השתלת איברים - באילו מצבים זה מותר?

מדי פעם עולה לכותרות העיתונים מעשה ב'מת שהתעורר'. אם אכן קורה נס כזה מדי פעם הרי שיש לכך משמעות בהקשר של תרומת איברים. תרומת איברים מתקבלת ברגע שאדם נחבל בראשו בתאונת דרכים וגזע המוח נפגע, אבל הלב שלו עדיין עובד. אם נגדיר שחיות האדם תלויה בלב אם כן השתלת איברים יכולה להתקיים רק אחרי מות הלבב, אולם כזה מת האיברים החיוניים כבר אינם ברי השתלה, ואין אפשרות מעשית לשימוש בהם. אולם, אם נאמר שחיות האדם תלויה במוח – בגזע המוח, אז גם אם גזע המוח נפגע אפשר עדיין לתרום איברים, כי גם כשזה נפגע עדיין תיתכן פעילות הלב.

הנושא הוא כבד מאוד ושנוי במחלוקת בין פוסקי ההלכה. אולם, הרבנות הראשית לישראל בשנת תשמ"ו הכריעה שחיות האדם תלויה במוח ולא בלב, ואם כן הדרך להשתלת איברים פתוחה.

אולם משנת תשמ"ו לא הייתה התקדמות משמעותית בנושא זה, ולמה?

סעיף אחד שהתנתה הרבנות הראשית בהשתלת איברים היה שבקביעת רגע המוות יהיה גם רב המתמחה בענייני רפואה והלכה.

מבחינה רפואית מעולם לא היה מת שהתעורר לתחיה, ומה עם כל הסיפורים על המתים שקמו? ובכן, מבחינת הרופאים בכל המקרים הללו, לא הייתה קביעה נכונה של המוות, לשם כך נדרשות כמה בדיקות, שאלה לא תמיד נעשות בהקפדה ובחומרה, בעיקר בארצות לא מספיק מפותחות. הסיפורים הללו ממחישים לנו עד כמה נדרש רב בקביעה כה קריטית של רגע המוות, כמובן כזה המתמחה גם ברפואה. לצערנו, ייחסם של הרופאים לאדם הוא בהרבה פעמים ייחס שמבטא את זה שהמושג של 'קדושת החיים' זר הוא בעיניהם. אם האדם שוכב כאבן שאין לה הופכים, לא מתפקד וכו', אם כן אין טעם לחייו. למותר לציין, שתפיסת התורה  היא שכל עוד האדם חי אין רשות לאף אחד לקצר את חייו ומי שמעצים עיניו של גוסס מוגדר כשופך דמים. הסיפורים הללו שצצים בעיתונות מבהירים לנו עד כמה הדרישה של הרבנות הראשית מוצדקת ונכונה...

נקווה שיתקיים בימינו דברי הפסוק 'ובלע המות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ'