לאכלה ולא להפסד

"מה קודש תופס את דמיו, אף שביעית תופסת את דמיה"- יש לשאול מהי המשמעות של ביטוי זה?

הרב שמואל נחושתן | אלול תשס"א-תשרי תשס"ב
לאכלה ולא להפסד

א. קדושת פירות שביעית

 

מצינו ביחס לפירות שביעית שחז"ל השתמשו בביטוי 'קדושת שביעית' (סוכה ל"ט:, ב"ק ק"א:). יתכן, שביטוי זה מבוסס על פסוק בתורה "כי יובל היא קודש תהיה לכם", ואע"פ שפסוק זה נאמר ביחס ליובל, מ"מ דרשוהו  חז"ל (סוכה מ: ) גם ביחס לשביעית – "מה קודש תופס את דמיו, אף שביעית תופסת את דמיה".

יש לשאול מהי המשמעות של ביטוי זה. האם הכוונה היא שיש קדושה עצמית בפירות שביעית, כפי שיש בקורבנות ואולי גם במתנות כהונה, וכתוצאה מהקדושה יש לפירות אלו דינים מיוחדים כגון איסור סחורה, ואיסור הפסד וכו'.  או שאולי אין בפירות שום קדושה עצמית, אלא שלפירות שביעית יש דינים והגבלות מיוחדים, שבשם כולל לכל אלו השתמשו חז"ל בביטוי  'קדושת שביעית', אבל אין קדושה עצמית בפירות אלו[1].

יתכן ושאלה זו תלויה בשאלה האם יש מצווה באכילת פירות שביעית. לדעת הרמב"ן (השגה ג לס' המצוות להרמב"ם) יש מצווה[2]. הרמב"ם והסמ"ג לא מנו את האכילה כמצווה עצמאית אלא חלק מדיני השמיטה, וכללו דין זה במצווה להשמיט מה שתוציא הארץ, וממילא יש לנהוג בפירות דינים מיוחדים. לאור הנ"ל אפשר להציג שתי גישות בהקשר לאיסור הפסד בפירות שביעית: לפי הרמב"ם אין קדושה עצמית בפירות, ולכן אין  מצווה באכילת הפירות, ולכן גם איסור ההפסד אינו נובע מהחפצא של הפירות אלא כדברי הגרשז"א זצ"ל (מנחת שלמה ח"א סי' מ"ו אות א') "...דכיון דמהפקירא הוא דקא זכי לכן לא זכתה לו תורה אלא לאכלה ולא להפסד"[3]. לדעת הרמב"ן יש מקום לומר שיש קדושה עצמית בפירות ולכן יש איסור להפסיד אותם כדין הפסד קודש, וכ"כ  בשו"ת דגל ראובן.

 

ב. לאכלה ולא להפסד

 

קי"ל בהל' שביעית שחלק מקדושת הפירות היא שלא להפסיד את הפירות, כדרשת חז"ל בגמ' בפסחים נ"ב:  'לאכלה  אמר רחמנא - ולא להפסד'. ננסה לבחון את הגדר של הפסד. האם מדובר בכל אופן של הפסד או רק באופנים מסוימים.

במשניות שביעית (פ"ח) לא מצאנו מיקרים מפורשים רבים של הפסד, אלא המשנה רק נותנת את הכללים וז"ל (שם מ"ב):

 (ב) שְׁבִיעִית, נִתְּנָה לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּך...

ממשניות אלו עולה העיקרון, שאין לשנות את ייעודו הרגיל של הפרי, ולכן מאכל אדם לא יעשהו מאכל בהמה, וכן אין להשתמש בפירות שימוש שאין זה דרכו.

איסור הפסד פירות מצינו גם ביחס לתרומה ומע"ש, וכבר זהה הרמב"ם עצמו בין הדברים בפ"ה מהל' שמיטה ויובל ה"ב וז"ל: "ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משמש בתרומה ומעשר". לאור זאת, ננסה לבחון את הדברים דרך המקרים המובאים במשניות במס' תרומות[4] פרק יא:

(ד) עֻקְצֵי תְאֵנִים וּגְרוֹגְרוֹת, וְהַכְּלִיסִים וְהֶחָרוּבִין שֶׁל תְּרוּמָה, אֲסוּרִים לַזָּרִים:

(ה) גַּרְעִינֵי תְרוּמָה, בִּזְמַן שֶׁהוּא מְכַנְּסָן, אֲסוּרוֹת. וְאִם הִשְׁלִיכָן, מֻתָּרוֹת...

סֻבִּין שֶׁל חֲדָשׁוֹת אֲסוּרוֹת. וְשֶׁל יְשָׁנוֹת מֻתָּרוֹת. וְנוֹהֵג בַּתְּרוּמָה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא נוֹהֵג בַּחֻלִּין

 הַמְּסַלֵּת קַב אוֹ קַבַּיִם לִסְאָה, לֹא יְאַבֵּד אֶת הַשְּׁאָר, אֶלָּא יַנִּיחֶנּוּ בְמָקוֹם הַמֻּצְנָע:

(ו) מְגוּרָה שֶׁפִּנָּה מִמֶּנָּה חִטֵּי תְרוּמָה, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְלַקֵּט אַחַת אֶחָת, אֶלָּא מְכַבֵּד כְּדַרְכּוֹ, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֻלִּין:

(ז) וְכֵן חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁנִּשְׁפְּכָה, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְטַפֵּחַ, אֶלָּא נוֹהֵג בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא נוֹהֵג בַּחֻלִּין:

 

ניתן לחלק את המקרים שבמשניות הנ"ל לשני סוגים. ישנם מיקרים שבהם אומרת המשנה שיש איסור תרומה, וישנם מיקרים שבהם אין דין תרומה והטעם הוא "נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין". יש לנסון להבין מהם המקרים שבהם אנו מתנהגים ע"פ הכלל הזה, ומדוע במקרים אחרים כלל זה לא מספיק.

המקרים שבהם מחמירים:

א. עוקצי תאנים - אסורים לזרים

ב. סובין של חדשות אסורות

ג. המסלת את הקמח – יניח במקום במוצנע

יש להבין מדוע במקרים אלו א"א להקל ע"פ הכלל שנוהג בתרומה כמו בחולין?

ביחס לסובין חדשות הסביר הרע"ב:  "לפי שהחדשות הן לחות ואינם נטחנים היטב ונשאר קמח הרבה מעורב בסובין". יתכן להסביר שהענין הכמותי הוא הגורם לשינוי בדין; וכיוון שנשאר הרבה קמח להתייחס כאל תרומה.

הרמב"ם לא הסביר בפיה"מ בצורה ברורה על מקרה זה, אולם לפי הרמב"ם נראה שהשאלה היא האם הדבר ראוי לאכילה או לא. האם לפי הרמב"ם כשהדבר ראוי לאכילה אין את הכלל שנוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין?

ניתן אולי לבאר, שישנו מצב שהדבר ראוי למאכל אדם בצורה ברורה ופשוטה, שבכה"ג יש דין תרומה, אולם אם אין זה ראוי למאכל אדם אלא ע"י הדחק אין דין תרומה. למדנו מהמשנה שהגדרת ראוי אינה רק מצד עצם הדבר האם הוא ראוי, אלא זאת יכולה להיות גם הגדרה סובייקטיבית: כאשר יש כמות קטנה הראויה למאכל  או שהדבר הראוי למאכל נמצא באופן שאין השימוש בו נוח  אין זה בגדר ראוי אלא רק ע"י הדחק, ולכן אין בו קדושה[5].

ע"פ זה אולי יובן המשפט "ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין". איסור ההפסד בתרומה הוא שלא יפסיד אלא ינהג בדרך שמתנהגים רובי אינשי. כל' יש איסור להפסיד את התרומה בידים. אבל כל עוד הוא משתמש בתרומה בדרך השימוש הרגילה אין בזה בעיה של הפסד תרומה[6].

נראה שגם בהקשר לדין "לאכלה ולא להפסד" בשביעית ניתן להעלות שתי אפשריות: א. שלא להפסיד פירות שביעית בידים, אלא לנהוג בהם בשימוש הרגיל, כדרך שמשתמש תמיד.

ב. קדושת שביעית גורמת שלא להפסיד פירות שביעית בשום אופן, אפ' מעבר לשימוש הרגיל.

יתכן, ששתי אפשריות אלו תלויות בשאלה האם יש קדושה עצמית בפירות או לא. אם יש קדושה בפירות ואיסור ההפסד הוא תוצאה של הקדושה הקיימת בפירות יש נהוג קדושה גם מעבר לשימוש הרגיל, כיון שכל הפסד הוא פגיעה בקדושה.  אולם אם אין קדושה עצמית בפירות, אלא רק איסור הפסד, שהוא כתוצאה מכך שהפירות הופקרו לכל ויועדו לאכילה (כדברי הגשרז"א שהובאו לעיל), כל שאינו מפסיד בידים אלא נוהג כדרך אכילה לא חשיב מפסיד את הפירות.

יתכן ששתי הגדרות אלו תלויות בטעמים שהסבירו לאסור לשנות את הפרי מייעודו:

לפי רש"י (יומא פ"ו: ד"ה פגי שביעית) והר"ש (שביעית פ"ד מ"ז) הטעם שאסור לשנות הוא משום שנא', לאכלה ולא להפסד, כל' שימוש שלא כדרכו הוא הפסד, ומשמע ששימוש כדרכו אינו הפסד.

הר"ש סירלאו פירש: "משום דאין דרך לאכול וכתיב אכילה כדרך אכילתם". נראה שהר"ש סירלאו לא רואה בעצם השינוי הפסד, אלא צריך גז"ה מיוחדת שתלמד שיאכל כדרך האכילה, ויתכן שהבין ששאלת ההפסד אינה הגדרה יחסית, אלא הגדרה עצמית, ואם הוא לא מפסיד ממש אלא משתמש באופן שונה לא חשיב הפסד, שהרי הוא משתמש בפירות, ולכן צריך גזה"כ שישתמש דוקא בדרך אכילה.

 

דין קניבת הירק

ביחס לקניבת הירק מצינו התיחסות הן ביחס לתרומה, והן ביחס לשביעית.

משנה מסכת עדיות פרק ג

מְעֵי אֲבַטִּיחַ וּקְנִיבַת יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה, רַבִּי דוֹסָא מַתִּיר לַזָּרִים, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

הירו' על משנה זו אומר: "ר' אבהו בשם ר' יוחנן ל"ש אלא בקניבת הירק של גננים, אבל בקניבת הירק של בעלי בתים אף חכמים מודים. ע"פ הרמב"ם הגיר' בירו' היתה הפוכה, שקניבה של בעה"ב אסור, ושל גננין מותר. מה ההבדל בין קניבת בעה"ב לקניבת הגנין?

ע"פ הפני משה ההבדל הוא, שאם מורדים הרבה, ויש קצת שראוי למאכל, אבל אם מורידים רק מה שמעופש לגמרי אין איסור לזרים.

כדברים אלו גם פסק הרמב"ם בהל' תרומות פי"א הל' י'. ומשמע ע"פ דברים אלו, שכל דבר שיש בו קצת אוכל אע"פ שזרקו לא בטלה ממנו קדושה.

ביחס לשביעית מובא בירו' פ"ז ה"א "והדא קניבה דירקא מסקין ליה לאיגרא והיא יבשה מן גרמא".

לפי הפני - משה והמראה פנים דין זה בירו' אינו עוסק כלל בהל' קדושת שביעית אלא בדיני ביעור, שכיון שקניבת הירק הוא מאכל בהמה יש בו דין ביעור ומחדש היר' שיכול לעשות את הביעור ע"י שיעלהו לגג ושם יתיבש.

והתיחסות נוספת בירו' בפ"ח ה"ב: "כיצד לוכל דבר שדרכו לוכל. אין מחיבין אותו לוכל לא פת שאיפשה ולא קנובת ירק". וביאר הפנ"מ "אין מחייבין אותו לאכול דבר שאין דרכו לאכול כגון ... ולא קניבת הירק וזהו הנשאר מפסולת הירק אחר שנקבו וביררו אותו".

ע"פ הפנ"מ קניבת הירק כיון שאין דרכו לאכול אותה א"צ לאכול אותה מצד קדושה השביעית שבה.

יש לבחון מהו היחס שבין  סוגיא זו לסוגיא בתרומות, שהרי בסוגיא בתרומה משמע שיש קדושה (איסור לזרים) בקניבת הירק, ואילו בסוגיא בשביעית משמע שקניבת הירק אין בה קדושה.

ניתן להסביר שסוגיתינו עוסקת בקניבת בעה"ב שאין בה דין תרומה. אולם לפי הגי' שאומרת, שקניבה של בעה"ב אסורה לזרים, כיצד תתיישב הסוגיא בתרומות ביחס לסוגיא זו.

יתכן ואפשר לחלק בין איסור ההפסד לבין ההיתר לזרים. איסור הפסד קיים רק אם לא משתמש כדרך בנ"א, וכפי שאמרה המשנה בתרומות "ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין". אולם במקרה שכתוצאה מהשימוש יש עדין קצת פרי הראוי למאכל אין זה מתיר את זה לזר.

השאלה שצריכה להישאל לפי"ז היא מה דין השאריות, שאין דרך לאוכלם. ברור,  שאין הוא צריך לאוכלו, האם כיון שיש בהם קצת פרי  יש חובה לשומרם, או שנוהג בהם כפי שנוהג בחולין?

המהרי"ט מדברי הירו' הנ"ל הוכיח שגרם הפסד בפירות שביעית מותר. אם נתבונן בדבריו, נראה שיתכן שיש בהם חידוש גדול. האדם מעלה את קניבת הירק לגג, באופן שדואי עם הזמן אם יפסדו, ובכ"ז המהרי"ט מתיר זאת מדין גרם הפסד?

לפי"ז יש לשאול:

מדוע הוא לא יכול להניחם סתם בביתו מדוע צריך להעלותם לגג?

לאור דבריו כיצד יש לנהוג בשאריות האוכל שאיננו אוכלים כיום כגון קצוות הירקות או הקליפות?

נראה לענ"ד שדבריו של הירו' ובעקבותיו המהרי"ט הם דוקא בקניבת הירק שקניבת הירק היתה ראויה למאכל בהמה, ולכן היה אסור לזורקה. מצד קדושת שביעית בראוי למאכל אדם, אין בקניבת ירק דין קדושת שביעית אע"פ שיש בו קצת שראוי למאכל אדם כיון שהדבר לא עומד למאכל אדם, אע"פ שהוא ראוי,  אלא שמצד שהדבר ראוי למאכל בהמה יש בדבר קד"ש, ולכן יש צורך להעלות את קניבת הירק לגג, ושם לאחר זמן לא תהיה ראויה אפ' לא לבהמה ולא תהיה קדושה שביעית כלל.

לפי"ז שאריות המזון בביתנו שאינם עומדים למאכל בהמה יתכן ויהיה מותר לזורקם כדרך שנוהג כל השנים, ואין בהם כלל קדושת שביעית. סברא נוספת שניתן לומר להקל, שכן אין הוא מפסידם בידים אלא רק מניחם במקום שודאי יפסדו לאחר זמן.[7]

נראה לי שניתן להוכיח דבר זה מהמובא במשנה בתרומות המשנה שם אומרת:

וְנוֹהֵג בַּתְּרוּמָה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא נוֹהֵג בַּחֻלִּין. הַמְּסַלֵּת קַב אוֹ קַבַּיִם לִסְאָה, לֹא יְאַבֵּד אֶת הַשְּׁאָר, אֶלָּא יַנִּיחֶנּוּ בְמָקוֹם הַמֻּצְנָע:

מקרה זה שהוא מקרה מיוחד, ואולי יחיד במינו, שבו אומרת המשנה במפורש שמה שאינו אוכל יש לשמור במקום מיוחד ולא לנהוג כדרך שהוא נוהג בחולין. בשאר המקרים לא הזכירה המשנה יש צורך לשמור במקום המוצנע, אלא כיון שהוא נוהג בדרך השימוש הרגילה הדבר מותר ואין בו יותר קדושה. מקרה זה הוא מקרה מיוחד.  מדוע מקרה זה שונה. במקרה זה האדם נוהג שלא כנוהג העולם. הוא רוצה נקיון ואיכות מעבר לרגילות של כו"ע. במצב זה אמנם הדבר מותר לו שכן הוא אוכל כדרכו שלו, אבל כיון שדרך כו"ע היא לא כזאת, לכן אין הקדושה פוקעת ממה שנשאר, אלא גם מה שנשאר הוא קדוש ויש להשאירו במקום המוצנע.

עפ"ז היה מקום לומר, שאדם שמנקה ומשתמש בפירותיו כדרך שמשתמשים כו"ע, בשאריות שהוריד ע"מ לאכול את הפירות לא יהיה דין של חובת שימור ומאותו רגע לא יהיה בזה קדושת שביעית.

וכן ראיתי שכתב בספר ילקוט יוסף - שביעית והלכותיה (עמ' שע"א) מותר לקלוף פירות וירקות בשביעית כדרך שמקלף בשאר שנים, ואין צריך להקפיד שלא לקלוף גם מעט מהפרי, ואף בקליפות הראויות למאכל אדם כגון תפוחי עץ אגסים מלפפון וכדו', ... והקליפות שאינם ראויות למאכל אין קדושת שביעית חלה עליהם והרי הם כעצים. (הערה לעורך: לענ"ד מדבריו כאן ניתן להוכיח שדבר שלא עומד למאכל אדם אין בו קדושת שביעית, אל אני מסכים שדבר זה לא הכרחי ולכן אפשר אולי להוריד פיסקה זו לפי ראות עיניך)

החזו"א (סי' י"ד אות י') כתב, שמותר לקלף את התפוחים והוסיף: "ומיהו הקליפה שקלף קדוש עדיין בקדושת שבייעת שהרי יש בה אוכל... ומניח הקליפה בכלי עד שיתעפש ויפסל מאכילת אדם"

גם בדברי החזו"א אין הכרח שחלק על הדין שדבר שדרך בנ"א להוריד אין בו קדושת שביעית, אלא דבריו הם ביחס לתפוחים שדרך בנ"א כן לאכול עם הקליפה, ולכן היא מוגדרת מאכל אדם ויש בה קדושת שביעית, אולם בדבר שאינו ראוי למאכל אדם יתכן ואף החזו"א מודה וכפי שכתב הוא בהמשך דבריו "וכל זה בקליפין הראוין לאדם או שיש בהם אוכל אבל קליפין שאינם ראוין לאדם אם אינם עומדים לבהמה מותר להשליכן".

 

דין קדושת שביעית במאכל בהמה

המשנה אומרת (פ"ז מ"א) שכל שהוא ראוי לבהמה יש בו דין שביעית. ע"פ משנה זו קיי"ל, שכל דבר הראוי למאכל בהמה יש בו דין קדושה שביעית. ולפ"ז יש לומר ששאריות המזון שאין דרך האדם לאכול אע"פ שאולי אין בהם קדושת שביעית מצד מאכל אדם, כיון שאין דרכו של אדם לאוכלם, מ"מ יש לנהוג בהם קדושת שביעית מצד היותם מאכל בהמה.

החזו"א כתב, שחיוב קדושת שביעית בראוי לבהמה זה רק אם רוב בני אדם נותנים את זה לבהמה אולם אם רוב בני אדם אין נותנים את זה לבהמה אין בזה קדושת שביעית.

בדברי הגרש"ז (מנחת שלמה ח"ג סי' קל"ב אות י') משמע שאין הדבר שתלוי בשאלה האם בנ"א נותנים את זה לבהמות, אלא האם רגילות הבהמות לאכול את זה או לא.[8]

לפי החזו"א כיון שהגדרת מאכל בהמה אינה תלויה בשאלה האם הדבר ראוי לבהמה, אלא תלוי בשאלה האם הדבר עומד למאכל בהמה, כיון ששאריות המזון בביתנו (להוציא מקומות חריגים כגון קיבוצים שנותנים שאריות למשק חי וכד') אינם עומדות למאכל בהמה אין בהם קדושת שביעית. לפי הגרשז"א שדבר הראוי לבהמה מוגדר ע"פ דרך בהמה לאכול יתכן שיהיה בשאריות קד"ש מדין מאכל בהמה.

 

סיכום:

ראינו ויתכן שאפשר לומר, שכל אדם שמשתמש בפירותיו כדרך שרגילים להשתמש ולא מנקה אותם ומוריד מהם מעבר לרגילות העולם לא יהיה דין קדושת שביעית בשאריות שהוריד כגון קליפות תפ"א או קצוות הירקות שהוריד (כגון מלפפון קישואים וכד'). וכל דין לאכלה ולא להפסד הוא רק בדבר הראוי לאכילה באופן רגיל ואדם זה אינו מעונין לאוכלו.

לפי"ז, נראה שאפשר לומר, שכל הצורך ב'פח שמיטה' הוא רק ברוצה לזרוק מעבר לדרך שימוש רגילה כגון הזורק חצי פרי שלא אכל וכד' אבל שאר שאריות א"צ לשימם בפח שמיטה.

כיצד נגדיר מהו מצב שבו אדם משתמש כדרך השימוש הרגילה, ומתי אדם הזורק את השאריות הוא מתנהג שלא כנורמה.

נראה לי, שאפשר להגדיר את התשובה לשאלה זו ע"פ התבוננות במצב הפרי. ישנו מצב שבו אנו זורקים את מה שנשאר מצד שהפרי כמו שהוא לא עומד לאכילה, כגון שאריות שע"ג הגרעין שאין דרך לאכול שאריות אלו. ישנו מצב שהפרי מצד עצמו ראוי לאכילה ודרך לאוכלו, אלא שהמצב הסביבתי שבו האוכל נמצא גורם לזורקו כגון חצי פרי שהאדם אינו מעוניון לגמור אותו או שאריות של אוכל שאדם השאיר בצלחתו בחדר אוכל ציבורי. במצב הראשון, שהפרי מצד עצמו אינו עומד לאכילה אין בו קדושת שביעית. במקרה שהמצב הסביבתי גורם לאוכל שלא לאכול כיון שהדבר מצד עצמו עומד לאכילה יש לנהוד בו קד"ש.

 

 



[1] עי' במאמרו של הרשל"צ הרב בקשי דורון קובץ תורה שבע"פ (הוצאת מסת הרב קוק) חוברת ל"ה עמ' מ"א. וכן במאמרו של הרב שאר ישוב כהן שם עמ' נ"ט. וע"ע התורה והארץ (ח"ו עמ' 249).

[2]  גם לדעת הרמב"ן יש מי שביאר שאין כוונתו לומר שיש ממש מצווה באכילת הפירות, עי בעניין זה באריכות בשבת הארץ (פ"ה ה"א אות א ובהערות 2, 6).

[3]  וכן משמע בחזו"א (סי' יד ס"ק י).

[4] חובת השמירה על פירות תרומה מסתבר שהיא יותר חמורה שכן בתרומה יש דין של משמרת תרומתי (עי' מנחת שלמה סי' מ"ו.)

[5]  כרשינים הוא מאכל ע"י הדחק ואעפ"כ חייב בתרומה עי' תרומות (פי"א מ"ט) ובר"ש שם, ועי' במאמר הרב אהוד אחיטוב (התורה והארץ ח"ד עמ' 44); הערת עורך י.פ.

[6] יתכן ויש לחלק בין תרומה לבין שביעית. שבתרומה כיון שהאדם הוא מגדיר את התרומה רק מה שדרך לאכול האדם הפך לתרומה, ולכן מה שאין דרכו לאכול לא היתה בו קדושה מעולם, דאדעתה דהכי לא תרים.  משא"כ בשביעית  שהתורה הגדירה את קדושת הדבר הקדושה היא על כל הפרי ולא רק על מה שדרכו לאכול (סברא זו הובאה בהערות לשבת הארץ שבהוצאת מכון התורה והארץ פ"ה ה"ג). אולם חילוק זה לא נראה. ראשית שהרי תרומה חמורה יותר שבה יש דין של משמרת למשמרתי, מה שאינו בשביעית. ועוד, שאם יסוד הדין הוא לאכלה ולא להפסד לא נראה שחיוב האכילה הוא מעבר לדרך אכילה רגילה, ודאי אם נאמר שאין מצוות אכילה בפירות שביעית.

[7] יש לבחון ביחס לאדם הזורק את השאריות לפח הרגיל האם חשיב מפסיד פירות שביעית או לא. יתכן וכיון שאין הוא מפסיד ממש את הפרי בידיו לא חשיב הפסד, אולם יתכן וכיון שהוא זורק את הפרי לפח וברגע שהפרי נזרק לפח יותר לא יאכל ע"י אדם חשיב הפסד, אולם נראה לומר שכיון שהדבר לא עומד לאכילת אדם בזריקת השאריות לפח לא חשיב מפסיד את הפרי מעבר למה שהיה קודם לכן.

[8] יש לדקדק בדבריו האם כוונתו מה רגילות הבהמות בד"כ לאכול, שמסתבר שהיום הבהמות לא אוכלות את השאריות אלא מיני תערובות וכדו', אולם ברור שאם יתנו לבהמות קליפות ושאריות הם יאכלו אותם, כיון שהדבר ראוי להם.

toraland whatsapp