יחסי עבודה בזמן מבצע 'צוק איתן'

רקע

בקיץ האחרון הייתה מדינת ישראל במצב חירום לאומי. טילים נפלו ברחבי הארץ ובעיקר בדרומה, משפחות עקרו ממקומן וגברים רבים גויסו לצבא. מצב זה השפיע רבות גם על הכלכלה, בין השאר בתחום יחסי העבודה. נשאלות שאלות כגון: כיצד יש לנהוג כאשר עקב המצב נבצר מן העובד להגיע למקום עבודתו? מה לעשות כאשר המעביד מקבל הוראה מפיקוד העורף לסגור את שערי מקום העבודה עד יעבור זעם? ובכלל, מי אמור 'לשלם את המחיר' הכלכלי של המצב?[1]

א. עובד שנבצר ממנו להגיע למקום עבודתו

במצב שגרה, אדם שהתקשר ביחסי עבודה עם מקום עבודה, מחויב הוא למקום עבודתו במשך כל תקופת ההעסקה, כפי שקבע עם מעבידו. מובן שתמיד עומדת לו הזכות להתפטר מעבודתו, אולם גם זכות זו מוגבלת; ונקבע כי על העובד להודיע על ההתפטרות מספיק זמן מראש כדי שלא ייגרם נזק למעביד, ואם לא כן עליו לשאת בתוצאות התפטרותו. וכך קובעת המשנה במסכת בבא מציעא (פ"ו מ"א):

שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת, ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה, וכל דבר שאבד, וחזרו בהן - מקום שאין שם אדם, שוכר עליהן או מטען.

אולם ההלכה מכירה בכך שלעתים עשויים להיווצר מצבים שאינם ניתנים לחיזוי מראש, ובהם נבצר מהעובד למלא את חובתו ולהגיע למקום עבודתו. דוגמא לכך מובאת בברייתא במסכת בבא מציעא (עז ע"א):

השוכר את הפועל, ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא – נותן לו שכרו, אם קבלן הוא - נותן לו קבלנותו.

יתר על כן, בגמרא (שם ע"ב) מבואר שזכותו של האדם להיעדר מעבודתו ולא להיפגע מכך עומדת לו גם במקרה שהיעדרותו מעבודתו תגרום נזק בלתי הפיך למעסיקו; וכך פסק גם השו"ע (חו"מ סי' שלג סעי' ה):

בדבר האבוד, כגון פשתן להעלות מהמשרה, או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהם, אחד פועל ואחד קבלן, אינו יכול לחזור בו. אא"כ נאנס, כגון שחלה או ששמע שמת לו מת.

הדוגמאות שמביאה הגמרא בתור עילה מוצדקת להיעדרות מהעבודה הינן אבלות או מחלה, אולם בתוספתא מובא כי גם גיוס לצבא הוא עילה מוצדקת להיעדרות^[2]. המשותף לדוגמאות אלו הוא שבהן המציאות האובייקטיבית אינה מאפשרת לאדם לעשות את מלאכתו, בשל מגבלה פיזית, או בשל מגבלה מטעם ההלכה.

אם כן נראה שגיוס לשירות המילואים או אי יכולת אובייקטיבית להגיע למקום העבודה הם עילות מוצדקות להיעדרות. נשאלת השאלה מה הדין אם העובד עצמו אינו מנוע מלהגיע לעבודה אלא שבעקבות סגירת מוסדות חינוך לילדיו או גיוס בן הזוג למילואים נמנע מהעובד (או העובדת) להגיע למקום העבודה? מקרה דומה מובא בשו"ת 'תרומת הדשן' (סי' שכט). לדעתו, יש להרחיב את הגדרת המושג 'אונס' גם למקרים שבהם האדם אינו מנוע מלעבוד אובייקטיבית, אלא שנוצר מצב שבו כל אדם סביר^[3] יראה בהחלטה להיעדר מהעבודה לפרק זמן נתון החלטה מתבקשת, כגון מחלה של קרוב משפחה שמוטל עליו לטפל בו; וזו לשונו:

נראה אף על גב דתלמודא לא חשיב אונס אלא שמע שמת לו מת או אחזתו לעצמו חמה, מכל מקום כגון האי גונא נמי חשיב אונס כדמוכח פרק ארבע נדרים^[4]... הא קמן דחלה בנו חשיב אונס שצריך להיות עמו, ואשתו רמיא עליה טפי דכגופו דמיא.

כך פסק גם הרמ"א להלכה,^[5] שכל מקרה שבו אדם סביר לא היה מגיע למקום עבודתו, יש לראותו כאונס, הפוטר את העובד ממחויבותו ומאחריותו לנזקים שיגרמו בגין היעדרותו.

ב. מעביד שחויב לסגור את שערי מקום העבודה

כשם שהעובד מחויב למעביד כך המעביד מחויב לעובד, ועליו לספק לו עבודה במשך כל תקופת ההעסקה, כפי שקבעו ביניהם; שכן שנינו במסכת בבא מציעא (עו ע"ב):

השוכר את הפועלים והטעו את בעה"ב או בעה"ב הטעה אותן אין להן זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים שלא הלכו אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה - נותן להן שכרן משלם.

אולם כאשר נוצרו נסיבות שבהן המעסיק אינו יכול להעסיק את העובד, רשאי הוא להודיע לעובד כי הוא מבקש להשעות את יחסי העבודה ביניהם, ואינו חייב להמשיך ולשלם לו את שכרו. עיקרון זה נלמד מהגמרא בבא מציעא (עז ע"א):

האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא, ופסק נהרא בפלגא דיומא, אי לא עביד דפסיק - פסידא דפועלים. עביד דפסיק, אי בני מתא - פסידא דפועלים, לאו בני מתא - פסידא דבעל הבית.

הגמרא עוסקת במקרה שבו שכר אדם פועלים להשקות את השדה, אך מקור המים נגמר באמצע היום. היא קובעת כי היות והעבודה לא נעשתה מחמת אונס, בעל הבית פטור מלשלם לפועלים את שכרם על עבודה שלא עשו^[6]. נמצאנו למדים כי מעביד אשר נאלץ לסגור את שערי מקום העבודה בפני העובדים משיקולי ביטחון, אינו חייב לשלם לעובדים את שכרם.

ג. סיכול חוזה עבודה - עמדת החוק הישראלי

החוק הישראלי מגדיר מצב שנבצר בו מהעובד או מהמעביד לממש את התחייבותם בשם 'סיכול'^[7]. במצב זה אין המפר את החוזה אחראי לתוצאות הפרת החוזה. חוק זה עולה בקנה אחד עם גישת ההלכה, המשחררת את העובד מאחריות אם הפסקת עבודתו אירעה בעל כורחו. אלא שהחוק אינו מגדיר מה נחשב לאונס המצדיק את השימוש בטענת 'סיכול'. הגדרה זו נעשתה בבתי המשפט במדינת ישראל, ומסתבר כי גישת בתי המשפט שונה שינוי ניכר מגישת ההלכה: גישת בתי המשפט רואה בחוזה העבודה התחייבות מוחלטת, שיש לקיימה בכל מקרה או לפצות את הצד השני אם הופרה. למעשה, לפי גישה זו אפשר להשתמש בטענת 'סיכול' רק במצבים קיצוניים ונדירים, שאפילו לא ניתן היה לצפותם או להעלותם על הדעת^[8]. (גישה זו של בתי המשפט מושפעת מאוד מגישת בתי המשפט באנגליה). לעומת גישה זו, כאמור ההלכה רואה בעובד הנעדר מעבודתו אנוס, בכל מצב שבו אדם סביר לא היה ממשיך בעבודתו. למרות הגישה הכללית של בתי המשפט, המקרה שאנו עוסקים בו מוזכר ספיציפית בחוקי מדינת ישראל^[9]; ולפי החוק מצב חירום לאומי הוא סיבה מוצדקת להיעדרות מהעבודה, ואין לפגוע בעובד שנעדר מסיבה זו.

ד. היעדרות בשל מצב חירום - תשלום שכר מלא או חלקי

כאמור לעיל, כאשר נוצר מצב שהעובד או המעביד אינם יכולים לממש את החוזה ביניהם הם אינם חייבים לעמוד במחויבותם להתקשרות ביניהם ולא יוטלו עליהם כל חובות בשל כך. אולם הקפאת ההתקשרות בין הצדדים, משמעותה הכספית היא כי העובד יקבל את שכרו על התקופה שעבד בה, אך לא יקבל כל תשלום על התקופה שנבצר ממנו לעבוד בה או שנבצר ממעבידו להעסיקו בה. התוספתא^[10] קובעת כי אדם שנבצר ממנו מלהגיע למקום עבודתו, אינו זכאי לשכר אלא על התקופה שעבד בה בפועל: 'השוכר את הפועל ונזדמן לו אנגריא לא יאמר לו הרי זה לפניך אלא נותן לו שכרו במה שעשה'. וכך מפרש רש"י את הברייתא שהובאה לעיל[11]: 'הואיל ואנוס הוא, אין לקנסו ולעשות ידו על התחתונה, ונותן לו חצי דמי שכרו'. חריגה אפשרית לדין זה אפשר למצוא בפוסקים, בנוגע למקרה שבו הפסקת עבודה התרחשה עקב פגיעה בציבור שלם. במקרה כזה נחלקו הפוסקים האם מקום העבודה חייב לשלם לעובדים את שכרם גם עבור התקופה שבה לא עבדו^[12]. הלכה זו לא נאמרה במקורה בנוגע לדיני שכירות פועלים אלא בנוגע לדיני חכירת קרקעות. בנוגע לכך אומרת המשנה (בבא מציעא פ"ט מ"ו):

המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא - מנכה לו מן חכורו, אם אינה מכת מדינה - אין מנכה לו מן חכורו.

כלומר כאשר בעיה מסוימת פגעה בכלל השדות במדינה, על המשכיר לספוג את הנזק על חשבון דמי החכירה שמגיעים לו. נחלקו הפוסקים האם עיקרון זה נכון גם בנוגע לשכירות פועלים. לדעת המהר"ם מרוטנבורג^[13] אם האונס מוגדר 'מכת מדינה', ההפסד כולו על בעל הבית:

אם הביטול של המלמד מחמת גזירת המושל שבעיר ואי אפשר למלמד ללמוד הוי מכת מדינה ויהא (הפסד^[14]) [ההפסד^[15]] של בעל הבית.

כדעת המהר"ם פסק הרמ"א^[16] שבאונס המוגדר 'מכת מדינה', המונע את המשך העסקת העובד, ההפסד כולו על בעל הבית, ועליו לשלם את שכר העובדים שנמנע מהם לעבוד. לדעת הפוסקים הללו, הבסיס לחיוב הפועל במקרה של אונס הינה שמזלו הרע גרם, ולכן במקרה של אירוע רחב, שבוודאי אינו קשור למזלו הרע של הפועל, אין סיבה להטיל עליו את החובה לשאת בנזקי ביטול ההתקשרות^[17]. אמנם נחלקו הפוסקים: יש הסוברים  שהטלת החיוב על בעל הבית הינה אוטומטית, בלי קשר לשאלה במי פגעה 'מכת המדינה'^[18], בעובד או במעביד. ויש הסוברים שהטלת החיוב על בעל הבית היא רק במקרה ש'מכת המדינה' פגעה ביכולת בעל הבית להעסיק את הפועל, אך לא במקרה ש'מכת המדינה' פגעה ביכולתו של הפועל לעבוד אצל בעל הבית^[19]. אולם פוסקים רבים^[20] חולקים על הרמ"א וסוברים כי החיוב של הפועל במקרה של אונס אינו קשור למזלו אלא לעובדה שאין תשלום שכר בלא עבודה^[21]. אם כך אין מקום להבחין בשכירות פועלים בין אונס פרטי לאונס כללי, ואין לחייב את בעל הבית בתשלום כל^[22] שכרו של הפועל, גם במקרה של 'מכת מדינה'.

למעשה נראה שהואיל והדבר נתון במחלוקת בין הפוסקים, לא ניתן להוציא את השכר מיד המעביד המוחזק בממון^[23]. אולם ראוי להגיע על כך להסכמה ולפשרה, ולחלוק את ההפסד בין העובד לבין המעביד^[24].

ה. תשלום שכר על היעדרות במצב חירום - עמדת החוק הישראלי

בדומה להכרעת ההלכה למעשה, החוק קובע כי על התקופה שנבצר בה מהעובד לעבוד בשל מצב החירום, אין המעביד חייב לשלם שכר לעובדו. זאת בין אם המצב השפיע על יכולתו של העובד להגיע למקום עבודתו ובין אם המצב השפיע על יכולתו של המעביד להמשיך בשגרת העבודה. אולם בעבר, בעקבות תקופות של לחימה באזורים שונים, נחתמו הסכמים קיבוציים אשר חייבו את המעבידים לשלם לעובדים את שכרם למרות היעדרותם מהעבודה, ובמקביל הוקם מנגנון פיצוי מטעם המדינה אשר פיצה את המעסיקים על תשלומים אלו ('ההסכם להגנה על עובדים באזור הגבלה'). הסכמים אלו מחייבים גם על פי דין תורה. זאת הן בשל העובדה שסוף סוף מתאימים הם לשיטת הרמ"א שהובאה לעיל, שלפיה במקרה של 'מכת מדינה' יש לשלם לעובד גם עבור התקופה שלא עבד בה, הן בשל העובדה שאין מדובר בחקיקה אלא בהסכם קיבוצי, הנחתם בהסכמת כל הצדדים[25], והן בשל העובדה שאינו בא לשנות דבר בחיובי המעביד כלפי העובד. המעביד אינו נדרש לשלם מכיסו עבור עבודה שלא נעשתה לו, אלא הוא מעין 'צינור' להעברת כסף מהמדינה לעובדים. ההעברה נעשית דווקא באופן זה, כדי לשמור על זכויות העובדים במובנים רבים אחרים.

סיכום

א. לעובד ומעביד אשר התקשרו ביניהם ביחסי עבודה יש מחויבות מוסרית ומשפטית להתקשרות ביניהם, אשר אין לבטלה אלא במקרים של הכרח גמור.

ב. עובד שנבצר ממנו להגיע לעבודתו עקב מצב הביטחון אינו חייב לשאת בתוצאות הכספיות של היעדרותו המוצדקת, אך אין הוא זכאי לשכר על תקופה זו.

ג. מעביד אשר נאלץ לסגור את שערי מקום העבודה משיקולים של שמירה על בטחון העובדים, אינו חייב לשלם לעובדים את שכרם על התקופה  שבה היה המפעל סגור.

ד. אם לאחר  המלחמה ייחתם הסכם קיבוצי אשר יוחל על כלל העובדים במשק, ולפיו יהיה לשלם שכר לעובדים גם על התקופה שנבצר מהם לעבוד בה – הסכם זה יהיה מחייב גם על פי ההלכה.