על 'התכנית הכלכלית 2013 – מבט הלכתי'

ברצוני להתייחס למאמרו של הרב אורי סדן, 'התכנית הכלכלית 2013 - מבט הלכתי', אמונת עִתך 101, עמ' 115-101. בשו"ע וברמב"ם על פי הגמרות יש חילוק ברור בין מצוות הצדקה שיש ליחיד לבין החובה שיש לציבור לדאוג לעניים. במאמר יש ערבוב בין שני תחומים אלו, בעיקר בהדבקת הידורי מצווה שהיחיד מצוּוה עליהם, על הציבור. חובת הציבור המעוגנת במוסד ה'קופה' אינה יותר מאוכל, ביגוד וקבורה. ההפניה לשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ב יו"ד סי' מד) מדברת על יחיד הרוצה לתת לקק"ל ודנה אם הדבר נחשב מצוות צדקה ואם הוא יכול לתרום לקק"ל ממעשר הכספים שלו. הוא לא נשאל שם אם מנהיגי הציבור יכולים לכפות על הציבור לסבסד דיור לעניים. שו"ת מהרי"ק (סי' קכח) מדבר על הזכות שיש לציבור להפנות כספים שנתרמו לצורך מסוים לצורך אחר: האם ניתן להפנות כספים שנתרמו לצורך הדלקת נרות בבית הכנסת לצורך ריפוי חולים עניים. הוא לא מדבר שם על גבייה בכוח לצורך ריפוי חולים עניים. אמנם ברור שעזרה בדיור או ברפואה היא מצווה גדולה, אבל היא אינה חובה של הציבור אלא מצווה של היחיד.

2. משרד האוצר אינו קופת צדקה לאומית: למנהיגי הציבור מותר לפעול למען אינטרסים ציבוריים שאינם קשורים לעניים; הציבור מחליט מה הם אותם אינטרסים, ועל פיהם הוא בוחר את מנהיגיו. מנהיגי הציבור יכולים להחליט שיש אינטרס ציבורי בילודה, ולמען האינטרס הציבורי הזה הם יכולים להפנות משאבים ציבוריים, כמו עזרה בגידול ילדים על ידי סבסוד מערכות חינוך או נתינת קצבאות ילדים. אינטרס זה אינו חייב להיות קשור למצוות הצדקה.

וכנאמר לעיל, כך גם בנוגע ללימודי ליב"ה. המדינה אינה חייבת לסבסד את מערכות החינוך, ומותר לה להחליט שיש לה אינטרס שהאזרחים יהיו משכילים ושלכל אזרח יהיה ידע מינימלי במתמטיקה ובאנגלית. כל עוד שההחלטה התקבלה על ידי מנהיגי הציבור שנבחרו על ידי הציבור, הם אפילו יכולים להחליט שהם מסבסדים רק מערכות חינוך שמלמדות רפואה סינית ויוגה. אם מנהיגי הציבור נבחרו על ידי הציבור על דעת שייקבעו נהלים כאלו, כי הם חושבים שזה האינטרס של הציבור, אין בזה שום איסור ושום מניעה.