צדק חברתי ובניין בית המקדש

א. בית ראשון ונבואת ישעיהו

 אפילו בעיון קל בנבואות הנביאים מזמן בית המקדש הראשון, ניווכח לדעת שישנו קשר אמיץ בין המצב החברתי-מוסרי של עמנו לבין בית המקדש, קיומו או חורבנו, חלילה.

בנבואתו של ישעיה הנביא (ישעיהו פ"א, י), מואשם העם באשמה גדולה שהוא נוהג כקציני סדום בהתנהגות בין אדם לחברו: 'שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹקֵינוּ עַם עֲמֹרָה לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי...'.

סדום מסמלת יותר מכל עוולות חברתיות, מוסריות ומשפטיות. היא מסמלת את השלטון של החזקים על החלשים, את ה'קליקה הסגורה' של בעלי הון, את קשר הרשע בין הון ושלטון, ואף את קשר ההון אל מערכת המשפט המעוותת. כל האשמה זו של הנביא היא בגלל רוע המעללים: 'רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ'. וכל התוכחה מטרתה היא: 'לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה'.

הרגישות של הנביא לעוולה ולאטימת האוזניים משמוע את הצעקה של החלש והמסכן, מגיעה עד כדי כך שהנביא מוותר על כל עבודת הקורבנות של עם ישראל, וטוען כי ממצב של 'קריה נאמנה שצדק ילין בה' הפכה העיר 'לזונה שיש בה מרצחים'. העוולה והרוע בין אדם לחברו הם  בגידה וזנות, ודומים ממש לשפיכות דמים.

גם כללי המסחר היו סיבה למאיסה בקרבנות העם: 'כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם'. 'הקרטל' של הבנקים ושל סוחרי היין אפשרו את זיוף המטבעות ומהילת היין במים. כל אלו מצטרפים בנשימה אחת למשפטי העוולה כלפי יתום ואלמנה.

בנבואת הנחמה והתיקון המצטרפת לנבואת תוכחה זו, מנבא הנביא: 'וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִירהַצֶּדֶקקִרְיָה נֶאֱמָנָה צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָבִּצְדָקָה'. לאמור, אחרי תיקון העוולות המוסריות של העם, תחזור העיר ירושלים לשמה המקורי 'עירהצדק', ואז הבאת הקורבנות בבית המקדש אכן תהיה לרצון לפני רבש"ע.

ב. בית שני ונבואת זכריה

גם בעיון קל בנבואות בית שני, לומדים אנו על הקשר הישיר בין קיומו של בית המקדש לבין המצב החברתי-מוסרי של עמנו. כבר בתחילת התקופה של בית שני נשאלת שאלה תמוהה את זכריה הנביא: ' הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים ' (זכריה ז'). נדגיש שבית המקדש עומד על כנו, ובכל זאת נשאל הנביא האם להמשיך לצום על חורבנו של בית המקדש הראשון, כפי שעשו זה שבעים שנה.

תשובתו-גערתו של הנביא היא חריפה ביותר: 'וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים'. לאמור, עיקר משמעות הצום אינו רק הפסקת האכילה והשתייה, אלא שינוי מהותי בהתנהגות האדם והעם, וכן ממשיך הנביא לומר: 'כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם'.

אמנם במעבר בין תקופת הגלות לתקופת בניין הבית השני יש שיפור. ממצב של חורבן מוחלט של בית המקדש וריחוק מארצנו, לעלייה ובניין הארץ וירושלים. אך עדיין רחוקה היא הדרך לבניין השלם, עדין צריכה האומה להיות ראויה לבניין המקדש על ידי אהבה של חינם, תיקון העוולות החברתיות והמוסריות, תיקון מערכת המשפט המעוותת.על האומה להגיע למדרגה שבה אין מחשבה רעה איש על רעהו אפילו בלב, עליה להיות חברה טובה ומתוקנת הדואגת לצרכי החלשים ומוכי הגורל, ולהתנהג על פי אמות מידה מוסריות-ערכיות, ובכך תהיה ראויה לבניין בית המקדש.

ג. הקודש והצדק החברתי

נדרשים אנו לברר את הקשר העמוק בין התנהגות מוסרית מבחינה כלכלית ומבחינה חברתית, לבין הקודש. וודאי שכל התנהגות חיובית בין אדם לחברו זהו הרצון העליון וזוהי עשיית טוב לפי ציוויה של תורה. אך האם קיים קשר מהותי בין קיום מערכת חברתית צודקת אשר מתנהלת לפי אמות מוסר גבוהות וערכיות, לבין בניין בית מקדש וירושלים?

באגרות הראי"ה (א עמ' מה) כותב הרב קוק שוודאי שישנו קשר מהותי בין צדק חברתי לבין הקריאה בשם ה', גם אם פעמים אין קשר זה נגלה לעין, והצדק החברתי בא לידי ביטוי רק באמירות כלליות-חילוניות, וודאי שבעצמותו קשור הוא קשר אמיץ  לקודש; ואלו דבריו:

אין אנו מצטערים אם תוכל איזו תכונה של צדק חברותי להיבנות בלא שום ניצוץ של הזכרה א-להית, מפני שאנחנו יודעים שעצם שאיפת הצדק, באיזו צורה שתהיה, היא בעצמה ההשפעה הא-להית היותר מאירה.

לא תיתכן אפשרות שסדרי חיים מוסריים לא יהיו קשורים למהות קדושת החיים בישראל, ולכן תמיד יש לחזק ולבסס צדק חברתי, משום שטומן הוא בחובו ניצוץ של קודש.

במקום אחר (אורות התשובה ד, ג)  מעמיק הרב באופיו של קשר זה. הרב מחבר בין 'תיקוני התשובה' לבין 'סדרי החיים החברתיים והכלכליים':

התשובה הכללית, שהיא עלוי העולם ותקונו, והתשובה הפרטית, הנוגעת לאישיות הפרטית של כל אחד ואחד, עד כדי דקות הפרטים של תקוני-התשובה המיוחדים, שרוח-הקודש יודע לפרטם לפרטים היותר בודדים - הן ביחד תוכן אחד. וכן כל אותם תקוני התרבות שעל ידם העולם יוצא מחורבנו, סדרי החיים החברתיים והכלכליים, ההולכים ומשתכללים, עם תקוני כל חטא ועון, מחמורים שבחמורים עד דקדוקי סופרים ומדות חסידות היותר מופלגות - כולם עושים חטיבה אחת, ואינם מנותקים זה מזה, 'וכולהו לחד אתר סליקין'.

מדבריו של הרב קוק אנו למדים שעבודת ה' שלמה היא זו שיודעת לחבר את הצדדים הנגלים של הופעת החיים, סדרי החיים החברתיים והכלכליים לכל פרטיהם, עם כל תיקוני התשובה המיוחדים - לחטיבה אחת. עבודה זו מוציאה את החיים מחורבנם ובכוחה להעלות את החיים למדרגות גבוהות. הקשר בין השאיפה לסדרי חיים חברתיים וכלכליים מתוקנים אינה סותרת חלילה את הקודש אלא היא בעצמה נובעת מן הקודש.

בשאיפה לתחיית קודש בזמן של גאולה, בזמן של הקמת מדינה ובניין הקודש, אין הרב מדלג על הצד הערכי של השבת היושר והטוב למערכות חיינו החברתיות. וכך דבריו בספרו אורות (עמ' יד פיסקה ג):

בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאוד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין עצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלוקית הברורה...

הרב רואה בהתנהגות ביושר ובמידת הטוב בעת בניין וגאולה, את הבריח התיכון לתקומתנו ושיבתנו לארצנו, ובניין בית מקדשנו.

בדבריו על דרשת חז"ל 'אמר רב כל הנותן שלום לחברו קודם שיתפלל, כאלו עשאו במה' (ברכות יד א), מבאר הרב קוק את עיקרון החיבור בין בני אדם. יש בני אדם שמתחברים מכיוון שהם מבינים שאין הם יכולים לספק לעצמם את כל צורכם לבד, לכן יש להם צורך להתחבר ולהתאחד. באופן זה האחדות מנותקת מכל קודש, ותימצא אף אצל שכחי א-לוה. אך ישנה אחדות במדרגה גבוהה מכך. אחדות המבוססת על ההכרה הפנימית ברצון הא-לוה ובתובנה שהוא אב אחד לכולנו. האחווה בינינו שמקורה באבינו שבשמים, היא זו שמדביקה אותנו לדבק אחד, וביסודה נמצאים ערכי הצדק והמוסר האלוקיים. עשיית הצדק והיושר בעולמנו מגלה את רצון ה' ובכך שם שמיים מתגדל ומתרומם.. הרב כותב על ההבדל המהותי בין שתי קומות  אחדות אלו:

אמנם כשנתבונן בדבר נראה, שיש הבדל גדול בין האחדות שתמצא ע"י הסבה האמיתית הגבוהה, מצד ההכרה בחפץ התכלית העליונה שבאה רק ע"י שלום הבריות, ובין האחדות שתמצא מפני הערת טובתו של כל יחיד. כי הראשונה נוסדה באהבת הכלל באמת, ע"כ כרבות ימי' תוסיף אהבת הכלל להתגדל והיא כנסי' שהיא לש"ש שסופה להתקיים. אבל האחדות למטרה של אהבת כל יחיד לעצמו, היא אחדות מקרית, ויסודה היא אהבת הפרט העצמית, אין סופה להתקיים, כי אין לה מרכז אמיתי. ואע"פ דלכאורה מתגדלת האחדות אבל לסוף כל יחיד יחפץ למשך לעצמו רב הנאה, ותצא כאש שנאה ומלחמת אחים.

אחדות של חברה הדואגת לכל פרטיה מתוך ראיית המאחד העמוק של כולם, שכולם בנים למקום אשר עסוקים בהופעת הקודש בעולם, וזו התכלית העליונה של חייהם, זו אחדות ברת קיימא, הדואגת לגילוי שכינה בעולם וליישום המגמה של ממלכת כוהנים וגוי קדוש. לעומת זאת, אחדות שכל עניינה הוא מילוי רצונו ותאוותו של האדם הפרטי, אשר בשביל למלא את מבוקשו הוא פונה לחברה ומייסד כללי התנהגות חברתיים, סופה להיבטל ולגרום אף למלחמות עולם. כי אחדות כזו אינה דבקה בערך הטוב והצדק בתור ערך עצמי, אלא רק בתור אמצעי למלא את מבוקשו של האדם. ואם בשביל לדאוג לעצמו יצטרך האדם לחמוס, לעשוק, לגזול ואף להרוג, אזי האחדות המדומה תפרח כלא הייתה.

ד. בית מקדש וצדק חברתי

עדיין נותר לנו לברר מה הקשר בין בניין בית המקדש למארג החיים השלמים, מלאי האחדות והיושר של החברה בישראל.  מבאר הרב קוק (בדבריו על מאמר חז"ל שהוזכר לעיל):

והנה בהיותינו על אדמתינו ונבנה בית עולמים, הי' הוא המרכז ומקום האחדות, ע"כ נאסרו הבמות הפרטיות אע"פ שהי' אפשר להתאחד ג"כ ע"י הבמות בקיבוצים קטנים. אבל הבקשה הקטנה מביאה פירוד להמרכז הגדול, ותבטל אחדות האומה, שרק ממנה תצא תכלית רצון ד'. ע"כ הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל, מראה לדעת שאינו מכיר שיסוד השלום וקיומו הוא תלוי רק ע"י הכרת דעת את ד' ושהיא הסבה הראשית המקיימת את השלום לא בארח מקרי רק בדרך עצם, וחושב שייסד השלום מפני ההכרה הטבעית, אבל ענינה הוא רק אהבת עצמו...

בית המקדש הוא המקום המרכזי, המאחד והמחבר את כל ישראל. הוא מגלה את האחדות והצדק האמיתיים. אי אפשר הוא לבית המקדש ולמעמדו הרוחני של עמנו להיות מזויף. ברגע שהחיבור, הצדק והיושר אינם ערכי חיינו, אזי בית המקדש חרב! אזי חסרים אנו את המקום המרכזי שבו אנו מתאחדים, שהוא הקודש, שבו אין זיופים. צדק חברתי אינו נמדד במילוי צרכיו של פרט זה או אחר, צדק חברתי הוא חיבור כל האומה אל מגמת הקודש והופעתה בכל מערכות חיינו. החלוקה בין שכבות עליונות, שכבות ביניים ושכבות חלשות אינה סיבה מספקת להשקטת המצפון החברתי שלנו. יש צורך שכל השכבות יתרוממו למבט אמיתי וצודק כיצד חברה ומדינה צריכות להתנהל. מדוע עוולת המסכנים באמת אינה נשמעת? מי מחליט שקבוצות השייכות למגזר כזה או אחר, ייחשבו לעשירון או אלפיון? מה המדד הקובע למדרג חברתי? האם מספר המיליונים בחשבון הבנק? האם כמויות הנדל"ן הרשומות על שם האדם? בשביל לעשות צדק חברתי יש צורך לחזור ולחנך, לחזור וללמוד מהם ערכי החיים הישראליים. אסור לנו לדלג על הערכים הרוחניים שעליהם מושתתת החברה, כשם שאסור לנו להזניח את הצדדיים המעשיים-הכלכליים שלה. חברה צודקת וברת קיימא בישראל חייבת להיות מבוססת  על ערכי הקודש, ערכים שלפיהם שואף הפרט ולהעניק לאומה ואינו שואף למשוך את הטובות אליו.

אודות השילוב ההכרחי בין צדדי הקודש והחול, כותב הרב קוק ב'שמונה קבצים' (ח"א תרסח).  הרב כותב על היחס הנכון בין המחשבות הגבוהות והקדושות לבין בניית החברה וסדרי החיים בפועל. הופעת הקודש במילואו אינה יכולה להצטמצם במחשבות רוחניות כלליות בלבד, אך גם אינה יכולה להסתפק בסידור צרכים חומריים, כלכליים:

כל מחשבה שהיא מפקרת את תיקון העולם וסדרי המדינות ופורחת באויר רוחני לבדה, ומתפארת בתיקון נשמות והצלחתן, הרי היא מיוסדת בשקר שאין לו רגלים. וכל מחשבה שדבר אין לה עם הרוממות הנצחיות, ומתעסקת רק עם סדרי החיים החמריים ותיקוניהם, אפילו אם יהיו בה תוכנים מוסריים וארחות צדק ומישרים, סופה להתעכר, מפני קטנותה, ומפני הזוהמא והסרחון שהחיים החמריים לקויים בהם בטבעם, כשהם מנותקים מיסוד חיים נצחיים ותשוקתם.

החיבור בין הקודש והחול בא לידי ביטויו הרם דווקא בבית המקדש. בית המקדש בנוי באופן שמופיע בו קודש עליון דרך סידורי המקדש. הבניין וסדר העבודה בנויים על יסודות של צדק ויושר, הבאים לידי ביטוי בחלוקת הנטל לגיוס המשאבים לבנייתו ולעבודתו הסדירה, במתנות הכהונה, בביכורים ובחלוקת העבודה באופן שווה בלא לוותר על המעמדות הנחוצות לעבודתו. הצדק בא לידי ביטוי גם בעובדה שקורבנות מסוימים נקבעו לפי מעמדו הכלכלי של המקריב. כדוגמת המקדש כך גם בחברה הישראלית, נדרשים אנו לשילוב כל כוחותיה של האומה למטרת בניית חברה הגונה וצודקת, שילוב של כוח ההנהגה [הממשלה], הכוח הרוחני והכוח המעשי. שילובם של כוחות אלו יביא את הברכה הרצויה לחברה, מכיוון שחברה צודקת תיבנה דווקא על יסוד הקודש שמקורו באבינו שבשמיים אך אינו מדלג על הכוח המעשי, כפי שמתבטא בבית המקדש. חברה אשר אינה מעמיקה בצדק ממקורו העליון, אלא דורשת צדק חברתי בתור סיפוק צורך אנושי, ובקשת כל הטוב לאדם הפרטי, לא תחזיק מעמד, ולא עליה נאמר 'בצדקה תכונני'.

הצדק החברתי, ירושלים ובית המקדש כרוכים זה בזה, חבוקים יחד. בלי צדק אין ירושלים ואין בית מקדש, ובלי ירושלים ובית מקדש אין צדק. הכוח הרוחני המעמיד את הצדק החברתי הוא הקודש, המופיע בבית המקדש בירושלים.

יהי רצון שנדע בימי בין המצרים הללו להשכיל לבנות חברה צודקת אשר יונקת צדקתה ממקור הקודש, ובכך נקדם את בנייתו של בית המקדש בעיר הצדק, ירושלים.