איסור כלאי אילן ב'הרכבות שולחן'

 

הצגת הבעיה

 

יש מספר סוגי הרכבות של שתילים:

 

א. הרכבת עין מתבצעת אך ורק כשהצמח המורכב בפעילות ובצימוח כמעט מלאים. מבצעים הרכבה זו בהרמת קליפת הצמח עם סכין בעדינות, ודחיפת העין או הענף הרוכב, בין הקליפה לליבת העץ.

 

ב. הרכבת כתר מתבצעת בשני אופנים:

1.אם העץ בפעילות מלאה, גוזמים במקום הרצוי להרכבה, ודוחפים בין הקליפה לליבת העץ ענפים הראויים לשמש בתור רוכבים (2-3 רוכבים).

2.אם העץ בתרדמה מלאה, גוזמים את העץ במקום הרצוי להרכבה, את הגזם מפצלים בעדינות לשניים, ובסדק הנוצר משתילים שני רוכבים משני צידי העץ. חשוב מאוד לדייק ולהתאים בין קליפת העץ לקליפת הרוכב, היות וזו נקודת החיבור בין הרוכב לעץ, שם יוצאים תאי קאלוס, שהם התאים הצעירים ביותר, ועל-ידם נעשה החיבור בין העץ לרוכב. זו גם נקודת ההזנה בין העץ לנקודת ההרכבה.

 

ג. הרכבת טלאי: הרכבה זו מתבצעת בדרך כלל כשהשתילים בפעילות מלאה, על ידי חתך מסוים בצורתו שנעשה בכנה. במקביל, באותה צורה בדיוק, מורידים מהרוכב עין עם חלק מליבת העץ, משתילים לתוך חתך הכנה, ועוטפים עם סרט ניילון לעץ. תאי הקאלוס של הכנה מתחברים אל הרוכב.

 

ד. הרכבות שולחן: בשיטה זו מרכיבים בעיקר בחורף, כאשר הכנות  והרוכבים מעוצים ורדומים. עובי הכנה מוגבל, עד כ- 12  מ"מ. ההרכבה נעשית בתוך מבנה ועל שולחן. בדרך כלל פועלים (גויים) מבצעים את ההרכבה, והם נעזרים במכונה שמיועדת לכך. המכונה חותכת את הענף שמיועד לכנה ואת הענף שמיועד לרוכב, ומחברת את שני החלקים יחד. לאחר מכן טובלים את ההרכבה בחומר כעין שעווה ששומר על חיות ההרכבה, ומניחים את הענף המורכב בנסורת לחה (למשך כשבועיים), עד הלבלוב של הרוכב ותחילת פריצת השורשים מהכנה. מרגע שהכנה מזינה את הרוכב, תאי הקאלוס שיוצאים משני המקורות מבצעים את ההתחברות. לאחר מכן שמים את הענף המורכב במצע גידול בכלי קטן, וזה מונח על שולחן חימום בחממה עם תנאי לחות מתאימים (בעזרת המתזה). לבסוף מעבירים את הצמח עם גוש המצע הקטן לכלי גדול יותר, ומניחים אותו במשתלה בשטח הפתוח.[1]

 

עלה בדעתנו שבסוג זה של הרכבה, 'הרכבת שולחן', אין כלל איסור של כלאיים. אין זאת רק מפני שמדובר בהרכבה במנותק מן האדמה, ודינה של הרכבה כזו כהרכבה בעציץ שאינו נקוב; אלא גם מפני שכאמור, ההרכבה מתבצעת על שולחן ללא מצע גידול, ואי אפשר להגדירה כהרכבה מן הבחינה ההלכתית, כדלהלן. משמעות ההרכבה שאיסורה הוקש לאיסור להרבעה, היא חיבור של שני מיני צמחים חיים, שבאופן פוטנציאלי יכולים ליצור חיים חדשים ומשותפים. מבחינת מעשה ההרכבה,ב'הרכבת שולחן' לא נעשה אותו חיבור בין שני מיני צמחים חיים, אלא בסך הכול חיבור של שני מקלות. עץ מנותק שאינו מושרש באדמה, שאין לו מצע גידול והוא מצוי באוויר, אינו עץ, וחיבור של שני מקלות יחד אינו הרכבה. סמך לסברה זו מצאנו בפסק של הגר"ש ישראלי זצ"ל בהלכות שביעית, וכך מובא בשמו בחוברת שמיטה לחקלאי, תשמ"ז, עמ' 47 סעי' ח:

מותר לבצע את ההרכבה בכנה המנותקת מהאדמה, ואח"כ מותר לשתול אותה רק בעציץ שאינו נקוב או על גבי משטח מנתק בחממה.

הסברה לכך מצויה בהערה 11, שם:

עפ"י הוראת הגר"ש ישראלי שליט"א, שרק בעציץ נקוב נחשב מחובר לאדמה, אבל עץ גלוי שורש באוויר אינו מסוגל לחיות ואינו נחשב כלל עץ, ולכן הרכבה בו מותרת.

זאת הוראה שכתב הגר"ש ישראלי זצ"ל בהנחיות למשתלות שמגדלות בשביעית ללא היתר מכירה, וסברתו היא שהרכבה באוויר אינה מוגדרת כהרכבה. ברצוננו לטעון שאין זו הרכבה בדיני שביעית וגם אין זו הרכבה בדיני כלאיים.

 

א. מקור איסור כלאי אילן

 

בחומש ויקרא (יט, יט), נאמר: 'אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ'. מן ההיקש שבין איסור זריעת כלאיים לבין איסור הרבעת בהמה, למדה הגמרא (קדושין לט ע"א) שאיסור כלאי אילן נוהג גם בחו"ל, שכן הוא נחשב חובת הגוף כדין הרבעה;[2] וזו לשון הגמרא:

...כאן בהרכבת האילן; כדשמואל, דאמר שמואל: את חקתי תשמורו - חוקים שחקקתי לך כבר, בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע - מה בהמתך בהרבעה, אף שדך בהרכבה; ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בח"ל, אף שדך נוהג בין בארץ בין בח"ל. ואלא הכתיב: שדך! ההוא, למעוטי זרעים שבח"ל.

רש"י מסביר את תוכן ההשוואה שבין הרבעה לבין הרכבה; וזו לשונו (סנהדרין ס ע"א, ד"ה שדך):

...אלא שלא להרכיב האילן על שאינו מינו, דלא תזרע דומיא דלא תרביע, מה בהמה בהרבעה דבר המסויים על דבר המסויים.

השאלה היא מהו האפיון של ההרכבה וההרבעה, ומדוע רק בהם יש 'דבר מסוים', או בעצם מהו 'דבר מסוים'. נראה שהן בהרבעה והן בהרכבה, הגדרת האיסור היא חיבור של שני גופים חיים, בניגוד לכלאי זרעים, שבהם האיסור מתבצע על ידי זריעת שני זרעים ממינים שונים, ובניגוד לכלאי הכרם שבהם האיסור מתבצע על ידי זריעת שני זרעים בתוספת חרצן. וכן כתב הריטב"א (קדושין לט ע"א):

מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה. כלומר שהוא דברמסוייםומערב זה בזה להדיאגוף בגוף מה שאין כן בכלאי זרעים וכלאי הכרם...

הריטב"א מבאר ש'דבר מסוים בדבר מסוים' - משמעותו 'גוף בגוף', לאמור בהמה חיה על גבי בהמה חיה, וכן אילן באילן. לעומת זאת, בכלאי זרעים ובכלאי הכרם אין עירוב של גופים חיים אלא של גרעינים שרק עתידים לצמוח לאחר השרשתם וגידולם.

בירושלמי (כלאים פ"א ה"ז) מבואר שהמקור לאיסור הרכבה הוא מן הפסוק 'אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ', ומן הפסוק (בראשית א, יב) 'וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ'.

נמצא שיש שלושה מקורות לאיסור הרכבה: מן הפסוק 'שדך לא תזרע כלאים'; מן ההיקש שבין הרכבה להרבעה; מן הפסוק 'למינהו'. כפי שיתבאר להלן, הרבה מן המחלוקות בנושא כלאי אילן נובעים מן השאלה מהו המקור המרכזי לאיסור.

 

בפשטות נראה שהסוגיות בקדושין, בסנהדרין ובירושלמי, מותאמות לדעתו של ר' אליעזר, שסובר שיש איסור כלאיים לבני נח, ולכן המקורות שמובלטים בסוגיות אלו הם דווקא 'את חוקתי תשמרו' ו'למינהו', שמתייחסים למעשה הבריאה. אך ישנה מחלוקת הפוסקים האם קיימא לן כר' אליעזר; הרמב"ם (הל' מלכים פ"י ה"ו) סובר כר' אליעזר, אך בעלי התוספות ועוד ראשונים סברו שאפשר להסביר את הלימוד 'את חוקתי תשמרו' ו'למינהו', גם לדעת רבנן. וכן מבואר בתוספות ותוספות רא"ש (סנהדרין שם, ד"ה חוקים) ובר"ן; וזו לשון הר"ן על הרי"ף (קדושין דף טו עמוד ב):

...ואפשר דאפילו אליבא דרבנן כי קאמר חקים שחקקתי לך כבר היינו למינהו דכתיב במעשה בראשית אלא דר"א סבר דכיון דכתיב התם למינהו נצטוו עליהן בני נחורבנן סברי דכיון דקרא דלמינהו אינה לצואהאלא לומר שיצאו כל מין ומין בפני עצמו לא נצטוו עליהן ולרבנן ה"ק קרא חוקים שחקקתי וסדרתי במעשה בראשית שלא יתרכב מין אחד בחברו אני מצוה אתכם שתשמרו אותם ומשום הכי נמי משמע ליה הקישא דמה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבהאע"ג דזריעה כתיבא כיון דלמינהו דמעשה בראשית למעוטי הרכבה אתא שלא יתרכב מין בחברו ומש"ה כיון דכתיב הכא את חקתי תשמורו דמשמע חקים שחקקתי לך כבר מקשינן שדה לבהמה ואמרינן דהרכבה נמי כתיבא הכאומה בהמתך בין בארץ בין בחוצה לארץ כלומר כיון דשדה מקשינן לבהמה מינה נמי דמה בהמתך אפילו בחוצה לארץ דהא חובת הגוף הוא אף שדך דהרכבה אפי' בחוצה לארץ...

כלומר גם לדעת רבנן, שעיקר הלימוד הוא מ'שדך לא תזרע כלאים' ומן ההיקש שבין זריעה להרכבה, אנו למדים מן הפסוק 'למינהו', שכן הוא מגלה לנו שהקפדת התורה על המינים אינה רק בזריעת עשבים אלא גם בזריעת עצי פרי.

 

ב. מחלוקת הרב קוק והחזו"א בהגדרת ההרכבה האסורה

 

הרב קוק רצה לתלות את המחלוקת לגבי האיסור בנטיעת העץ המורכב בשתי נוסחאות של התוספתא כלאיים, (פ"ב הט"ו, ליברמן, עמ' 212). נאמר שם כך:

גוי שהרכיב הפרסק על גבי עובש אע"פ שאין רשיי לעשות כן נוטל הימנויחורונוטע במקום אחר הרכיב תרד על גבי ירבוז אע"פ שאין ישראל רשיי לעשות כן נוטל הימנו זרע וזורע במקום אחר.

זה הנוסח של התוספתא לפי כתב יד וינה, וכן הנוסח בירושלמי וברמב"ם; אך בכתב יד אערפורט חסרה המילה 'יחור', בניגוד לסיפא שעוסקת בירקות, ובה נאמר: 'נוטל הימנו זרע'. הרב קוק זצ"ל מסביר שאין מדובר שהוא לוקח ייחור מן העץ ונוטע אותו במקום אחר, אלא הוא נוטל את כל העץ המורכב ונוטע אותו במקום אחר, והחידוש הוא שבכך אין שום איסור. הוא מטעים את הדבר שיש להבחין בין כלאי זרעים לבין כלאי אילן, שהאיסור באחרון הוא פעולת החיבור שבין הרוכב והכנה, שדומיא דהרבעה; וזו לשונו ('משפט כהן' סי' כ, עמ' לג):

והסבר הדבר הוא, שבכלאי זרעים הזריעה אסורה בכל האופנים, על - כן הקיום הוא ג"כ מענין זריעה, אבל בכלאי אילן אין האיסור בהם אלא הרכבה, והוא מוקש להרכבת כלאי בהמה, על כן אין הקיום דומה כלל לפעולת ההרכבה, שאינה אלא לשעתה.

וב'משפט כהן' סי' כא, מוסיף ומבאר שאותה נטיעה נחשבת כזריעה, אך בכלאי אילנות לא נאסרה הזריעה כפי שפוסק הרמב"ם[3] וז"ל:

אם כן יש לומר דקיום לא גרע לאסור מזריעה, והכי נמי כשעוקר ונוטע במקום אחר, אחרי שכבר נאחזה ההרכבה, יש לומר שאין כאן אלא זריעה וקיום דלא עדיף עכ"פ מזריעה.

האמת היא שדיוקו של הרב זצ"ל מלשון התוספתא הוא קלוש, וניכר שיש כאן רק השמטה של מילה, אך למעשה הרב קוק אינו מתיר לגמרי, ולדעתו הנטיעה נחשבת כקיום - וזאת אפילו לפי הנוסח המקובל בתוספתא; וזו לשונו (סי' כג, שם עמ' לח):

וטעם האוסרים [עפ"י הנוסח כ"י וינה וכגי' הירושלמי והרמב"ם] צריך לומר, שאע"ג דודאי הרכבה אין כאן אחר החבור הגמור, ואיסור זריעה קיי"ל שאינו נוהג בכלאי אילנות, מ"מ יש לומר דס"ל שיש כאן משום איסור קיום של המורכב, ואע"פ שעיקרו פקע מיניה איסור מורכב כשנוטעו עוד הפעם הרי הוא מקיימו. ואע"פ שיש מקום לדון ולומר, דלא שייך איסור קיום המורכב כי אם כל זמן שהוא עומד וקיים מכח הרכבת האיסור,אבל כיון שנעקר כבר בטל קיומו מצד ההרכבה, ושוב לא שייך לומר בו איסור קיום כשיחזור ויטע אותו במקום אחר, מ"מ אי אפשר לסמוך על זה ומפני שאנו מדמין נעשה מעשה.

לכן המסקנה לפי דבריו היא שנטיעת עץ מורכב אסור מדרבנן מדין קיום.

נקודת המוצא של הרב קוק זצ"ל היא ההגדרה של איסור הרכבה.לדעתו האיסור הוא עצם ביצוע החיבור של הכנה עם הרוכב, דומיא דמעשה ההרבעה. החיבור שייווצר בהמשך בין הרוכב לבין הכנה, גם אם ייעשה על ידי בר-חיובא, אינו חלק מאיסור ההרכבה, והוא לכל היותר יהיה אסור מדיני קיום (בניגוד לדעת החזו"א שתובא להלן). הרב קוק זצ"ל חוזר על הגדרה זו בצורות שונות בתשובותיו מסי' יג ועד סי' כג; להלן כמה ציטוטים מתוך תשובות אלו:

בסי' יג כתב:

...ועוד צרפתי מה שאמרו לי שדרך ההרכבה היא, שנוטלין חתיכה קטנה של קליפת המישמשין ומניחין אותה בתוך השקד, ועל זה ג"כ אני מסופק אם אצל ב"נ הוא בכלל הרכבה,די"ל דלדידהו אין אסור כי - אם יחור ע"ג אילן, דוגמא דהרכבת בהמה, גוף גמור ע"ג גוף גמור, אבל כאן שהוא קליפה קטנה רק שאח"כ נעשה מזה יחור, אולי הוא דומה לזריעה...

...וגם הרכבה י"ל דלא שייכאכי אם בעת שמרכיבים במחובר, אבל כאן שכבר נתגדלו והיו לעץ אחד י"ל שאחר העקירה אין אסור לחזור ולשתלו כמו שהוא, ששוב נקרא שתילה של היתר...

ובסי' יד כתב:

...ועל מה שכתבתי, שלע"דאין איסור הרכבה כי אם דומיא דהרבעה, ולכה"פ אצל ב"נ אין איסור יותר, א"כ כיון שנעשה גוף אחד כבר אין האיסור כי - אם משום מקיים, וכיון שנעקר אזיל איסור מקיים, ואח"כ י"ל שישראל מותר לנטעו, ואין בזה אפי' משום כלאי זרעים, דלא מצינו כהאי גונא...

ובסי' טו:

...כי בכלל נראה לע"ד, שהדבר ברור שאין חשש איסור לנטע את האילן המורכב, אחר שכבר נעשה גוף אחד ע"י הרכבת הנכרי, ואין חלוק בין יחור אחד ממנו לכל האילן,שאין זה כלל ממין הרכבה שאסרה תורה... אבל כאן עיקר היסוד הוא דאין כאן מעשה הרכבה, ואיסור אחר אין לנו רק אם נבא מצד כלאי זרעים, ובודאי אין לנו לחדש זה, דאי הכי אפי' גרעין המורכב מב' מיני פירות יהי' ג"כ אסור לזרע, וזה לא משמע כן כלל בירו'...

וכך הגדירו את איסור ההרכבה הגרחי"ל אויערבאך ('מעדני ארץ', כלאים, עמ' רח, ד"ה אבל אין) ובספר 'תורת זרעים' (פ"א מ"ז, עמ' מג, ד"ה הנה לפי), ועיין עוד באנציקלופדיה תלמודית (כט, ערך כלאי אילן, עמ' רמה, שג).

לעומת זאת החזון איש (כלאים סי' ט ס"ק ב) סובר שגם בנטיעת העץ המורכב יש איסור דאורייתא של כלאיים, וזו לשונו:

נראה דמורכב של אילן באילן נמיאסור להשקותו מה"ת דהשקאתו זהו הרכבתו, ואע"ג דנוטל אדם יחור מהמורכב ונוטעו ואין בו משום כלאים דחשיב כבריה חדשה ומקרי מין אחד, מ"מ לעקור את המורכב ולנוטעו במקום אחר אסור,כי התלוש אין בו שם הרכבה,וכשנוטעו והוא מורכב משנים זהו הרכבתו שנותן החיות בשניהם, וה"נ במשקה דחשיב זורע הרי זורע שניהם עכשו וחשיב מרכיב, ומיהו י"ל דכל זמן שהוא גדל והוא מורכב אין מרכיב אחר מרכיב.

לדעת החזו"א, הגדרת איסור ההרכבה הוא 'נתינת החיות' בין שני החלקים המורכבים. לדעתו האיסור אינו דווקא בשעת החיבור הראשוני, כפי שסובר הרב קוק זצ"ל, אלא גם בהמשך, כל מעשה שגורם להוספת החיות והחיבור, הריהו בכלל איסור הרכבה. אלא שהחזו"א מתקשה בשאלה מהו היחס שבין איסור הקיום (אם יש כזה בכלאי אילן), לבין איסור ההרכבה עצמו? על כך הוא משיב ש'אין מרכיב אחר מרכיב', לאמור שאם העץ מורכב, כבר אין במעשים שמוסיפים חיות וחיבור בין הכנה והרוכב משום איסור הרכבה חדש. אך לאחר שנעקר ובטלה ההרכבה הראשונה, כשנוטעים שוב את העץ המורכב, ואף כשמקיימים אותו עוברים על איסור הרכבה מדאורייתא: 'וה"נ במשקה דחשיב זורע הרי זורע שניהם עכשו וחשיב מרכיב'.

נראה שהחזו"א סובר שהמקור המרכזי לאיסור כלאי אילן הוא 'לא תזרע כלאים', ולכן תוספת חיות בין המורכבים, הריהי בכלל 'לא תזרע'. לדעת הרב קוק זצ"ל, הגדרת ההרכבה נלמדת מן ההיקש שבין כלאי אילן להרבעה, ולכן רק מעשה החיבור שבין הכנה לרוכב מוגדר בתור איסור הרכבה.

 

ג. הרכבת שולחן

 

ברור שכל דיוננו לגבי הרכבות שולחן, שאף בדרך כלל מתבצעות בידי גויים, אינו רלוונטי (כמעט)[4] לשיטת החזו"א, שכן גם אם נסיק שאין איסור בהרכבת שולחן, בכל מקרה יהיה איסור דאורייתא לאחר מכן בנטיעת העץ המורכב. אך לשיטת הרב קוק ודעימיה, שאנו בוחנים את התנאים שבהם בוצעה ההרכבה ואת האופן שהיא נעשתה, לגבי מעשה ההרכבה עצמו וכן לגבי שעת ההרכבה, נראה שיש לדון באיסור כלאיים שבהרכבות השולחן. לענ"ד, יש בהרכבות שולחן שלושה חסרונות, שבגללם אין להחשיב אותן להרכבות שעליהן דיברה תורה, ואין בהן איסור כלאיים:

1. הרכבה באוויר אינה הרכבה, כי היא חיבור שאינו יכול להתקיים.
2. עץ מנותק מן האדמה אינו בכלל אילן
3. יש ספק האם הרכבה בבית ובעציץ שאינו נקוב נכללת באיסור הרכבה וכדלהלן.

 

1. הרכבה שאין לה קיום ואינה יכולה להתאחות - אינה הרכבה

 

מן ההיקש של הרכבה להרבעה למדנו שההרכבה היא חיבור של 'דבר מסוים בדבר מסוים', וכאמור הריטב"א הסביר שדווקא בכלאי אילן, כמו בהרבעה, הפעולה היא חיבור של 'גוף בגוף'. מדברי החתם סופר (שו"ת, יו"ד, סי' רפז), אנחנו לומדים שהן הכנה והן הרוכב צריכים להיות מושרשים באדמה, ושהחיבור ביניהם צריך שימשיך להתקיים לאחר ביצוע ההרכבה. אך אם מלכתחילה ההרכבה אינה מיועדת להתקיים, או לחילופין אינה מסוגלת להתאחות ולהתקיים - אין זו הרכבה. החתם סופר, בתשובה (שו"ת, יו"ד, סי' רפז) נשאל האם מותר לתחוב חיטה לסדק של שושנים, כשהחיטה משמשת רק אמצעי זירוז להשרשת צמח השושנה.

דנלע"ד דלא שייך הרכבה אלאבשני המינים מגולים למעלה מהקרקעאו לכל הפחות שעתידים שניהם לעלות מהקרקע משא"כ הכא שהחטה הזאת הנתחבת בסדקי הענף כלה ובלה בארץ ואינה עתידה לראות פני תבל רק גורמת שתשרש השושנה בארץ זה לא מקרי הרכבת אילן בירק וטעמא נ"ל דהא כל עצמו לא ילפי' איסור הרכבה בפ"ק דקדושין ל"ח ע"א אלא מדכתיב בפ' קדושי' שדך לא תזרע כלאים בהמתך לא תרביע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך בין בארץ בין בח"ל דה"ל חובת הגוף הה"נ הרכבה נאסר בין בארץ בין בח"ל יע"ש א"כ אף אנו נאמרמה בהמתך בהרבעה שני המינים מגולים לפנינו בעולם זה נקרא הרבעה הה"נ שדך בהרכבה ששני המינים גדלים למעלה להקרקע ולא כשמין א' כלה ובלה בארץאין זה הרכבה.

למדנו מדברי החתם סופר שהרכבה היא בצמחים חיים שגדלים בקרקע, ואשר יוסיפו חיים לאחר חיבורם. אך במקרה שדן בו החתמ"ס, החיטה עתידה להתבלות ולהיפסד, ולכן אין כאן הרכבה. ואמנם בנידון דידן עתידים להשריש את העץ המורכב במצע גידול, ושם הוא ישתרש - הכנה יחד עם הרוכב. אך נקודת המוצא היא שעצם מעשה ההרכבה, לאמור מעשה החיבור של שני המינים, הוא האסור כמו הרבעת בהמה. לכן אין אנו מתייחסים למציאות שעתידה להיות עקב פעולה מלאכותית שאנו עושים, אלא רק למה שמתרחש בשעת החיבור - ובשעה זו יש רק חיבור של שתי חתיכות מקל מנותקות מן האדמה וממקום חיותם. כיוון מחשבה זה מצאנו בספר 'עץ הדר' (אות מז, מהד' זולדן, עמ' רכד-רכה) למרן הגרא"י קוק זצ"ל, וזו לשונו:

אלמא שהעבירה אינה תלויה כ"א בגוף מעשה ההרכבה, עכ"פ אין השינוי שיש בהרכבה מעניין העבירה... אלא די"ל דאע"ג דהיניקה היא גורמת האיסור, מ"מ אין הכוונה דווקא היניקה בפועל,כ"א האיסור הוא ההרכבה המעשית, אלא שאין הרכבה זו אסורה כ"א כשהיא ראויה ליניקה, אבל אם אינה ראויה ליניקה - אינה אסורה. וכן מסתבר דהא הרכבה אילן דוגמת הרבעת בהמה היא מקרא כדאמרי' בסוגיין דקידושין הנ"ל, והרבעת בהמה מסתברא שהיא נגדרת ככל ענייני עריות, דקיי"ל דאעפ"י שלא הוציא ש"ז חייב כדעת הרמב"ם, ומ"מ במשמש מת שאינו ראוי להזרע כלל קיי"ל דפטור. ה"נ יש לומר דעיקר הוא שתהיה ההרכבה ראויה ליניקה...

לפי זה מסתבר שהרכבת שולחן, שבה מחברים שתי חתיכות של מקל, שמנותקות מן האדמה, ואינן מסוגלות להתאחות בדרך הטבע (בלא אמצעים מלאכותיים, וגם זה בספק גדול, אלא אם מעבירים את השתיל המורכב למצע גידול) - אינה חיבור של דבר מסוים בדבר מסוים, אלא לכל היותר דומה לעירוב של זרעים. וראוי לציין שאף החזון איש (שם) מודה שהרכבה באוויר אינה הרכבה:'כי התלוש אין בו שם הרכבה', אלא שלדעתו הגדרת איסור ההרכבה אינה עצם פעולת החיבור אלא התוצאה, וכל תוספת של חיות בין הכנה לרוכב הריהי בכלל איסור הרכבה.

 

2. עץ באוויר אינו עץ

 

כאמור, הגר"ש ישראלי זצ"ל פסק שהרכבה באוויר אינה מוגדרת הרכבה, ולכן היא מותרת בשביעית, כי צמח מנותק מן האדמה וללא מצע גידול אינו מוגדר כעץ או כצמח. לכן ההקפדה על המינים שנלמדה מן הפסוק (בראשית, שם) 'וַתּוֹצֵאהָאָרֶץדֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּוְעֵץעֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ' אינה מתייחסת לענפים באוויר שאין להם מצע גידול, ולכן אין להכליל אותם בכלל איסור כלאי אילן הנלמד מ'שדך לא תזרע כלאים' (כמבואר בתוס', סנהדרין שם).

סברה זו שעץ שמצוי באוויר ואינו נטוע כלל, אינו חשוב 'עץ', מצאנו גם ב'מנחת שלמה' (ח"א סי' סט). הגרשז"א כתב זאת בעניין הסברת ספקו של הרשב"א (שו"ת ח"ג סי' רכה). הרשב"א דן בשאלה מה נחשב גוש אדמה שאילן יכול להתקיים ממנו: האם צריך שהגוש יהיה כזה שהעץ יוכל להתקיים לעולם, שלוש שנים או שמא כמה ימים. מצד אחד, רק כאשר גוש האדמה יכול להתקיים לעולם, כי אז נוכל לומר שלא השתנה כלום בהעברת העץ ואין נטיעה חדשה במקום החדש. מצד שני, אין זה מסתבר שגוש האדמה יהיה גדול כל כך שהעץ יכול להתקיים בו לעולם. הגרשז"א מגדיר שבערלה המעשה המחייב אינו דווקא נטיעה, אף שנאמר 'ונטעתם', אלא כל פעולה שעל ידה נחשב האילן עץ שחי בזכות עצמו. לכן גם ניתוק של ענף מוברך מאמו מחייב בערלה, שכן על ידי הניתוק נחשב הענף 'עץ'. בהמשך לכך הוא כותב ('מנחת שלמה' שם, עמ' שעט):

ולכן מיד כשנעקר האילן ממקומו בשלמא אם יכול הוא עדיין לחיות מהעפר שנעקר עמו ג' שנהחשיב שפיר אילןונמצא שאין הנטיעה השנייה שבמקום השני גורמת בו שום שינוי ולכן פטור משא"כ אם אינו יכול לחיות כשיעור הזה הו"ל כאילופקע מיניה שם אילן...

והגרשז"א ממשיך לדון האם אכן יש צורך בשיעור של ג' שנים אם לאו, אך בבסיסו של דבר, מה שקובע זהו חשיבות 'שם אילן', וכאשר הוא מושרש באדמה או לחילופין מצוי בגוש אדמה ומחובר לקרקע, אזי 'שם עץ' עליו; אך במקרה דנן, שהוא מנותק, אין מסביב לשורשיו מצע גידול - אין עליו 'שם עץ'. בהמשך (סי' ע, עמ' תד) מתייחס הגרשז"א גם להרכבה, וזו לשונו:

יש להטעים יותר את הדבר עפ"י שטת הרמב"ם בפ"י ממעש"ש ונ"ר שאם חתך בד אחד מן האילן והרכיבו באילן אחר מתחיל למנות ערלה ככל האילן המורכב משעת ההרכבה, וטעמו נראה דסובר דכיון שההרכבה גורמת שנוי גדול בטבע האילן עד כדי כך שאם היה היחור ממין אחר משנה האילן את פריו שהוא רגיל להוציא ומתחיל לגדל פירות מאותו המין של היחור המורכב בו, לכן ההרכבה בעצמה אף כשהיא הרכבה של מין במינוחשבינן לה כמעשה חדש בגוף האילן שמשנה אותו לנטיעה חדשה וכאילו ניטע עכשו מחדש דמי...

 

3. הרכבה בעציץ שאינו נקוב

 

לענ"ד, איסור הרכבת שולחן קל יותר מאיסור הרכבה בעציץ שאינו נקוב, שכן כאמור אין לענפים מצע גידול, הם אינם יכולים להתאחות באופן טבעי, והם אינם מוגדרים אילן. אך גם לגבי הרכבה בעציץ שאינו נקוב גופא, הסתפק הגרשז"א בספר 'מעדני ארץ' (כלאים פ"א ה"ה, תשס"ג, עמ' עז), האם זו אסורה. לגבי כלאי זרעים כתוב במפורש ברמב"ם (הל' כלאים פ"א ה"ב), שהזורע בעציץ שאינו נקוב - מכין אותו מכת מרדות. אך בהרכבה שנלמדת מהרבעת בהמה, ולכן אסורה מן התורה אף בחו"ל, ייתכן שאין צריך שיהיה מחובר לקרקע, וחייבים אף בעציץ שאינו נקוב. אמנם הגרשז"א דן משני צדדים: א. כיוון שמדובר באילן, אזי גם בעציץ שאינו נקוב, חשיב כנקוב, כמבואר בירושלמי (ערלה פ"א ה"ב), ולכן חייב בערלה, כי 'השרשין מפעפעין'. אם כן הוא הדין בהרכבה בעציץ שאינו נקוב. ב. הגמ' (סנהדרין ס ע"א) ובפרט הירושלמי (כלאים פ"א ה"ז), לומדים איסור הרכבה מ'את חוקותי תשמרו' - חוקים שכבר חקקתי לך, לאמור צריך שיהיה 'למינהו' שנקבע במעשה בראשית. הגרשז"א טוען שבפסוק (בראשית א, יב) שבו נאמר 'למינהו' נאמר גם 'ארץ':

וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

אם כן, אף שהרבעה אינה מצווה התלויה בארץ ונוהגת אף בחו"ל, מכל מקום צריך שתהא 'ארץ', ועציץ שאינו נקוב אינו 'ארץ'.

יש להעיר על דברי הגרשז"א, שכל דבריו מבוססים על כך שאיסור הרכבה נלמד רק מהרבעת בהמה ומ'למנהו', כמבואר לעיל. ואכן כך נראה מן הסוגיה בסנהדרין (שם), ומן הירושלמי (כלאים, שם), שמזכירים רק את הפסוקים הנ"ל ולא מזכירים את הפסוק 'שדך לא תזרע כלאים'. אך באמת האיסור בהרכבה נלמד מ'שדך לא תזרע כלאים', והעובר על איסור הרכבה אינו עובר על איסור הרבעה ואף לא על 'את חוקותי תשמרו'. וכן מבואר בתוספות ובתוספות רא"ש שם, כדלעיל. ואף הרמב"ם (הל' כלאים פ"א ה"ה) כתב שעיקר האיסור בכלאי אילן הוא 'שדך לא תזרע כלאים': 'כלאי האילנות הרי הם בכלל מה שנא' שדך לא תזרע כלאים...' וכן נכתב ב'ספר המצוות' (מצווה רטז):

אמנם הרכבת אילן לוקה עליה בכל מקום והאזהרה ממנה נכנסת תחת אמרו שדך לא תזרע כלאים.

וכרמב"ם כתב סמ"ג (ל"ת רעט); וכן 'ספר החינוך' (מצוה רמה). ועיין סמ"ק (סי' קסד), ולא ברור מדבריו אם עיקר האיסור בכלאי אילן נלמד מ'שדך לא תזרע כלאים' או מהרבעה. לכן מסתבר שהרכבה בעציץ שאינו נקוב אינה אסורה מן התורה, כי עציץ שאינו נקוב אינו 'שדה', ובפרט אם ההרכבה גם מתבצעת בבית, כמבואר בירושלמי (ריש ערלה). ולכך נוטה הגר"ש ישראלי ('ארץ חמדה', ירושלים תשנ"ט, עמ' קלח).

 

4. איחוי ההרכבה בנסורת

הרב יהודה עמיחי טוען (להלן תגובה), שגם לדעת הרב קוק זצ"ל מעשה ההרכבה מסתיים רק באיחוי של הכנה עם הרוכב. לכן אף שההרכבה מתבצעת על השולחן וללא מצע גידול, הכנה והרוכב מתאחים רק כאשר הם נטועים במצע גידול בעציץ, ושוב חזרנו לספקו על הגרשז"א בהקשר להרכבה בעציץ שאינו נקוב. גם אם נקבל את הנחתו של הרב עמיחי, יש מקום לטעון שאיסור הרכבת שולחן קל יותר מאשר איסור הרכבה בעציץ שאינו נקוב. לצורך כך צריך לחזור על שלבי הביצוע של הרכבת שולחן; וכך כתבנו לעיל:

...לאחר מכן טובלים את ההרכבה בחומר כעין שעווה ששומר על חיות ההרכבה,ומניחים את הענף המורכב בנסורת לחה (למשך כשבועיים) עד הלבלוב של הרוכב ותחילת פריצת השורשים מהכנה.מרגע שהכנה מזינה את הרוכב, תאי הקאלוס שיוצאים משני המקורות מבצעים את ההתחברות. לאחר מכן שמים את הענף המורכב במצע גידול בכלי קטן, וזה מונח על שולחן חימום בחממה עם תנאי לחות מתאימים (בעזרת המתזה).

לאחר ביצוע ההרכבה, מכניסים חבילה של עצים מורכבים בכלי שיש בו נסורת, באופן שהנסורת 'תעטוף' את חבילת העצים מכל צדדיה. אין שותלים כל עץ מורכב בפני עצמו במצע גידול, אלא כאמור שמים חבילת עצים בנסורת למשך שבועיים. במשך זמן זה תאי ה'קאלוס' מבצעים את ההתחברות בין הכנה לרוכב, והסימן להתחברות הוא הלבלוב של הרוכב ופריצת השורשים של הכנה. הנסורת אינה מצע גידול, כי העץ המורכב אינו נטוע בתוכו. מטרת הנסורת לשמר חומרי ההזנה שמצויים בתוך הכנה והרוכב כדי שיתבצע האיחוי הראשוני. לאור זאת יש מקום לומר, שהאיחוי התבצע בנסורת, שדומה מבחינה הלכתית ל'גידולי מים', ועדיף על עציץ שאינו נקוב, ואיסורו קל יותר.[5]

 

5. העברת עץ מורכב בגוש אדמה

כתבנו בתחילה שכל דיוננו הוא רלוונטי לשיטת הרב קוק זצ"ל ודעימיה, שלפיה רק עצם פעולת ההרכבה היא האסורה, אך לדעת החזו"א, שלפיה יש איסור הרכבה מדאורייתא בתוספת חיות, אזי בכל מקרה, כשיטעו את העץ המורכב בשטח, יעברו על איסור דאורייתא של כלאי אילן. אמנם יש לציין שהחזו"א (כלאים סי' ב ס"ק ט, סד"ה ומיהו) כותב שגם הנוטעים עץ מורכב שמצוי בגוש אדמה - עוברים על איסור הרכבה מדאורייתא. וזו לשונו:

ונראין הדברים אפילו אם נוטלן עם גושיהן,דכיוון דאינן מתקיימין בגושיהן זמן ארוךוכשזורען מקיימין בזריעה גמורה חשיב מרכיב.

אך אין אנו חייבים לקבל את דברי החזו"א בעניין זה, וגם אם סוברים שיש בנטיעה משום איסור הרכבה מדאורייתא, אין חייבים לומר שהוא הדין גם אם נוטע עץ מורכב בגוש אדמה. כי מצד אחד, החזו"א מודה שהרכבה בתלוש אינה הרכבה, ומצד שני גם לדבריו ברור שהשקיה של עץ מורכב אסורה רק משום קיום ולא משום איסור מרכיב, אף 'שנותן החיות בשניהם'. לכן ייתכן לומר לסברת החזו"א, שאם מרכיבים באוויר ובבית אין כאן איסור הרכבה, כי אינו בכלל 'שדך לא תזרע כלאים', ולאחר מכן הנטיעה בגוש אדמה אף היא אינה בכלל איסור הרכבה, אלא בכלל איסור קיום בלבד.  וכן כתב הגר"ש ישראלי ('התורה והארץ' ג, עמ' 120):

ולא נתבארה כוונתו כמה זה זמן ארוך, שמטעם זה הוא מחשיבו כנתפרקה ההרכבה, והשתילה יש בה מעניין של ההרכבה. וניתן לפרט שזה תלוי בהגדרה שמצאנו לענין השותל בגוש לחישוב שנות ערלה. שבזה החזו"א מכריע (ערלה סי' ב ס"ק יא-יב) שסגי בשיעור קליטה; שכל שהגוש ישמור על השתיל שיעור זה, סגי. ע"כ אין סברא שלנידון של הרכבה נצריך שיעור יותר גדול.ע"כ יוצא מדבריו שכל שיש בשיעור הגוש יותר מזמן הקליטה, אין ע"ז שוב שם מרכיב לאוסרו,וזה נוסף על מה שכל החיוב שלו הוא מסברא ואינו מוכרח.

המציאות במשתלות היא ששתיל שיוצא לשיווק מצוי בגוש אדמה שהוא יכול להתקיים בו כמה שנים, וקורה לא פעם ששתלנים אינם מצליחים למכור את השתילים, והם מחזיקים אותם במשתלה שנה נוספת ואף יותר.[6]

 

מסקנות

 

א. למעשה, ברור שאין להתיר לבצע הרכבות כלאיים גם אם הן נעשות על ידי גוי וגם אם עושים זאת באוויר ובתוך מבנה, שכן לדעת החזו"א נטיעת העץ המורכב אסורה מדאורייתא.

ב. עם זאת, בוודאי שאיסור כלאיים בהרכבות שולחן קל יותר מאשר הרכבות רגילות, ובפרט אם הן נעשות על ידי גוי, מכמה סיבות: 

1. הכנה והרוכב מנותקים מן האדמה, אין להם מצע גידול והם אינם יכולים להתאחות בצורה טבעית.
2. ענפים אלו (הכנה והרוכב) המנותקים מן האדמה, אינם מוגדרים בתור עץ.
3. הרכבות שולחן נחשבות לפחות כהרכבות בעציץ שאינו נקוב ובתוך בית, ואינם בכלל 'שדך לא תזרע כלאים'.
4. גם לשיטת החזו"א שאוסר נטיעת אילן מורכב, ייתכן שיש להקל בנטיעת עץ מורכב כשזה מצוי בגוש אדמה ויכול לחיות בו זמן רב, כפי שמצוי כיום במשתלות.