וידוי מעשר ובעלות על קרקע - חלק א'

ראשי פרקים:

מבוא

א. וידוי על כל המעשרות או על חלקם

ב. הרמב"ם- וידוי על מעשר שני, ועל שאר התרומות והמעשרות

ג. הירושלמי- וידוי מעשר ובעלות על קרקע

ד. שיטה בבבלי: וידוי אינו מצריך קרקע

ה. השמטת השולחן ערוך אם וידוי זוקק קרקע

ו. הזיקה בין וידוי מעשר לקרקע

ז. חובת נשים בוידוי מעשר

* * *

מבוא

בשתי מצוות סמוכות בתורה, נאמר וידוי: בכורים ומעשר. קריאת הוידוי של הבכורים היא ביטוי של תודה ושמחה שלאחר הבאת הבכורים (דברים כו, ב - יא). ברם, וידוי על המעשר שונה בסגנונו בתורה, ואף מטרתו נראית שונה, הודאה שביער את כל המעשר כדין ולא עבר על ההלכה ובקשת ברכה לאדמת הארץ (שם, שם, יב - טו). וידוי מעשר נאמר בשנה הרביעית והשביעית ביום טוב אחרון של פסח, לאחר נתינת כל התרומות והמעשרות לפי הסדר. מכאן שרק מי שקיים את סדר הפרשת תרומות ומעשרות במשך כל שלוש השנים של מחזור הפרשת תרומות ומעשרות, דהיינו אדם שהיתה לו קרקע במשך שלוש השנים, הוא זה שיכול להתודות. מי שאין לו קרקע כלל, או חלק מהזמן, אינו יכול להתודות. נברר האמנם זו כוונת התורה בפרשת מעשר, והאם זו הדרך היחידה להגיע לוידוי מעשר. עיון בנושא עשוי לבסס כמה מיסודות הלכות וידוי. 

יש לציין שהמצוה נקראת "וידוי מעשר" ולא וידוי תרומה או תרומות ומעשרות, אף שהוידוי נאמר לאחר שאדם מפריש את כל התרומות והמעשרות. מכאן שהוידוי קשור למעשר והוא נראה עיקר הגורם לוידוי. אף מיקום דיני הוידוי במשניות מסכת מעשר שני מלמד שבו עסקינן.1

א. וידוי על כל המעשרות או על חלקם

ממשנה אחת משתמע במפורש שאכן הוידוי נאמר לאחר נתינת כל התרומות והמעשרות. במשנה במעשר שני ה, י נאמר: 

במנחה ביום טוב האחרון היו מתודין. כיצד היה הודוי? "בערתי הקדש מן הבית" (דברים כו, יג), זה מעשר שני ונטע רבעי. "נתתיו ללוי" זה מעשר לוי. "וגם נתתיו" זו תרומה ותרומת מעשר. "לגר ליתום ולאלמנה", זה מעשר עני. הלקט והשכחה והפאה אע"פ שאינן מעכבין את הודוי. "מן הבית", זו חלה. 

כך משתמע גם מהמשנה שלפני כן שהביאה מעשה ברבן גמליאל ושלושה חכמים שנסעו בספינה והוא ביער מעשר לפי הסדר. כוונתו הייתה להספיק לבערם לפני תום זמן הביעור. אך היה במעשהו גם רצון לעשות כן ולפי הסדר הנזכר כדי שיוכל להגיד וידוי מעשר. 

ברם ממשנה אחרת משתמע משהו שונה. במשנה בביכורים ב, ב נאמר: 

יש במעשר ובכורים מה שאין כן בתרומה. שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום, וטעונים ודוי. 

מכאן שמעשר וביכורים יש להם וידוי, ותרומה לא. כך גם נאמר בתוספתא בביכורים א, ו: "חומר במעשר שני (=מתרומה)...וטעון ודוי ". אם כן על תרומה אין לומר וידוי, אלא רק על מעשר שני או ביכורים.2 וכן בתוספתא ביכורים א, ז: "חומר במעשר שני ובכורים שאין כן בתרומה... וטעונין וידוי". יש לציין שגם מצוות נוספות שהן מתנות עניים אין להם וידוי. כך נאמר בתוספתא מנחות י, יב: "לקט שכחה ופאה שאין להם וידוי". 3

וכבר הקשה סתירה זו על המשנה הירושלמי בביכורים ב, ב: 

תמן תנינן וגם נתתיו זו תרומה ותרומת מעשר, תמן את אמר תרומה טעונה וידוי, והכא את אמר תרומה אין טעונה וידוי? אמר רבי הילא, תניי תמן התרומה והבכורים אחד הנותנן ואחד הנוטלן טעונין וידוי. אמר רבי זעירה רבנין דתמן סברין ורבנין דהכא אמרין מי שיש לו מעשר בפני עצמו מתודה, מי שיש לו תרומה בפני עצמה אינו מתודה. אמר רבי יוסי מתניתא אמרה כן, רבי יוסי אומר יש להן ערי מקלט, מה נן קיימין אם בתרומה ומעשר שלו הן, אלא כי נן קיימין בתרומה. אמר רבי הילא, שמענן מי שיש לו מעשר בפני עצמו מתודה, מי שיש לו ביכורין ביכורין בפני עצמן מתודה, שמענן מי שיש לו תרומה בפני עצמה מתודה.

הרמב"ם בפירוש המשנה, ביכורים ב, ב (מהדורת הרב קאפח), כתב על סתירה זו: "וכבר תירצו קושיא זו בתלמוד (=הירושלמי) ואמרו, שענין דבר זה שאם לא היה לו אלא בכורים בלבד או מעשר שני בלבד חייב בודוי. אבל אם לא היה לו אלא תרומה אינו חייב בודוי". הרמב"ם הבין שתשובת ר' זעירא נותרה למסקנה, וכדבריו סבר גם ר' הילא שמעשר וביכורים בפני עצמם מתודים, והמפריש תרומה לבדה אינו מתודה אלא עם יתר המתנות ולפי הסדר כדברי המשנה במעשר שני. 

נראה שבדרכו של הרמב"ם בסוגיה זו הלך גם הפני משה מפרש הירושלמי. אחרי הצגת הסתירה בין המשניות הובאו דברי רבי הילה, שהוסיף להקשות והוכיח שמהברייתא משמע שתרומה וביכורים טעונין וידוי. ור' זעירא השיב שעל תרומה מתודה אך לא לבד אלא כשהיא חלק מכל המעשר, ואילו על מעשר בלבד יכול להתודות. על כך הקשה ר' יוסי שמהמשנה לא משתמע כך, אלא: "דאפילו יש לו תרומה בפני עצמה מתודה". רבי הילה השיב ודחה את ההוכחה שמעשר וביכורים אפשר להוכיח שמתודים עליהם בפני עצמן אך לא כן בתרומה. וכדבריו: "דמי שיש לו מעשר בפני עצמו מתודה הוא כדקאמר' דאף הלוים מתודין, והרי אין להם אלא מעשר בלבד. וכן שמעינן דמי שיש לו ביכורים בפני עצמן דמתודה כדקתני דהכהנים מתודין, וזהו מפני הבכורים בלבד, וכהאי ברייתא דלעיל דאף הנוטלן מתודה". אך תרומה: בפני עצמה מתודה, בתמיה, "דהשתא לא שמעת מידי לתרומה", שהנותנה או המקבלה, יש אפשרות שיתודה רק עליה? מכאן שלפי מסקנת הירושלמי דברי רבי הילה הם כדברי ר' זעירא בתשובה הראשונה.4 על מעשר וביכורים לבד מתוודים ולא על תרומה שהיא רק חלק מוידוי כשמפרישים את כל המעשרות. 

ב. הרמב"ם- וידוי על מעשר שני, ועל שאר התרומות והמעשרות

הרמב"ם פסק בהלכותיו כמשתמע מהמשנה והירושלמי הנזכר. הרמב"ם בהל' מעשר שני ונטע רבעי יא, א: "מצות עשה להתודות לפני ה' אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ וזהו הנקרא וידוי מעשר". וכך שם בהמשך בהלכות ז, יב, חזר ופירט שיש להפריש קודם את כל המתנות לפי סדר ורק לאחר מכן מתודה. והוידוי בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית. 

ברם, הרמב"ם בהל' מעשר שני ונטע רבעי יא, יד כתב:

מי שאין לו אלא מעשר שני בלבד מתודה, שעיקר הוידוי במעשר הוא, וכן אם לא היה לו אלא ביכורים בלבד מתודה שנאמר בערתי הקדש, הקדש הראשון שהוא הבכורים. אבל מי שאין לו אלא תרומה בפני עצמה אינו מתודה שאין התרומה טעונה וידוי אלא בכלל שאר המתנות.

מכאן שיש דרך נוספת לומר וידוי. אם אין לאדם להפריש את כל התרומות והמעשרות אלא מעשר שני בלבד, יכול להפריש. בזמן המקדש יעלנו לירושלים ושם יאכלנו עד יום טוב ראשון של פסח ויבער את הנותר ואז יאמר וידוי. לאחר החורבן יפרישנו וינהג כדינו. שכן לפי הרמב"ם, שם, שם, הלכה ז, הוידוי הוא גם לאחר החורבן. על תרומה לבד אין לומר וידוי שעיקרו השלמת הפרשת המעשר.5

ברם, קיימת בעיה בדברי המשנה והירושלמי בכורים שהרמב"ם פסקם להלכה. וכבר היקשה זאת המנחת חינוך, במצוה תרז. כיצד ייתכן שיהיה לאדם רק מעשר ראשון, שני או עני. הרי כדי להתוודות הוא צריך להיות בעל קרקע. ואם כן, חייב להפריש את כל התרומות והמעשרות מיבולו, ולא יכולה להתקיים מציאות שיהיה לו רק אחד מהמעשרות שעליו יאמר וידוי. בעיה זו אקטואלית במציאות של ימינו כשלרוב הציבור אין קרקע, ואם כן, כיצד יוכל להתוודות.6 זאת, מבלי להיכנס לבעיות נוספות העלולות לעכב אמירת וידוי מעשר בימינו עד שיש פוסקים לא לומר וידוי בימינו ויש המחייבים.7

אין אלא לומר שמציאות כזו אפשרית רק כשלאדם אין קרקע, וכבימינו, והוא קנה דגן תירוש ויצהר ויודע שהמוכר לא הפריש תרומות ומעשרות, או לא הפריש אחד מהמעשרות בלבד, אזי חובה עליו להפריש. כנראה כך פסק הרמב"ם בעקבות הירושלמי בביכורים ב, ב שאפשר להתודות גם על מעשר שני לבדו, וזו דרך נוספת לוידוי. דבר זה שונה לחלוטין מסדר הוידוי המקורי המתואר במשנה ובירושלמי שדיני הוידוי עוסקים לרוב במציאות שיש לאדם קרקע.

אף זאת, ההכרה שגם קונה שאין לו קרקע יכול לומר וידוי מעשר מעלה שתי אפשרויות מרכזיות בוידוי מעשר. האחת, הוידוי תלוי בבעלות על קרקע כלשהי, והשנייה, הוידוי אינו תלוי בקרקע. כך משתמע כבר מחז"ל ומהרמב"ם. ברם, יש עדיין לדון בשתי הדרכים הללו שכן היבטי המחלוקת בעניינן מורכבים בסברה ולהלכה. 

ג. הירושלמי- וידוי מעשר ובעלות על קרקע

על הקשר בין וידוי לקרקע, נמצא בירושלמי פאה ג, ז: 

רבי מנא בעי, ולמה לננן אמר מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי, דכתיב: "מן האדמה אשר נתת לנו" (דברים כו, טו)? ר' יוסי בי רבי בון בשם רבי יוחנן אמר שמועתא כן מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי. דכתיב: "מן האדמה אשר נתת לנו".

הפני משה שם מפרש, שר' מנא שאל מדוע הברייתא לפני כן אינה מזכירה שמי שאין לו קרקע פטור מוידוי מעשר: "ואע"ג דאשכחן ביה חיובא דמעשר כגון שלקח פירות המחוברין ונגמרו ברשותו למעשר, ואפ"ה יהא פטור מן הוידוי דכתיב גביה, מן האדמה". כלומר, גם אם קנה פירות מחוברים ונגמרו ברשותו יהא פטור מוידוי מעשר כי אין לו קרקע.8 והשיב התלמוד שאכן ר' בר בון בשם ר' יוחנן אמר כך במפורש אע"פ שלא נזכר הוידוי בברייתא אמר ששמועה: "בשם דאמוראי כן דפטור מן הוידוי".

הפני משה האריך להוכיח שאכן זו מסקנת הירושלמי, גם בפירושו הארוך, מראה הפנים לסוגיה זו, וחיזק דבריו שגם הראשונים הבינו כן. כגון: התוספות בבא בתרא כז ע"א ד"ה בוידוי, הסבורים שכך היא ההלכה בירושלמי אף שאין זו הגירסה במשנה בפאה ג, ז. אף כי התוספות, בקידושין כו ע"א ד"ה בוידוי, סברו אחרת שמי שאין לו קרקע: "מתודה, כגון בפירות לקוחין". כלומר, הקונה פירות בשוק מתודה. ועוד כתב במפורש, וכפי שהערנו למעלה, שגם הרמב"ם: "לא זכר מזה כלום בוידוי מעשר שמעכב אם אין לו קרקע". מדבריו משמע שהתוס' בבבא בתרא סבור שצריך קרקע לוידוי מעשר. ואילו התוס' בקידושין והרמב"ם, שאינו מזכיר תנאי זה, סבורים שאין צורך בקרקע.9 

המשנה הנזכרת בפאה ג, ז, הובאה גם בבבלי בקידושין כו ע"א, ובסוגיה המקבילה בבבא בתרא כז ע"א. בשני המקומות נחלקו ראשונים אם הנוסח הוא כבמשנה, ללא וידוי, ואין הוא בין אלה הצריכים קרקע כדי להתחייב בדינם כביכורים. או שיש לגרוס גם וידוי. רש"י בשני המקומות, בד"ה "ובידוי", ציין שאין לגרוס וידוי, שכן בוידוי מעשר נאמר בתורה אשר נתת לנו, ובביכורים נאמר בתורה נתת לי. כלומר, בוידוי מעשר לשון כללית שאינה מחייבת קרקע, ובביכורים "לי", פרטי, ובכדי להתחייב בביכורים יש צורך בקרקע. כך פירש גם התוספות, קידושין כו ע"א ד"ה ובוידוי.10 הובא שם הר"י אך לא מטעמו של רש"י אלא משום שהירושלמי הנזכר על משנה זו שאל: " אמאי לא תני ובוידוי" משמע "דלא גרסינן ליה", ויכול כל קונה לעשות וידוי מעשר. אמנם דברי הר"י קשים, הרי הירושלמי תירץ והביא את דברי ר' יוחנן שצריך קרקע גם לוידוי מעשר. ואכן התוספות יום טוב על משנה בפאה ג, ז, הקשה כן על התוספות והניח בצ"ע. 

גם במקבילה, בגמ' בבבא בתרא כז ע"א, העירו התוספות ד"ה בוידוי, לשיטת רש"י שלא גרס בוידוי. אך שם הוסיפו: "ומיהו על כרחך אין וידוי בלא קרקע, דתני עלה בירושלמי אף בוידוי, ומכל מקום לא גרסינן ליה מדתני עלה בירושלמי מכלל דבמשנה ליתיה". משמע שהתוספות התלבטו ותחילה כתבו שוידוי מחייב קרקע בגלל הירושלמי, אך עם זאת סיימו שבמשנה לא גרסו וידוי. כלומר, לא דחו את קביעתם שהלכה כבירושלמי שלוידוי מעשר צריך קרקע. עם זאת הוסיפו שבמשנה לא גרסו וידוי, ולפיה אולי אין צורך בקרקע, אף שהתוספות לא ציינו פרט חשוב זה. מכל מקום יש מחלוקת גם בין שני התוספות אם לוידוי צריך קרקע.

ראשונים נוספים דנו בנוסח שבברייתא וכתבו שאין לגרוס "וידוי". כך רש"י בבבא בתרא כז ע"א, ד"ה בוידוי, וכן הרשב"ם בהרחבה בבבא בתרא קנ ע"א ד"ה איידי. גם הר"ש למשנה זו בפאה כתב כן וציין שוידוי מעשר אינו זוקק קרקע. הוא מוסיף שבירושלמי יש מחלוקת בדבר. דברים דומים כתב גם הרמב"ן (אם כי הציע הסבר נוסף לא לגרוס וידוי), בעקבותיו גם הרשב"א, שאף לא הביא הירושלמי, ועוד פירשו כן הריטב"א והמאירי בחידושיהם לסוגיה בקידושין כו ע"א, והדגישו את הקשר בין הנוסח בברייתא לוידוי מעשר שאינו צורך קרקע לשם הוידוי. (ועיין עוד בתוספות רא"ש, קידושין שם, ד"ה ובוידוי). 

הם הזכירו את הירושלמי בפאה, ועם זאת הסיקו שאין צורך בקרקע ויכול להתוודות גם כשלקח מן השוק. הריטב"א מוסיף: "ואי בעית אימא וידוי מעשר וס"ל להאי תנא דאע"ג דמעשר על פירות שאינן מקרקע שלו אינו מתודה אלא כשיש לו קרקע, דהא פלוגתא הוא בירושלמי (פאה ג, ז)". הוא מציין כר"ש שגם בירושלמי עצמו יש מחלוקת לגבי וידוי אם זוקק קרקע. כן רצה בתירוץ זה להפריד, שניתן לגרוס וידוי בברייתא, ודעה זו היא כאחת הדעות בירושלמי שאין וידוי ללא קרקע. אך הוא אינו כותב שכדעה זו ההלכה. אדרבה, הוא מציין שזאת דעת התנא בברייתא אך לא כך ההלכה.11 

מדברי הראשונים הנזכרים משתמע שהבינו שלפי הירושלמי בפאה ג ז, וידוי מעשר זוקק קרקע, והוא חולק על המשנה שם, או שבירושלמי עצמו יש מחלוקת. להלכה הם פסקו שאין צורך בקרקע כדי לומר וידוי, פרט לדעה חולקת אחת בתוספות בבבא בתרא. אל דעת הרבים יש לצרף כאמור את הרמב"ם הנזכר שמדבריו משתמע שאין אמירת וידוי מצריכה קרקע.

ברם, יש עוד חולקים בדבר שסברו כאותה דעה בתוספות. יש חולקים וגורסים גם וידוי בשתי הסוגיות בבבלי, בקידושין ובבבא בתרא. בשאלה שנשאל גאון נזכר נוסח זה, ואין הגאון בתשובתו מעיר על כך, מן הסתם לפי שכך היה גם לפניו.12 גם הרי"ף, (בבא בתרא פו ע"ב בדפי הרי"ף). וכן היד רמה לבבא בתרא כז ע"א, אות קטז לסוגיה זו. אמנם במקורות אלה אין הסבר לנוסח או התייחסות פרשנית לסוגיה בשני המקומות. על כן, אפשר לתרץ כדברי הר"י בתוספות הנזכרים או כריטב"א, שאין זה מחייב שהם סברו שוידוי מחייב קרקע, אלא הכוונה אחרת. אך כמובן, העובדה שהם גורסים וידוי מקרבת יותר אל הדעת שהם חולקים וסוברים שוידוי מחייב קרקע. 

כך פסק במפורש הסמ"ג עשין קלח, שוידוי מצריך קרקע: "גרסינן בירושלמי דפאה רבי יוסי בר בון בשם רבי יוחנן אומר מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי". הוא מביא גם את המשנה במעשר שני העוסקת בסדר מעשרות ומדגיש כמה פעמים שיש להתוודות רק אחרי נתינת כל המעשרות לפי הסדר. לעומת זאת הוא לא מזכיר כלל את הדין שאם יש לאדם מעשר בלבד, הוא יכול להתוודות עליו. לכן ברור שפסק כירושלמי שוידוי צריך קרקע ועקב כך גם לא הזכיר את הדיון בבבלי בקידושין ובבא בתרא. 

מכל מקום, הדיון על שתי הדרכים לוידוי המתחיל בסתירה בין המשניות ודרך הירושלמי בפאה ממשיך עם הראשונים שרובם נקטו שוידוי אינו זוקק קרקע ויש מהם, אמנם מיעוט, הסבורים שוידוי זוקק קרקע.13

למעבר לחלק ב'