הפרשת חלה בגבול הדרומי

רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה: מארץ ישראל ועד כזיב - חלה אחת. מכזיב ועד הנהר ועד אמנה - שתי חלות, מן הנהר ועד אמנה ולפנים (י"ג: ולחוץ) - שתי חלות

הרה"ג יעקב אריאל | שבט תשע"ד
הפרשת חלה בגבול הדרומי

א. שלוש ארצות לחלה

שנינו  במשנה (חלה פ"ד מ"ח):

"רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה:

מארץ ישראל ועד כזיב -  חלה אחת

מכזיב ועד הנהר ועד אמנה - שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן, של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור.

מן הנהר ועד אמנה ולפנים (י"ג: ולחוץ. עיין להלן) - שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן, של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור".

ופירש הרע"ב:

 "שלש ארצות - חלוקות בדין חלה:

 מארץ ישראל ועד כזיב - כלומר, כל ארץ ישראל עד כזיב שהיא רצועה היוצאה מעכו לצד צפון וכבשוה עולי בבל וקדשה קדושה שניה - מפרישים חלה אחת  וניתנת לכהן ואוכלה בטהרה.

 מכזיב ועד הנהר - לצד מזרח. ומכזיב ועד אמנה לצד מערב. ואינה ארץ ישראל ממש, לפי שכבשוה עולי מצרים ולא כבשוה עולי בבל, וקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא - מפרישין שתי חלות, הראשונה נשרפת, לפי שהיא טמאה כטומאת ארץ העמים כיון שלא כבשוה עולי בבל, והשניה נאכלת, לפי שאין טומאת החלה הראשונה מפורסמת שהרי אינה ארץ העמים גמורה ואם לא היו מפרישין חלה שניה הנאכלת יאמרו תרומה טהורה נשרפת, אבל כשמפרישין חלה שניה ונאכלת הרואה נותן על לבו להבין טעם הדבר או שואל לחכמים ואומרים לו.

 של אור יש לה שיעור - מפני שזאת הארץ היתה קדושה כבר, נראית חלתה כשל תורה הלכך יפריש כשיעור שמפרישים מעיסה טמאה אחד מעשרים וארבעה או מערבעים ושמונה, ושל כהן אין לה שיעור - לפי שהיא מדברי סופרים.

 מן הנהר ומן אמנה ולפנים - כלומר, מתחלת הנהר ולפנים ממנה וכן מתחלת אמנה ולפנים ממנו -  חוץ לארץ ממש, ומפרישין שתי חלות, ושתיהן מדברי סופרים".

יש גורסים מאמנה ולחוץ (רמב"ם הל' בכורים פ"ה ה"ח).  גם הרע"ב סובר שהכונה היא מאמנה החוצה לחו"ל, אלא שלגירסתו מאמנה ולפנים ר"ל החל מהחלק הפנימי של הנהר ומשם החוצה.

 

ב. הגבול הדרומי

המשנה לא ציינה את הגבול הדרומי. הרב שלמה זלמן אויערבך (מעדני ארץ תרומות פ"א ה"ז, אות ג) מסתמך על המהר"ש סיריליו, ומפרש שהמשנה לא ציינה גם את הגבול הצפוני ולא כפירוש הרע"ב, אלא את הגבול המערבי של א"י שהוא מכזיב לכיוון צפון עד אמנה ומכזיב לכיוון דרום עד הנהר (ולפי"ז הכוונה בנהר לנחל מצרים). לפירושו יש לנו שתי נקודות גבול, בדרום-מערב ובצפון-מערב, אך לא ידוע לנו מה הן נקודות הגבול המזרחיות וממילא גם לא את תוואי הגבול הצפוני והדרומי.

יש להקשות על פירושו מהמשנה בגיטין (פ"א מ"א, גמ' גיטין ב ע"א) האומרת שאשקלון בדרום ואשקלון  כדרום, ותוס' שם בד"ה אשקלון, וכן הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"ז) רואים באשקלון את נקודת הציון הדרומית של גבול עולי בבל.[2]

אך מהכפתור ופרח (פרק ז) משמע שהמשנה ציינה רק את תואי הגבול הצפוני וכזיב והנהר הן ציוני הגבול הצפוני של עולי מצרים. אך גם בדרום יש תופעה מקבילה: גבול עולי בבל (שהוא אשקלון וכנ"ל)  ודרומית לו גבול עולי מצרים. ותואי גבול עולי מצרים  בדרום לא ידוע לנו.

מיהו בתורה מסומן גבול זה בפרשת מסעי (במדבר לד ג- ה):

"והיה לכם פאת נגב ממדבר צן על ידי אדום והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה, ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים ועבר צנה והיה והיו תוצאתיו מנגב לקדש ברנע ויצא חצר אדר ועבר עצמנה, ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאתיו הימה".

שמות המקומות שצויינו בתורה אינם מזוהים כיום (אם כי יש השערות שונות אולם להלכה אין לנו לסמוך  אלא על  מסורת רצופה וברורה כמו שכתב החזו"א שביעית ג). אולם ברור שאין זה גבול ההבטחה המגיע עד ים סוף אלא תוואי אחר הפונה מים המלח בכיוון מערבי או  מערבי-דרומי עד נחל מצרים.

ובדעת הרע"ב והמפרשים כמותו, י"ל שהמשנה אומנם ציינה רק את גבול הצפון אך במקביל להם יש גם בדרום שלוש ארצות: הארץ הראשונה – תחום  עולי בבל -  אשקלון. הארץ השניה -  תחום  עולי מצרים - הגבול  מים המלח לנחל מצרים כפי שהוא מתואר בפרשת מסעי.  הארץ השלישית משם דרומה. אמנם אפשר לומר שבצפון לא נכבשו גבולות ההבטחה מעבר לנהר (לרוב המפרשים "הנהר" המוזכר במשנה אינו "הנהר" המוזכר בתורה שהוא נהר פרת), לכן מעמדה של הארץ השלישית היה שונה משל יתר הארצות שהן עיקרה של א"י. אך בדרום ששלמה כבש את הערבה והנגב עד ים-סוף ייתכן שדינה כדין גבולות עולי מצרים, כמו שיתבאר להלן, ולכן בדרום אין ארץ שלישית בתוך א"י אלא שתי ארצות בלבד.  האחת – תחום עולי בבל עד אשקלון והשניה – גבול עולי מצרים שהוא ים-סוף. משם דרומה הוא חו"ל גמורה, וצ"ע. 

 

ג. דין הארץ השניה

בירושלמי (חלה פ"א, ה"ד) מפרש מדוע בארץ השניה - בתחום עולי מצרים -  יש לחלת האור שיעור, בעוד שבארץ השלישית אין לחלה זו שיעור:

"של אור יש לה שיעור שהוא דבר תורה. של כהן אין שיעור שהיא מדבריהן".

וקשה הרי חלה בזה"ז מדרבנן?

בהלכות קטנות לרא"ש (מנחות הלכות חלה סימן יד)   כתב:

"של אור יש לה שיעור מפורש בירושלמי מפני שהיא מן התורה ולאו דוקא מן התורה אלא נראית כשל תורה הואיל והייתה קדושה מתחילה הילכך יפריש כשיעור עיסה טמאה אחד ממ"ח"

גם הרע"ב שהבאנו בפתיחת דברינו מפרש כך.

בספר התרומה משמע שמילים אלו הם מנוסח הירושלמי עצמו:  "שהייתה מהתורה", (וצ"ע אם זו הייתה גירסתו בירושלמי  או שהוא מפרשו כך) .

אך יש שפירשו שלדעת הירושלמי חלה בזה"ז בגבול עולי מצרים היא מדאורייתא (רבנו יואל וסה"ת, עיין אוצר מפרשי התלמוד חלה שם), והאחרונים הסבירו זאת על סמך הגמרא (כתובות כה ע"א):

"אמר רב הונא בריה דרב יהושע, אשכחתינהו לרבנן בבי רב דיתבי וקאמרי: אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן, חלה דאורייתא, שהרי ז' שכיבשו וז' שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה; ואמינא להו אנא: אדרבה, אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא, חלה דרבנן, דתניא: 'בבואכם אל הארץ' (במדבר טו, יח). אי בבואכם, יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים? ת"ל: בבואכם - בביאת כולכם אמרתי, ולא בביאת מקצתכם, וכי אסקינהו עזרא".

לרבנן דבי רב, חלה אינה תלויה בכיבוש אלא בקדושתה העצמית של א"י, ולכן גם כשבטל הכיבוש הראשון חיוב חלה לא פקע אלא נשאר כמות שהיה, דהיינו מהתורה. (יד דוד להגר"ד פרידמן פ"ה ד, והחזו"א שביעית ג, ב). לפי"ז יש מקום לפרש את הירושלמי כפשוטו שגם תחום עולי מצרים הוא בעצם מהתורה.

אלא שיש להקשות על הבנה זו בגמרא בכתובות, שא"כ איך יפרנסו רבנן דבי רב את משנת שלוש הארצות  לחלה, מדוע יש הבדל בין הארץ  הראשונה לארץ  השניה, הרי חלה נוהגת מהתורה בכל א"י ואין שום הבדל בין כזיב לבין אמנה, הכל בכלל אותו חיוב?

ואפשר לומר שמכיון שגזרו טומאה על תחום עולי מצרים, לכן יש צורך להפריש שתי חלות אחת לאור שהיא העיקרית, אך מאחר שהכהן לא יכול לאוכלה תיקנו חלה שניה שאותה הכהן יוכל לאכול.

אם כי יש לפרש את הירושלמי  גם באופן אחר. באמת חיוב חלה בא"י בזה"ז מדרבנן ובכל זאת דינו כאילו חייב מהתורה. שזה שחיוב חלה כיום  הוא רק מדרבנן הוא משום  שכרגע חסר התנאי של הכיבוש לחייבה למעשה,  אך להחיל על המקום שם א"י אין צורך בכיבוש חדש.  זו כבר א"י מאז הכיבוש הראשון  של עולי מצרים והחורבן לא הפקיע את עצם הקדושה מהמקום אלא רק את חיובן של המצוות התלויות בארץ וביניהן  התרו"מ והחלה (עיין אוצר מפרשי התלמוד שם).

ראיה לכך מש"כ הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ד ה"ו) שא"י לעניין הסמיכה היא זאת שנתקדשה ע"י עולי מצרים, ומשמע שקדושה זו היא מהתורה.

אלא שסברה זו תלויה במחלוקת הראשונים, האם  יש קניין בזה"ז להפקיע. דעת סה"ת שיש קניין, כי דין א"י בזה"ז הוא כמו סוריא שאין לא"י בעצם היום קדושה מהתורה ולכן הקניין לגוי מפקיע. אך לסוברים שאין קניין הוא משום שאין להשוות את א"י בזה"ז לסוריא. סוריא במהותה היא חו"ל ורק בגלל כיבוש יחיד חייבוה במצוות התלויות בארץ ומכיון שהיא בעצם אינה אדמת קודש הקניין לגוי מפקיע את חיובה. משא"כ א"י בזה"ז היא במהותה אדמת קודש אלא שחסרים בה התנאים לחייבה במצווות התלויות בארץ, (עיין שבת הארץ מבוא  פרק יא) והירושלמי סובר כנראה כדעה זו.

הנפק"מ בין פירוש הרא"ש סה"ת והרע"ב – שהסיבה העיקרית לחיוב חלה בארץ השניה היא משום שהיא הייתה בעבר א"י מהתורה, לכן מדרבנן השאירוה בחזקתה הקודמת - לבין הפירוש האחר שהבאנו - שבעצם זו א"י מימי הכיבוש הראשון של עולי מצרים ורק חסר התנאי של ביאת כולכם כדי לחייבה מהתורה - תהיה במקום שבו היה כיבוש עולי מצרים אך לא היה מעיקרה של א"י האם דינו יהיה כארץ השניה או כארץ השלישית. לענ"ד זהו ספיקה של מצפה רמון כפי שיתבאר להלן.

 

ד. הארץ השלישית – גבולות הבטחה

נחלקו הראשונים בגדר הארץ השלישית עד היכן היא נמשכת. לדעת הרמב"ם היא כוללת את כל חו"ל. כלומר, לדעתו תחום  ההבטחה דינו כחו"ל. לדעת הר"ש, הרשב"א בפירושו האחרון והרא"ש הארץ השלישית המוזכרת במשנה היא זו הסמוכה לא"י, אולם גבולותיה לא ידועים לנו ומעבר לה משתרעת ארץ נוספת – רביעית, זו חו"ל הגמורה שדיניה משתנים: אם יש כהן טהור מפרישים חלה אחת, ואם אין – שתים. מסתבר לומר שגבולותיה של הארץ השלישית הן לפחות גבולות ההבטחה לאברהם הכוללים את הארץ כולה מנהר מצרים עד נהר פרת ומים סוף עד ים פלשתים כמבואר )בראשית טו, ובשמות כג). אולי נוספו עליהן גם הארצות סמוכות. אך הארץ המובטחת אינה כחו"ל גמורה.

הסיבה למעמדה השונה של הארץ המובטחת היא משום שארץ זו לא נכבשה, לא ע"י עולי מצרים ולא ע"י עולי בבל (ודוד המלך שכבש את כל הארץ עד נהר פרת לא קידשה, כי הוא כבשם לפני שכבש את פלטרין של מלך  – זו ירושלים  – ולכן לא חל עד כיבושו דין כיבוש רבים וכמ"ש התוס' בגיטין ח ע"א ד"ה כבוש, בשם הספרי).

וזו לשון הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"ב):

"ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא (או שופט) מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים".

מבואר בדבריו שהכיבוש הוא שמחיל שם א"י על המקום. אם כי ברור שהכיבוש מועיל רק במקום מסויים שנבחר ע"י ה' ויועד לעם ישראל, אולם אין למקום כל קדושה עצמית אלא ע"י הכיבוש.

(אולי הרמב"ם לשיטתו שלא מנה את ישוב הארץ במניין המצוות משום שמצוה זו כלולה במלחמת שבעת העממין (עי' אבנ"ז יו"ד סי' תנד), וגבולות א"י חופפים את ארץ כנען שאותה יש לכבוש. ומובן גם מדוע כלל במלחמת המצוה גם את עזרת ישראל מיד צר, למרות שלרבנן (סוטה מד ע"ב) זו מלחמת רשות. כי ברגע שישראל יושבים על אדמתם כל מי שאינו מוכן להשלים אתם הוא אויב המסכן את קיומם, או הרוחני או הפיזי, והמלחמה בו היא מלחמת מצוה. ע"כ יש לחלק בין אויב מחוץ לא"י שעלול לפלוש  לארץ שהיא מלחמת רשות, לבין אויב הנמצא כבר בתוך הארץ שאז היא מלחמת מצוה. אלא שעמי כנען מסכנים את קיומנו הרוחני ועזרת ישראל מיד צר באה להדוף סכנה קיומית. בהגדירה את המלחמות בארץ כמלחמות מצוה לימדתנו התורה שכל מלחמה הבאה להגן על קיומנו הרוחני או הפיזי בארץ היא מלחמת מצוה. נמצא אפוא שמלחמות המצוה מטרתן  להגן על יושבי ארץ ישראל והן כוללות בתוכן את ההנחה שעם ישראל מצווה לדור בארץ ישראל. שאל"כ מה ההצדקה להילחם בתושבי הארץ הכנענים או הפולשים?! אנו יכולים לכאורה לדור במקום אחר ולא ניאלץ להלחם בהם. אלא ע"כ מצוה לדור בארץ וא"כ מצות ישוב הארץ כלולה במצות החרם תחרימם).

 

ה. מה דינו של תחום ההבטחה

מכיון שמצפה רמון כלולה כנראה בגבולות הארץ המובטחת עלינו לברר מהו מעמדו ההלכתי של תחום ההבטחה. האם דינו כא"י או לא?

החזו"א (שביעית ג, ב) כתב בביאור דברי הגמרא (כתובות כה ע"א):

"ור"ל דחלה א"צ לתנאי של קידוש הארץ בכיבוש וקידוש אלא בזה שהארץ ניתנה לאברהם אע"ה סגי לחיוב חלה וא"כ גם בזה"ז שבטלה קדושת הארץ ופטורה מן המעשר מ"מ חייבת בחלה".

ומלשונו: "שהארץ ניתנה לאברהם אע"ה" משמע לכאורה, שלא רק הארץ שנכבשה ע"י עולי מצרים, דהיינו גבולות מסעי בכלל,  אלא כל הארץ שהובטחה לאברהם, דהיינו עד ים סוף – היא בכלל חיוב חלה מהתורה מרגע שנכנסו ישראל לארץ וחיוב זה לא יכול לפקוע לעולם. אלא שקשה על פירושו א"כ מה ההבדל בין הארץ השניה לשלישית הרי שלושתן מהתורה? ומדוע החלה בארץ השלישית שהיא של אור אין לה שיעור? וצ"ע. מיהו מדבריו למדנו שבארץ המובטחת חלים כל דיני א"י, ודבר זה אינו מוסכם כפי שנראה להלן.

בגמ' בבבא בתרא (נו ע"א) נאמר:

"אמר רב יהודה אמר שמואל כל שהראהו הקב"ה למשה חייב במעשר לאפוקי מאי לאפוקי קיני קניזי וקדמוני תניא רבי מאיר אומר נפתוחא ערבאה ושלמאה רבי יהודה אומר הר שעיר עמון ומואב רבי שמעון אומר ערדיסקיס אסיא ואספמיא".

פירש הרשב"ם:

"כל שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה - בשעת מיתתו כדכתיב ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן (דברים לד):

חייב במעשר - דהם הם ז' עממים הכתובים בכל מקום. אבל קיני קניזי וקדמוני שנתנו לאברהם אבינו בין הבתרים לא יתחייבו במעשר לעתיד לבא כשיחזירם לנו לעתיד כדאמר בב"ר. אי נמי אם כבשו ישראל מהם אחרי מות יהושע כולן פטורין מן המעשר דכתיב התם זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' (שם) זאת למעוטי הני שנתוספו לאברהם על השבועה כן נראה בעיני ואף על גב דרפאים נמי כתיב באברהם לא ממעטינן ליה דהיינו חוי דלא כתיב התם ומצינו שכבשם משה דכתיב (דברים ג) ההוא יקרא ארץ רפאים כלומר היינו רפאים שניתן לאברהם בין הבתרים".

וקשה, הרי כשייכבשו אותם מקומות יחול עליהם כיבוש רבים ומדוע לא יתחייבו בתרו"מ?

צ"ל  שלא תהיה שם חלוקת שבטים כמו בעיקרה של א"י, וגם שבט לוי יקבל שם נחלה לכן לא מגיע לו תרו"מ. עיין פרשת דרכים (דרוש ו) שאכן פירש את הגמ' הנ"ל שארץ קיני קניזי וקדמוני לא תתחלק לשבטים כמו עיקרה של א"י, וממילא  גם שבט לוי ינחל בהם, ולכן  לא יחול חיוב תרו"מ בארץ המובטחת.

(מיהו משמע מתחילת דבריו שם שחיוב הפרשה כן יחול כי הוא לא תלויי בנחלת הלויים רק חיוב נתינה לא יכול לחול שם כי הוא תמורת נחלתם).

עכ"פ מוכח לכאורה  מכאן, שמעמדה של הארץ המובטחת שונה מיתר חלקי א"י וגם לכשתיכבש כיבוש רבים לא יתחייבו בה בנתינת  מעשרות ללויים. נמצא שלמעשה אין הבדל מהותי בין הארץ המובטחת לחו"ל גמורה אלא לעניין סדר קדימויות, שאם קדמו וכבשו את חו"ל לפני שגמרו לכבוש את הארץ המובטחת לא יחול על המקום כיבוש רבים. אך אם יכבשו לפי ההסדר יחול דין כיבוש רבים באותה מידה הן על הארץ המובטחת והן על חו"ל.  

(וצ"ל שגם בכל חו"ל אע"פ שתיכבש כיבוש רבים לא יחול שם חיוב לתת תרו"מ לשבט לוי, אלא רק להפריש. שהרי לא תהא פונדקית גדולה מהכהנת. וקשה מחלה בחו"ל שניתנת לכהן? וצ"ע)

 

ו. חלוקה לשבטים בארץ המובטחת

 לאור האמור  לעיל חלוקת הארץ לשבטים התבצעה בתחום המצומצם של פרשת מסעי בלבד. קיני קיניזי וקדמוני לא נתחלקו לשבטים וגם לעתיד לבוא כשיותר לנו לכובשם כנראה שלא יתחלקו לשבטים כא"י עצמה.

בני גד ובני ראובן ביקשו לקבל את נחלתם מעבר הירדן מזרחה. ומשה התנה עמהם את התנאי הידוע.   ונחלקו בגדר תנאי זה הרמב"ם והראב"ד (הל' זכיה ומתנה פ"ג ה"ח):

"וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואינו צריך לכפול התנאי כך הורו מקצת הגאונים ולזה דעתי נוטה. ורבותי הורו שאין צריך לכפול התנאי ולהקדים הן ללאו אלא בגיטין ובקידושין בלבד ואין לדבר זה ראיה.

השגת  הראב"ד: א"א אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר וטעם גדול יש לדבר ואיך יתכן דזה מוכר קרקע או נותנו ואומר איני נותנו או מוכרו אא"כ יעשה לי כך וכך ונוציא אותו מידו ולא עשה בו מה שהתנה עליו אבל גיטין וקדושין אומדן דעתא הוא מכיון שנתן דעתו לגרש או לקדש אינו אלא כמפליג בדברים וקירוב הדעת וריחוק הדעת אין תנאי מועיל בו לרחק ולקרב אא"כ חזקו בכפילו ובכל העניינים שנתפרשו בו כי כולם חזוק התנאי הם ובין תבין ונחלת בני גד ובני ראובן לא היתה מוחזקת ביד ישראל ואינו דומה לקרקע המוחזק לו לאדם מירושתו או ממקחו".

הנראה בהסבר דבריו הק' של הראב"ד, שתנאי כפול נחוץ רק כאשר אדם קונה קניין גמור  ללא עוררין, כגון: גיטין וקדושין שהם מעשה גמור עד כדי כך שאין אדם יכול לחזור בו תוך כדי דיבור, ולכן כדי להפקיע את המעשה יש צורך בתנאי כפול. אך בממון שהנכס הוא בבעלותו המלאה של הנותן או המוכר, והוא לא מוכן להוציאו מרשותו אלא בתנאי מסויים, כל עוד לא קויים התנאי לא חל הקניין, ולכן אין צורך בתנאי כפול אלא די בגילוי דעת שרק על דעת כן הוא מוכן להקנות.

לדעתו, הצורך בתנאי כפול בבני גד ובני ראובן הוא משום שעבר הירדן לא הייתה עדיין בבעלותם של ישראל, ובהסכמתם להתנחלות בני גד ובני ראובן נגמר הקניין. מכיון שיתר השבטים לא היו בעליה של ארץ סיחון ועוג, לא היה די בגילוי דעת בעלמא אלא היה צורך בתנאי כפול. אינה דומה מתנה זו למתנה שאדם מקנה מירושתו או מקחו, שהוא בעלים גמורים עליהם והם מוחזקים בידו.

לכאורה קשה הרי א"י  מוחזקת לנו מאבותינו (ב"ב קיט ע"א, ע"ז נג ע"ב ועוד). אך לפי האמור לעיל י"ל, שרק ארץ ז' עממין שנועדה להתנחלותם של השבטים מוחזקת לנו מאבותינ.ו אך ארצות קיני קניזי וקדמוני,  אע"פ שהובטחו אף הן לאברהם, לא נחשבות למוחזקות בידינו, משום שהן לא נועדו לחלוקה לשבטים. הרמב"ם חולק וסובר שהכל מוחזק בידינו.

מיהו י"ל שמכיון שעדיין לא נתחלקה הארץ לשבטים, לא היה  ליתר השבטים מעמד של מוחזקים  יותר מאשר מבני גד ובני ראובן, ואין דינם דומה למי שנותן לחברו דבר שהוא בבעלותו הגמורה, שאין צורך  בתנאי כפול אלא די בגילוי דעת. מה שאין כן שותף המוותר על חלקו בשותפות לשותף השני לא די בגילוי דעת אלא יש צורך בתנאי כפול.

 

ז. מצות ישיבה בארץ המובטחת

מצאנו שהארץ המובטחת כל עוד לא נכבשה ע"י ישראל נחשבת כחו"ל. משה רבנו ע"ה התחנן לעבור את הירדן אל הארץ הטובה, למרות שכבר היה בעבר הירדן המזרחי (ואע"פ שכבר כבשה מידי סיחון ועוג, כל עוד לא קיימו בני גד ובני ראובן את תנאם, ועבר הירדן המערבי לא התקדש עדיין, לא התקדשה גם נחלת בני גד ובני ראובן).

אומנם י"ל שמשה לא הסתפק בישיבה בארץ המובטחת, אלא שאף גם לקיום המצוות התלויות בה כמבואר בגמרא (סוטה יד ע"א):

"דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי"[3].

אך מצינו שאלימלך ובניו נענשו משום שירדו לחו"ל למרות שמואב היא מהארץ המובטחת. משמע שאין מקיימים מצות ישיבה בתחום זה. מיהו עיין רשב"ם (ב"ב צא ע"ב) שהטעם לאיסור הירידה הוא  משום שהוא יוצא ממקום החייב במצוות למקום הפטור מהן.

כנראה היא מחלוקת בין הרמב"ן לתוס'. הרמב"ן בהשמטות לסהמ"צ (מ"ע ד) מונה את גבולות הבטחה כגבולות הארץ למצות ישיבתה, וכ"כ הכפתור ופרח (פרק י). אולם התוס'  (גיטין ב ע"א, ד"ה ואשקלון) סוברים שאסור לצאת מתחום עולי בבל. עיין תשב"ץ (ח"ג סי' ר) שדן בשאלת עבר הירדן, וכתב שעבר הירדן המערבי קדוש בקדושת שכינה, ואילו  עבר הירדן המזרחי קדוש רק בקדושת המצוות (עיין באהלה של תורה, ח"ד סי' ו).  צ"ע לדעתו, מה מעמדו של תחום ההבטחה בצד המערבי? האם אף הוא דינו כעבר הירדן המזרחי, ובגלל שלא נכלל בתחום התנחלותם של עולי מצרים אין בו קדושת שכינה, או שמא היותו חלק מהצד המערבי יש בו קדושת שכינה, ורק חיוב מצוות התלויות בארץ תלוי בכיבושו?

רש"י (בראשית כו, ב) כותב:

"אל תרד מצרימה - שהיה דעתו לרדת למצרים כמו שירד אביו בימי הרעב אמר לו אל תרד מצרימה שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך".

מסתבר שיצחק שהיה עולה תמימה היה רשאי לגור רק בקדושת השכינה, וכשה' אמר לו "גור בארץ הזאת" ואסר עליו לצאת ממנה משמע לכאורה שמגרר והלאה  – האזור הדרומי יותר – אין בו קדושת שכינה.

אך רש"י (שם כו, יב) כתב:

“ בארץ ההיא - אע"פ שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה כארץ שבעת הגוים".

בכל זאת יצחק גר בה משום שהיא חלק מא"י המקודשת בקדושת השכינה (עיין גור אריה). צ"ע היכן היא  אותה ארץ שאינה משבעת עממין? לכאורה כוונתו לומר שהיא דרומית לארץ כנען (שהרי יצחק נדד מארץ גרר בה התגורר בראשונה) –  כלומר בגבולות ההבטחה. גם זו היא  א"י המקודשת בקדושת שכינה והיה מותר ליצחק לגור בה. אלא שלא מצינו שיצחק נדד דרומה מבאר שבע, וצ"ע.

עוד יש לדחות את הראיות שהבאנו מעבר הירדן המזרחי,  שאין לדמות את הקיני קניזי וקדמוני לחלקים אחרים של הארץ המובטחת. כי ארצות  אלו נאסרו בכיבוש כל עוד הם בידי   אדום עמון ומואב, ולכן אינם מוחזקים בידינו ולא נתחלקו לשבטים.  מה שאין כן מקומות אחרים, כגון הנגב הדרומי שלא היה איסור  לכובשם. הם  אולי  כן מוחזקים,  ונתחלקו לשבטים וחיוב מעשרות חל בהם כמו בעיקרה של א"י.

 

ח. מעמדה של מצפה רמון

עתה נבוא לעניין מצפה רמון. לאיזו ארץ היא שייכת, לראשונה,  לשניה, או לשלישית? מסתבר שאינה בתחום  עולי בבל שהרי היא דרומית לאשקלון, וגם לסוברים שרק הישובים דרומית מערבית לאשקלון הם מחוץ לתחום עולי בבל, אך הארץ מזרחית לאשקלון היא בתוך תחום עולי בבל. מצינו בנחמיה שבאר שבע הייתה מוחזקת בידי ישראל (נחמיה יא, כז-ל). מ"מ לא מסתבר שגם מצפה רמון בכלל תחום עולי בבל.  הסברה נותנת שבאזור זה לא גרו יהודים בתקופת בית שני. (מהנבטים שהתיישבו בנגב בתקופה מאוחרת יותר, אין להביא ראיה שגם ישראלים ישבו שם קודם לכן) .

מצינו במקרא שתחום הישוב בארץ היה בעיקר מדן ועד באר שבע, וכיבוש עולי בבל נעשה ע"י חזקת ישוב, וקשה להעלות על הדעת  שהיה ישוב יהודי רצוף דרומית לבאר שבע.

יש להסתפק אם היא בכלל תחום עולי מצרים: מצד אחד ייתכן שאפילו עולי מצרים לא התנחלו באזור זה שהוא דרומית לים המלח, שהרי לא ידוע לנו בדיוק היכן היה הגבול של עולי מצרים בדרום. כי מים המלח נסב הגבול למעלה עקרבים, ומשם צינה וחצר אדר ועצמונה. אין לנו שום מסורת שניתן על פיה לקבוע את הגבול הדרומי, וכל ההשערות כאן פורחות באויר. לפי שיטות מסוימות מצפה רמון היא בתחום עולי מצרים ולפי שיטות אחרות מחוץ לתחום זה. אלו ואלו בהשערות משערים.

גם אם נניח שמצפה רמון היא מחוץ לתחום התנחלותם של עולי מצרים, יש מקום להסתפק אולי חל על המקום דין קדושה ראשונה, שהרי שלמה המלך הגיע לאילת, ומסתבר שגם הדרך לאילת היתה בשלטונו, כלומר הערבה. כל זה נכלל בגבול ההבטחה שנאמר בה "ושתי את גבולך מים סוף עד ים פלשתים". לדעת הרדב"ז הכבוש עצמו מקדש גם ללא הקדשה בפה (עיין הל' תרומות פ"א), אך יש ספק אם גם  אזורי הנגב הפנימי ובתוכם מצפה רמון היו בשלטונו של שלמה המלך.

אולם גם אם נניח שהנגב כולו היה בשלטונם של מלכי ישראל, והתקדש בקדושה ראשונה  לא דומה קידוש אזור זה לקידוש תחום עולי מצרים, כי הוא לא נכלל בגבולות א"י שנאמרו למשה בפרשת מסעי, ולא בגבולות יהושע בן נון החופפים בעצם את גבולות פרשת מסעי. כיבוש הנגב  קידשו לשעתו, אולם השאלה היא האם גם אחרי שבטלה קדושה ראשונה נשאר אזור זה בקדושתו לעניין חלה או לא. (עיין מש"כ בזה באהלה של תורה ח"ג סי' א אות ד).

ולמרות שלדעת הרא"ש, ספר התרומה והרע"ב בהסבר דברי הירושלמי ארץ שהייתה בתחום עולי מצרים והתחייבה בחלה מהתורה נשארת בחיובה, מ"מ יתכן שלא אמרו זאת אלא בתחום עולי מצרים שנועד להתנחלות, ולא באזור זה שהיה מחוץ לתחום ההתנחלות.  צ"ע גדול בכ"ז.

הספקות מרובים אפוא לכאן ולכאן. אך דבר אחד נעלה מעל לכל ספק, שמצפה רמון היא בתוך גבולות ההבטחה והיא חלק מא"י הגדולה.

 

 

ט. מצפה רמון אינה חו"ל

לאור האמור לעיל, א"א לתת למצפה רמון בשום פנים ואופן  דין חו"ל. כי יתכן שהיא בכלל תחום עולי מצרים, ולכל הדעות היא בגבול ההבטחה לאברהם אבינו. גם אם נניח שאזור זה של הנגב  ירד ממעלתה של א"י, אולם חו"ל ממש בודאי אינו. ואע"פ שייתכן שדינו לעניין חיוב הפרשת שתי חלות אינו כשתי הארצות הראשונות אלא כארץ השלישית, הרי גם למי שמשווה את הארץ הזאת לחו"ל גמורה,  לא מסתבר לומר שגם לעניין אוכל ואח"כ מפריש דינו  כחלת חו"ל.

מה גם שעצם ישיבתכם במקום זה מבוססת על ההנחה שמקיימים בו מצות ישוב הארץ, לפחות לדעת הרמב"ן והכפו"פ. גם לדעת התוס' אין ספק שהמקום הוא חלק מארץ ישראל, ואיך אפשר להחיל עליו דין השייך באופן מובהק לחו"ל?! גם לעניין יו"ט שני  נוהגים מן הסתם רק יום אחד כבני א"י לכל דבר.

שמה של חלת חו"ל מעיד עליה: חלת חוץ לארץ, ומצפה רמון בודאי אינה חו"ל.

 

י. חלה בגוש קטיף

גוש קטיף שייך לארץ השנייה לעניין חלה, דהייינו מעיקר הדין יש להפריש בה  שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן, של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור.

אולם איננו נוהגים בזה"ז להפריש בארץ השנייה  שתי חלות,  מאחר וכולנו  טמאים איננו מפרישים חלה כשיעור אפילו לא בארץ הראשונה, שנתקדשה ע"י עולי בבל, ואנו מסתפקים בחלה אחת  בשיעור מינימאלי -  כזית - ולשורפה. ולכן גם בתחום עו"מ איננו נוהגים להפריש שתי חלות אלא די בחלה אחת בשיעור כזית.  א"כ למעשה אין נפקא מינה בין חלה בגוש קטיף לחלה במרכז הארץ, דין אחד לשתיהן. אולם נראה שמי שגלגל עיסה בגוש קטיף לא יוכל להפריש ממנה על עיסה שנתגלגלה במרכז הארץ כי אין מפרישין מן הפטור על החיוב. כך  אנו נוהגים גם בתרו"מ, שאין מפרישין  תרו"מ מגידולים שגדלו בתחום עולי מצרים  על גידולים שגדלו בתחום עולי בבל.

אומנם המשנה מגדירה את תחום הארץ השנייה רק מכזיב והלאה. אולם, כאמור לעיל, אותו דין חל על הגבול הדרומי מאשקלון והלאה. לפי זה גוש קטיף אינו שונה מכל הנגב המערבי  מאשקלון דרומית-מערבית. במקומות אחרים[4] הארכנו להוכיח שאי אפשר לומר שהגבול הדרומי של עולי בבל הוא מאשקלון מזרחה. כי אז גם חברון ובאר שבע יוצאו מתחום עולי בבל וזה לא ייתכן.  אלא הכוונה היא לנגב המערבי דרומית מערבית לאשקלון.



[1] השאלה במקורה היתה בדבר הפרשת חלה במצפה רמון, אך התשובה מתיחסת בהרחבה לחובת הפרשת חל ה בגבול הדרומי באופן כללי.

[2] אמנם מהרמב"ם שם משמע לכאורה שאשקלון מציינת את גבול עולי מצרים אלא שהדבר לא יתכן, והוא סותר שם את עצמו ואת דבריו במקומות אחרים, וכוונתו לומר שאשקלון היא הגבול המשותף לעולי בבל ולעולי מצרים. אך ממנה דרומה, ומעכו וכזיב צפונה מתחיל תחום עולי מצרים לבד. עיין מש"כ באהלה של תורה (ח"ג סי' א-ב).    

 

[3] ועיין משך חכמה לדברים יא, לא.

 

[4] בנושא זה וביתר הנושאים התלויים  בתחום עולי מצרים בדרום, עיין באהלה של תורה (ח"ג סי' א-ב, וח"ד סי ו-ז וסי' מב).  

 

toraland whatsapp