שמיטת קרקעות ושמיטת כספים: קדושת הארץ וקדושת עם ישראל

הקדמה 

התורה מצווה אותנו לשמט את חובותינו בשביעית, באומרה דברים טו, א-ג:

מקץ שבע שנים תעשה שמטה, וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה, את הנכרי תגש, ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך.

על מצוות שמיטת קרקעות נצטוו ישראל מיד לאחר מתן תורה, בעמדם בפני הר סיני, וכפי שלמדנו בפרשת משפטים שמות כג, י: 'והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך' - מכאן שאדם אסור לו לעבוד את האדמה בשביעית וצריך להפקיר את פירותיו. אולם בספר דברים כאשר אנו עומדים לפני הכניסה לארץ ישראל, התורה מוסיפה לנו מצווה נוספת והיא שמיטת ההלוואות בשנה השביעית. ולכאורה יש לברר, מדוע מצווה זו נאמרה רק כעת עם הכניסה לארץ ישראל ולא הוזכרה עם מצוות שמיטת הקרקע בזמן מתן תורה?

הגמ' גיטין לו ע"א, משווה בין שמיטת כספים לבין שמיטת קרקעות:

וזה דבר השמיטה - בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים; בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקעות אי אתה משמט כספים.

חז"ל מקישים ומצמידים כאן את שמיטת הכספים לשמיטת קרקעות, כך ששמיטת כספים משלימה את ציווי התורה על שמיטת קרקעות. ונשאלת השאלה, מה מקום מצאו חז"ל להשוות בין שתי השמיטות הללו?

בנוסף נשאלת השאלה מדוע התורה צוותה על שמיטת הכספים דווקא בשנת שמיטת הקרקע? הרי לכאורה שמיטת כספים אפשר לעשות בכל שנה אחרת משבע השנים! ואמנם מצאנו סברא בדברי חז"ל שהשביעית משמטת כל חוב בסוף שבע השנים שלו, ללא שייכות לשנה השביעית, עד שחז"ל דרשו 'קרבה שנת השבע שנת השמיטה – שביעית לכל העולם'. אנו עומדים ושואלים מדוע נסמכו שתי המצוות הללו?

 א. שמיטת קרקע ושמיטת כספים

רבינו בחיי (דברים טו, ב) מסביר את מצוות שמיטת כספים כך:

וזה דבר שמיטה אמרו רז"ל אומר לו המלווה ללווה משמט אני, כשיביא מעותיו שעברה עליהם שמיטה, אם אמר לו הלוה אני רוצה לפרעך, יקבל המלוה ממנו. שלא הזכיר הכתוב ללווה שלא יפרע את חובו כמו שעשה בריבית שמנע לשניהם, כעניין שכתוב: לא תשיך לאחיך, שהיא אזהרה ללווה, אבל בשמיטה לא הזהיר אלא למלווה, שלא יגוש את הלוה לפרעו ולא ינהג אדנות בעצמו להכריחו על פרעונו.

למדנו מדברי רבינו בחיי שהיסוד של שמיטת כספים איננו איסור עצמי שאין לגבות את החוב אחר השביעית, אלא זוהי מצווה שלא יהא האדם אדון לחברו, והאדנות מתבטאת בכך שהוא נוגש את חברו ומכריחו לפרוע חובו. איסור היות האדם לאדון על הזולת אנו לומדים גם במצוות שמיטת הקרקעות, שאסרה עלינו התורה לעבוד את הקרקע בשביעית, למען לא נגלה בעלות על הקרקע, וכן כל איסורי סחורה בפירות שביעית עניינים לבל יהא אדם אדון לפירות השדה לומר אני הבעלים ואני אחליט את מחירם ולמי יינתנו, אלא הכל שייך לקב"ה, וגם אתה בעל השדה הנך שייך לקב"ה ואין לך אדנות בעולם. שתי השמיטות משלימות זו את זו: שמיטת הקרקע מלמדת את האדם שאיננו בעל האדמה לשעבדה בכל עת שירצה – איננו אדון על הדומם; קדושת הפירות מלמדת אותנו שאין האדם בעלים מוחלט על הפירות – איננו אדון על הצומח; ובאה שמיטת הכספים ומשלימה שאין האדם אדון על חברו ואינו יכול לנגוש את רעהו.

ב.  היהודי וארץ ישראל

איסור עבודת האדמה הוא רק בארץ ישראל, אולם בחוץ לארץ אפשר לעבוד בשביעית. איסור הנגישה של חובות שביעית הוא רק לבני ישראל – 'לא יגוש את רעהו ואת אחיו', ואילו 'את הנכרי תיגוש', ולפי דעות מסוימות אפילו מצווה לנגוש את הנכרי בשביעית. כאן אנו לומדים שיש אדמה ויש אדמה, יש אדם ויש אדם. הקב"ה אסר עלינו לשעבד את אדמת ארץ ישראל שהיא מבחר ארצות תבל, וכמו כן אסר עלינו לנגוש את היהודי שהוא 'עם זו יצרתי לי, תהילתי יספרו'.

מעלת ארץ ישראל הייתה ידועה לישראל מימי האבות שקבלו את הארץ ויוצאי מצרים הובטחה להם ארץ שכבר הכירו כזבת חלב ודבש. אבל ההכרה במעלתו של עם ישראל מגיעה רק כאשר בני ישראל עומדים להיכנס לארץ - לאחר שכבר עברו את כל התקלות שהיו במדבר ומוכנים להיכנס לארץ ישראל ועומדים לעבור את הירדן, וגם נצטוו בתחילת הפרשה על כריתת הברית - הקללות והברכות בהר סיני - אשר כל זה מלמדנו את מעלתם של ישראל ושאין אדם שיכול לגוש את חברו. על כן התורה הניחה את פרשת שמיטת כספים עד ספר דברים (פרשת ראה) כאשר עם ישראל מגיע לשיא תפארתו. למדנו ששמיטת הקרקע ושמיטת הכספים חד הם.  

 ג. שמיטת כספים בתחילה או בסוף

נחלקו הראשונים מתי חל איסור נגישת חברו. לדעת הרא"ש, בכל השנה השביעית אסור ליגוש את חברו, ואמנם עצם ההשמטה היא בסוף השנה השביעית אבל אין לפנות לבית דין לגבות חובות כבר מתחילת השמיטה, 'כי קרא שמיטה'. לעומת זאת, דעת רוב הראשונים שאיסור הנגישה הוא בסוף השנה השביעית, ואולם במהלך השנה השביעית עוד מותר לנגוש איש את חברו. ולכאורה נשאלת השאלה, מה עומד ביסוד מחלוקתם של הראשונים? נראה שלדעת הרא"ש, השנה השביעית בה אין אדם משעבד את אדמתו ואת פירותיו, מוכיחה שקדושה היא השנה ובודאי שאין לנגוש בה איש את רעהו, בגלל מעלת השנה השביעית. אולם הראשונים שפסקו ששמיטה משמטת בסופה סוברים שרק לאחר שאדם הכיר את מעלת הצומח בארץ ואכל מפירותיה הקדושים, רק אז הוא התעלה במעלה, וממילא כעת ראוי לאיסור הנגישה של היהודי הקדוש. קדושת השביעית מגלה את קדושת האדם הישראלי, ועל ידי כך שקידש עצמו במאכלות שיש בהם קדושת שביעית הוא מגיע למדרגה הגבוהה של היהודי הנעלה שאין ליגוש אותו ולא לגבות את חובותיו.

ד.  לא יגוש

אנו עומדים לקראת סיום שנת השמיטה תשע"ה, וכשם שבמהלך השנה גילינו את קדושת ארץ ישראל ופירותיה, הנה אנו עומדים כעת בפני גילוי קדושת כל יהודי ויהודי, שאין אנו יכולים ליגוש איש  את רעהו. אולם לצערנו, רבים יפנו אל הדרך המקובלת של עשיית פרוזבול, וימסרו את חובותיהם לבית הדין, יפטרו ממצוות שמיטת כספים וימשיכו ליגוש איש את רעהו לאחר השביעית. אמנם תקנת הפרוזבול הלכתית היא, אולם אנו מפסידים בה את נשמת אפה של מצוות שמיטת כספים, כשם שיכול אדם למכור את אדמותיו לנכרי ולאבד בכך את נשמת אפה של שמיטת הקרקע. אנו נקראים להרים את הדגלים ולגלות את קדושת ארץ ישראל ועם ישראל: להשתדל בכל מה שאפשר בשמיטת הקרקע, ומאידך גם בשמיטת כספים, להשתדל לקיים את המצווה כמאמרה ולא להניחה בשיממונה ובעליבותה אלא לקיים מצוות שמיטת כספים כהלכתה, לפחות בחלק מהחובות, ובכך לגלות את קדושת היהודי – 'לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה'.