הפרשת תרומות ומעשרות ביקב בשביעית

הפרשת תרומות ומעשרות ביקב בשביעית

הקדמה

יקב הפיק יין מענבי שביעית שנמכרו בהיתר מכירה. היין הונח בחביות והן נאטמו. כאשר רוצים להפריש מהם תרומות ומעשרות, אי אפשר לפתוח את החביות. הענבים הובאו ליקב מכמה מקורות אספקה: חלקם – מכרמים של גויים ונבצרו בידי נכרים, וחלקם הובאו מכרמים של ישראל שעשו 'היתר מכירה', ונבצרו בידי נכרים. נוסף על כך היו ענבים שגדלו במקומות שיש בהם ספק אם נכללים בגבולות הארץ לעניין שמיטה. את הכמות המיועדת להפרשת תרומה גדולה ותרומת מעשר הביאו מכרמים במרכז הארץ (דרגת חיוב גבוהה) שעשו בהם 'היתר מכירה'. בהפרשה זו מתעוררות כמה שאלות: א) האם יש חובה להפריש תרומות ומעשרות על יין שהופק מענבים של גוי? ב) האם אפשר להפריש תרומה גדולה ותרומת מעשר מחביות אטומות?[1] ג) מה לעשות עם התרומה?

א. חובת הפרשת תרומות ומעשרות מהיין

במשך כל שנות המעשר, על מקרה שיהודי מבצע 'גמר מלאכה' בפירות הגוי כותב הרמב"ם (הל' תרומות פ"א הי"א):

פירות העכו"ם שגדלו בקרקע שקנה בא"י, אם נגמרה מלאכתם ביד עכו"ם ומרחן העכו"ם פטורין מכלום שנאמר דגנך ולא דגן עכו"ם, ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה, ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן, ותרומת מעשר ומוכרה לכהן, ומעשר ראשון היא שלו מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום, ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בתרומת מעשר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן, אבל טבל שאתה לוקח מן העכו"ם אין אתה נותן לכהן התרומת מעשר שהפריש ממנו אלא מוכרה לכהן ולוקח דמיה.

בנדון דידן לקחו את הענבים אחר תלישה אבל קודם שנגמרה מלאכתם. מכיוון שגמר המלאכה של הענבים הוא בעשיית היין, לכאורה צריך להפריש תרומות ומעשרות מפירות אלו מדינא בברכה. אנו רואים שמנהג העולם הוא שלא לברך על הפרשות אלו, ונשאלת השאלה: מדוע לא מברכים על הפרשה זו? ה'חזון איש' (מעשרות סי' ה ס"ק ב) כתב:

והנה נחלקו הב"י והמבי"ט בלוקח ענבים ועשאן יין [ואין ספריהם בידי]. ואפשר דרוב ענבים היו בזמנן לאכילה, וכמדומה דכן הוא בזמנינו שאין אנו רגילים ביין כמו הראשונים, ונחלקו משום דעיקר החיוב מה"ת הוא ביין וכמש"כ, ולפ"ז הונח לנו המנהג דכשלוקחין ענבים לאכילה פטורין, וליין חייב להחמיר כדעת ב"י, וכמדומה שאין מברכין על הפרשתן שאין הדין זה מוכרע. אבל במקום שסתם ענבים לדריכה אף שלוקח מן הנכרי לאכילה חייב מעיקר הדין ומברך על הפרשתו [אמנם לדעת הסוברין דבזה"ז יש קניין לנכרי לעולם פטור, ואפשר דיש לחוש לענין ברכה].

נראה שיש בדבריו שני תירוצים לשאלה מדוע לא מברכים על הפרשות אלו. הסבר אחד: ענבים מיועדים הן לאכילה והן לעשיית יין. מצד ייעודם ליין, 'גמר המלאכה' הוא רק בעת עשיית היין, וזה נעשה על ידי יהודי, ולכן חייב בתרומות ומעשרות. אך מצד ייעודם לאכילה, אזי כשהגוי בצר את הענבים 'גמר המלאכה נעשה בידי הגוי ופטור היהודי מהפרשת תרומות ומעשרות'. בגלל ספק זה מפרישים בלא ברכה. לפי הסבר זה, אם יקב לוקח ענבים לעשות מהם יין, נראה שבכך הכול יודו שחייב להפריש בברכה. ה'חזון איש' כותב הסבר נוסף: יש לחוש לדעת 'ספר התרומה' שבזמן הזה 'יש קניין לנכרי להפקיע מקדושת ארץ ישראל', ולכן פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות גם כשהגוי מגדל לצורך יין, וגם במקרה שהמירוח נעשה על ידי ישראל.[2] ואמנם אין פוסקים כך להלכה, ובמקרה שהמירוח נעשה על ידי ישראל חייב בתרומות ומעשרות, אך לעניין הברכה יש לחוש לדעה זו. ונמצאנו למדים בהקשר לכל שנות המעשר שאם יהודי מירח ועשה את גמר המלאכה בפירות הגוי – הרי זה פטור מברכה.[3]

ג. חיוב הפרשה בשביעית

לעניין חיוב תרומות ומעשרות בשביעית כתב ה'בית יוסף' (סי' שלא):

ואין בה [בשביעית] תרומות ומעשרות – כלומר כיון דאין זורעין בה לא שכיחא בה תרומות ומעשרות, אי נמי לפי שהדברים הצומחים בה הם הפקר והפקר פטור מתרומות ומעשרות קאמר דאין בה תרומות ומעשרות. ומיהו אם גוי מכר לישראל פירות בשביעית וגמר מלאכתן ביד ישראל, משמע דודאי נוהגים בהם תרומה ומעשרות וכן כתב בספר כפתור ופרח, וכתב שבמקום מעשר שני יפריש מעשר עני כדין עמון ומואב ששנינו בפרק בתרא דידים.

כדברי ה'בית יוסף' הביא גם הרמ"א,[4] שיש חיוב תרו"מ בגידולי שביעית שגדלו אצל גוי וגמרם ישראל. המהרי"ט[5] האריך לסתור את דברי ה'בית יוסף' והרמ"א וסובר שיש קדושת שביעית בפירות נכרים, לכן אין בהם הפרשת תרומות ומעשרות כלל. אמנם גם אם נסביר שאין קדושת שביעית בפירות הגוי ואין הפירות הפקר, אפשר לומר שאין כלל מעשרות בשביעית כי שנת השמיטה אינה בכלל שנות המעשר. זאת אף שהפירות אינם הפקר, כי כאמור אין בהם קדושת שביעית. כיסוד זה הביא התוספות[6] שהשביעית פוטרת מחיוב תרומות ומעשרות גם אם אין הפירות הפקר. וה'חזון איש'[7] כתב שיש להביא ראיה לדברי התוספות מן העובדה שהתורה לא הגדירה ולא ציינה סוג של מעשר לשנה השביעית. ה'חזון איש' הוסיף שייתכן שהתורה פטרה שביעית ממעשרות מכיוון שהמציאות שלא נוהגים שביעית היא בגלל החטא, והתורה לא באה לחייב בדבר שאירע משום עונש על חטא (גלות). לאחר שה'חזון איש' מאריך לפטור יבולי שביעית מחיובי תרומות ומעשרות, מכל מקום כתב למעשה שכיוון שההלכה רופפת בידינו, יש לנהוג כפי שפסקו ה'שלחן ערוך' והרמ"א להפריש תרומות ומעשרות כשנגמרו ביד ישראל, ואין בזה הפסד פירות שביעית. מוסיף ה'חזון איש' שהרוצה לסמוך על המהרי"ט הפוטר ממעשרות גידולי שביעית של גוי – אפילו כשאלו נתמרחו על ידי ישראל – יש לו על מי לסמוך.

ב'מנחת שלמה'[8] כותב שהלוקח פירות מגוי ונטמאו קודם שנתמרחו ברשות ישראל, כגון הלוקח ענבים מגוי לעשותם יין, ולפני שעשאם יין נטמאו הענבים, אין תרומתו תרומה, כיוון שלא הייתה שעת כושר להיות תרומה שראוי לקיים בה 'תתן לו ולא לאורו'. ה'מנחת שלמה' הוסיף שיש לצרף לכך כמה ספקות: א) לדעת ספר התרומה יש קניין לעכו"ם בזמן הזה, ואם כן הפירות פטורים מתרומות ומעשרות. ב) דעת המבי"ט שיש קדושת שביעית בשל נכרים, ואם כן יש בענבים אלו קדושת שביעית ופטורים מתרומות ומעשרות. ג) שמא ה'כסף משנה' חזר בו בסוף ימיו, וגם הוא מסכים לכך שיש קדושת שביעית בפירות הגוי וכדעת ספר 'חרדים'. למרות המו"מ סיים: 'ואף שלענ"ד נראה שנכונים הם הדברים בכל זאת לא כתבתי אלא בתור הערה בעלמא'. אם כן מסקנתו היא שיש להפריש בלא ברכה. בנידון דידן כיוון שגמר המלאכה של הענבים שמיועדים ליקב הוא בוודאי בעת עשיית היין, יש לחייב בהפרשת תרומות ומעשרות מדרבנן מספק, ואין לברך על ההפרשה.

ד. 'מוקף' בתרומה גדולה

חביות היין היו אטומות ופקוקות, ומעיקר הדין יש להפריש תרומה גדולה רק 'מן המוקף'. נמצא שגם אם נניח את התרומה הגדולה בסמוך לחביות האטומות, היא לא תיחשב כ'מן המוקף לשיריים' שמצויים בתוך החביות האטומות. יש אומרים שזהו דין תורה,[9] ויש אומרים שחיוב 'מוקף' הוא מדרבנן.[10] נאמר בגמרא[11] שכדי לסלק מכשול לפני עם הארץ היו תלמידי חכמים שהפרישו שלא 'מן המוקף'. נמצא שאין חיסרון של הפרשה שלא 'מן המוקף' כאשר יש צורך מיוחד. הרמב"ם[12] פסק ש'אם הפריש שלא 'מן המוקף' תרומתו תרומה'. בנידון דידן אם לא יפרישו כעת על כל חביות היקב, הן על החביות הפתוחות והן על החביות הסתומות, יש חשש שכאשר יפתחו את החביות המשגיח לא יהיה במקום, וייתכן שישווקו בקבוקי יין שהם טבל גמור. על כן יש כאן צורך גדול להפריש שלא 'מן המוקף', ובדיעבד הפרשה זו מועילה. ראוי לציין גם שכתבנו לעיל (אות ג) שחובת הפרשת תרומות ומעשרות היא בספק בשנת השמיטה, וא"כ דברי הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ז הי"ג), על פיהם במקום שיש ספק חיוב חלה אפשר להפריש שלא 'מן המוקף', הם הדין בנידון דידן. יש להוסיף שיש דעות שבזמן הזה אין דין 'מוקף' מכיוון שתרומה גדולה ניתנת בכל שהוא, והחיוב של 'מוקף' הוא רק כדי שלא יפחת בשיעור, אבל כשנותנים כל שהוא, אין חיוב מה'מוקף'.[13] אמנם על פי עדות הגר"י נויבירט זצ"ל[14] שאף על פי שיש מקום להקל ולהפריש שלא 'מן המוקף', ראוי שהתרומה תהיה סמוך לטבל. ולכן בנידון דידן יש להביא את התרומות (תרומה גדולה ותרומת מעשר)[15] למקום שבו היו החביות האטומות ויפרישו באותו המקום בסמוך לחביות.

על כן נראה שאפשר בנידון דידן להפריש שלא 'מן המוקף', ובלבד שהתרומה הגדולה (ואם אפשר גם תרומת מעשר) יהיו ליד היין שנמצא בחביות.

ה. שפיכת יין התרומה

השאלה שמתעוררת היא מה לעשות עם היין שנעשה כתרומה. אמנם אנו פוסקים שאין קדושת שביעית בפירות הגוי כיוון שהענבים של נכרים, ואין בשפיכת היין משום הפסד פירות שביעית. ברם, גם את התרומה אסור להפסיד, ואם כן איך נשפוך יין של תרומה? אמנם לפי מה שהעלנו לעיל אין כאן אלא ספק חיוב תרומות ומעשרות, ונשאלת השאלה: האם יש דין של 'משמרת תרומתי' גם בספק תרומה? ולכאורה אסור גם כן להפסיד בידיים (במעשה ישיר) ספק תרומה בזמן הזה, כדין ספק דרבנן שאין להקל ולהפסיד בידיים. ולפי זה הוא הדין גם בהקשר לטומאת ספק תרומה. הרמב"ם כותב (הל' תרומות פי"ב ה"ג) כך:

חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה ה"ז לא יחדש בה דבר, לא יזיזנה ממקומה ולא יגלנה אלא יניחנה עד שתטמא ודאי ותשרף, ואין חוששין שמא תאכל.

אמנם אסור לגלות חבית שיש בה ספק תרומה, אבל אם היא גלויה אין חובה לכסותה, וכן אם היא מונחת במקום 'תורפה' (הפקר), אין חובה בספק טומאה להביאה למקום שמור. טעם הדבר כתב ב'ערוך השלחן'[16] שכיוון שכתוב בתורה 'משמרת תרומתי', אם כן רק בוודאי תרומה יש דין של 'משמרת תרומתי', אבל בספק אין חיוב של 'משמרת'. אמנם דעת רבי יהושע (תרומות פ"ח מ"ח) שמותר בספק אפילו לגרום לטומאה,[17] אבל הרמב"ם פסק כדעת רבן גמליאל (תרומות פח מ"ח) שאין לגרום לה טומאה שמא יבוא אליהו ויטהר, אבל גם אין חובת שמירה, מכיוון שבספק אין זה מוגדר 'תרומתי'. ונראה שהוא הדין גם בנידון דידן שהוא ספק תרומה. יש לומר שחל אמנם איסור להפסיד אותה בידיים, אבל אין חובה לשומרה. לאור הנ"ל יש להורות ביקב הנ"ל שיש להביא את היין שמיועד להיות תרומה גדולה ותרומת מעשר בחביות פתוחות, ולהשאירן פתוחות גם לאחר קריאת שם.

בהקשר ליין תרומה שהוא מגולה כתב הרמב"ם (הל' תרומות פי"ב הי"ג):

יין תרומה שנתגלה הואיל ואסור בשתייה ישפך, וכן תאנים וענבים וקישואים ודילועין ואבטיחין ומלפפונות של תרומה שנמצאו מנוקרות הרי אלו אסורין באכילה מפני סכנת נפשות, מה יעשה בהן ישליך לים או יקברו.

למדנו שיין תרומה שהיה מגולה במשך כל הלילה נפסל לשתייה, והתירו גם את שפיכתו. אדרבה, לאחר 'לינת לילה' אין להשהותו כדי שלא ייכשלו בו אחרים מחמת סכנת נפשות.[18] אמנם לעיל הרמב"ם פסק שבספק טומאה אין לאבדו בידיים, אבל כאן, שיש גם סכנת נפשות – אין להשהותו לאחר שנתגלה ב'לינת לילה'.

סיכום:

א. הלוקח בשביעית ענבים מגוי לעשותם יין, אפילו אם לקחם תלושים – אם גמר מלאכתם לעשיית יין ביד ישראל, יש להפריש תרו"מ מספק בלא ברכה.

ב. אפשר להפריש שלא 'מן המוקף'.

ג. אם התרומה הופרשה בחביות גלויות, אפשר להשאיר אותן גלויות, ולאחר 'לינת לילה' מותר לשפוך את היין.

[1].   חלק מהיין היה במֵכלים שהיו מוקפים בגדר. המכלים נפתחו וכך היו כל הכלים פתוחים בהיקף אחד. על כמות זו אין כאן דיון.

[2].   הערת עורך: יפ. אמנם לא ברור שבעל התרומה פוטר לגמרי מהפרשת תרו"מ כשמירח ישראל, עי' סמ"ג, עשה קלג (מהד' שלזינגר עמ' פ), אך בשו"ת המבי"ט, ח"ב סי' קצו כתב לדעתו שאכן פטור; ועי' ס' התרומה הל' א"י (הוצ' מכון התורה והארץ, עמ' 200 והערה רמד).

[3].   ע"ע המעשר והתרומה פ"א מראה מקומות, אות קלה.

[4].   רמ"א, סי' שלא סעי' יט.

[5].   שו"ת מהרי"ט, ח"א סי' מב.

[6].   תוספות, ר"ה טו ע"א.

[7].   חזו"א, שביעית סי' ט ס"ק יח ד"ה יו"ד.

[8].   מנחת שלמה ח"א, סי' לח ד"ה ועפי"ז.

[9].   ירושלמי תרומות פ"ב ה"א.

[10]. רש"י, גיטין ל ע"ב ד"ה מוקף. וסיכום השיטות ב'הפרשת תרומות ומעשרות במערכת הציבורית', עמ' 86 הערות 6–7.

[11]. עירובין לב ע"ב, רמב"ם מעשר פ"י ה"י.

[12]. רמב"ם, הל' תרומות פ"ג הי"ז.

[13]. עי' ש"ך, יו"ד סי' שלא ס"ק מט; דגול מרבבה על הש"ך שם; המעשר והתרומה פ"א ס"ק לט; וכן פסק הגר"ש ישראלי, ס' התורה והארץ ב, עמ' 168–169.

[14]. 'הפרשת תרומות ומעשרות במערכה הציבורית', עמ' 88 הערה 25.

[15]. אמנם תרומת מעשר אין חובה שתהיה מה'מוקף', אבל כיוון שהתרומה הגדולה ותרומת המעשר מעורבות זו בזו, כדאי להביא את שתיהן.

[16]. ערוך השלחן, הל' תרומות סי' פד סעי' ה.

[17]. כדעה זו פסקו הריטב"א והמאירי, נידה ו ע"ב.

[18]. שו"ע, יו"ד סי' קטז.