מילון ערכים לסדר זרעים

גליל

מקורות שהוא מוזכר בהם:

'שלוש ארצות לביעור' (שביעית ט ב-ג).
'דג טמא שכבשו עם דג טהור: כל גרב שהוא מחזיק סאתיים, אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה, שהן חמש סלעים בגליל, דג טמא – צירו אסור' (תרומות י ה).

הגדרת המונח גליל:

הגליל הוא אחד משלושת החבלים המרכזיים שישבה בהם האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל. זהו החבל הצפוני מבין שלושת החבלים, והוא כולל שלושה חבלי משנֶה עיקריים: הגליל העליון, הגליל התחתון והעמק – והכוונה בעיקר לבקעת כנרות (תחום טבריה) אך גם לעמק יזרעאל, שגבולו המערבי, כפר עותנאי (כלא מגידו של היום), נחשב בדברי חז"ל גם גבולו של הגליל. פליקס סבור שהכינוי 'העמק' מתייחס רק לבקעות שסביב הכנרת, הדומות ל'עמק' שביהודה שהוא אזור ים המלח, ואילו עמק יזרעאל לא נמנה כאן בגלל שמרבית תושביו לא היו יהודים[1]. ההבחנה בין ארץ הגליל לארצות אחרות ובין חבלי המשנה של הגליל לבין עצמם מוזכרת במשנה העוסקת בזמני ביעור פירות שביעית (על ההיבט ההלכתי של העניין ע"ע יהודה).

מקור השם:

במקרא נקרא האזור 'גליל הגויים' (ישעיהו ח כג), על שם העמים הרבים שישבו
בו באותה עת. 'גליל' פירושו חבל ארץ, וכנראה מקור השם הוא בעובדה שאזור זה מתוחם היטב באופן טבעי.

גבולות הגליל:

גבולות 'ארץ הגליל' שבמשנה הם טבעיים ומדיניים. בדרום: הגבול הוא התפר
עם הרי השומרון, אזור ישיבתם של הכותים. בצפון: הגבול הוא הגבול הטבעי של הגליל העליון – נהר הליטאני. במערב: הגבולות היו לעתים טבעיים (הים התיכון) ולעתים מדיניים-יישוביים – בגליל המערבי הייתה רצועה צרה בין עכו לכזיב שהייתה נחשבת 'ארץ העמים' (ע"ע כזיב), וגבול זה קשור בוודאי לאוכלוסייה הנכרית שישבה באזור זה. מכיוון שהגליל של המשנה כולל גם את בקעת כנרות ואת עמק הירדן, הרי שהגבול המזרחי עובר במורדות הגולן. יש לדון האם עמק החולה היה חלק מהגדרת המונח 'גליל' או לא. יש לציין כי הגבול המזרחי שהוזכר הוא
בעירבון מוגבל, כי לפחות האזור היהודי של מרכז הגולן נחשב אף הוא חלק מן הגליל (אם כי לא ניתן להוכיח זאת במשנה של שלוש ארצות לביעור).

הגליל העליון והגליל התחתון:

חבלי המשנֶה של הגליל, הגליל העליון והגליל התחתון, הם אותם אזורים המוכרים גם כיום בשמות אלו. הגליל התחתון מאופיין (במרכזו) ברכסי הרים מתונים יחסית וביניהם עמקים נרחבים שכיוונם הכללי מזרח-מערב, בעוד הגליל העליון הוא הררי ותלול הרבה יותר. עובדה זו גרמה לכך שלאורך ההיסטוריה הגליל התחתון, שהיה נוח יותר למעבר, להתיישבות ולעיבוד חקלאי, היה מיושב בקנה מידה נרחב הרבה יותר מאשר הגליל העליון. מרכזי האוכלוסייה היהודית העיקריים בגליל בזמן חז"ל, כמו גם נדודי הסנהדרין באזור זה, היו בגליל התחתון.

הגבול בין הגליל העליון לתחתון:

הגבול בין הגליל העליון לגליל התחתון מצוין במשנה במסכת שביעית הן באמצעי גיאוגרפי (כפר חנניה בבקעת חנניה) הן באמצעי בוטני (גידול השקמים הזקוקות לטמפרטורות חום מסוימות שאינן קיימות בגליל העליון, הגבוה יותר). גבול זה משמש גם היום, על אף שהשקמים כבר אינן מצויות בגליל התחתון, כפי שנעלמו ממקומות אחרים בארץ.

הבדלים באורחות החיים בין הגליל ליהודה:

ע"ע יהודה.

ההתיישבות היהודית בגליל:

בימי המקרא היה הגליל נחלתם של כמה שבטים: יששכר, זבולון, אשר ונפתלי. בימי שיבת ציון נושבה רק ארץ יהודה, אולם כבר במהלך מרד החשמונאים אנו שומעים על יהודים המתגוררים בגליל. המלך החשמונאי יהודה אריסטובלוס הראשון כבש את הגליל וסיפח אותו לממלכה היהודית. על אף שערב חורבן הבית השני ההתיישבות בגליל הייתה נרחבת, וכמה ממנהיגי המרד הגיעו מקרב יהודי הגליל, שנודעו בקנאותם, הרי שהגליליים לא נחשבו באותה תקופה לאנשי תורה, כנראה בגלל ריחוקם מירושלים ומן המרכזים הגדולים ביהודה. רק לאחר מרד בר כוכבא, שתושבי הגליל לא נטלו בו חלק (לפחות לא חלק מרכזי) ולכן יישוביהם לא נפגעו, חל שינוי דמוגרפי חשוב, ומרכז הכובד של האוכלוסייה היהודית בארץ עבר לגליל. אנו מוצאים לכך כמה עדויות, ונזכיר שתיים מהן: כתובת המלמדת על מעבר משמרות
הכהונה מאזור יהודה לגליל ונדודי הסנהדרין מיבנה ביהודה לאושא בגליל. גם התחנות הבאות של הסנהדרין היו בגליל, כולל תחנתה האחרונה – בטבריה. מרכז הגליל התחתון, בין שתי הערים המרכזיות טבריה וציפורי, היה נחשב לאזור יהודי מובהק. רוב חכמי ארץ ישראל, החל בתלמידי רבי עקיבא ובעיקר תלמידי תלמידיו, חיו בגליל. המשנה, התלמוד הירושלמי, מדרשים שונים ומסורת המקרא והניקוד נחתמו בגליל. היישוב היהודי בגליל נמשך מאז ברצף בלא הפסקה, ויש משפחות
יהודיות ('מוסתערבים') שבידן מסורת כי לא עזבו את הארץ מאז חורבן הבית.

מקורות לערך:
פליקס יהודה, 'משנת שביעית', ט ב.
פליקס יהודה, תלמוד ירושלמי מסכת שביעית, פ"ט ה"ב, עמודים 239-235;245 .
סגל בן-ציון, 'הגיאוגרפיה במשנה', הגליל; הגליל התחתון; הגליל העליון.

[1] ירושלמי פ"ט ה"ב ביאור 28 (עמ' 245 ).