הגדרות כלאי הרכבה - חלק א'

התורה אסרה עלינו להרכיב מיני אילנות וזרעים זה בזה. המשניות ברובן הביאו דוגמאות מעשיות להרכבות אסורות ומותרות, אולם בימינו איננו יודעים לזהות את שמות העצים, וכמו כן ישנם מינים שונים שלא הוזכרו במשנה. כדי לאפשר לחקלאים להמשיך ולהרכיב, עלינו לחפש הגדרות הלכתיות כיצד לקבוע את מין העץ.

הרב יהודה הלוי עמיחי | התורה והארץ ג'
הגדרות כלאי הרכבה - חלק א'

 

ראשי פרקים:

הצגת הבעיה

       א. שיטת הרמב"ם

  1. הגדרת המינים

       ב. כיצד מגדירים את מין הפרי

  1. שינוי טעם
  2. שינוי גדול בטעם
  3. שינוי השם
  4. שינוי בהופעת הפרי
  5. דמיון הפרי והגידול
  6. סיכום

       ג. שיטת הר"ש והראב"ד

       ד. סיכום

* * *

הצגת הבעיה

התורה אסרה עלינו להרכיב מיני אילנות וזרעים זה בזה. כל עץ צריך לגדול ל"מינו" ללא תערובות ממינים אחרים. המשניות ברובן הביאו דוגמאות מעשיות להרכבות אסורות ומותרות, אולם בימינו איננו יודעים לזהות את שמות העצים, וכמו כן ישנם מינים שונים שלא הוזכרו במשנה. כדי לאפשר לחקלאים להמשיך ולהרכיב, עלינו לחפש הגדרות הלכתיות כיצד לקבוע את מין העץ.

א. שיטת הרמב"ם

  1. הגדרת המינים

הרמב"ם (כלאים פ"ג ה"א-ה"ו) מגדיר בדיני כלאים את המינים השונים ואת החלוקה ביניהם. בתחילת דבריו (פ"ג ה"א-ה"ב) הובאה הקדמה יסודית, וז"ל:

יש מינין בזרעים שיהיה המין האחד נפרד לצורות הרבה מפני שינוי המקומות והעבודה שעובדין הארץ עד שיראה כשני מינין, ואע"פ שאין דומין זה לזה הואיל והן מין אחד - אינן כלאים זה בזה. ויש בזרעים שני מינין שהן דומין זה לזה, וצורת שניהן קרובה להיות צורה אחת, ואע"פ כן, הואיל והן שני מינין - הרי אלו אסורים זה עם זה.

מדברי הרמב"ם עולה שישנה חלוקה יסודית בין מין אחד ושני מינים.

א. שני צמחים ממין אחד - אפילו שונים בצורתם עד שנראים כשני מינים, אינם כלאים זה בזה. והביא הרמב"ם דוגמאות לכך (פ"ג ה"ג):

חזרת וחזרת גלים, עולשין עם עולשי שדה, כרישים עם כרישי שדה, כוסבר עם כוסבר שדה, החרדל עם חרדל המצרי, ודלעת המצרית עם הדלעת הרמוצה - אינן כלאים זה בזה.

וכן החטים עם הזונין, והשעורים עם שיבולת השועל, והכוסמין עם השיפון, והפול עם הספיר, והפרקדן עם הטופח, ופול הלבן עם השעועית, והקישות עם המלפפון, והכרוב עם התרובתור, והתרדין עם הלעונין - אינן כלאים זה בזה.

הרמב"ם הוסיף דוגמאות גם בפירות האילן (שם ה"ד), וז"ל:

וכן בפירות האילן: האגסים והקרוסטמלין, הפרישין עם העוזרדין.

ב. שני מינים - בירקות או בפירות, אפילו קרובים בצורת העלים והפירות זה לזה הרי הם כלאים זה בזה. והביא הרמב"ם מספר דוגמאות (פ"ג ה"ג):

צנון עם הנפוס, החרדל עם הלפסן, ודלעת יוונית עם דלעת המצרית או עם דלעת רמוצה.

וכן הביא הרמב"ם (ה"ד) דוגמאות לאילנות, וז"ל:

וכן באילן שני מינין שדומין זה לזה בעלין או בפירות הואיל והן שני מינין - הרי אלו כלאים, כיצד - התפוח עם החוזרד, הפרסקין עם השקדים, השזיפין עם הרימין, אע"פ שדומין זה לזה הרי אלו כלאים.

ג. שני מינין בטבעם - למרות האמור לעיל שבשני מינים לא מועיל דמיון העלים, הביא הרמב"ם שיש שני מינים שהם שונים בטבעם אבל בגלל דמיון גדול בעלים או צורת הפרי אינם כלאים זה בזה, כל זמן שאין שינוי גדול בטעם הפרי, וז"ל (שם ה"ה-ה"ו):

וכן יש שם זרעים ואילנות אחרות אע"פ שהן שני מינין בטבען, הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונים של מין אחד - לא חששו להן לכלאים זה עם זה, שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין.

כיצד - הלפת עם הצנון אינן כלאים זה בזה, מפני שפרי של זה דומה לפרי של זה. והלפת עם הנפוס אינן כלאים זה בזה, מפני שהעלין דומין לעלין.

אבל הצנון והנפוס, אע"פ שהעלין דומין זה לזה והפרי דומה לפרי - הרי אלו כלאים, הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר.

מקור דברי הרמב"ם יבואר להלן בביאור דברי הר"ש.

ב. כיצד מגדירים את מין הפרי

תחילה עלינו לבאר כיצד מגדירים את המין בהלכה, ומהם הסימנים הקובעים שעץ זה אינו ממינו של עץ אחר.

  1. שינוי טעם

הרמב"ם (פ"ג ה"ג) מביא את הצנון והנפוס כדוגמא לשני מינים, באמרו:

הצנון עם הנפוס... אע"פ שדומים זה לזה - הרי אלו כלאים זה בזה.

ולאחר מכן הוסיף לבאר (פ"ג ה"ו):

אבל צנון עם הנפוס, אע"פ שהעלין דומין זה לזה והפרי דומה לפרי - הרי אלו כלאים, הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר, וכן כל כיוצא באלו.

משמע מדברי הרמב"ם שהמרחק בטעם הוא קובע שבפנינו שני מינים.

אלא שיש לסייג את הדברים ולומר שלא כל הבדל בטעם מגדיר שני מינים ככלאים אלא כאשר ההבדל בטעמים הוא גדול, אבל טעמים קרובים עדיין יכולים להחשב כמין אחד.

יסוד זה אנו לומדים מדברי הרמב"ם (פ"ג ה"ה):

וכן יש שם זרעים ואילנות אחרות, אע"פ שהן שני מינין בטבען, הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונים של מין אחד - לא חששו להן לכלאים זה עם זה, שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין... אבל הצנון והנפוס, אע"פ שהעלין דומין זה לזה והפרי דומה לפרי הרי אלו כלאים, הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר.

שני מינים בטבעם, היינו פירות שיש ביניהם הבדלי טעם קטנים, ולכן אפילו דמיון חצוני, כמו צורת העלים או הפרי, יכול להועיל שלא יחשבו כלאים, אולם כאשר הטעם שונה באופן ניכר במיוחד, לא יועיל אפילו דמיון בצורת הפרי או העלים. וכן משמע בכס"מ (פ"ג ה"א. ועי' ארץ חמדה עמ' רפד).

וכן כתב במשנה ראשונה (פ"א מ"א ד"ה אינם):

ומיהו אותם שיש הפרש גדול ומשונים הרבה בטעמן זה מזה - פשיטא דהוו כלאים, אע"פ שדומות במראה ובעלין וכיוצא בהן, מ"מ שני מינים הם, שהטעם הוא עיקר.

וכן כתב בשושנים לדוד (הובא בתוס' אנ"ש פ"א מ"ג סד"ה והנפוץ), שאפילו מין אחד, כשהטעמים רחוקים ביותר, הרי זה כלאים, ומכאן שהטעם הוא מחלק בין מינים. וכן כתב במקדש דוד (סי' סא אות ד ד"ה כתב הרמב"ם ז"ל רפ"ג), ובשו"ת ערוגות הבשם (יו"ד סי' רלג שהביא שו"ת נאות דשא סי' יג), וכן ביאר בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ב סי' יב אות ד).

  1. שינוי גדול בטעם

נשאלת השאלה: מהו שינוי בטבעם שאין בו שינוי גדול בטעם, ומהו שינוי גדול בטעם המגדיר כשני מינים?

המשכנות יעקב (יו"ד סי' סט ד"ה ומ"ש הלבו"ש) דן בסברת הלבושי שרד (סי' קו, מובא בפת"ש סי' רצה ס"ק ב), שכתב שהשונים בטעם הם מינים שונים. והקשה המשכנ"י: הרי זונין אינם ראויים למאכל אדם (כמבואר בירושלמי) ואע"פ כן אינם כלאים עם חטה למרות שינוי הטעמים, וכן תאנים ובנות שוח למרות שבנות שוח הן תאנים גרועות מאד, וראויות למאכל רק בשעת הדחק, בכל אופן אינן כלאים זו בזו! וכן הוא גם בענין שקדים המרים עם המתוקים, שאינם כלאים זה בזה למרות שינוי הטעמים.

את שאלת המשכנות יעקב, שאין הטעם קובע את הגדרת המין, אפשר ליישב על פי מה שכתב בארץ חמדה (למו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל, עמ' קפה) לחלק בין שני סוגי שינויי טעם. האחד, שינוי במתיקות הפירות, כגון, חמוץ ומתוק, - אין אלו אלא שינויי גוונים, אבל עדיין הם מוגדרים כמין אחד. הסוג השני הוא כשיש שינוי בסיסי של הטעם, שאין טעמו של זה כטעמו של זה, כגון תפוח ואגס, תפו"ז ואפרסק - הרי אלו שני מינים.

  1. שינוי השם

ערוה"ש (יו"ד סי' רצה סעי' טו) הגדיר את "מין" הפרי על פי שמו. יש שם כולל ושם פרטי. כגון: "תפוחים" הוא שם כולל לכל סוגי התפוחים, חמוצים מתוקים, גדולים קטנים. כעין סברא זו כתב במשכנות יעקב (יו"ד סי' סט וחלק בהכי על הלבושי שרד סי' קו), וכ"כ בלבוש (יו"ד סי' רצה) וכן משמעות בדק הבית (סי' רצה) והובא בחיים ביד (סי' פז).

ערוה"ש הסביר את דברי הרמב"ם, ששני מינין בטבעם מותרים זה בזה אם יש דמיון גדול בעלים ובצורת הפרי, כאשר המין הוא אחד בשמו הכולל, אף שהוא שונה בשם הפרטי. השוני בשם הפרטי נובע משוני בטעם הפרי (חמיצות - מתיקות) או גדלים שונים, ונמצא שכאשר יש דמיון בעלים או בצורת הפרי - אין צורך שיהא דמיון גמור, אלא דיינו שיהא דמיון כללי בצורה כדי שיחשב מין אחד, וז"ל:

התפוחים - אע"פ שיש בהן גדולים הרבה וקטנים מאד, והמראה אינו דומה לחבירו, והטעם אינו דומה - מ"מ דמות אחד להנה, והעלים דומים זה לזה דמיון גדול, ואף אם אולי יש איזה הפרש בין זה לזה, מ"מ לפי מראית עין כולן דמות אחד הן, העלין וכן התמונה של הפרי, כגון תפוחים כולן עגולות, והאגסים חדים בתחתיהם ועגולים בראשם, אלא שההפרש הוא בגודל וקוטן, וממילא שגם הטעם משתנה בין זה לזה, וכולן מין אחד הן.

לשיטה זו צ"ע, מה ענין השם להכא, הרי במשניות איתא (פ"א מ"ה) דלעת יונית ודלעת מצרית שהם כלאים זה בזה, למרות שיש להם שם אחד? ועי' רדב"ז (פ"א ה"ג) שכתב "אי נמי פתח באותם שהשמות והמין שווה בהם" - משמע שאין המין והשם דבר אחד. ובמשנה ראשונה (פ"א מ"א סד"ה אינם) כתב שהשינוי בטעם גורם גם לשינוי בשם.

החזו"א (סי' ג ס"ק ו) כתב:

ומיהו מה שנקראין בשם אחד אין זו עדות שהם מין אחד, שהלשון הוא רק הסכמת בני אדם, ומ"מ אפשר שהוא סניף להתיר, שהרי הסכים עליהם דעת הבריות שהן מין אחד.

 

למעבר לחלק ב'

toraland whatsapp