ריסוס חומר דוחה על תרומה

שאלה

האם אפשר לרסס תרומה טהורה בחומר שאיננו נספג בפרי אלא נותן ריח רע בפירות על מנת שלא יאכלוהו הערביים?

תשובה

תרומה נקראת קודש, ולכן אסור לטמאה ולהפסידה. רש"י (פסחים יד ע"א ד"ה מדבריהם) כתב שהדבר נלמד מדברי הפסוק (במדבר יח ח) "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי", שעלינו לשמור את התרומה מלטמאה. וכן פסק הרמב"ם (הל' תרומות פי"ב ה"א):

אסור לטמא את התרומה של ארץ ישראל כשאר הקדשים ולא יביא אותה לידי טומאה, ולא יפסיד אותה. אלא אוכל הטהורה ומדליק הטמאה.

בשו"ת אבני מלואים (סי' יח) כתב שהפסד תרומה הוא איסור תורה מדין "משמרת תרומותי", משום שכל המפסיד איננו משמר, ולכן הוא עובר על איסור תורה. ובספר ראש יוסף (שבת כו ע"א ד"ה הוי יודע) נסתפק שמא הפסד תרומה הוא איסור מדרבנן ורק טומאה הוא איסור של תורה.

הרמב"ם (שם) פסק על פי הגמ' בבכורות (כז ע"א):

מותר לטמא תרומת חו"ל בטומאות של תורה, אע"פ שאינה טמאה אלא בארץ העמים שהיא מדבריהם, מפני שעיקר חיובה מדבריהם.

ובספר התרומה (הל' ארץ ישראל עמ' 122, הובאו דבריו גם בביאור הגר"א יו"ד סי' שלא ס"ק נ) הסתפק שמא בזמן הזה יהא מותר לטמא תרומה כדי לא להכשיל אחרים, מכיון שתרומה בזמן הזה היא מדרבנן. גם השפת אמת (סוכה לה ע"ב ד"ה וחכ"א מפני שמכשירה) כתב שמפשטות הסוגיא נראה שבזמן הזה אפשר לטמא תרומה, מכיון שכל הדיון בגמ' הוא בשאלת דאורייתא או דרבנן. אבל השפת אמת ציין שם שמדברי הרמב"ם נראה שבארץ ישראל גם בזמן הזה יש לאסור לטמא את פירות התרומה.

הטור (יו"ד סי' שלא אות טז) הביא את דברי ספר התרומה שכתב שמכיון שטמא אסור לאכול תרומה טהורה, וגם לשורפה אי אפשר כיון שהיא טהורה - לכן תרומה טהורה בזה"ז תיקבר. ספר התרומה ביסס דבריו מדין עיר הנידחת, שתרומתה נרקבת ולא נשרפת. אמנם יש להקפיד שלא ליתנם בכלי כדי שלא יבואו לאכלם, אבל נראה שדין זה היה שייך כשהיו אוכלים את התרומות ומעשרות, אולם בימינו, שאין אוכלים תרו"מ, בכל אופן, אפשר לקבור גם בכלי. על סברה זו הקשה מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' לח אות ג):

ובטהורה בוודאי לא מצינו קבורה והיתר איבוד, דהא בעיא שמירה אליבא דכו"ע, ואיך נעשה לה דבר של איבוד בידים? והרבה אנחנו טורחים בענין גרמא... על כן נראה דטעות סופר הוא בטור, וצ"ל "תרקב". וזה מצינו בכמה מקומות בתרומה טהורה שאסורה באכילה מאיזה טעם, שתרקב, דהיינו תונח במקום משומר עד שתרקב מאליה.

אולם כבר העיר על כך בהמעשר והתרומה (פרק א, בית האוצר ס"ק א) שמלשון ספר התרומה לא משמע שכתב "תרקב" כי אם "תיקבר", וכפי שכתבו הטור, הט"ז והש"ך.

נראה שסברת בעל התרומה היא שקבורה איננה ביזיון וגם איננה הפסד. וכפי שישנה גניזה בקרקע לכתבי הקודש, כן גם תרומה תיגנז. ואע"פ שייתכן שיש בזה גרם הפסד - בכל אופן, כיון שאיננו ניכר ואיננו ישיר - אפשר להקל, ואע"פ שאין ראיה בגמרא להתיר לקבור. יש להעיר שישנם דברים שקבורתם היא שמירתם, ועדיפה הטמנתם בקרקע על פני הנחתם מעל פני הקרקע.

ועיין בחזו"א (שביעית סי' ה ס"ק י) שהתיר לקבור ולא לשרוף. אולם מדבריו נראה שאין דין "משמרת" בימינו, בגלל שחיישינן לתקלה. וצ"ע מנין שאין בימינו דין איסור לאבד, וודאי שהרמב"ם הבין שגם בימינו אסור לאבד.

ברור שהנחת תרומה בחוץ, במקום שאחרים יכולים לקחת את התרומה, יש בזה ביזיון, וכדברי התוספתא (סוף תרומות):

אין מביאין תרומה מן הגורן לעיר ומן המדבר ליישוב. אבל מקום שחיה אוכלתה ובהמה אוכלתה, התקינו שיהא מביא ונוטל שכרו מכהן מפני חלול השם (גירסת הגר"א: מפני בזיון תרומה).

א"כ כאשר חיה ועוף, וכן בני אדם שאינם בני ברית, אוכלין את התרומה - הרי יש בזה משום אי שמירת התרומה ובזיונה (עיין ארץ חפץ נתיב ד עמ' כז).

סיכום:

א. לטמא תרומה טהורה הוא איסור מהתורה, וכן גם להפסידה. ויש מסתפקים בהפסד אם הוא אסור מן התורה או מדרבנן.

ב. האסור לטמא תרומה ולהפסידה אמור רק בתרומת ארץ ישראל. ויש שנסתפקו אם בימינו אין דין תרומת א"י כשל חו"ל.

ג. להלכה התירו לקבור תרומה טהורה ולא לשרוף ולאבד. ויש מחמירים אפילו בקבורה, מפני שהיא גורמת להפסד.

ד. הנחת תרומה טהורה במקום שיבואו בעלי חיים וגויים לאכלה - הרי זה ביזיון וחילול שם שמים הנקרא על התרומה.

להלכה נראה שריסוס הפירות בחומר שאיננו פוגע בעצם הפרי אלא מבריח את מי שאינו מוזמן לכך, וכהן שירצה יכול לנקותו ולאוכלו - אין בזה איבוד תרומה אלא אדרבא, יש בזה משום שמירתה. ונראה שדרך זו עדיפה על פני קבורתה במקום שיש בו חשש קלקול. ולדין ממעט באוכליה נראה שבימינו אין לחוש, שהרי ממילא אין הכהנים אוכלים את התרומה, ואף אינם באים לקחתה. והריסוס לא בא כנגד הראויים לקבל אלא כנגד הלוקחים את שאינו שלהם ומבזים את התרומה. על כן אפשר וראוי לרסס בחומר זה כדי להציל פירות אלו מביזיון. אמנם אפשר עוד להציע לטמא את הפירות לפני הפרשתם, אולם נושא זה צריך לפעמים טרחה נוספת, ואכמ"ל.