדל בוודאי על תורתם של הגר"א ותלמידיו מייסדי היישוב הפרושי בירושלים, הבין שהדרך להביא את הגאולה ולתקן את העולם חייבת לעבור בעולם המעשה. הוא נסע לגרמניה, למד שם את אומנות הליתוגרפיה (דפוס אבן), חזר לארץ ופתח בית דפוס עברי, בו הדפיס (יחד עם שני חברים) את העיתון העברי הראשון 'הלבנון', שופרו של היישוב הפרושי בירושלים. בהמשך הוא היה שותף להקמת השכונות החדשות מחוץ לחומות 'נחלת שבעה' ו'מאה שערים' והקים את אם המושבות פתח תקווה. מובן שזה לא גרם לו להפסיק ללמוד וללמד תורה, הן בשיעורים לציבור והן תוך כדי עבודה בשדה עם בניו. לימים כשעקב היקלעות המושבה לקשיים, נזקקו המתיישבים לעזרת הברון רוטשילד, התנגד ר' יואל משה להיכנס תחת חסות הברון, מחשש שפקידיו החילונים של הברון שומר המצוות יגרמו לירידה רוחנית למושבה החדשה. אין ספק כי דמותו של ר' יואל משה, כמו של אחרים, היא אחת מדמויות ההוד המלמדות את דרך עבודת ה' החיונית לנו כל כך בדור הגאולה.

עבר הירדן

ואלו מביאין וקורין: מהעצרת ועד החג, משבעת המינין, מפירות שבהרים, מתמרים שבעמקים, ומזיתי שמן שהן מעבר לירדן. ר' יוסי הגלילי אומר: אין מביאין ביכורים מעבר לירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש. (ביכורים א י על פי גרסת הרמב"ם)

ביכורים בזמן שמחה ומארץ זבת חלב ודבש

שבועות (= עצרת) זכאי לכינוי ראש השנה לביכורים. בחג זה מובאים שתי הלחם מן החיטים שנקצרות סביב החג הזה (המכונה בגלל זה גם חג הקציר). משבועות ועד סוכות (= החג) הוא הזמן בו הפירות נלקטים והאדם שרוי בשמחה, כפי שנאמר בפרשת הביכורים "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך". זהו הזמן שבו ניתן להביא ביכורים וגם לקרוא את פרשת הביכורים. ישנו גם 'מועד ב'' להבאת הביכורים, מסוכות ועד חנוכה, אלא שזה כבר לא כל כך זמן שמחה, ולכן כאן ניתן רק להביא את הביכורים אך לא לקרוא את פרשת הביכורים.

את הביכורים מביאים מהפירות המובחרים. לגבי רוב הפירות מדובר על כאלה שגדלים בהרים, אולם בכל הנוגע לתמרים הזקוקים לחום רב, דווקא העמקים הם המקומות בהם גדלים התמרים המשובחים. בין תנא קמא לר' יוסי הגלילי ישנה מחלוקת האם ניתן להביא ביכורים מעבר הירדן המזרחי. תנא קמא סובר שניתן, כי מה שנאמר בפרשת הביכורים "אשר נתת לי ה'" נכון לגבי עבר הירדן המזרחי, שהרי גם ארצות סיחון ועוג ניתנו לאבותינו ונחלקו לשנים וחצי השבטים. אולם ר' יוסי הגלילי סובר שהואיל ובפרשת הביכורים נאמר: "ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש", הרי שרק המביא ממקום שנקרא 'ארץ זבת חלב ודבש' קורא את פרשת מקרא הביכורים, ומכיוון שעבר הירדן איננו נקרא 'ארץ זבת חלב ודבש' אין מביאין משם ביכורים. להלכה סובר הרמב"ם (הלכות ביכורים ב א) כי מביאים ביכורים מעבר הירדן, אך חיוב זה הוא מדרבנן. 

נחל יבוק, אחד מיובליו החשובים של נהר הירדן

עבר הירדן

עבר הירדן המזרחי הוא איזור גדול הכולל מספר חבלים: הגולן, הגלעד, מואב ואדום. הגולן נחשב בימי חז"ל כחלק מהגליל, ואדום לא נמצאת מעבר לירדן אלא מעבר לנחל הערבה, כך שכשחז"ל דיברו על עבר הירדן הם התכוונו בעיקר לגלעד (ההררי) ולמואב (המישורי – שדה מואב של מגילת רות). עבר הירדן מוזכר במסכת שביעית (ט ב) כאחת הארצות לביעור פירות שביעית, וכנראה היא נחשבה חשובה יותר מהגליל, כי היא מופיעה ברשימה זו (כמו גם במקומות אחרים) שנייה ליהודה.

היישוב היהודי בעבר הירדן התחזק כאשר החשמונאים כבשו את האזור. ברוב המקומות היישוב הפסיק עם מרד בר כוכבא, להוציא צוער שליד ים המלח, שנמצאת בכלל מדרום לעבר הירדן היהודי של ימי בית השני והמשנה. בצוער נמצא בית קברות יהודי מהתקופה הביזנטית (מאות רביעית ושביעית למניינם), שעל מצבותיו נמצא, מלבד שם הנפטר גם מניין השנים לחורבן הבית ולשמיטה. אפילו במאה האחת עשרה אנו מוצאים בגניזה הקהירית התייחסות לבית הדין של צוער. החל מהתקופה הצלבנית אנו לא מוצאים יהודים בעבר הירדן. בעצם גם גויים כמעט ואין שם. המקום היה שומם למדי (ואולי זו עוד הוכחה לכך שזוהי חלק מארץ ישראל – "ושממו עליה אויביכם"), ולא היו בו ערים גדולות. אפילו רבת עמון, הבירה העתיקה של ארץ עמון (כיום עמאן בירת ירדן) הייתה בסך הכל כפר קטן.

מכיוון שבעיני היהודים ארץ ישראל כללה את הירדן על שני גדותיו, גם ראשית הפעילות למען ארץ ישראל כללה ניסיונות ליישוב עבר הירדן המזרחי, כולל ניסיון להקמת ישיבה במקום. אולם הבריטים, כאחד מצעדיהם הראשונים כנגד התנועה הציונית בראשית ימי המנדט הייתה קריעת עבר הירדן מהבית הלאומי המיועד לעם היהודי ומסירתו לעבדאללה, אחד מבני המשפחה ההאשמית ששלטה בעבר על איזור חיג'אז שבמערב ערב הסעודית. כך נוצרה הממלכה ההאשמית של ירדן, הלא היא ירדן. מה לעשות, אבל בשלב הנוכחי ביקור בנחלותיהם של בני ראובן גד וחצי מנשה, מקום קבורתם של משה ואהרון מוסרי התורה, כרוך במעבר למדינה אחרת.

                                          עברי הירדן