הפרשת תרו"מ מפירות היתר מכירה

השאלה הנשאלת בפנינו היא מה הדין ביבול ששייך לעכו"ם עד שעת מכירתו ללוקח, והמירוח נעשה על ידי ישראל קודם המכירה, האם יש בו חיוב תרו"מ?

הרב יהודה הלוי עמיחי | כסליו-טבת תשס"ח
הפרשת תרו"מ מפירות היתר מכירה

 

א. פירות נכרים שגמר מלאכתם על ידי ישראל

על דברי הטור (סי' שלא) שבשביעית לא מפרישים תרומות ומעשרות כתב הב"י (סי' שלא ד"ה ואין בה):

כלומר כיון דאין זורעין בה לא שכיחא בה תרומות ומעשרות, אי נמי לפי שהדברים הצומחים בה הם הפקר והפקר פטור מתרומות ומעשרות (עי' ב"ק צד.) קאמר דאין בה תרומות ומעשרות. ומיהו אם גוי מכר לישראל פירות בשביעית וגמר מלאכתן ביד ישראל משמע דודאי נוהגים בהם תרומה ומעשרות, וכן כתב ספר כפתור ופרח (פמ"ז עמ' תרנג). וכתב שבמקום מעשר שני יפריש מעשר עני כדין עמון ומואב ששנינו בפרק בתרא דמסכת ידים (מ"ג):

 

דין זה הובא גם ברמ"א (סי' שלא סעי' יט), א"כ נראה שדעת הב"י והרמ"א היא שכל פרי שנגמרה מלאכתו ביד ישראל בשביעית יש להפריש מעשר עני.

 

השאלה הנשאלת בפנינו היא מה הדין ביבול ששייך לעכו"ם עד שעת מכירתו ללוקח, והמירוח נעשה על ידי ישראל קודם המכירה, האם יש בו חיוב תרו"מ? יש לציין שבשטרי המכירה משנים תר"ע (משפט כהן עמ' קסד), תר"צ (עיין משפט כהן סי' קמט), תרצ"ו (ספר השמיטה עמ' עו), מבואר שהמכר היה עד  מכירת הפרי, והגוי התחייב לשלם לעובדים את מלוא שכרם, וזה כלל את האריזה ומשלוח, וא"כ הפירות שייכים לגוי והוא העמיד פועלים יהודים למרח, וחוזרת השאלה האם בנידון זה חלה חובת תרו"מ או לא.

 

ב. מירוח ישראל בפירות עכו"ם

תחילה עלינו לברר את הדין הרגיל, האם ירקות שנעשה בהם מירוח ישראל והם ברשות עכו"ם חייבים כלל בתרו"מ. הגמ' (בכורות יא ע"ב) אומרת:

אמר רבי שמואל בר נתן אמר רבי חנינא: הלוקח טבלים  ממורחין מן העובד כוכבים - מעשרן והן שלו, דמרחינהו מאן? אילימא דמרחינהו עובד כוכבים - דגנך אמר רחמנא, ולא דגן עובד כוכבים! אלא דמרחינהו ישראל מרשות עובד כוכבים, מעשרן - דאין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, והן שלו - דאמר ליה: קאתינא מכח גברא דלא מצית אישתעיה דינא בהדיה.

הגמ' העמידה את דינו של רבי שמואל שהלוקח טבלים ממורחין מן העכו"ם חייב לעשרן במציאות שישראל מירח מרשות עכו"ם. נחלקו הראשונים מהי המציאות שישראל ממרח מרשות עכו"ם.

 

רש"י כתב: דאמרחינהו ישראל מרשות עובד כוכבים - שהיה ישראל אריס וקרקע של עובד כוכבים היא". משמע מדבריו שהגוי הוא בעל הבית, והמירוח של ישראל מחייב. התוס' (בכורות יא ע"ב ד"ה דמרינהו) הקשה על דברי רש"י, וז"ל:

דמרחינהו ישראל ברשות עובד כוכבים - פירש הקונטרס ישראל אריס של עובד כוכבים, וקשה לפירושו, אי בחלק עובד כוכבים היינו מריחת עובד כוכבים, אי בחלק ישראל אין זה לוקח טבלים? ונראה לפרש מרחינהו ישראל ברשות עובד כוכבים אחר שלקחן ישראל, והכי קא אמר, הלוקח טבלין מן העובד כוכבים והן עכשיו ממורחין.

 

הסבר מחלוקת בין רש"י ותוס' הוא שלדעת התוס' אם הפירות שייכים לנכרי אפילו אם מרחם ישראל הרי הם כשל נכרים, ומשמע שהקובע לתרו"מ הוא הבעלות של הפירות, ולכן אם העכו"ם הוא בעל הפירות הפרשת הישראל איננה מחייבת, אלא הרי זה מירוח עכו"ם.  

 

רש"י סובר שאנו הולכים לפי האדם המעשר בפועל, ומכיוון שישראל הוא המעשר אפילו שהפירות של נכרי הרי זה חייב במעשר. העובדה שרש"י העמיד באריס היא לא בדווקא, אלא להסביר מאימתי הוא מפריש תרו"מ, הרי העכו"ם הוא בעל הפירות, ולכן מסביר שיש כאן אריס שחייב לעשר, אבל אפשר להעמיד לאו דווקא באריס, אלא גם אם לאחר שישראל מרח את פירות העכו"ם, חזר יהודי וקנה את הפירות[1].

 

נראה שמחלוקתם היא גם בלשון הגמ' "דאמרחינהו ישראל מרשות עכו"ם". לרש"י יש לגרוס "אמרחינהו ברשות עכו"ם", ואילו לדעת התוס' צריך להסביר שהמירוח נעשה לאחר שנלקח מרשות העכו"ם. ועיין בהגהת הצאן קדשים (אות א) שדייק כן ברש"י, ומאידך בשטמ"ק (בכורות יא ע"ב אות כג) כתב שבתוס' יש לגרוס "מעובד כוכבים".  

 

השפת אמת (בכורות יא ע"ב ד"ה דמרחינהו) הקשה על שיטת התוס' מדוע הגמ' אומרת שהמעשרות הם של המפריש, שהרי הוא אומר אני בא מכח גוי שאינך יכול להתעמת עמו, הרי מדובר שהפירות כעת של ישראל, ויכולים הכהנים והלויים לכפותו לתת להם מתנותיהם, ובשלמא לרש"י גם כעת הפירות של נכרי וממילא יכול הישראל לטעון הרי החיוב שלי הוא מכח הגוי שאין הכהנים והלויים יכולים להתעמת עמו, ונשאר בצ"ע.

 

העולה מדברינו שבפנינו מחלוקת ראשונים בפירות נכרים שהיהודי ממרח והם ברשות הגוי, לדעת רש"י חייבים בתרו"מ ואילו לדעת תוס' פטורים מתרו"מ.

 

כדעה הסוברת שמרוח ישראל בפירות העכו"ם מחייב בתרו"מ, כתב המרדכי (הל' ארץ ישראל בסעיף האחרון) וז"ל: "ואפילו דגן דגוי אם מרחו ישראל ושוב לקחו ישראל חייב במעשר"

 

ברור שמדובר בפירות נכרים שמורחו על ידי ישראל אם חזר היהודי ולקחם לאחר מירוח חייבים בתרו"מ.

 

אמנם לעניין חלה הדין שונה מכיון שבחלה אין שאלה על המדגן אלא על בעלות העיסה, אבל בתרו"מ ברור למרדכי שאם מרח ישראל פירות נכרי חל חיוב על הפירות. יסוד זה הובא גם בראבי"ה (סי' קסח), וכן בתשובות הרשב"א (ח"ה סי' נו), וכן נראה ברשב"א (קידושין מא ע"ב ד"ה ולר' שמעון) וברטיב"א (שם ד"ה סלקא דעתך) שמירוח יהודי בשל נכרי מחייב, וכן דייק המהרי"ט אלגאזי (בכורות פ"ד אות נא, עמ' קצב ט"ב ד"ה הן אמת) שלדעת רמב"ן, ריטב"א ורשב"א מירוח ישראל בשל נכרי לא חשיב מרוח עכו"ם אלא מרוח ישראל[2]. כשיטה זו כתב גם  האור זרוע (סי' רלה) שישראל מפריש ברשות נכרי, ומשמע שהמפריש הוא הקובע למרות שהפירות של עכו"ם.  ועיין בציון הלכה (תרומות פ"א ה"י"א אות רלה) שהביא עוד ראשונים כדעת רש"י שמרוח ישראל מחייב אפילו בשל נכרי, וע"ע בפרחי ציון (כפתור ופרח פ"ד אות מז).

כדעת תוס' שאין מרוח ישראל בפירות עכו"ם מחייב, כתבו גם רבינו גרשום ושטמ"ק (בכורות יא ע"ב אות כד, בשם התוס' חיצוניות והרא"ש), כפתור ופרח (פ"ד).

 

ג. שיטת הרמב"ם

הרמב"ם כתב (תרומות פ"א הי"א):

פירות העכו"ם שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל, אם נגמרה מלאכתם ביד עכו"ם ומרחן העכו"ם פטורין מכלום שנאמר דְגנך ולא דגן עכו"ם, ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה, ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן, ותרומת מעשר ומוכרה לכהן, ומעשר ראשון היא שלו מפני שהוא אומר ללוי במעשר, ולכהן בתרומת מעשר, אני באתי מכח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום.

 

יש לדייק בדבריו "ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה". משמע מכאן שמרוח ישראל מחייב רק כשהפרי ברשות ישראל, ואם הפרי ברשות עכו"ם אין מרוח ישראל מועיל, וא"כ הוא כשיטת התוס' (בכורות יא ע"ב) שהקובע הוא הבעלות הממונית של הפירות, ואם הפירות בבעלות ישראל הרי זה חייב ובבעלות נכרית הרי זה פטור (כן כתב בכס"מ). אלא שהדבר קשה מדברי הרמב"ם עצמו שכתב  (פ"א ה"יג) וז"ל:

וכן העכו"ם שגמר פירות ישראל, הואיל ודִיגונן ביד עכו"ם אינן חייבין בתרומה ומעשרות אלא מדבריהן.

אנו רואים שהרמב"ם הולך לפי הממרח הגוי הפוטר, וא"כ גם בנידון של ממרח ישראל בפירות עכו"ם היה צריך לחייב בלי בעלות ישראל.  

כיסוד זה יש להקשות גם מדברי הרמב"ם (פ"א הי"ד) וז"ל:

מכר עכו"ם לישראל פירות מחוברין אחר שבאו לעונת המעשרות, ומירחן העכו"ם ברשות ישראל אינן חייבין בתרומה ומעשרות, הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות עכו"ם ומירחן העכו"ם אעפ"י שהן ברשות ישראל.

 

מדברי הרמב"ם הללו עולה שהקובע הוא הממרח ולא הבעלים, שהרי בבעלות ישראל ומרוח עכו"ם הרמב"ם פוטרו.

 

וצריך לדייק בדבריו (הי"א) שבמקרה הראשון כתב "אם נגמרה מלאכתם ביד עכו"ם ומרחן העכו"ם פטורין מכלום שנאמר דְגנך ולא דגן עכו"ם" הרמב"ם הביא שני ביטויים א. נגמרה מלאכתם ביד עכו"ם. ב. ומרחן עכו"ם, ולכאורה מה בין גמר מלאכה ומירוח, הרי המירוח הוא גמר מלאכה? אלא צריך להסביר בדעת הרמב"ם שנגמרה מלאכתם ביד העכו"ם היינו הבעלות של הפירות היא של עכו"ם וכמו כן מרחן עכו"ם דהיינו שהיה פועל נכרי, בנידון זה שיש שני צדדים לפטור, בעלות (=דְגנך) ומעשה (=דִיגונך) הרי זה פטורים מכלום, ואפילו חיוב דרבנן אין כאן. מאידך גיסא כתב הרמב"ם "ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה"גם בסיפא דייק בדבריו שכתב שהבעלות (=דְגנך) היא של ישראל בשעת המירוח והמעשה (=דיגונך) היה של ישראל ובכך חייבים בכל מהתורה, דהיינו יש פטור מוחלט ויש חיוב מוחלט, כאשר יש שני תנאים לפטור הרי פטור לגמרי ואילו בשני תנאים לחיוב הרי זה חייב מהתורה.

 

מדברי הרמב"ם ניתן לדייק שכאשר יש אחד התנאים בלבד הרי זה חייב מדבריהם, דהיינו או בעלות יהודי ללא מירוח או מירוח יהודי ובעלות עכו"ם הרי זה מתחייב מדרבנן. העולה מדברינו שגם לדעת הרמב"ם אם יהודי ממרח בפירות עכו"ם הרי זה חייב מדבריהם.

 

כל זאת כאשר הפירות הם תלושים (כמבואר ברמב"ם הי"א) ברם אם הפירות עדיין מחוברים והגוי תולשם וממרחם בנידון זה כתב הרמב"ם (פ"א הי"ד):

מכר עכו"ם לישראל פירות מחוברין אחר שבאו לעונת המעשרות, ומירחן העכו"ם ברשות ישראל אינן חייבין בתרומה ומעשרות, הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות עכו"ם ומירחן העכו"ם אעפ"י שהן ברשות ישראל.

בנידון זה אין הרשות של ישראל קובעת כלל מכיוון שהפירות היו מחוברים והתלישה הייתה על ידי נכרי, אבל אם היה מירוח ישראל אפילו בפירות העכו"ם הרי זה חייב מדבריהם בתרו"מ.

וכן ניתן לדייק מדברי הרמב"ם (פ"א הי"ג): "ישראל שמכר פירותיו לעכו"ם קודם שיבואו לעונת המעשרות וגמרן העכו"ם פטורין מן התרומה ומן המעשרות".

כאשר הפירות הם של גוי לגמרי מלפני עונת המעשרות ועד הסיום אם גמרן גוי הרי אלו פטורים מהכל, ומכאן שאם היהודי יגמור אפילו שהם של נכרי חייב מדבריהם.

וכן מדויקים הדברים בהמשך דברי הרמב"ם: "וכן העכו"ם שגמר פירות ישראל, הואיל ודיגונן ביד עכו"ם אינן חייבין בתרומה ומעשרות אלא מדבריהן".

 

העכו"ם גמר פירות הישראל, שהוא המדגן למרות שהרשות של ישראל חייב מדבריהם, וא"כ גם במקרה הפוך שהפירות של נכרים והממרח ישראל הרי שיש כאן דיגון ישראל וחייב בתרו"מ מדבריהם.

 

על פי דברנו מיושבת קושיית מהרי"ט צהלון (סי' ז) מדוע בהי"א כתב הרמב"ם שדוקא כשלקחן הישראלי הרי זה חייב, ומשמע שצריך בעלות ישראל, וללא בעלות הרי זה פטור, ואילו בהל' י"ג כתב שמירוח גוי פוטר, ומשמע שעושה הפעולה הוא העיקר? ההסבר הוא מכיוון שבהלכה יא החיוב מדאורייתא לכן מזקיק גם בעלות וגם מעשה דיגון, ואילו בהלכה יג שהחיוב מדבריהם בלבד הרי שהדיגון לבד יכול לפטור, וממילא לחייב מדבריהם כאשר זה דיגון ישראל.

וכן משמע גם בתשובת הרמב"ם (סי' קכט) וז"ל:

הרי דין טבל שנקנה מן הגוים, אם היה זה בא"י והגוי הוא שמרח זה הטבל וביד הגוי נגמר, הרי הוא פטור מכלום, כמו שנתבאר בבכורות (י"א ב') דגנך ולא דגן גוי. ואם ישראל הוא שמרח אלה הטבלים וביד ישראל נגמרו, הרי הוא חייב בכל, כאילו צמחו בשדה ישראל.

משמע שפירות עכו"ם שנתמרחו ביד ישראל אבל לא ברשות ישראל החיוב הוא מדבריהם.

 

וכן מוכח מתשובתו (סי' שלו( וז"ל:

כן הלוקח פירות מן הגוי מחוברין בארץ ישראל חייב בתרומות ומעשרות מדבריהם ונותנן לבעליהן הכהנים והלוים. ומי שאין לו קרקע ולקח פירות תלושין מן הגוי בארץ ישראל אם מרחן הגוי ונגמרה מלאכתם ביד הגוי פטורין שנאמר ראשית דגנך ולא דגן גוים (ה' תרומות פ"א הי"א). ואם מרחן ישראל ברשות הגוי הרי זה מפריש מהם.

 

הרמב"ם כאן כתב שיש חיוב במירוח ישראל אצל הגוי גם ללא לקיחה והיינו מדרבנן, ואילו בהלכות הצריך גם לקיחת הישראל את הפירות כדי שיהא חיוב מדאורייתא.

 

בדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים. המריט"ץ (סי' ז) סובר שהקובע לחיוב תרו"מ הוא הבעלים ועל כן פירות נכרים אפילו שנתמרח על ידי ישראל הרי זה פטור, ומאידך בספר חרדים (הקדמה למצוות התלויות בארץ) הוכיח בדעת הרמב"ם שהקובע הוא הממרח ולכן אם מירח ישראל פירות נכרי וברשותו הרי זה חייב מדין תורה.

 

ד. להלכה בששת השנים

העולה שבפנינו ג' דעות לעניין מרוח ישראל בשל נכרי.

א.חייב בתרו"מ מכיוון שהולכים לפי הממרח (מרדכי, ריטב"א, רשב"א רמב"ן, ראבי"ה, אור זרוע ועוד).

ב.פטור מתרו"מ כיוון שהולכים לפי הממרח (תוס', ורבינו גרשום, שטמ"ק, כפתור ופרח ועוד).

ג.חייב בתרו"מ מדבריהם, כן נראה מדברי הרמב"ם[3].

 

בספר חרדים (הקדמה למצות התלויות בארץ) הכריע שמרוח ישראל בפירות נכרים חייבים בתרו"מ מדאורייתא, והביא שכן הוא המנהג בא"י, ולא עוד אלא שהוסיף:

שכן הורו הלכה למעשה בא"י הב"י[4] המבי"ט על הדבס"י שעושים מן התירוש שקונים ישראל מן הנכרים כיון דגמר מלאכתן ע"י ישראל אע"פ שגומרים אותו ברשות הנכרי ואין קונין רק כשכבר הוא עשוי בכך וכך כל רוטיל - חייב מן התורה, וכן הורו חכמי הדור אחר דעת הרבנים הנזכרים נ"ע.

ובשו"ת הר צבי (זרעים ח"א סי' יז, כ) האריך לחזק את דברי בעל ספר החרדים שיש חיוב להפריש במירוח ישראל.

 

בערוך השלחן (סי' נה סעי' כה), ארץ חפץ (נתיב א אות ד) והחזו"א (שביעית סי' א ס"ק כא ד"ה ולענין) הכריעו שיש לפסוק כדעת התו' שמירוח ישראל בשל נכרי פטור שאין לילך אלא לפי הבעלים.

 

לפי מה שהראנו לדעת רוב הראשונים (רש"י, ריטב"א, רשב"א, רמב"ן, שיטה לא נודע למי) חייב מדאורייתא, ולדעת הרמב"ם חייב מדבריהם.

 

להלכה נראה שיש להפריש בפירות שמרח ישראל ברשות הנכרי, שהרי בספר חרדים הביא שכך היה המנהג בא"י, וברמב"ם אפשר לפרש חיוב מדאורייתא או מדרבנן או פטור כלל, והרבה ראשונים ס"ל שחייב להפריש מדאורייתא, אבל בכל מקום שהלכה מסופקת בידך פוק חזי מאי עמא דבר, וכיון שיש עדות על המנהג בארץ ישראל שהסכימו עליו הב"י והמבי"ט א"כ לכאורה יש ללכת אחר המנהג ולהפריש בלא ברכה.

 

ה. קדושת שביעית

כאשר אנו באים לשאלה זו בשביעית יש להוסיף שהרי נחלקו הפוסקים בשאלת האם יש קדושת שביעית בשל נכרים או לא, דאם נימא שיש קדושת שביעית בשל נכרים א"כ אין תרו"מ נוהג בהם, וכידוע נחלקו בשאלה זו הכס"מ והמבי"ט (עיין שבת הארץ השלם פ"ד הכט אות ד בהערות לכל שיטה). לפי הסבר זה יש קשר בין דיני קדושת שביעית ודיני תרו"מ, וכל שקדושת שביעית נוהגת בו אין נוהגים בו דיני תרו"מ, ואילו בכל דבר שאין קדושת שביעית נוהגת יש בו דיני תרו"מ כבכל השנים. וא"כ לכאורה מלבד הספק כל ששת שנים הרי בשביעית יש ספק נוסף שמא אין חובת תרו"מ בפירות עכו"ם שהרי יש דעות שיש בפירות הנכרים קדושה וממילא אין בהם חיובי תרו"מ.

אלא שיש להבין שכל מי שקונה היתר מכירה ס"ל כדעת הב"י שאין קדושת שביעית בפירות נכרים, שהרי אם היו סוברים כדעה שיש קדושת שביעית בשל נכרים, אין אפשרות לגדל בהיתר מכירה, שהרי אחד היסודות של היתר מכירה הוא לפסוק כדעת הב"י שאמנם אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מקדושת הארץ, אבל כל זה לעניין הקונה לאחר מכן את הקרקע בחזרה, אבל כל זמן שהקרקע בידי הנכרי, א"כ בשלב זה הפירות מופקעים מקדושת שביעית, וכן אפשר לומר אולי גם לעניין הקרקע, ועיין שבת הארץ (פ"ד הכ"ט) שכתב:

ויש אומרים שהפירות מותרים הם לגמרי, ואין נוהגם בהם קדושת שביעית כלל, משום שבזמן הזה דשביעית מדרבנן היא, סומכין אנו על מי שסובר שיש קנין לנכרי, לפחות כל זמן שהוא תחת ידו, להפקיעו מקודשת שביעית, כמו שהוא מפקיע מתרו"מ, כל זמן שלא נגמרה מלאכתה ביד ישראל, ולפי סברא זו יש שנראה להם שאם הקרקע היא של נכרי – אין בהם שום קדושת שביעית לא לענין פירות שביעית, ולא אפילו לענין איסור עבודה, כיון שכל זמן שהיא ביד נכרי קדושתה נפקעת ממנה בזמן הזה, ששביעית היא דרבנן לדעת רבים.

 

אנו לומדים מדבריו שרק לדעת הכס"מ שאין קדושת שביעית בפירות אפשר להמשיך ולהוסיף סברא אף לעניין עבודת בשביעית, אבל מי שסובר שיש קדושת שביעית בפירות, בודאי שאין היתר לישראל לעבוד בשדה. ומכיוון שהדיון הוא על מי שסומך על היתר מכירה, א"כ הוא הכריע כדעת הב"י שהרי גידלו בעבורו, ועל כן אין אפשרות לצרף את השיטה של המבי"ט שיש קדושת שביעית בפירות עכו"ם כספק.

 

ו. שתי קולות

כמו כן נראה שהפוסקים כדעת הב"י הרי שהפירות חייבים בתרו"מ, ואם לא יפרישו הרי זה כנוקט שתי קולות הסותרות זו את זו, שהרי אם אין קדושת שביעית מדוע שיפטרו מתרו"מ.

אמנם בשדה הארץ (יו"ד ח"ג סי' כט) הביא שהיו שנקטו שתי הקולות מכיוון שסוברים שאין הפרשת תרו"מ כלל בשנה השביעית, וכך למדו בדעת השו"ע (שלא סעי' יט) שכתב שבשנת השמיטה אין תרו"מ כלל, ומשמע שלא חל כלל חיובי תרו"מ, וא"כ אפילו בשל נכרים פטורים. והם נקטו שהשו"ע חזר בו וסבור שגדולי שביעית יש בהם קדושת שביעית ולכן אין בהם תרו"מ.  אולם המעיין בב"י יראה שהביא שיש להפריש מעשר עני בשביעית, וא"כ מוכח דס"ל שיש תרומות ומעשרות בשביעית, וכפי שהמשנה במסכת ידים (פ"ד מ"ג) מבארת שיש מעשר עני בשביעית. ומה שכתב בספר החרדים שהשו"ע כתב שאין תרו"מ בשביעית מכיוון שהוא נקט בסוף ימיו שיש קדושה בשל עכו"ם בשביעית, כבר נדונה שאלה זו והוכרעה שבכל מקום ינהג כשיטתו, ולכאורה לא חזר בו השו"ע בסוף ימיו (עיין ילקוט יוסף עמ' תרלה-תרלז), ומה שכתב בשו"ע שבשביעית אין חיוב תרו"מ היינו בקדושת הארץ ובאופן מציאותי שאין גידולים בשביעית, אבל אם היה דיון על נכרי היה מזכיר שיש חיוב הפרשת תרו"מ.

 

ז. סיכום

על כן נראה שהסומכים על היתר המכירה (מפני הדחק) צריכים להפריש תרומות ומעשרות מהירקות והפירות, שהרי לשיטתם הרי זה ככל פירות עכו"ם שישראל ממרח ברשות העכו"ם, וכפי שהוכחנו לעיל רבים הם המחייבים להפריש במקרה כזה, ובייחוד שכך הורו הב"י והמבי"ט. וכן כתבו הגאון האדר"ת (אדר היקר טו) בשם הגר"ש סלאנט שיש לעשר, ודעת כהן (סי' רלט אות א,ב), כרם ציון (שביעית פ"יט סעי' א), ישכיל עבדי (ח"ו השמטות יו"ד סי' ו), ילקוט יוסף (שביעית עמ' תלט), מאמר מרדכי (הגר"מ אליהו שליט"א עמ' תמג אות ז).

 

אמנם בשנת תרפ"ד כתב הרב קוק זצ"ל שהוא נוהג להתנות שהפירות  חוזרים לרשות ישראל לפני גמר מלאכה, ומשמע  שאם הפירות ברשות נכרי אין מרוח ישראל מחייב, אולם כידוע השטר בשנת תרצ"א נכתב כרגיל (משפט כהן עמ' קמט) כאשר הפירות היו ברשות העכו"ם בשעת גמר מלאכה, ובכל אופן הרב קוק זצ"ל כתב שיש להפריש תרומות ומעשרות הן מעשר עני והן מעשר שני, מוכח מדבריו שסבר שיש להפריש אפילו אם לא הוחזרו הפירות לרשות ישראל. ויתר על כן בספר "אשי השם" (סי' ד סעי' ו) כתב "לענין מעשר בשמיטה הרוצה להחמיר". על כך הרב קוק זצ"ל כתב לו הערה: "דעתי דמחויב להפריש בלא ברכה, ופטור מליתן ללוי רק התרומת מעשר". גם בתשובתו (משפט כהן סי' ע) משנת תר"ע שבה בודאי הפירות היו שייכים לנכרי עד אחר המכירה (השטר הודפס במשפט כהן סי' פט), כתב הרב קוק זצ"ל שיש חובה להפריש מעשרות כיוון שהגמר היה בידי ישראל.

 

ההתניה שהפירות חוזרים לרשות ישראל לפני גמר מלאכה לכאורה תסבך יותר את ההיתר מכירה, שהרי בכך יווצר מצב שהתלישה תהיה ברשות ישראל ובלא שליחות ב"ד, וכיצד אפשר לבצור כמויות גדולות, שהרי אסור לבצור כדרך הבוצרים (לדעת הרב קוק זצ"ל שבצירה איננה דין בקדושת פירות שביעית). ובשלמא לאחר היתר מכירה וגוי בוצר אפשר להקל אבל ברשות ישראל הדבר צ"ע. שאלה זו מסבירה מדוע הרב קוק זצ"ל לא פטר הפרשת תרו"מ מפירות נכרים שנתמרחו בידי ישראל, וכמו כן לא שינה את הנוסחאות לגבי חזרת הבעלות קודם גמר מלאכה.

 

במעדני ארץ (הערות סי' ג ד"ה עוד, מנחת שלמה ח"א סי' לח) כתב כדבר פשוט שאין המירוח מחייב אלא א"כ היה ברשות ישראל, והקשה על כך מדברי האבקת רוכל (סי' ח) שחייב בתרו"מ במקרה זה, וכתב שם שאין לפסוק כאבקת רוכל, ומשום כך כתב שאם הפירות ישארו של נכרים עד אחרי מרוח, אפילו אם ימרח ישראל לית לן בה ופטור מתרו"מ. והוסיף הגרש"ז אויערבאך זצ"ל וכתב שזו הערה ולא כהלכה פסוקה, ונראה שדקדק בדבריו, שהרי הבאנו שהסברא שמירוח ישראל אפילו ברשות עכו"ם מחייב איננה דעת יחיד ויש רבים מהראשונים שסוברים כן, וכן נראה מדברי הרמב"ם שכשיש מרוח ישראל חייב בתרו"מ מדרבנן, שהרי הולכים לפי הממרח  אפילו שאינו הבעלים של הדבר, שהרי נאמר "דיגונך ולא דיגון עכו"ם". א"כ לכאורה נראה שיש חובה להפריש תרו"מ לדעת הכס"מ שאין קדושת שביעית בשל נכרים, והגרש"ז אויערבאך זצ"ל לא כתב אלא להערה בלבד, שהרי הלכה למעשה בכרם ציון (הלכות שביעית פרק יט סעיף א) כתבו שיש חובת הפרשת תרו"מ, והביאו את הערת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שצריך להפריש מעשר עני, ולא הובאה כל הסתייגות לענין עצם ההפרשה, ומשמע דס"ל להלכה שיש להפריש מפירות היתר מכירה.

עוד יש להוסיף שמא בנידון של היתר מכירה הישראל איננו בעלים אלא פועל של הגוי, אבל מכיוון שלמעשה הוא נוהג מנהג בעלות בשדה, שהרי הוא כקבלן לעשות כל העבודות, א"כ יש כאן מראית עין שירקות ופירות של ישראל אין מעשרים אותם בשביעית, ועל כן יש לתקן הפרשה בפירות אלו.

 

ח. ספק מיהו הגומר

אלא שלכאורה יש לעיין האם מכיוון שיש גם פועלים זרים בשדה שמא יש כאן עוד ספק שמא גמר המלאכה נעשתה על ידי נכרים, והוי ספק בדין שמא אין להפריש במרוח ישראל בפירות העכו"ם, וספק במציאות האם נעשה גמר מלאכה על ידי ישראל, ושמא בהכי יש להקל טפי כדיני ספק ספיקא.

אולם בודאי שיש מקומות שהעיקר הם ישראל, כפי שאנו רואים וידוע לכל על בתי אריזה ומיון (בייחוד בגזר, תפו"א ועוד) שעובדים בהם רוב ישראל, ובייחוד בקיבוצים ומשקים דתיים, ואפילו אם יש בהם מעט נכרים הרי הרוב הם יהודים. ועוד יתר על כן אפשר לברר את המציאות, מי הוא הגומר את המלאכה, וכל ספק שניתן לברור בקל לא הוי ספק ובייחוד שהתוצרת מסומנת מהיכן היא באה, וא"כ הכל יכולים לדעת מי עשה את המירוח (עיין ש"ך סי' קי ס"ק לה, ושפתי דעת, ופר"ח, שדה חמד מערכת הס' כלל כט, נא). ועוד יתר על כן הרי אנו ההולכים בדרכו של הש"ך  (כללי ס"ס ס"ק לו) לא עושים ספק ספיקא מעצמנו, ועוד  הרי הספק  הוא בתיקון קל, ואין בו הפסד ממון (שהרי יש הרבה מהרע להפרשת תרומות ומעשרות, שהרי אין כאן חובת נתינה של מעשר ראשון ועני) וא"כ שמא יש לדמותו גם לדבר שיש לו מתירים בלא הפסד.  

ט. מסקנה

לכתחילה יש להפריש תרומות ומעשרות[5] מפירות היתר מכירה שנגמרה מלאכתם ביד ישראל, וכפי שהיה נהוג בכל הנחיות הרבנות הראשית עד השנה, שבה שינו והורו לא להפריש תרו"מ מפירות היתר מכירה.



[1]. בכך תיושב קושיית הרא"ש (הובאה בשטמ"ק  בכורות פ"א אות כד).

[2]. ועיין חזו"א (דמאי סי' יב ס"ק יט ד"ה וישראל) שכתב שאין הכרח מדברי הריטב"א והרשב"א דס"ל שמרוח ישראל מחייב,    אלא איירי שהביא שליש ביד ישראל ואח"כ מכר לנכרי. וצ"ע שהרי לית הכי באף אחד מהראשונים הנ"ל אלא כולהו סתמו שמרוח ישראל ביד נכרי הרי הוא חייב, ולא הזכירו כלל נושא של הבאת שליש. ועוד שעתה שזכינו לתשובות הרשב"א (כת"י, חלק תשיעי, סי' קסח, עמ' קצב) שכתב בפרוש שישראל הממרח ברשות עכו"ם מחייב בתרו"מ, ואילו ראה החזו"א תשובה זו בודאי היה מודה שדעת הרשב"א שחייב במרוח ישראל בפירות נכרי.

[3] . יש להעיר שכל זאת ללא שיטת הראב"ד (מעשר פי"א הט"ז) שיש גזרת בעלי כיסין גם על פירות עכו"ם ומירוח עכו"ם. והרמב"ם למד (הל' תרומות פ"ד ה"טו) באופן אחר. 

[4] . כך גם משמע בדברי אבקת רוכל (סי' ח) שהמדגן והממרח הוא העיקרי, ולכן ישראל שמירח של גוי חייב, וכן גם החרם המוזכר בב"י (תרומות פ"א ה"י) היה על כך מקרה שגוי גידל ומירח אבל גוי שגידל וברשותו וישראל ממרח על כך לא נעשה חרם, ומשמע שיש חיוב להפריש.

[5]. לא דנו כאן איזה מעשר יש להפריש, והוא מבואר בקטיף שביעית עמ' 328. 

toraland whatsapp