'כלל אמרו בפאה: כל שהוא אוכל ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום – חייב בפאה. ובאילן: האוג...' (פאה א ד-ה).
'הקלין שבדמאי: ...וביהודה: האוג' (דמאי א א).
'מאימתי הפירות חייבים במעשרות? ...האוג והתותים משיאדימו' (מעשרות א ב).
הרמב"ם [1] זיהה את האוג של המשנה בתור הצמח 'אוג הבורסקאים'. זהו שיח או עץ נמוך שכיום הוא צמח בר או פליט תרבות – הוא גדל בתור צמח רודרלי (צמח הגדל במקום אשפתות) סמוך ליישובים מיושבים או נטושים באזורי הארץ הים תיכוניים. פירותיו אדומים וקטנים כמין עדשים והם מופיעים באשכולות. טעם הפירות חמוץ, ולכן הם אינם משמשים למאכל בפני עצמם, אולם הם מצטרפים לאזוב בהכנת התבלין זעתר. אפשר גם להכין מן הפירות משקה שטעמו מזכיר מיץ לימון.
אמנם כיום האוג גדל בעיקר בתור צמח בר, אך בעבר הוא היה גם, וכנראה בעיקר, צמחשפירותיו נשמרו. בתור צמח כזה הוא נמנה עם מיני האילנות היחידים החייבים בפאה, מכיווןשהוא עונה על כל ארבעת התנאים לחיוב בפאה.
כנראה שבמקומות מסוימים לא ייחסו חשיבות לפרי. לכן ביהודה נמנה האוג עם 'הקלין שבדמאי' שחכמים לא חייבו את מי שלוקחם מעם הארץ לעשרם כדין דמאי, מתוך הנחה שמפאת חוסר החשיבות שייחסו לו לא יחשוש עם הארץ לעשרו כדין. ייתכן גם שביהודה האוג היה על פי רוב צמח בר, כמו בימינו, ומאחר שהיה 'הפקר' לא התחייב במעשרות.
במקומות שהצמח גודל בידי אדם ולא הפקר, הוא היה חייב במעשרות. זמן הגעת הפירות למועד החיוב במעשרות (עונת המעשרות) הוא'משיאדימו' דהיינו כשהפירות הצהובים הופכים בהדרגה לאדומים. שיעור שנאמר גם על 'התותים', העץ מהמין תות שחור, שהוא בעל פירות דומים – שחורים (ולעיתים אדומים ממש) וקטנים. שלב זה מוגדר בהלכה 'הבאת שליש'.
עלי הצמח מכילים כמות גדולה של חומר הנקרא טאנין[2]. חומר זה הפך אותם למרכיב חשוב בתהליך עיבוד העורות, ומכאן השם המודרני של הצמח, כמו גם שמותיו בשפות אחרות. ארץ ישראל הייתה מפורסמת באיכות האוג המשובח שלה, שגודל לצורך פירותיו ואולי בעיקר לצורך עליו, ששימשו לבורסקאות. למרות חשיבותו בענף הבורסקאות, שימוש זה אינו מוזכר בחז"ל.
מקורות לערך:
פליקס יהודה, 'עצי פרי למיניהם – צמחי התנ"ך וחז"ל', עמודים 247-244 .
עמר זהר, 'הצומח והחי במשנת הרמב"ם', אוג.
לבנה מיכה (מייק), אתר צמח השדה, אוג הבורסקאים.
[1] באשכנז הייתה מסורת זיהוי אחרת. שם זיהו את האוג בתור הקרנית הנאכלת, עץ הגדל באירופה. ראה פליקס עצי פרי עמ' 244 הערה 1, אולם הריבמ"ץ והר"ש דוחים זאת. פליקס טוען כי הזיהוי של הרמב"ם הוא ודאי.
[2] חומר המצוי בצמח שמתרכב במגע עם חלבונים וגורם להקרשתם ולכן הוא מועיל בעיבוד העורות.