פרשת תצווה - מצוות מנוגדות וקבלת עול

שתיית אלכוהול לשכרה איננה דבר רצוי ביהדות. אפשר לומר שהיא אפילו מתועבת. לכן כשבפורים אנחנו מצווים לשתות אנחנו עלולים להתבלבל: כיצד בכל השנה זה נחשב דבר מגונה כל כך, ואילו עכשיו, כל הפושט כוס – נותנים לו?

יואל יעקובי | אדר תשע"ז
פרשת תצווה - מצוות מנוגדות וקבלת עול

א. מצוות מנוגדות – קבלת עול

שתיית אלכוהול לשכרה איננה דבר רצוי ביהדות. אפשר לומר שהיא אפילו מתועבת. לכן כשבפורים אנחנו מצווים לשתות אנחנו עלולים להתבלבל: כיצד בכל השנה זה נחשב דבר מגונה כל כך, ואילו עכשיו, כל הפושט כוס – נותנים לו?

תשובות ודרושים רבים נאמרו על כך, בשלל רמות המיועדות למצבי פיקחות משתנים... אבל השאלה היא שאלה, שחוזרת ומופיעה פעמים רבות בתורה בצורות שונות. אחת הפעמים בהן מתעוררת שאלה זו בחריפות היא בפרשתנו, בעניין בגדי הכהונה.

שעטנז אסור ושעטנז מצווה

אנו מכירים היטב את איסור כלאים. יש סוגים שונים של תערובות אסורות. כלאים בצומח: כלאי הכרם, כלאי זרעים וכלאי אילנות. יש גם כלאים בעולם החי – זיווג של שני מיני בעלי חיים שונים, כלאי בהמה. ויש גם כלאים שהם בעצם תערובת של תוצרים מעולם החי עם תוצרים מעולם הצומח – כלאי בגדים. לבישת בגד הארוג מחוטי צמר (שמקורם בכבשים) וחוטי פשתן (שמקורם בצמח הפשתן) אסורה. זהו שעטנז.

והנה אנו פותחים את פרשתנו ומוצאים שאת האפוד של הכהן הגדול, למשל, עשו מחוטי זהב, תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש משזר. חוטי זהב הם מתכת, אך מה הם שאר המינים? כותב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש (פ"ח הי"ג):

וכל מקום שנאמר בתורה 'שש' או 'בד' הוא ה'פשתים' והוא ה'בוץ'. ו'תכלת' האמורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כעצם השמים, שהוא פתוך מן הכוחל. ה'ארגמן' הוא הצמר הצבוע אדום. ו'תולעת שני' הוא הצמר הצבוע בתולעת.

במילים אחרות, האפוד היה עשוי מצמר (תכלת, ארגמן ותולעת שני) ופשתן (שש), שעטנז למהדרין! ולא האפוד בלבד, אלא גם חשב האפוד, החושן, ואפילו אבנטו של כהן הדיוט. והשאלה עולה במלוא חריפותה: כיצד התורה אוסרת עלינו ללבוש שעטנז, ואילו את הכוהנים היא מחייבת לעשות זאת, עד כדי כך שאם יחסר אחד מהבגדים שהם אמורים ללבוש הקרבנות שהקריב אותו כוהן יהיו פסולים, והכוהן עצמו יתחייב מיתה בידי שמים (שם פ"י ה"ד)!

כי לי בני ישראל עבדים

אנחנו יודעים שלכל מצווה יש טעם כלשהו, אולי אנחנו מבינים אותו, ואולי לא, אולי מבינים את חלקו ואולי את כולו, אך הבסיס לכל המצוות כולם הוא קבלת עול. אנחנו שומרים את מצוות ה' כי אנחנו עבדים שלו. הוא מצווה – ואנחנו מקיימים.

מאוד נוח להתרגל למשהו מסוים, שיהיה אסור, שיהיה מותר, העיקר שיהיה קבוע, שיהיה לנו סדר בראש. אבל זו לא המטרה. המטרה היא להתרגל להיות עבדים של ה' יתברך. יתכן וברגע מסוים הוא יצווה לעשות משהו אחד וברגע אחר את הפכו. מי ש"יחמיר" ויחליט לעבוד בבגדים "ללא חשש שעטנז" יעבור על רצון ה'!

כעבדים של ה', עלינו להיות ערוכים ומוכנים בכל רגע לעשות את רצונו, לא רק כשאנו רגילים ומבינים, אלא גם כשזה לא כך. גם כשזה הפוך לגמרי מכל מה שהתורה עצמה ציוותה אותנו. זו עצמה עבודה מרכזית ביותר, עבודה של קבלת עול.

ב. מרימוני בדן לעינות בידאן

תערובת ערלה

הלכות תערובות של איסור והיתר הן הלכות מורכבות ומסובכות יחסית, אבל על עקרת בית, ובעצם כל מי שמשתמש במטבח נזקק להן. אם זה כשערבבו את כוס השוקו בכפית בשרית, או כשחתכו בצל בסכין חלבי לצורך בישולו במרק עוף. אבל דיני התערובות מקיפים נושאים נוספים. כך, למשל, ערלה. פירות בשלוש השנים הראשונות לנטיעת העץ אסורים באכילה ובהנאה (אסור גם למכור אותם לגוי או להאכילם לבהמה). ומה קורה כאשר פירות ערלה התערבו בפירות מותרים? בכמות מסוימת של היתר מול האיסור הערלה מתבטלת, אולם הכמות שנאמרה לגבי ערלה היא גדולה באופן חריג ביחס לאיסורים אחרים, לא רוב רגיל, גם לא אחד משישים, ואפילו לא אחד במאה (כמו למשל תרומה שהתערבה בפירות חולין). השיעור שנאמר לגבי ערלה הוא אחד למאתיים!.

פירות חשובים שאינם בטלים

גם ההיתר המחמיר הזה של אחד במאתיים אינו קיים בכל פירות האילן. ישנם פירות מיוחדים שאינם בטלים בשום כמות (ערלה ג ו). פריט אחד מהרשימה הזו הם רימוני בדן. רימונים אלו היו יוצאים דופן בגודלם ובחביבותם, ולכן הם נחשבו מספיק חשובים כך שגם אם היו ערלה והתערבו בכמות עצומה, לא היו מתבטלים.

 

רימונים אלו הוזכרו בשני הקשרים נוספים במשנה, הפעם במסכת כלים (יז ה). ר' יוחנן בן נורי אומר שכלי שנעשה בו נקב בגודל של רימון בדן כבר אינו ראוי לשמש ככלי, ולכן אינו יכול יותר לקבל טומאה. ר' יוסי סובר שרימוני בדן, שכותים (שומרונים) גידלו אותם, ייחשבו ככאלה שבוודאות לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות ("מתעשרין ודאי"), שהרי רק כותים (ולא יהודים) מגדלים רימונים אלה.

עינות בידאן

השם בדן (או בדאן), שנזכר כמה פעמים בספרות חז"ל השתמר בשם של מעיין מפורסם בשומרון, עין בידאן, למרגלות הר כביר ואלון מורה של ימינו. אברהם פרנקל משער כי ישנה מסורת הרמוזה בפיוט קדום ששם הקים אברהם אבינו את המזבח הראשון כשנכנס לארץ. ייתכן ומקור השם הוא בשם נינו של מכיר בן מנשה (דברי הימים ז יז), שהאזור הוא בנחלת שבטו.

באזור זה ישבו הכותים (השומרונים) שיחסם עם היהודים היה מורכב מאוד. הם טענו שהם בני ישראל האמיתיים, בעוד שעל פי הנאמר בספר מלכים מוצאם בתושבים שיושבו בממלכת ישראל אחרי חורבנה בידי האשורים, והתגיירו מפחד האריות שאכלו בהם. יתכן שגרים אלו התחתנו בשרידי ממלכת ישראל ההיסטורית..

עין בידאן הוא מעיין גדול שמימיו זורמים לנחל תרצה, ונשאבים לצרכי העיר שכם. לאורך נחל תרצה עוברת דרך חשובה שמוזכרת בתנ"ך, דרך מבוא השמש, שדרכה נכנס יעקב אבינו לארץ ישראל. לצערנו, לנחל מוזרמים גם מימי שפכים לא מטופלים של ערביי האזור, אולם עדיין גדות הנחל מלאים בוסתנים של עצי פרי המושקים ממימי הנחל, המעיינות והבארות שסביבו.

 

toraland whatsapp