קציר העומר בזמן הזה

אין קוצרים את העומר בליל ט"ז בניסן, למרות שיכול להתיר את הקציר הרגיל של שאר התבואה, מחשש שמא יאמרו: 'קידשו את העומר'

הרב יהודה הלוי עמיחי |
קציר העומר בזמן הזה


א. קציר העומר - מצווה

 

נאמר במשנה (שקלים, פ"ד מ"א): 'שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה'.

מדברי המשנה שהתירו להעמיד שומרי ספיחין כדי שיהיה עומר בשביעית, ולא אמרו להביא עומר מחוץ לארץ או מן הישן, מדייק הירושלמי (שקלים פ"ד ה"א):

מתניתא דר' ישמעאל, דר' ישמעאל אמר אין העומר בא מן הסוריא.

תמן תנינן כל קרבנות היחיד והציבור באין מן הארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ.

ר' חונה בשם רבי ירמיה דרבי ישמעאל היא, דר' ישמעאל אמר אין העומר בא מן הסוריא.

תמן תנינן עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאין ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות.

רבי חונה בשם רבי ירמיה דרבי ישמעאל היא דרבי ישמעאל אמר אין העומר בא מן הסוריא.

הירושלמי מסביר שדעת ר' ישמעאל היא שאין להביא עומר מסוריא, אף שהיא 'כיבוש יחיד', וקל וחומר שאין להביא עומר מחוץ לארץ. הירושלמי הביא גם ברייתות ומשניות המוכיחות דעה זו, שאסור להביא עומר מחוץ לארץ.

הירושלמי, שואל מניין שר' ישמעאל הוא שאסר להביא מסוריה? ועונה על כך :

תמן תנינן רבי ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה. ר' ישמעאל כדעתיה דר' ישמעאל דאמר אין העומר בא מן הסוריא.

הירושלמי מביא את המחלוקת בין ר' ישמעאל ורבי עקיבא בדרשת הפסוק (שמות לד, כא): 'ששת ימים תעבד ובשביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות'. בתחילת הפסוק מדובר על שבת, והמחלוקת היא האם סוף הפסוק נאמר על שבת בראשית או על שביעית. המשנה (שביעית פ"א מ"ד) אומרת:

בחריש ובקציר תשבות אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית. ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר.

לדעת ר' עקיבא, מדובר בחריש ובקציר של ערב שביעית ומוצאי שביעית, האסורים (ברור שבשביעית הם אסורים), ואילו לדעת ר' ישמעאל מדובר על קציר העומר, שהוא דוחה שבת בראשית.

הירושלמי לומד שר' ישמעאל סובר שקציר העומר הוא מצווה, ולכן הוא דוחה שבת, ומכיוון שהוא מצווה, אין להביא מסוריא או מהישן, אלא יש מצווה מיוחדת לקצור בשבת (אם פסח חל ביום ו'). אבל רבי עקיבא סובר שהפסוק נאמר על שביעית, אם כך אין קציר העומר דוחה שבת, ומכיוון שאין זו מצווה, יכול להביא גם מסוריא או מהישן. ולכן אין צורך שיהיו שומרי ספיחין בשביעית מכיוון שאם אין מצווה לקצור, אין צורך לשמר את השעורה.

מסקנת הירושלמי:

מאן תנא שומרי ספחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, רבי ישמעאל?!

אמר רבי יוסה דברי הכל היא, לא מצאו בסוריא מביאין אותו מספחין שבארץ ישראל.

לפי ר' יוסה, גם לדעת ר' עקיבא שאין מצווה להביא מהארץ ואפשר להביא מסוריא, יהיה זה רק אם נמצא שם, אבל אם לא מצאו בסוריא, יביאו מהארץ. ועל כן לדעת רבי עקיבא, שומרי ספיחין מקבלים שכר מתרומת הלשכה, שכן יש מצווה להביא עומר מהארץ, אם לא מצאו בסוריא.

מדברי הירושלמי נראה שר' ישמעאל ור' עקיבא חלוקים בדרשת הפסוק  (ויקרא כג, י):

דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם, כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן.

לדעת ר' ישמעאל כל הנאמר בפסוק הוא מצווה, ולכן מצווה לקצור קצירה חדשה בארץ ולהביאה אל הכהן. לעומת זאת לדעת רבי עקיבא אין הנאמר בתחילת הפסוק מצווה, אלא תיאור מצב: משעה שתבואו אל הארץ אתם יכולים לקצור את קצירה ולהביא אל הכוהן, אולם אין זו חובה להביא קציר דווקא מהארץ אלא אפשר להביא גם מסוריא או מהישן, והעיקר שיביא שעורים חדשות לכוהן.

 

ב. הרמב"ם כדעת רבי ישמעאל

 

 הרמב"ם (הל' תמידין ומוספים, פ"ז ה"ו) כתב:

מצותו להקצר בלילה בליל ששה עשר, בין בחול בין בשבת.

מפשט לשון הרמב"ם שהקצירה היא גם בשבת, משמע שהוא סובר שיש מצווה לקצור את העומר ואין זה רק היתר. אם כן נראה שהכריע כדעתו של ר' ישמעאל ש'בחריש ובקציר' היינו בשבת, וקציר העומר הוא מצווה.

הרמב"ם הסביר כדעת ר' ישמעאל גם בפירוש המשנה (שביעית, פ"א מ"א); וזו לשונו:

וכבר ביארנו דעת ר' ישמעאל. ואמרו רשות, ר"ל הדבר שאינך מחויב בו אלא אם תרצה תעשהו ואם לא תרצה לא תעשהו, כגון זה משביתין אותו בשבת, אבל קצירת העומר שהיא מצוה שיונף ממחרת השבת הרי זה דוחה את השבת, וזה נכון.

למדנו מדברי הרמב"ם שהסביר כדעתו של ר' ישמעאל, שקצירת העומר בשבת היא מצווה. לכן לדעת הרמב"ם (שביעית, פ"ג ה"א) 'תוספת שביעית' היא הלכה למשה מסיני, לעומת דעתו של ר' עקיבא ש'תוספת שביעית' נלמדת מן הפסוק. מכאן שהרמב"ם סובר כדעת ר' ישמעאל שהנאמר בפסוק הוא על שבת בראשית, וקציר העומר הוא מצווה.

 אמנם יש לשאול: הרי הרמב"ם (שביעית, פ"א ה"א) הביא פסוק זה לעניין שביעית ולא לעניין שבת, כפי שכתב (שביעית פ"א ה"א):

מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לד' ונאמר בחריש ובקציר תשבות. 

אפשר להסביר שהרמב"ם הכריע כדעת ר' ישמעאל, אלא שאת משמעות המילה 'ושבתה' למד הרמב"ם מדברי הפסוק הנאמר על שבת בראשית, ששם 'שביתה' כוללת חריש וקציר. כשם שנאמר בשבת בראשית 'שביתה', והיא כוללת חריש וקציר, כן גם בשביעית, שביתת הארץ כוללת חריש וקציר.

על פי הסבר זה אפשר ליישב את  דברי הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין, פ"ז ה"ז): 'וכל הלילה כשר לקצירת העומר ואם קצרוהו ביום כשר'.

הקשה על כך ה'לחם משנה' מדברי הגמרא (מנחות, ע"ב ע"א), וזו לשונה:

נקצר ביום - כשר. והתנן: כל הלילה כשר לקצירת העומר, ולהקטיר חלבים ואברים, זה הכלל: דבר שמצותו כל היום - כשר כל היום, דבר שמצותו בלילה - כשר כל הלילה; קתני לילה דומיא דיום, מה דיום בלילה לא, אף דלילה ביום נמי לא! אמר רבה, לא קשיא: הא רבי, והא ר' אלעזר בר' שמעון; דתניא: היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת, אם יש אחרת - אומר לו הבא אחרת תחתיה, ואם לאו - אומר לו הוי פקח ושתוק, דברי רבי; ר' אלעזר בר' שמעון אומר: בין כך ובין כך - אומר לו הוי פקח ושתוק, שכל העומר שנקצר שלא כמצותו - פסול! אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ר' אלעזר בר' שמעון בשיטת רבי עקיבא רבו של אביו אמרה; דתנן, כלל אמר ר' עקיבא: כל מלאכה שאפשר לו לעשותה מערב שבת - אינה דוחה את השבת, וסבר לה כרבי ישמעאל, דאמר: קצירת העומר מצוה; דתנן, רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהיא מצוה; ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר, אמאי דחי שבת? נקצריה מערב שבת! אלא מדדחי שבת, שמע מינה: נקצר שלא כמצותו - פסול.

ר' אליעזר בר' שמעון הסיק שכל עומר שנקצר שלא כמצוותו הוא פסול, שכן לדעת ר' ישמעאל מצוות הקצירה היא בלילה בלבד ואין אפשרות לקצור ביום (יום ו'), ולדעת ר' עקיבא כל שאפשר לעשות בערב שבת, יש לעשותו אז.

לאור הנ"ל, כאמור הקשה ה'לחם משנה' על הכרעת הרמב"ם שקצירה ביום כשרה (תו"מ, פ"ז ה"ז), מדוע לא יקצרו ביום ו' קודם השבת, כפי שר' עקיבא אמר שכל מה שאפשר לעשות מערב שבת עדיף? ונשאר ב'צריך עיון'.

אולם אם נסביר שהרמב"ם הכריע כר' ישמעאל, אזי הכריע להלכה שיש מצווה לקצור בלילה מגזרת הכתוב, ואין אפשרות לקצור ביום, קודם לט"ז ניסן. אלא שהקוצר ביום כשר, אבל לא קיים את המצווה. כפי שכתב ה'שפת אמת' (מנחות, עב ע"א):

אפשר דעל זה סמך הרמב"ם דרבא לית ליה שיטת הגמרא כאן, וס"ל דאפילו אי נקצר ביום כשר מ"מ דוחה שבת מהאי קרא דחריש וקציר.

אם כן, נראה שהרמב"ם הכריע כר' ישמעאל, שיש מצווה לקצור את העומר ואפילו בשבת.

אלא שנשאלת השאלה: מדוע  בזמן הזה אין מקיימים מצווה זו?

 

ג. רבי עקיבא מודה שיש מצווה לקצור בלילה

 

 על דברי המשנה שאין עומר בא מחוץ לארץ, אומר הבבלי (מנחות פד ע"א) בניגוד ל דברי הירושלמי:

דלא כי האי תנא; דתניא, ר' יוסי בר רבי יהודה אומר: עומר בא מחוצה לארץ, ומה אני מקיים (ויקרא כ"ג) כי תבאו אל הארץ? שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ, וקסבר: חדש בחוצה לארץ דאורייתא היא, דכתיב: ממושבותיכם, כל מקום שאתם יושבין משמע, וכי תבאו - זמן ביאה היא, וכיון דאורייתא היא אקרובי נמי מקריבין.

לדעת הבבלי מביאים עומר רק מהארץ, ור' יוסי ברבי יהודה חולק וסובר שעומר בא גם מחו"ל. לשיטתו של ר' יוסי ברבי יהודה, חיוב העומר הוא מדאורייתא גם בחו"ל, ועל כן אפשר להביא משם עומר. לפי הסברו של ר' יוסי בר רבי יהודה, הפסוק 'כי תבואו אל הארץ' אינו ציווי אלא תיאור זמן, שמשעה שתבואו לארץ - תתחייבו בעומר גם בחו"ל, וממילא אפשר להביא גם מחו"ל שהרי עומר אסור גם בחו"ל.

נראה שלדעת הבבלי אין מחלוקת בין ר' עקיבא ור' ישמעאל ולדעת שניהם קציר העומר בארץ ישראל הוא מצווה, אלא שנחלקו האם מביאים עומר מחו"ל.  

אם כן, חוזרת השאלה: מדוע אין אנו קוצרים היום?

אם יאמר אדם: 'מה זה משנה, הרי יש לשאלה זו משמעות רק בזמן שבית המקדש קיים', נאמר לו שלכאורה נראה שיש לה משמעות בנוגע לשאלה מאימתי מותר לקצור בכל הארץ.

 

ד. קציר תבואה קודם העומר

 

 נשאלת השאלה: מאימתי חל ההיתר לקצור את התבואה? הגמרא (מנחות ע ע"ב) אומרת:

ואסורים בחדש מלפני העומר ולקצור לפני העומר. מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן: אתיא ראשית ראשית מחלה.

מאי קודם לעומר? ר' יונה אמר: קודם קצירת העומר, רבי יוסי בר זבדא אמר: קודם הבאת העומר. תנן: אסורין בחדש לפני פסח ולקצור לפני העומר; בשלמא למאן דאמר קודם הבאת העומר, היינו דלא קא עריב להו ותני להו, אלא למ"ד קודם קצירת העומר, ליערבינהו וליתנינהו: אסורין בחדש ולקצור לפני הפסח!

רש"י מבאר את הגמרא, שמחלוקת ר' יונה ור' יוסי בר זבדא היא בשאלת אכילת החדש. לדעת ר' יונה מותר לאכול חדש משעת הקציר של העומר, אפילו בלא הבאתו (היינו, לא משעת הקציר בפועל אלא משהאיר המזרח, קודם הבאת העומר), ואילו לדעת ר' יוסי בר זבדא מותר לאכול חדש משעת הבאת העומר. הגמרא מביאה את לשון המשנה 'אסורין בחדש לפני העומר ולקצור לפני העומר', ומכאן מדייקת הגמרא שלדעת ר' יונה, מובן שיש זמן המתיר אכילה, והוא זמן הבאת העומר, ויש זמן המתיר קצירה, והוא ליל ט"ז ניסן. אם כן, לדעת ר' יונה שגם אכילה הותרה משעת קצירה, יכלול התנא ויאמר הכול מותר משעת קצירה?!  מכך עולה, לפי רש"י, שהוכרע שקצירה הותרה משעת קציר ואילו אכילה הותרה משעת הבאה. 

התוספות (ד"ה: מאי) מבאר שמחלוקת ר' יונה ור' יוסי בר זבדא היא בשאלת הקציר קודם העומר: לדעת ר' יונה מותר לכולם לקצור משעת הקציר, ואילו לדעת ר' יוסי בר זבדא אסור לקצור עד שעת הבאת העומר (יום ט"ז ניסן). לפי ביאור זה, קושיית הגמרא היא שאם איסור הקצירה הוא רק עד הבאת העומר (כדעת ר' יוסי),  אזי יכלה המשנה לומר: 'אסור בחדש ובקציר לפני העומר'; מדוע אמרה המשנה 'אסורין בחדש מלפני העומר ולקצור מלפני העומר' הרי בשניהם מדובר בזמן הבאת העומר? אלא שלדעת ר' יונה הדבר מוסבר, שכן איסור חדש לפני העומר, משמעותו היא שאסור לאכול עד הבאת העומר, אבל איסור קצירה מסתיים קודם לכן ומותר לקצור משעת קציר העומר. לפי הסבר זה, מסקנת הגמרא היא שמותר לקצור את כל התבואה בארץ משעת קציר העומר, למרות שעדיין לא הביאו את העומר.

מסקנת הסוגיה (לפי רש"י ותוס') היא שקצירת תבואה הותרה משעת קציר העומר ולא משעת הבאתו, ואילו אכילת תבואה הותרה רק משעת הבאה.

הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין, פ"ז הי"ג) כתב:

אסור לקצור בארץ ישראל מן מחמשת מיני תבואהקודם לקצירת העומר, שנאמר: ראשית קצירכם שיהיה תחלה לכל הנקצרים.

מדברי הרמב"ם נראה שמשעת הקציר אפשר לקצור בכל הארץ, למרות ששעת ההבאה היא רק למחרת, בט"ז ניסן. ואמנם ה'כסף משנה' הקשה על הרמב"ם; וזו לשונו:

ומ"ש קודםלקצירתהעומר. יש לתמוה דבגמרא משמע דקודםהבאתהעומר קאמר.

אלא שה'לחם משנה' הביא את הסוגיה שממנה נלמד שמותר לקצור בכל הארץ משעתהקציר, ואם כן משמע שהרמב"ם דייק בלשונו כי איסור הקצירה אינו לפי זמן הבאת העומר.

ה'מנחת חינוך' (מצווה ש"ב) כתב שההסבר שלאחר קציר העומר מותר לקצור את שאר השדות בארץ, נובע מכך שהתורה אמרה (ויקרא כ"ג, י): 'והבאתם את עמר ראשית קצירכם לכהן'.

קציר העומר צריך להיעשות ראשון, ומכאן שאם לא יכלו לקצור בליל ט"ז בניסן, וקצרו קודם לכן, אפשר לקצור את כל השדות לאחר מכן, מכיוון שקציר העומר כבר נעשה.

לכאורה לפי מהלך זה, שוב אנו לומדים שיש מצווה לקצור עומר גם בימינו, כדי שיתירו את קציר התבואה בכל המקומות.

 

ה. קציר קודם העומר בזמן הזה

 

 אמנם יש אחרונים הסוברים שאין איסור קציר כלל בשעה שאין הבאת עומר. כך כתב הרש"ש (מנחות, ע ע"א ד"ה: מתני'), שהאיסור לקצור קודם העומר קיים רק בזמן שהיה עומר, אבל בימינו, שאין עומר, מותר לקצור אפילו קודם העומר. אולם ה'משכנות יעקב' (יו"ד, סי' סז) נקט שגם בזמן הזה, יש איסור לקצור קודם העומר, וכן הוכח ב'מלבושי יו"ט' ('חובת הקרקע', סי' יא), שגם בזמן הזה, יש איסור לקצור חדש קודם העומר. אלא שכבר שאל 'קרן אורה' (מנחות, ע"א ע"ב, סוף ד"ה: גמרא ר"מ), אם כן מהו הזמן המתיר? וכתב שהזמן המתיר יהיה שעת ההבאה.

אם כן, לכאורה מדוע שלא נקצור את העומר בזמן הזה, בליל ט"ז בניסן, ונתיר קציר השדות קודם הבאת העומר?

 

ו. כמקדישים בזמן הזה

 

נראה שאם נתיר קציר העומר באור לט"ז ניסן, ייתכן שיבואו לחשוב כאילו אנו מקדישים קודשים למזבח, מכיוון שהקציר הראשון צריך להיות עומר בבית המקדש. על כן אי אפשר לקצור קודם לשעת הבאה. מטעם זה אין אנו מבקרים כיום צאן לתמידי היום או לקרבן פסח, ולא חוששים שמא יבנה המקדש במהלך היום הזה ונצטרך לקרבנות, ללמדך שחוששים מכל פעולה הנראית כקידוש. לכן אין קוצרים את העומר בליל ט"ז בניסן, למרות שיכול להתיר את הקציר הרגיל של שאר התבואה, מחשש שמא יאמרו: 'קידשו את העומר'[1].

 

 

 



[1] עיין 'הליכות שלמה' פ"ב, חודש ניסן, דבר הלכה, אות יא.

 

toraland whatsapp