הגדרת אילן וירק בהלכה - חלק ב'

המחלוקת הזאת מובאת גם בתוס', ושם לא ברור שהיא נובעת מההבדלים בהגדרת מהו אילן. התוס' (ברכות שם ד"ה איתיה) מביאים דעה ראשונה (המתאימה לדעת הרא"ש) שמברכים בפה"ע על תותים, פרייזי"ש ובוטני"ש. ואילו בדעה השניה מובאת דעת הרב ר' מנחם, שיש לברך על תותים, בוטני"ש, ושאר מיני אטד - בפה"א. הר"ר מנחם מביא ראיה מהירושלמי (כלאים פ"ה ה"ז) שמקשה סתירה: מחד נאמר שההגין והאטדין אינם כלאים בכרם, ומשמע שאינם ירקות, ומאידך נאמר בברייתא: אלו הן מיני דשאים - הקונדס והאטד. תשובת הירושלמי: "תמן לברכה והכא לכלאים". כלומר: לענין כלאים הם נחשבים אילן, ואעפ"כ מברכים עליהם בפה"א. וההסבר לכך הוא שהתותים והבוטני"ש גדלים על מיני סנה שגדלים בר, ואינם חשובים כדי לקבוע לפריים ברכת בפה"ע. לפי זה מוקד המחלוקת אינו בהגדרת אילן עפ"י מחלוקת הרא"ש והגאונים, אלא בדין צדדי שנוגע לחשיבות עצי בר וקביעת ברכה לפריים. ויעויין ב"ח (ריש סי' רג) שמבאר את דברי הרא"ש כדעת הגאונים.

לסיכום, ישנן שלוש שיטות עיקריות בהגדרת אילן בסוגיא זו:

1. הרא"ש סובר שכל צמח רב שנתי, אף כאשר הוא מתחדש מן השורש, הרי הוא אילן (עפ"י הטור ועוד). אמנם יש מפרשים (הב"ח) ששיטת הרא"ש היא כדעת הגאונים (להלן סעי' 2).

2. הגאונים סוברים שהצמח צריך להיות בעל גזע רב שנתי, אך אם הגזע מתנוון והצמח מתחדש מן השורש - דינו כירק.

3. רש"י סובר שאילן צריך להיות גם בעל גזע רב-שנתי וגם ענפים רב שנתיים אשר מהם יוצאים פירות (בעל התניא). אך יש אומרים שדעת רש"י היא כדעת הגאונים (הצמח צדק).

ב. הסבר התוספתא

התוספתא (כלאים פ"ג הל' יג-יד, ובתוספתא כפשוטה עמ' 216-217) אומרת:

יג. ...הקנים והחבין והוורד והאטדין - מין אילן, ואינן כלאים בכרם. זה הכלל: כל המוציא עליה מעיקרו - הרי זה ירק, וכל שאין מוציא עליה מעיקרו - הרי זה אילן.

יד. ...צלף בית שמאי אומרים - כלאים, ובית הלל אומרים - אין כלאים. אלו ואלו מודים שחייב בערלה.

הכלל של התוספתא מובא בשינוי סגנון בירושלמי (כלאים סוף פ"ה ומעשרות סוף פ"ד).

וכך נאמר בירושלמי (כלאים שם):

תני ר' חנינא בר פפא: את שהוא עולה מגזעו - מין אילן; משרשיו - מין ירק. והתיבון: הרי הכרוב הרי הוא עולה מגזעו? כאן בודאי, כאן בספק

לדעת הפנ"מ (כלאים שם) הכרוב הוא ספק, כלומר שלפעמים הוא עולה מגזעו ולפעמים - מן השורש, ולכן אין הכלל הזה קובע לגביו. לדעתו הכלל הוא שצמח שעולה תמיד מן הגזע, הרי הוא אילן, ואם הוא עולה תמיד מן השורש, הרי הוא ירק. לדעת הגר"א (לירושלמי מעשרות סוף פ"ד) הכרוב הוא ודאי; כלומר, הוא ודאי ירק, ואין צורך בסימנים לגביו. הצורך בסימנים הוא רק לגבי צמחים מסופקים.

כאשר אנו באים לפרש את התוספתא, חשוב לציין שתוספתא זו עוסקת בהל' כלאי הכרם; ולכן היא באה בעיקר להגדיר מהו ירק, כי זוהי הנפק"מ לענין איסור כלאי הכרם. תוספתא זו אינה באה להגדיר מהו אילן אלא כדבר נלווה להגדרת ירק מצד "מכלל הן אתה שומע לאו".

אפשר לפרש את הכלל של התוספתא בשני אופנים:

א. הכלל הזה עולה בקנה אחד עם הנאמר בגמ' בברכות לפי פרשנות הגאונים, אלא שכאמור הוא עוסק בעיקר בהגדרת ירק. הירק - אין לו גזע רב-שנתי ויש צורך לזורעו או שהוא עולה מן השורשים כל שנה. האילן, לעומת זאת, אינו "עולה מעיקרו", כי יש לו גזע רב שנתי.

ב. הכלל הזה אינו עוסק ברב-שנתיות של הצמח כמו הכלל מהגמ' בברכות, אלא הוא מתאר את הצורה של הצמח. הירק "מוציא עלין מעיקרו", כלומר - שאינו בעל גזע. האילן הוא זה שיש לו גזע מוצק ולא כשהעלים יוצאים מן השורשים.

פירוש א'

למדנו מדברי הגאונים שפירשו את התוספתא כפי שפירשו את הגמ' בברכות, שצמח שגזעו מתקיים הוא אילן, ואם אינו מתקיים הוה ירק. שהרי רב האי (אוצר הגאונים ברכות תשובות עמ' 91) כתב, וז"ל: 

וכל אילן דיביש בסיתוא... תאני בתוספתא: כל שמוציא עלין מעיקרו - עשב היא. למאי נפק"מ? לברוכי עליה בפה"א... והני מוז"י (בננות) כיון דכלו עציו לגמרי...

רואים מתשובתו שדנה בדין הבננה, שהוא מתחיל "וכל אילן דנתרין אטרפיה בסיתוא" - שזהו כנראה פירושו בגמ' בברכות שהרי הוא מתייחס לסימן שנקבע לברכות. כראיה הוא מביא את התוספתא, ומיד בהמשך הוא קובע שהבננה היא צמח שאינו מתקיים אלא חוזר וצומח מן השורשים. למדנו מתוך דבריו שפירושו בתוספתא הוא כפירושו בגמ' בברכות, ומתייחס לקיום האילן.

פירוש ב'

נראה שאפשר להוכיח מכמה ראשונים ואחרונים המפרשים את התוספתא בדרך אחרת:

1. (כאמור לעיל (פרק א/3) הובאה שיטת הרא"ש אשר קבע שני קריטריונים להגדרת אילן וירק: א(דבר שעושה פירות משנה לשנה לעומת דבר שצריך לזורעו בכל שנה. ב(הכלל האמור בתוספתא. ביארנו שישנם שני אופנים להסביר את שיטתו: אם נבאר את שיטת הרא"ש כשיטה עצמאית החולקת על הגאונים, בוודאי נצטרך להסביר את התוספתא בדרך שונה מהפירוש שהובא לעיל; כי לפי הפירוש הראשון, התוספתא אומרת שצמח שאין לו גזע רב-שנתי הינו ירק. אך שיטת הרא"ש היא, שגם כאשר הצמח מתחדש מן השורש, הרי הוא עץ!

וכן נראה בדברי הדרישה (או"ח סי' רג ס"ק א):

ונראה שמחולקין הן הרא"ש והגאונים ורב יוסף בפירוש התוספתא הנ"ל: שהרא"ש פירש מה שכתוב "כל שמוציא עליו מעיקרו", שרצה לומר שאין יוצא שום ענף מהגזע והשורש, רק שעליו ופירותיו גדלין בארץ - זהו דווקא עשב; אבל מה שיש לו ענף, אף שנתייבש בכל שנה, אפ"ה מיקרי אילן...

וכן הבין ופירש גם בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' ל). לדעת הרא"ש, הגמ' בברכות האומרת "היכא דכי שקלת לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק" אינה מדברת על הגזע כתכונת יסוד לאילן, שאילו כן היה מפרש כדעת הגאונים שצריך שיהא גזע רב שנתי. לדעתו הגמ' בברכות מדגישה: "והדר מפיק" כלומר שהצמח בכללו מתקיים שנים רבות, ואין צורך לזורעו מחדש. התוספתא מחדשת שאילן הוא בעל גזע. לפי הסבר זה התוספתא מתארת את צורת הצמח - אילן הוא בעל גזע ואין העלים גדלים מן השורש. הירק, לעומת זאת, אינו בעל גזע כזה.

2. (גם בדברי הכו"פ (פרק נו עמ' תשלט) נראה להסביר את התוספתא כפירוש שני. לפי התוספתא, הקריטריון הקובע אם הצמח הוא אילן, אינו אופן ההתחדשות של הצמח, אלא בראש וראשונה זה שהצמח הוא בעל גזע, וכן צורת הגזע. הכו"פ דן על הבננה, ולאחר שהוא מביא את הכללים המופיעים בתוספתא ובירושלמי הוא קובע מהו דין הבננה מתוך כללים אלו, וז"ל:

תוספתא... זה הכלל: כל המוציא עלין מעיקרו... ירושלמי... העולה מגזעו - מין אילן...

מסתברא לפי זה הענין שהפרי שנמצא ממנו בארץ ערב מאד וקורין לו "אלמוז" - שמברך עליו בפה"א, שהרי העלין עולין לו מעיקרו, והוא גבוה מאד וכולו משורשו ומעלה גילדי גילדי כגלדי בצלים, ולעולם שתולים על פלגי מים... וזה י"ל (רצונו לומר) "אלמוז", עולה בגינה שסתמו על רוב מים, וקנה שלו אינו מתייבש אלא מתעפש...

הכו"פ מתאר מהו צמח שהעלים עולים לו מעיקרו: "וכולו משורשו ומעלה גילדי גילדי כגלדי בצלים", כלומר שהגזע אינו גזע קשיח כפי שמקובל באילנות אלא מין גזע מדומה שנקרא בלשון המודרנית "גזעול". אותו "גזעול", כיון שאינו מעוצה, הרי הוא מתעפש, בעוד שגזע מעוצה מתייבש. ומכאן שהכו"פ למד מהתוספתא ומהירושלמי שצורת הגזע היא מתכונות היסוד של האילן, וזה כמו הפירוש השני בתוספתא.

3. (גם מדברי הרשב"א (ברכות מג ע"ב ד"ה מיתיבי, מובא גם באוצר הגאונים ברכות פירושים עמ' 62) יתכן שיש להוכיח שמפרש את התוספתא כפירוש השני הנ"ל. שהרי הרשב"א מביא את דברי רב האי גאון, שמברכים על כל הצמחים הנחשבים אילנות בורא עצי בשמים, ולאו דווקא אפרסמון והדס בלבד. וכתב שם בשם רב האי גאון וז"ל:

ונקטין מילתא, מן סמלק וחלפי ימא ונרקום דגינותא ומאי דהוה כיוצא בהן - מברכים עליה בורא עצי בשמים; ואע"ג דאית בהו מאי דרכיך, אמרי לך: לא אכפת לן, כדמוציא עלין מעצו, כדפרשינן לעיל, דהא חלפי ימא הכין אינון... והני מילי אמרי' מדרב אחא ז"ל, מדקאמרינן גבי חלפי ימא - עצי בשמים, דמספקא לן אי ממין אילן הוא או לא הואיל ורכיך, מכלל, דכל היכא דאיכא עץ - בורא עצי בשמים מברכינן עליה; ותניא נמי גבי כלאי הכרם כי האי גוונא: כל שמתחילת ברייתו מוציא עלין - מין ירק, וכל שמתחילת ברייתו מוציא עץ - מין אילן הוא...

לדעת הרשב"א אין זה משנה לענין ברכת הבשמים אם הגזע הוא רך אם לאו. אך הצמח הריחני ייחשב עץ אם יש לו גזע, לפי אותן הגדרות שמצאנו בכלאים "כל שמתחילת ברייתו עץ". אם הצמח אינו בעל גזע, ובמקום זאת צומחים עלים מצוואר השורש או מהשורש - הוא ייחשב ירק, ולענין ברכת הבשמים נברך עליו "עשבי בשמים".

4. (כאמור לעיל, לאחר שהירושלמי מביא את הכלל "את שהוא עולה מגזעו - מין אילן", שואל הירושלמי מכרוב: "התיבון: הרי הכרוב עולה מגזעו!"

פרופ' י. פליקס (לירושלמי שביעית, עמ' 408) מתאר את צורת גידול הכרוב: הכרוב עליו מדובר, הוא "כרוב עלים", דו-שנתי, ומגיע לגובה ניכר. לאורך הגבעול גדלים העלים, ובמשך הגידול קונבים עלים תחתוניים ומעליהם מתפתחים חדשים, וכך נוצר כמין גזע. הכרוב מפתח עלים מתחילת השנה הראשונה עד האביב של השנה השניה, ואח"כ מצמיח תפרחת שבה הזרעים. לאחר הפריחה נפסקת גדילת העלים, והם מתקשים ולבסוף מתייבשים.

מהדוגמא של הכרוב יש להוכיח לכאורה כפירוש השני בתוספתא, שתכונות הגזע הן הקובעות את דין האילן. כי אילו התוספתא היתה מתפרשת כגמ' בברכות, מה הקושיא מכרוב? הרי הכרוב הוא דו-שנתי ואח"כ הוא מתנוון!

5. (הרב בעל התניא מביא בסידור (מובא בשו"ע שלו, סי' רג בהערה) שלוש שיטות (הובאו לעיל בסוף פרק א) ופסק שלכתחילה יש לחשוש לדעת רש"י, ולברך בפה"א בצמח שהגזע והענפים שלו נושרים בחורף, אך אם בירך בפה"ע - יצא. ומוסיף בעל התניא:

וכל זה כשחוזרים וצומחים ענפים מהעיקר, והענפים הם שמוציאים עלין ופירות ולא העיקר שהוא קשה. אבל מיני עצים רכים שהעלין והפירות יוצאין מהעיקר עצמו - אינו נקרא אילן כלל לענין ברכת בפה"ע; ואף שנקרא אילן לענין ברכת בורא עצי בשמים על ריחו וכמו שיתבאר פי"א וכמו שנקרא אילן לענין כלאי הכרם.

לדעת הרב בעל התניא מברכים בפה"ע רק על פירות מצמח שיש לו גזע. אך אם הפירות גדלים על ענפים שיוצאים מהשורש, כמו מיני פטל וכדו' - מברכים עליהם בפה"א. וכתב הצמח צדק (חידושים על ברכות, ד"ה ועל פירות האילן):

ומה שכתב רבינו ז"ל בסידור דבעינן שיוציא פירות מענפיו ולא מהעיקר, זהו עפ"י התוספתא שכתב הרא"ש.

מתבאר מדברי הרב בעל התניא שהבין את התוספתא כפירוש השני שצמח צריך להיות בעל גזע שממנו יוצאים ענפים ופירות, ובלא גזע - אינו אילן. וכן פסק לענין ברכות. ולפי זה, יש לברך בפה"א בפטל בר וכדו', כי הוא צמח שאין לו גזע, וכל שנה מתווספים בו נצרים חדשים, והעלים והפירות צומחים עליהם. אך לענין ערלה וכלאים נחשב אילן. אלא שיש להקשות על דבריו שאם אכן מקור דברי הרב בעל התניא הוא מהתוספתא, אין כלל סברה להבחין בין הלכות ברכות להל' כלאים, ולא יתכן שצמח ללא גזע ייחשב אילן בהלכות כלאים, הלוא התוספתא מגדירה מהו אילן לכלאים. לכן היה נראה יותר לומר שמקור דברי הרב בעל התניא הוא מהגמ' ברכות: "דכי שקלת ליה לפירי איתא לגווזא", ולמד שבנוסף לכך שהצמח הוא רב-שנתי צריך שגם שהצמח יהיה בעל גזע. ואת מאמר הנ"ל ביאר שהוא הגדרה לברכות בלבד ולא לכלאים וערלה, ראה להלן פרק ג'.

משמעות הגזע

הכו"פ (מובא לעיל) מסביר שכיון שאין לבננה גזע קשיח, אינה נחשבת אילן, וז"ל:

וכולו משורשו ומעלה גילדי גילדי כגלדי בצלים ולעולם שתולים על פלגי מים... וזה ר"ל (רצונו לומר) "אלמוז", עולה בגינה שסתמו על רוב מים, וקנה שלו אינו מתייבש אלא מתעפש...

נראה לענ"ד שהכו"פ, באומרו "ולעולם שתולים על פלגי מים" או "שסתמו על רוב מים" - רומז לדברי הגמ' בר"ה שירק "גדל על כל מים". וייתכן שיש קשר בין העובדה שהעלים עולים מעיקרו והגזע מתעפש לבין העובדה שהצמח גדל על כל מים. וייתכן גם שגזע שהוא חלול לא מסוגל לאגור את המזון הנצרך לצמח, ולכן עישורו הוא עפ"י השנה שעברה: עי' רש"י (ר"ה יב ע"ב ד"ה מנא הני מילי, יד ע"א ד"ה הואיל ויצאו), תוס' (שם יד ע"א ד"ה באחד).

ובפירוש הערוך (ערך גז) ישנה גירסא אחרת בגמ' בברכות, וממנה מתברר גם מהי חשיבות הגזע כמסוגל להכיל בתוכו חומרי הזנה לעץ:

אלא היכא דכי שקלת ליה לפירא איתיה לגזא... פי': שרף של גוף העץ של אילן, מלשון "גוזאות של הקדש".

למעבר לחלק א'

למעבר לחלק ג'