ייצוא של פירות נכרים בשביעית

האם תושבי חו"ל המקפידים על קדושת שביעית בירקות נכרים, יכולים לבקש מבני א"י הנוהגים כדעת הב"י שאין קדושת שביעית בשל נכרים, לייצא עבורם ירקות ללא תולעים, מכיוון שידוע שירקות אלו הם נקיים במיוחד מחרקים ואילו האחרים יש בהם נגיעות גבוהה?

הרב יהודה הלוי עמיחי | ניסן-אייר תשס"ח
ייצוא של פירות נכרים בשביעית

 

א. ייצוא פירות קדושים בשביעית

 הגמ' (פסחים נב ע"ב) אומרת שרב ספרא הוציא אתו חבית יין, ועל כך שואל התוס' (ד"ה רב ספרא):

רב ספרא אפיק גרבא דחמרא מא"י לח"ל - הקשה ריב"א דתנן בפ"ו דשביעית (משנה ה) אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מן הארץ לח"ל? ותירץ דהתם מיירי לאכילה ורב ספרא אפיק לסחורה דיש סחורה שמותרת, אי נמי בשוגג הוציאו.

 

מכח שאלה זו הובאו בראשונים ואחרונים שלש שיטות מרכזיות לעניין ייצוא פירות הקדושים בקדושת שביעית.

א. מותר לייצא לחו"ל בכל צורה שאין איסור סחורה (כגון: הבלעה, על ידי אחר, מותר סעודה, מזון ג' סעודות, אוצר ב"ד, ועוד), כך עולה לפי התרוץ הראשון של התוס' (הובא גם בתוס' הרשב"א, ותוס' רבינו פרץ).

ב. אסור להוציא את הפירות כלל אפילו קודם שעת הביעור, והסביר בציץ הקודש (יהושע צבי מיכל שפירא זצ"ל, ח"א סי' טו) שלדעת התוס' עצם ההוצאה היא האסורה מדיני קדושת פירות שביעית, שיבואו להחליף פירות שביעית בפירות חו"ל ויזלזלו בפירות שביעית. כך נראה מתרוצו השני של תוס' שאין להוציא לכתחילה מהארץ לחו"ל, וע"ע בתו"כ (בהר פ"א ה"ט) בביאור הר"ש משאנץ, ראב"ד, גר"א.  וכן כתב החזו"א (סי' יג ס"ק ג ד"ה פ"ו) שהאיסור הוא להוציא לכתחילה אפילו קודם הביעור.

ג. הביעור צריך להעשות בארץ, כך עולה מדברי הר"ש  (פ"ו מ"ה), ולפיכך יכול להוציא עד שעת הביעור כ"כ כתב הפאת השלחן (סי' כד בית ישראל ס"ק נו) שהאיסור הוא לבער בחו"ל אבל עד שעת הביעור אין איסור הוצאה לחו"ל. לפי דעה זו כתבו האדר"ת (בשמן רענן ח"ב) בית רידב"ז (סי' ה סעי' יח), ספר השמיטה (עמ' לו סעי' ה), כרם ציון (פ"ו סעי' ט), שהתירו ליצא כמות  שלא תשאר עד שעת הביעור.

 

אפילו לדעה (ב( הסוברת שאין להוציא פירות שביעית קודם שעת הביעור לכתחילה, היו פעמים שהתירו לייצא, וכפי שכתב החזו"א במכתב שיש להתיר לייצא אתרוג לא מורכב לחו"ל ובלבד שלא יהא בכך סחורה וינהג קדוש"ש באתרוג, והחמיר גם לאכול את האתרוג אחר סוכות. וצ"ל שלצורך מצוה התירו לייצא אתרוג שהוא קדוש בקדושת שביעית, כדי שלא יכשלו באתרוג המורכב. הגרש"א יודלביץ' זצ"ל (כרם ציון הלכות פסוקות פט"ו גדולי ציון ס"ק ג) כותב שמותר להוציא פירות הקדושים בקדושת שביעית כיוון שפקידי הדואר נכרים, ואמירה לנכרי באיסור דרבנן הוי שבות דשבות ובצרוף שהוי מצוה לאחינו ב"י.

 

העולה שנחלקו הראשונים והאחרונים האם מותר לייצא פירות שיש בהם קדושת שביעית לפני ביעור, כאשר ברור שלא יגיע לידי ביעור, ואפילו לדעות המחמירות (לעיל אות ב) האיסור רק לכתחילה, אולם כאשר יש צורך הצלת יהודים מאיסור או לצורך קיום מצוה התירו ובלבד שיאכל לפני ביעור ולא יהא בו איסור סחורה.

בנידון דידן של ייצוא חסה ללא תולעים לצורך יהודים שיאכלום בכשרות בודאי שאין לך מצווה גדולה מזו, שהיא להצלה מחרקים ממש, וידועה שבארץ ישראל יש את הפקוח הטוב ביותר בעניין חרקים אלו, ואיסורם משל תורה, ועל כן נראה שאפשר לייצא ירקות קדושים בקדושת שביעית, ובלבד שלא יהא בכך סחורה וישמרו קדושת שביעית.

 

ב. ייצוא פירות נכרים לחו"ל

כאשר אנו דנים על פירות נכרים, כאן לכאורה אנו באים תחילה למחלוקת האם יש קדושת שביעית בשל נכרים או לא, כידוע נחלקו בשאלה זו הב"י והמבי"ט, והגיעו הדברים לידי חרמות ונידויים, מחלוקת זו לא התפוגגה ומכיוון שבעל פאת השלחן הכריע כדעת הב"י וכתב שכך הוא המנהג בירושלים שאין נוהגים קדושת שביעית בשל נכרים, ואילו החזו"א כתב שהמנהג הוא שיש קדושת שביעית בשל נכרים,  והרבה קולמוסים נשתברו בשאלה זו, ומכלל מחלוקת לא יצאנו שיש הנוהגים ויש שאינם נוהגים קדושת שביעית בשל נכרים, וכל אחד יש לו על מי לסמוך.

בכל אופן כאן אנו באים לשאלה נוספת והיא האם מי ששומר קדושת שביעית בפירות נכרים יכול לבקש מיהודי שאיננו שומר קדושת שביעית בשל נכרים להוציא בעבורו את הפירות.

 

ג. אמירה ליהודי שיעשה מלאכה האסורה על המשלח

הגמ' שבת (קנא ע"א) אומרת:

אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לאדם לומר לחבירו: שמור לי פירות שבתחומך, ואני אשמור לך פירות שבתחומי.

על כך כתב הרשב"א (ד"ה אמר ר' יהודה):

אמר ר' יהודה אמר שמואל מותר אדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני פירות שבתחומי. כלומר אע"פ שאינו יכול לילך שם, דכיון שהוא מותר לישראל חבירו לשמרן אין באמירתו כלום, וכתבו בתוספות דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית הואיל והיא נעשית בהיתר לעושה אותה, יסוד זה גם הובא בריטב"א שכיוון ולחברי הדבר מותר א"כ אני יכול לומר לו לעשות, למרות שלמצווה הרי זה אסור, אבל כיוון שלעושה הדבר מותר, גם למצווה הדבר מותר.

הר"ן (דף סד ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה ומדאמרינן) הקשה על הרשב"א וכתב שאין לדמות דין אמירה אחר קבלת שבת לדין שמירה בתחום אחר,וז"ל:

ולי נראה דאין הנדון דומה לראיה דשאני הכא שאם יש שם בורגנין הוא עצמו שומר.

דהיינו בשמירה התירו כיוון שהמשלח אם היו לו בורגנין היה יכול בעצמו ללכת ולשמור ולכן יכול לצוות על השני שישמור, אבל בערב שבת שקיבל עליו שבת אין לו אפשרות להתיר וממילא אסור לומר לחברו שיעשה בעבורו מלאכה.

המחלוקת היא מדוע הותרה האמירה לחבר לשמור, לדעת הרשב"א ודעמיה הרי שכיוון שלעושה מותר גם המשלח יכול לומר לו לעשות, ואילו לר"ן רק אם יש אפשרות למשלח לעשות באופן מסויים בשבת הרי זה מתיר לו לומר לשליח שיעשה בעבורו.

אלא שנשאלת השאלה על הרשב"א הרי ברור וידוע שיש איסור אמירה לעכו"ם בשבת, וכל שאסור לישראל אסור לומר לנכרי, וא"כ מדוע לנכרי יהא איסור לומר ואילו ליהודי מותר, ומה עוד שהרי לגוי תמיד הדבר מותר, ואם אנו הולכים תמיד לפי העושה א"כ לגוי תמיד מותר, ואיסור אמירה לעכו"ם מהי חלותו. א"כ לכאורה דעת הר"ן מובנת יותר שהרי הוא מצריך שלמשלח יהא שעת כושר.

נראה שגם הרשב"א לא התיר אלא בערב שבת קודם שחשיכה כשהמשלח קיבל שבת והשליח עדיין לא, ועל כך אמר הרשב"א אמנם המשלח קיבל שבת אבל עדיין יכול לבקש מיהודי אחר שלא קיבל שבת שיעשה בעבורו את הפעולה. והיינו שהקבלת שבת לדעת הרשב"א איננה גמורה אלא קבלה שהאדם לא יעשה איסורים, וזוהיא קבלת האדם שמקבל על עצמו איסורים וחיובים, אבל שבת באמת לא נכנסה בעולם, ועל כן בשעה זו האדם מקבל על עצמו, אבל ברור לו שאם יפגוש את חברו יוכל לבקש ממנו לעשות מלאכה בעבורו או לצורך מצווה וכדו' שכל קבלת שבת היא רק על האדם עצמו אבל לא לעניין חברו ודברים שאינם אסורים באופן מוחלט. ועל כן ס"ל לרשב"א שלאחר קבלת שבת יכול לבקש מחברו או מעכו"ם שיעשה לו מלאכות שונות, שהרי עדיין אין מציאות שבת בעולם אלא הוא קיבל על עצמו איסורים מסוימים. לעומת זאת הר"ן הבין שקבלת שבת היא גמורה, והאדם מקבל לכל דבריו את השבת וממילא איננו יכול לומר לחברו לעשות בעבורו מלאכה, אלא שלעניין שמירה בשדה, הרי אין כאן מלאכה שנאסרה, שהרי אני יכול ללכת לשם ולשמור, א"כ ההתר של שמואל היה רק במלאכה כזאת שאיננה אסורה מצד עצמה, אלא שאינני יכול להגיע אליה כעת, ועל ידי בורגנין גם המשלח יכול להגיע ולשמור.

 

מחלוקת זו הובאה בב"י (סי' רסג סעי' יז) וז"ל:

כתב הר"ן בפרק שואל (סד: ד"ה ומדאמרי') ומדאמרינן הכא (שבת קנא.) שמותר לאדם לומר לחבירו שמור [לי] פירות שבתחומך וכו' כתב הרשב"א (בחי' שם ד"ה אמר רב יהודה) בשם התוספות דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית ולי אין הנדון דומה לראיה דשאני הכא דאם יש שם בורגנין הוא עצמו שומר עכ"ל. ואיני מבין דבריו דהכא נמי איכא למימר אם לא היה מקבל שבת הוא עצמו היה מותר לעשות לו מלאכה:

הב"י הקשה על הר"ן הרי המשלח ג"כ יכול שלא לקבל שבת, א"כ מוכח שאין זו מלאכה עצמית, אלא בגלל האדם שקיבל עליו, וממילא מותרת אמירה לאחר כדין שמירת פירות שאין בה מלאכה אסורה מצד עצמה.

הר"ן והב"י חלוקים כנראה בשאלה האם מכיוון שהמשלח קיבל כבר שבת א"כ הרי שמלאכה זו אסורה עליו, וממילא איננו יכול לומר לאחר לעשותה, ואילו לדעת הב"י אפילו כשהוא קיבל, עצם זה שיכול היה לא לקבל מוכיח לנו שאין זו מלאכה האסורה בעצם, אלא היא מלאכת היתר ולכן אפשר לומר לאחרים שיעשואה, כדעת הרשב"א. אלא שנחלקו כנראה הרשב"א והב"י בשאלה כיצד מוכיחים שאין המלאכה אסורה באופן מוחלט, לדעת הרשב"א עצם זה שלשליח הדבר מותר א"כ מוכח שאין זו מלאכה אסורה, ואילו לדעת הב"י צריך שתהא אפשרות גם למשלח לעשות בהיתר, ואז יוכח שאין כאן מלאכה גמורה וממילא מותר לומר לשליח שיעשה.

 

העולה שבפנינו מחלוקת:

א. דעת הרשב"א – אם לעושה המלאכה מותרת, א"כ זה מוכיח שאין זו מלאכה אסורה, ולכן יכול המשלח לבקש בבין השמשות שיעשה לו השליח את המלאכה, שלא קיבל שבת על דעת כן שיאסרו עליו מלאכת אחרים.

ב. דעת הר"ן – כיוון שקיבל עליו איסור במלאכה זו, א"כ לגביו היא מלאכה האסורה, וממילא איננו יכול לבקש מחברו, אולם אם המלאכה לא נאסרה עליו אלא שאיננו יכול לעשותה - יכול לבקש מחברו שיעשה.

ג. דעת הב"י – כיוון שיכול היה המשלח לא לקבל עליו את השבת, מוכח שאין המלאכה אסורה בעצם, וממילא יכול לבקש מחברו שיעשה את המלאכה, שהרי לא קיבל שבת על דעת שיאסרו גם מלאכת אחרים.

 

השו"ע (סי' רסג סעי' יז) פסק:

י"א שמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה.

אולם לא כתב האם הנימוק הוא כדברי הב"י (שכיוון שיכול המשלח לא לקבל שבת) או כדעת הרשב"א (כיוון שלשליח הדבר מותר). ואמנם המג"א כתב את נימוק הב"י ואילו הב"ח והט"ז (ס"ק ג) הביאו את דעת הרשב"א, שכיוון ולשליח הדבר מותר, גם למשלח מותר לומר לשליח שיעשה, וכן כתב במשנה ברורה (ס"ק סד).  

 

הנפק"מ בין דעת הרשב"א והב"י לכאורה תהיה במציאות שהמשלח לא יוכל להתיר את הדבר, ואילו לשליח הדבר מותר. שאלה זו התעוררה ביו"ט שני של גלויות, האם יכול יהודי בן חו"ל הנמצא בארץ לומר ליהודי בן ארץ ישראל לעשות לו מלאכה. לדעת הרשב"א אפשר לומר ואילו לדעת הב"י לכאורה לא יוכל לומר ליהודי מארץ ישראל לעשות לו מלאכה, שהרי לגביו אין כל אפשרות שהדבר יעשה בהיתר, ואיננו יכול לומר ליהודי אחר שיעשה עבורו.

 

ד. עבודת ישראל ליהודי בן חו"ל ביום טוב שני של גלויות

השערי תשובה (או"ח סי' תצו סק"ב) כתב בשם המריק"ש שבן חו"ל שעומד בא"י מותר לומר לבן א"י שיעשה מלאכה בעבורו ביום טוב שני. והגנת ורדים (כלל ד' סי' טז-יז) כתב שאמנם לעניין קבלת שבת יכולים לפסוק כדעת הרשב"א שיכול מי שקיבל עליו שבת לבקש ממי שלא קיבל שבת שיעשה עבורו מלאכה, מכיוון שהמשלח ג"כ שייך בהיתר אילו לא קיבל עליו שבת, אבל לעניין יו"ט של גלויות יש לפסוק שלא כדעת המהריק"ש מכיוון שלבני חו"ל יום טוב שני הוא איסור מוחלט, ואינם יכולים לומר לנכרי שיעשה בעבורם מלאכה, למרות שהאיסור הוא רק משום מנהג אבותיכם בידכם, אבל מכיוון שאין המשלח יכול לעשות מלאכה איננו יכול למנות שליח שיעשה בעבורו ביום טוב שני.

הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (אגרו"מ או"ח ח"ב סי' צט) כתב שהמחלוקת בשע"ת היא המחלוקת שבין הרשב"א והב"י, כאשר לדעת הב"י הרי שביו"ט שני איננו יכול להשאל וממילא אסור לומר ליהודי שיעשה בעבורו, ואילו המהריק"ש ס"ל כדעת הרשב"א שכל המותר לשליח מותר למשלח לצוותו (עיי"ש, אמנם לעניין יו"ט שני הנדון שם התיר הגר"מ פיינשטיין זצ"ל באופן אחר, בבאור מנהג אבותיכם בידכם, וחזר על הדברים ח"ד סי' קה ס"ק א, ועיין ילקוט יוסף שבת ג עמ' ריז לגבי יו"ט שני).

אולם דברי המהריק"ש קשים שהרי ברור שדבר שהוא אסור באופן מוחלט אין להתיר לומר לעכו"ם לעשות, וא"כ כיצד יתירו ביו"ט שני, אלא שלדעת המהריק"ש נצטרך להסביר שהדיון בבן חו"ל שהוא בארץ ישראל ביו"ט שני, וא"כ יתכן שיחליט להישאר בארץ ועל כן לא יצטרך לעשות יו"ט שני, וא"כ מובן הדבר שאין זו מלאכה גמורה, אלא תלויה בדעתו, וא"כ יש לחזור ולדמות זאת לאמירה בערב שבת לאחר שקיבל על עצמו איסורי שבת (עיין שלחן שלמה הל' יו"ט ח"א עמ' כח-כט), וכפי שכתב הב"י שכיון שיכול לא לקבל עליו תוספת שבת, הרי זה מוכח שאין המלאכה אסורה בעצם אפילו למשלח, וממילא יכול לומר לישראל לעשותה.

 

ה. היתר לבקש מיהודי שייצא לחו"ל

בנידון דידן הרי ברור שאין אדם שמחוייב להכריע כדעה המחמירה שיש קדושת שביעית בשל נכרים, שהרי נחלקו בכך הב"י והמבי"ט (לעיל אות ב). ואפילו המחמירים בכך  וסוברים שיש קדושת שביעית בשל נכרים, יש מתירים ייצוא בפירות הקדושים בקדושת שביעית, ויש מתירים רק לפני הביעור (לעיל אות א), וגם בשאלה זו איננו חייב ללכת כפי הדעה המחמירה ביותר.  ואין לדמות זאת לבן חו"ל בעניין יו"ט שבו יש מקום להגיד שכל זמן שהוא מוגדר בן חו"ל הוא חייב לנהוג יו"ט שני (ונחלקו המריק"ש והגנת ורדים, האם האפשרות להשאר בארץ הופכת אותו כבן א"י), אבל ברור שבנידון דידן שאין כאן אלא קבלת דעה מסוימת הרי שלא גריעא מקבלת שבת מוקדמת המתרת לומר ליהודי שלא קיבל קדושה זו לעשות למשלח מלאכה.  פעולה זו היא לכו"ע שהרי המשלח יכול לפסוק כדעה אחרת במחלוקת, ואין כאן קבלה מוחלטת שהיא קבלת מקום, שהרי כל אלו הם חומרות באיסורי דרבנן.

על כן ברור שבני חו"ל יכולים לבקש מיהודים שאינם שומרים קדושת שביעית שביעית בשל נכרי, שייצאו בעבורם.

 

ו. סחורה

עד כאן דנו לעניין איסור ייצוא, אולם יש לדון עדיין האם יש כאן איסור סחורה.

המבי"ט שהעלה את הדיון שיש קדושת שביעית בשל נכרים, בכל אופן התיר סחורה וביעור (שו"ת המבי"ט ח"א סי' שלו, ח"ג סי' מה) וגם בנו המהרי"ט (ח"א סי' מג) התיר סחורה בשל נכרים.  אולם לדעת החזו"א נראה שבגלל קדושת שביעית הכל נאסר אפילו סחורה וביעור. ויתר על כן מדברי החזו"א (סי' כו, סדר השביעית אות ה) נראה שאין ליקח מיהודי הסוחר בפירות נכרים. אלא שנשאלת השאלה מדוע, הרי הסוחר עצמו סובר כדעת המתירים, וא"כ אין כאן לפני עור, ומדוע לאסור לקנות ממנו? ועל כך ענה הגר"נ קרליץ שליט"א (חוט השני עמ' ריב אות ט) שאמנם אין כאן מסיע, אבל כאן מכיוון שקונה את הפירות מיהודי, א"כ הרי זה שותף בפועל, ועל הדבר אסור.

בכו"א ברור שאפילו לשיטה זו מותר לקנות מהגוי ישירות ואין הדמים נתפסים בקדושת שביעית (ספר השמיטה פ"י סעי' ב אות ד). וא"כ לכאורה אפשר לפתור את שאלת הסחורה על ידי כך שכל הלקוחות יחתמו לבעלי החנויות שטר שליחות (כפי שעושים כאן בארץ ישראל) ובכך לא תווצר שאלה של סחורה בשביעית כלל.

אפשרות נוספת היא למכור בחנויות בהבלעה. הראשונים שדנו בשאלה האם יש איסור סחורה בהבלעה, הביאו את הדיון לעניין הבלעת האתרוג בלולב, והסכימו לכך שאין איסור סחורה בהבלעה, וכן כתבו: הר"ש (פ"ז מ"ג ד"ה ירושלמי), רש"ס (ירושלמי פ"ז ה"א) וכך מדוייק בדברי התוס' (סוכה לט ע"א ד"ה וליתיב), שבת הארץ (קונ"א סי' כג), רידב"ז (פאת השלחן סי' ה' סעי' יח), ציץ הקודש (ח"א סי' טו אות א בשם מהרי"ל דסקין), תורת השמיטה, שמיטה כהלכתה (פ"ד), וא"כ לפי הסבר זה הקונה בהבלעה איננו עובר על איסור סחורה.

אמנם בשם החזו"א (ד"א פ"ח ס"ק פח) מסרו בשמועה שעל פה, שאין הבלעה מועילה אלא להציל ממסירת דמי שביעית לעם הארץ, אבל לא מציל מדיני סחורה.

הגר"נ קרליץ שליט"א (חוט השני פ"ו ה"א) האריך להוכיח שאין איסור סחורה בהבלעה, בייחוד כשמודיעים שהפירות ניתנים במתנה, וכן כתב הגר"ש וואזנר שליט"א (פירות שביעית עמ' קנא). וא"כ בדבר שהראשונים כולם הקלו שאין איסור סחורה, והאחרונים לא הביאו מקור ברור לאיסור, אין מקום להחמיר בשביעית מדרבנן.

אולם יתר על הכי, אפשר לעשות גם שליחות וגם להודיע שהמכירה היא בהבלעה. ולכו"ע אין כאן איסור סחורה.

 

ז. סיכום

1. אין לייצא פירות שביעית הקדושים בקדושת שביעית אפילו קודם זמן הביעור לכתחילה.

2. יש מתירים לייצא לצורך מצווה או הצלת ישראל מעבירה ובלבד שלא יהא איסור סחורה.

3. בפירות נכרים נחלקו האחרונים האם יש איסור ייצוא כלל.

4. מותר ליהודי השומר קדושת שביעית בשל נכרים לבקש מיהודי שאיננו שומר קדושת שביעית לייצא עבורו.

5. איסור סחורה אפשר לפתור על ידי שליחות או הבלעה, ואפשר לעשות שניהם כאחד.  

toraland whatsapp