הקפאת ענבים

א. הפסד פירות שביעית

עלינו לדון האם אין במעשה ההקפאה משום הפסד פירות שביעית.

נאמר במשנה (תרומות פי"א מי"א):

"אין מבשלים יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו רבי יהודה מתיר מפני שהוא משביחו".

נחלקו בירושלמי (תרומות פי"א ה"א) בפירוש דברי ת"ק "מפני שהוא ממעיטו" האם הכוונה למיעוט כמות היין או למיעוט מספר השותים את היין לאחר הבישול. ונראה, לדעה השניה שאין רוב בני אדם[1] אוהב לשתות יין מבושל, אך אם מיעוט בני אדם אינו שותה - אין בכך כלום. לדעה זו מותר למעט מכמות היין או התבשיל אם אינו ממעט משותיו, במקרה שהבישול  משביח אותם.  

פרי שאין ההקפאה גורמת לו נזק ואין ההקפאה גורמת למיעוט אנשים האוכלים אותו – נראה שאין איסור להקפיאו אף שאי אפשר לאוכלו בזמן שהוא קפוא[2]. אמנם כל זאת בתנאי שלאחר ההקפאה רוב האנשים יאכלו את הפרי, אולם אם בעקבות ההקפאה רוב האנשים יימנעו מלאכול אותו, הרי הוא ממעט מאוכליו, ולדעה השניה בירושלמי הרי זה אסור.

הרמב"ם כתב (הל' תרומות פי"א ה"ד): "אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו", ונראה מדבריו שאסור לבשל את היין בגלל המיעוט בכמות היין, וכפי שכתב שם המהר"י קורקוס, וכן כתב הרמב"ם פיה"מ (תרומות פי"א מ"א) שהיין המתבשל - חסר בכמותו ומשביח טעמו וריחו. וכן מרן הרב קוק זצ"ל (שבה"א פ"ה ה"ג אות ה) הסביר לדעת הרמב"ם שממעט את כמות היין. כך נראה גם מדברי הרמב"ם בפירושו למשנה (פ"ח מ"ז) שאסור לבשל ירק שביעית בשמן תרומה, מכיוון שעל ידי התרומה יכולים פירות שביעית להפסל ולבא לידי שריפה (וכ"כ בהל' שמטו"י פ"ה ה"ד). הרמב"ם לשיטתו לא הסביר כפי שכתב בעל משנ"ר (שביעית פ"ח מ"ז) שהאיסור לבשל בשמן תרומה נובע מכך שכעת יוכלו רק כהנים לאכול את הירק מהשביעית,  והרי זה ממעט מאוכליו.

אולם בירושלמי משמע שקיי"ל כדעת האומר ממעט משותיו, ועיין במהרי"ק (תרומות פי"א ה"ד) שסובר שקיי"ל כשני הטעמים, הן ממעט ממדתו והן ממעט משותיו, וכן כתב במהרי"ח (תרומות פי"א מ"א). לפי זה בנד"ד יש לבדוק אם אין בהקפאה מיעוט אוכלין או שותין.

ונראה שכאשר מקפיאים ענבים בוודאי ממעט מאוכליו, שהרי יש אנשים שאינם אוכלים ענבים קפואים (כגלידה) והכל אוכלים ענבים כמאכל. ולכן לדעה השניה בירושלמי יש לאסור, אולם להלכה ששאיסור בישול היין הוא רק כשממעט בכמותו, בנידון דידן אינו ממעט בכמות הענבים ולכן פעולת ההקפאה צריכה להיות מותרת.

ב. הפסד פירות לאחר הפשרה

לכאורה יש לאסור הקפאת הענבים שהרי אם לא ייאכלו כקפואים הם לא יהיו ראויים לאכילה לאחר הפשרתם, וא"כ יש בכך הפסד פירות שביעית. אלא שמנ"ל שנחוש לשמא ייפסדו.

נראה שיש לדון על פי דברי המשנה (שביעית פ"ח מ"ז):

"אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול".

הרמב"ם הוסיף על משנה זו ואמר (פ"ה ה"ד): "ואם בישל מעט ואכלו מותר" - דהיינו לפי הרמב"ם כאשר כבר בישל אם ייאכל הרי זה מותר, ומשמע שאין זה היתר לכתחילה, אולם הכס"מ (פ"ה ה"ד) כתב שגם הרמב"ם מתיר לכתחילה לבשל מעט מכיוון שאין חשש שמא ייפסד, שהרי ייאכל מיד ולא יבוא לידי טומאה. וא"כ בפנינו מחלוקת האם חיישי' שמא יבוא לידי הפסד בכמות קטנה אם לאו. מפשט הרמב"ם נראה לאסור ואילו לפי הכס"מ בדעת הרמב"ם נראה שאין חוששים בכמות קטנה ומותר אף לכתחילה. וא"כ גם בנידון דידן יש להתיר להקפיא  כמות קטנה של ענבים שתאכל על ידי ילדים ואין כאן חשש שמא יבוא לידי הפסד.

אמנם יש לחלק בין חשש שבעתיד יבוא לידי פסול לבין מצב שכבר כעת עשה פעולה שבעתיד תביא לקלקול הפירות, ובוודאי שבנדון דידן חמיר טפי שהרי אם לא יאכל יתקלקל בוודאי. בכו"א לא נראה שיש מקום לאסור מדין זה שכן מ"מ מטרת ההקפאה היא אכילת הפרי הקפוא ולא לצורך הפשרתו בעתיד.

ג. שינוי פרי מברייתו

על השמוש בפירות שביעית אנו לומדים בעיקר מדיני תרומה, וכפי שכתב הרמב"ם (הל' שמטו"י פ"ה ה"ג):

"ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומע"ש, דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי".

עלינו לדון האם עצם השנוי במצב הצבירה הוא האסור.

המשנה בתרומות (פי"א מ"ג) אומרת:

"אין  עושין תמרים דבש, ולא תפוחים יין, ולא סתוניות חומץ".

הסבר דברי המשנה הוא שאין לשנות ממצב צבירה אחד למשנהו, וכאן עושים ממאכל מוצק מאכל נוזלי. וא"כ לכאורה גם הפיכת מצב צבירה מנוזל למוצק אסור; וכן כתב ערוה"ש (סי' כד סעי' ח):

"וכן יראה לי שאסור להקריש משקה, דמשקה שקרש דינו כאוכלין כדתנן רפ"ג דטהרות".

כנגד דברי ערוה"ש הללו אנו לומדים במשנה ראשונה (תרומות פי"א מ"א ד"ה מפני, בתרוץ הראשון) שאין איסור הפיכת משקה למאכל, ובכך תירץ את שאלתו  כיצד התירו לתת יין למורייס הרי משנה את המשקה לאוכל, ותירץ שמותר לעשות ממשקה אוכל. נמצא שהקפאת נוזל נתון במחלוקת אחרונים. אולם בנידון דידן אין מקפיאים נוזל והופכים אותו לאוכל,  שהרי הענבים הם מאכל גם קודם ההקפאה, וא"כ אף לדעת ערוה"ש האוסר הקרשת נוזלים, יש להתיר.

1. שינוי במהות

בעל המשנה ראשונה (תרומות פי"א מ"א) מסביר (הסבר ב') שאין בנתינת יין לתוך המורייס משום משנה פרי מברייתו מכיוון שאין בנתינת היין כשלעצמה שינוי בגופו של היין. ולדבריו יש לדון האם ההקפאה היא שנוי במהות הפרי או לא.

נראה שישנם שני סוגי הקפאה:

א.הקפאה שלאחר מכן הפרי לא יחזור למהותו הראשונה (כגון, הקפאת פירות וירקות טריים), וזאת היא הקפאה המשנה את מהות הפרי.

ב.הקפאה שלאחר הפשרה יחזור לשמושו הרגיל (כגון, הקפאת תבשילים ומאכלים מבושלים), הקפאה זאת איננה משנה את מהות הפרי.

העולה שהקפאת ענבים שגורמת לשנוי בלתי הפיך הוא שנוי מהותי ולפי התרוץ השני של המשנ"ר יש לאוסרו.

אולם יש להוסיף שאם רוב בני אדם נוהגים לעשות כן מותר אפילו כשעושה שינוי מהותי בפרי כדין בישול פירות שביעית שהותר אם הרגילות היא לאכול כן.

ה . סיכום

1. הפקאת תבשילים והפשרתם שאיננה פוגעת בטיב המאכל וכמותו מותרת[3].

2. הקפאת מאכלים שממעט את מספר האוכלים אולם לא ממעט את כמותו, להלכה נראה שיש מקום להקל שאין בזה הפסד פירות שביעית, אולם לדעה אחת בירושלמי הדבר אסור ויש מחמירים כדעה זו.

3. הקפאת פירות וירקות הגורמת לשנוי מהותי בפרי (ואין רוב בני אדם אוכלים כקפוא) - אסורה, ולכן אין להקפיא ענבים לילדים[4].

הקפאת ענבים (תגובה)/הרב יואל פרידמן

א. הרב יהודה עמיחי דן בתחביב הילדים להקפיא ענבים ומסיק לאיסור. בתחילה הוא דן אם בישול היין אסור מפני שממעט ממידתו או מפני שממעט משותיו. ואמנם מסיק שאסור מפני שממעט ממידתו, אך יש להוסיף את מה שכתב בבית רידב"ז (סי' ה ס"ק ו ד"ה ולענין), שלכו"ע אין איסור ממעט משותיו בשביעית. הרידב"ז מוכיח  כן מדברי הרמב"ם שאסור לקחת תרומה ופירות שביעית מכסף מעשר שני ומקור שני הדינים (הן תרומה והן שביעית) במשנה  (מע"ש פ"ג מ"ב, ובירושלמי שם) ואעפ"כ לגבי תרומה כתב הרמב"ם (הל' מע"ש פ"ז הי"א) בטעם הדבר "מפני שהוא ממעט אכילתו ואכילתה" ולגבי שביעית (שם הי"ג) כתב "לפי שהוא חייב לבער" ולא כתב שממעט אכילתו (מע"ש חייב לאכול בירושלים ואסור לאונן). ומסביר הרידב"ז שבשביעית לא אכפת לן שממעט באכילתו מפני שאין מצווה של אכילת פירות שביעית  (עי' שבה"א פ"ה ה"א אות א) מה שא"כ בתרומה שיש מצווה באכילתה (שלא יאכל זר תרומה, חינוך מצוה רפ, רמב"ם הל' תרומות פ"ו). וכ"כ במראה"פ (לירושלמי שם); וכ"כ בס' תורת הארץ (פ"ח  אות לא) ופשיטא  ליה שאף פאה"ש לא אסר את בישול היין בגלל מיעוט שותיו אלא בגלל מיעוט כמות.

ב. ההגדרה המרכזית של איסור שינוי פרי מברייתו היא הפיכת אוכל למשקה מפני שהמיץ הנסחט נחשב זיעא בעלמא כמבואר בגמ' ברכות (לח ע"א), וברשב"א (ברכות שם) ובגמ' פסחים (כד ע"ב) וכ"כ החזו"א (סי' כה ס"ק לב) וכפי שתירץ במשנ"ר (תרומות פי"א מ"א) בתירוצו הראשון.

ג. הרב עמיחי רצה לומר שהמשנ"ר (בתירוצו השני שם) מבחין בין  שינוי הפיך לשינוי בלתי הפיך וכיוון שהקפאה הענב הוא מעשה בלתי הפיך הו"ל מעשה בגופו ואסור. ולענ"ד אין סיבה להעמיס זאת על דברי המשנ"ר, ונחזור על דבריו בקציר האומר. המשנ"ר מתייחס לדברי הרע"ב שאסור לתת דבילה למורייס מפני שהוא מאבדן לאחר הסחיטה. וע"כ שואל המשנ"ר שעצם הסחיטה אסורה מפני שמשנה פירות מברייתן?!

המשנ"ר מתרץ שכיון שסוחט את הדבילה לתוך המורייס הדבילה נשארת אוכל גם לאחר הסחיטה (כדין סחיטת לימון על אוכל בשבת). על תירוץ זה מקשה מהמשך המשנה "אבל נותנין את היין למורייס" ולכאורה בהכניסו את היין לתוך המורייס הופכו להיות אוכל?! ע"כ מתרץ המשנ"ר שני תירוצים: (א) איסור משנה פירות מברייתן הוא רק כאשר עושה מאוכל משקה (כדלעיל אות ב) ובניגוד לדעת ערוה"ש. (ב) "ועוד כיון דבעינו נותנו – אין זה משנה אא"כ עושה מעשה בגופו". כלומר שאין בתינת היין משום משנה פרי מברייתו  כי אינו עושה מעשה ביין. השאלה היא למה מתכוון המשנ"ר באומרו "עושה מעשה בגופו". הרב עמיחי הסביר שהכוונה למעשה בלתי הפיך, ולענ"ד המשנ"ר מבחין בין הכנסת יין למורייס שאינו עושה מעשה בגוף היין  לבין סחיטת הדבילה שדיבר עליה בתחילה וזוהי דוגמא של מעשה בגופו. היוצא מהנ"ל שנתינת ענבים לתא ההקפאה אינה מעשה בגוף הענב ואינה דומה לסחיטה ולכן פעולה זו אינה בכלל משנה פירות מברייתן שאסור.

ד. הרב עמיחי הסיק בצדק שאין איסור הפסד בנתינת הענבים לתא ההקפאה, ואף לדברי מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' פד) שהפסד לזמן מועט נחשב הפסד זהו רק כאשר לאחר מכן ישתבח וזה סימן שאין רוצים את הפרי במצבו הנוכחי, אך בנד"ד רוצים לאכול את הענבים במצבם הקפוא, לכן לא אכפת לן שאח"כ הם ייפסדו אם יפשירו אותם.

היוצא מכל הנ"ל כיוון שאין בהקפאת הענבים איסור הפסד ואין איסור משנה פירות מברייתן, נראה להקל בכך ו"יאכלו ענוים וישבעו" (תהילים כב, כז).