תוצרת חקלאית יהודית שיש בה קדושת שביעית

א. מצווה לאכול תוצרת שביעית

נאמר בתורה (ויקרא כה, ו): 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך', והרמב"ן (ספר המצוות, מצוות עשה ג) רואה בהוראת פסוק זה מצווה שיש אף למנותה בספר המצוות:

אמרה תורה בפירות שביעית: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (ויקרא כה, ו)... ונכפלה זאת המצוה באמרו יתברך: ואכלו אביוני עמך (שמות כג, יא). שלא אמר לאביוני עמך תעזוב אותם, כמו שאמר: לעני ולגר תעזוב אותם (ויקרא יט, י; כג, כב) בלקט ושכחה. אבל לשון אכילה מזכיר בהם הכתוב בכל מקום.

פשוטו של מקרא הוא הוראת היתר לאכול גידולי שביעית,[1] אך לדברי הרמב"ן, אין זה כך. לא נאמר בתורה שיש לעזוב – להפקיר את הפירות הללו, אלא שיש לאכול אותם, ומכאן שיש מצוות עשה מן התורה לאכול פירות שביעית.[2] יש המפרשים אחרת את כוונת הרמב"ן, והמכנה המשותף לדבריהם הוא שאין מצווה חיובית לאכול פירות שביעית,[3] אך נראה שיש להבין את דברי הרמב"ן כפשוטם, מאחר שהרמב"ן נוקט בדרך זו, שלפיה יש מצווה לאכול פירות ולא רק מתן היתר לאכלם, גם בתחום אחר. על אופן ההתנהגות בעת מצור על אויבים במלחמה, נאמר בתורה (דברים כ, יט- כ):

כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר הוא עשה עמך מלחמה עד רדתה.

אין חובה או מצווה לאכול אותם פירות דווקא בעת המצור. בָפסוק מנומק שברמה העקרונית אין לכרות עצי מאכל, מאחר שהם נועדו לאכילה. כך למשל מפרש הרשב"ם (שם): 'כי ממנו תאכל – שהרי צריכים לך למאכל לאחר שתתפוש העיר ותהיה שלך'. עצי סרק מותר לכרות (בבא קמא צא ע"ב). אך הרמב"ן (רמב"ן, השגות לספר המצוות, מצוות עשה ו) מפרש אחרת:[4]

 שנצטוינו כשנצור על עיר, לאכול מן האילנות שבגבולה כל ימי המצור. ואם נכרות אותם לבטלה דרך השחתה נעבור על עשה מוסף על הלאו המפורש בו והוא אמרו יתעלה: 'כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות' ובפירוש אמרו בספרי (דברים רנ): כי ממנו תאכל מצות עשה, ואותו לא תכרות מצות לא תעשה.

לפי הרמב"ן, כוונת הפסוק להורות שיש מצווה לאכול את הפירות שבגבול עיר האויב במשך המצור.[5] מי שמשחיתם סתם, מבטל מצוות עשה זו ובנוסף עובר על לאו.[6] אם כן, נראה שלדברי הרמב"ן, במקום שהתורה מצביעה על עצי מאכל שבארץ ישראל, אין הכוונה רק ליידע אותנו שאלו עצים שנועדו לאכילה ושאפשר לאכול מהם, אלא לצווֹת על אכילת פירותיהם.

ב. ברכות הנהנין, מעין שלוש, מעשר וקדושת שביעית

על קדושת האכילה בישראל ועל המאכל של ארץ ישראל כתב מרן הראי"ה קוק (אורות הקדש ג, עמ' רצד-רצה):

מחשבות עמוקות וחודרות בדבר קדושת האכילה בצורתה האידיאלית ריאלית העולה למעלה מכל ערכים מוסריים מוגבלים... הוא רק נחלתן של ישראל, הרחוקים מגורלו של עשו באמרו: הלעיטני נא (בראשית כה, ל). אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו... המאכל של ארץ ישראל מקדש בפנימיותו ואינו מגשם אלא בחיצוניותו.

האכילה היא צורך קיומי, ובזה האדם, יהודי או שאינו יהודי, דומה לחי ובמובן מסוים גם לצומח. עם ישראל מעניק עומק ותוכן אחר לאכילה.

ברכות הנהנין: לפני כל אכילה ובכל מקום בעולם מברכים ומודים למי שברא את פרי העץ והאדמה, למי שהוציא את הלחם מן הארץ ולמי שהכול נהיה בדברו. 'כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו נהנה מקדשי שמים... וכאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל' (ברכות לה ע"א-ע"ב). הברכה מאפשרת ומתירה לאדם ליהנות מטובו של הקב"ה. המאכל בארץ ישראל מתעלה עוד, ובמיוחד כשמדובר בתוצרת חקלאית מגידוליה של ארץ ישראל. בהקשר זה יש לראות את ההתייחסות הייחודית לתוצרת חקלאית הגדלה בארץ ישראל בשנת שמיטה בתור פסגה ביחסי האדם ומזונו הקיומי.[7]

ברכה מעין שלוש: לאחר שאוכלים פת ומאפה מחמשת מיני דגן או פירות משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל ולאחר שתיית יין, מברכים ברכה ייחודית – 'מעין שלוש', ובה אנו מבקשים: 'והעלנו לתוכה ושמחנו בבנינה... ונאכל מפריה ונשבע מטובה'. אם הפירות או הגפן מגידולי ארץ ישראל, מסיימים כך: 'על הארץ ועל פירותיה... על מחיתהּ... ועל גפנהּ'. היו שערערו על הבקשה:[8] 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה', בטיעון: 'שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה, אלא לקיים מצוות התלויות בה'. הרב יואל סירקיס לא הסכים לכך והשיב:

הלא קדושת הארץ הנשפעת בה, מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ... ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו, ונאכל מפריה ונשבע מטובה. כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה...[9]

אכן, כך ניבא ירמיהו (ב, ז): 'ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול פריה וטובה'. כך גם אומר נחמיה (ט, לו): 'והארץ אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה'.

מעשר: מגידולי ארץ ישראל יש להפריש תרומות ומעשרות ולתת לכוהנים – תרומה גדולה וללויים – מעשר ראשון. גם מעשר בהמה ניתן לכוהנים. במשך ארבע שנים במחזור של שמיטה, בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית, יש להפריש מעשר שני, ואת הפירות והירקות המעושרים יש לאכול בקדושה בתוך חומות ירושלים, וכך נאמר בפסוק (דברים יד, כב-כג):

עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים.

אמנם, אפשר לפדות את התוצרת החקלאית בכסף ולעלות אחר כך לירושלים ולקנות בכסף (שם כו): 'בכל אשר תאוה נפשך, בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך', אך העדיפות היא לאכול את יבול הארץ.

מלבד הברכה והקדושה שיש בתוצרת הארץ, האכילה עצמה היא במקום קדוש, וכך כותבים התוספות:[10]

לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה.

קדושת שביעית: בתוצרת חקלאית הגדלה בארץ ישראל בשנת שמיטה יש קדושה ומעלה נוספת. מותר או אף מצווה לאכול פירות שביעית בכל מקום בארץ ישראל, לא רק בתוך חומות ירושלים, אלא בכל מקום בארץ. הרב שמואל בורנשטיין, האדמו"ר מסוכטשוב (שם משמואל, ויקרא, עמ' שמז) מסביר שארץ ישראל ניתנת לנו לשנים שבין שמיטה לשמיטה לעבוד את האדמה ולשומרה:

ובשנה השביעית שבה הארץ לנותן, וכל האוכלים מפירותיה, משולחן גבוה קזכי (= זוכים לאכול משולחנו של הקב"ה), ועל כן יש קדושה בפירות שביעית... ועל כן נאסרה עבודת קרקע, ונדרש הפקר הפירות לסלק שייכות הבעלים...

הרב חיים בן עטר, 'אור החיים' הקדוש (ויקרא שם), מסביר את הפסוק:

שלא תאמר שיהיה משפטו כשאר שולחן גבוה שהכהנים זוכים בו, אלא לכם לכולכם יחד כהנים לוים ישראל... שאין גדר לאחד יותר מחבירו בפירות שביעית.

הכול, עניים ועשירים, בעלי מעמד גבוה ונמוך, יכולים לאכול פירות שביעית. אדרבה, יש להדר לאכול ולשתות פירות שביעית בקדושה ולהעדיפם על פני תוצרת אחרת, ובמיוחד בעת קיום מצוות. כך כותב הרב יעקב דוד בן זאב וילובסקי, הרידב"ז (בהקדמתו לבית רידב"ז על פאת השולחן):

אחינו בית ישראל המצפים לביאת משיחנו בבוא בידכם להחזיר השמיטה לארצנו, קנו את היין של שביעית מכל ארץ ישראל על קידוש והבדלה (כמבואר בפנים הספר), מלבד שתשתו את היין בקדושת שביעית אשר לא זכינו לזה מיום חורבן בית מקדשנו עוד תחזקו בזה את הישוב, ולא כמו שהרשעים המבלבלים את העולם אומרים שהישוב הישן מתנגד לישוב החדש. חלילה לחשוד את ישראל קדושים בזה.

בתוך הספר כתב הרידב"ז עוד (בית רידב"ז על פאת השולחן, פ"ה סעי' י):

פירות שביעית אין מוציאין אותן לחו"ל - לאחר הביעור מותר להוציאן לחו"ל... ולמכור בהבלעה עם יין של ששית ויחשוב כל הדמים על יין ששית. וכל החביות צריך לחתום שהוא יין של שביעית, וכן הסוחרים ידביקו פיתקאות על כל בקבוק שהוא יין של שביעית וימכור ביחד עם יין של שאר שנים בהבלעה. ואז יהיה מצוה על כל ישראל לקנות על יין קידוש והבדלה[11] וד' כוסות,[12] ועל כל כוס של ברית מילה דווקא מיין של ארץ ישראל, ויקדשו על יין של שביעית יותר מן שאר היינות.[13]

דבריו אמורים לאחר הביעור ובחוץ לארץ,[14] אך על פי דברי הקדמתו לספר, כך גם בארץ ישראל וגם לפני הביעור. מצוות שיש בהן יין, יש לקיימן דווקא ביין שיש בו קדושת שביעית.

בכרוז מפרוס הפסח תשמ"ח מטעם בית הדין לענייני שמיטה – קוממיות, הציבור נקרא ליטול מפירות הדר של אוצר בית הדין (קובץ מבקשי תורה, ב [תשנ"ד], עמ' תקנו):

צער גדול לראות כי יש הממעטים וגם נמנעים משימוש בפירות שביעית של שומרי שביעית משיקולים של נוחיות לגבי שמירה על קדושתם לאותם שאינם נוהגים קדושה בפירות נכרים וכן משיקולי נוחיות אחרים, ולא חשים בתופעה המכאיבה כשמעדיפים את פירות הערבים ורוכליהם במקום להשתמש בפירות אחיהם גבורי כח, שהפקירו פרדסם והעמידו בספק את שכר טרחם והוצאות לאוקמי אילנא. צאו וראו כמה הכניס עצמו מרן הרידב"ז בעובי הקורה למצוא פתרונות לפירות שביעית שנשתמרו בקדושת שביעית ולפי דעת המגילת אסתר ברמב"ן יש מצוה באכילתן... אחינו היקרים! אנה נוליך את חרפתנו, והיתכן להתעלם מדברי חז"ל שאמרו להקדים את אחיך! והיתכן להרפות ח"ו גיבורי כח ששמרו על השמיטה?! ומה נענה בראות הרואים מאנשי סביבתם מאותם שלא שמרו שמיטה – את אדישות היהדות החרדית שאינה באה להשתתף איתם, ואת ההזנחה של פירות שביעית הנעזבים על העצים לרקבון, ובמקומם באים להיות ניזונים מפירות הערבים? !ומה יאמרו האומרים האח! וכי אין פתרון ח"ו לשאלת השביעית.[15]

במה מתבטאת הקדושה בתוצרת החקלאית של השנה השביעית? כבר כתבו בעלי התוספות שיש הלכות רבות בנוגע לפירות שביעית; וזו לשונם (תוס' סוכה לט ע"א ד"ה שאין): 'אין מספר לדינים ולאיסורים שיש בפירות שביעית, שצריך לנהוג בהן קדושת שביעית', ובדומה להם, כתב הר"ש (שביעית פ"ז מ"ג): 'אין מספר לדינים ולאיסורים שאין עם הארץ בקי ואינו נזהר בהם'.[16] דבריהם לא נועדו למנוע מלרכוש, למכור או לאכול תוצרת שיש בה קדושת שביעית בדרכים המותרות על פי ההלכה. דבריהם מצביעים על כך שיש אכן ללמוד את הלכות השביעית כדי לדעת איך לקיימן ולהבין את מעלתה המיוחדת של השנה הזו ומצוותיה.

ג. תוצרת שאין בה חשש ערלה ויש בה קדושת שביעית

 החיפוש אחר תוצרת חקלאית 'בלא חשש שביעית' הוא בריחה ונסיגה ממה שהתורה מדריכה אותנו, ובוודאי שכן לשיטת הרמב"ן. הכתוביות על תוצרת חקלאית (שכיח מאוד בקופסאות שימורים): 'ללא חשש ערלה ושביעית', מציבות את גידולי השביעית כמו פירות ערלה, שאכן אסורים ואין להם תקנה עד תום שנות הערלה, ואין הדבר כן. פירות שביעית ניתנו לאכילה או שאף נצטווינו באכילתם. לעִתים האבסורד בעניין זה גדול. יש החוששים ופוחדים לאכול תוצרת חקלאית יהודית שיש בה קדושת שביעית, ובשל כך הם מעדיפים לקנות תוצרת חקלאית הגדלה בארץ ישראל בידי גויים ושומרים פירות אילו בקדושת שביעית. שמירה על קדושת שביעית בתוצרת חקלאית של גויים לא הייתה נהוגה בארץ ישראל עד לפני דור.[17]

היחס המיוחד לגידולי הארץ בשנה זו מרענן את הקשר של מי שאיננו חקלאי לארץ ולתוצרתה. הוא גם מחזק את ידיהם של עובדי האדמה בשנה זו ובכלל. חקלאות יהודית בארץ ישראל היא איננה רק צורך קיומי, אלא גם ערך עצמי, ועל כן יש עדיפות לתוצרת יהודית מקומית על פני יבוא מחוץ לארץ או תוצרת נכרית. אכן, 'היתר המכירה', שנהוג כבר למעלה ממאה שנה, חיזק ומחזק את החקלאות היהודית בארץ גם כן. ההיתר הוא נכון ולגיטימי על פי ההלכה, וגם כיום יש להשתמש בו (למשל: על מנת לייצא תוצרת חקלאית לחו"ל), אך אין צורך לשמור בפירות אלו קדושת שביעית, מעיקר הדין. לעומת זאת, העדפת גידולים שגדלו אצל חקלאים יהודים, שמשווקים את תוצרתם במסגרת אוצר בית דין, מזכה את האוכל מתוצרתם פעמיים: גם בשותפות בעול וחיזוק החקלאות היהודית שמוגבלת אף היא בשנה זו, שהרי לא כל המלאכות החקלאיות מותרות, וגם במצוות אכילת תוצרת שיש בה קדושת שביעית. אדרבה, שנה זו מציבה אתגר גדול יותר בהקפדה ובשמירה על הלכות שאין רגילים בהן במשך השנים; המטבח האישי של כל אחד מתקדש ומתעלה עוד; הפירות והירקות שעל השולחן הם 'משולחן גבוה', ולפי הרמב"ן, כאמור, זו אף מצווה ייחודית לאכול מגידולי שביעית, 'משולחן גבוה'.