'עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית?...' (שביעית א א).
'עד אימתי חורשין בשדה הלבן ערב שביעית?...' (שביעית ב א).
בפרק א של מסכת שביעית מתואר חריש במטעים, ואילו בתחילת פרק ב מתואר חריש בשדה הלבן (שטחי פלחה).
א. אספקת חמצן למיקרואורגניזמים שבקרקע ולשורשי האילן. ב.סילוק עודפי פחמן דו-חמצני הנצברים בקרקע. ג. סילוק עשבי הבר המתחרים עם האילנות על
המים והמזון. ד. החריש מסייע בשמירת לחות הקרקע מפני שהוא שובר את הצינורות הנימיים, הגורמים לעליית המים מתוך הקרקע אל פני הקרקע ולהתאדותם.
החריש מותר כל עוד הוא לצורך השנה השישית, אך כאשר הוא לצורך השנה השביעית, הוא אסור. כך במטעים התירו בית שמאי לחרוש 'כל זמן שהוא יפה לפרי', ואף בית הלל נתנו סימן שונה ('עד העצרת') אך דומה ('וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו'). היתרונות של החריש במטעים קיימים כל עוד הקרקע לא התייבשה לגמרי, אך בקיץ החריש כבר אינו מועיל לפרי כי אם מזיק לאילן ועלול לגרום להתייבשות השורשים, לנבילת הפירות ולעצירה בגידול העץ (באילן סרק). אדם שיחרוש בעונה זו – אין כוונתו לטובת הפרי, אלא לצורך הכנת השדה לזריעה
(בין האילנות) בשנת השמיטה. חריש כזה אסור משום 'תוספת שביעית'. כמו כן, אדם לא יעמול לחרוש סביב אילנות שאינם מניבי פרי רב, ולכן קבעו חכמים שיעור מינימלי של פירות שאם יש על האילן פחות ממנו, אין לחרוש בערב שביעית.
החריש בשדה הלבן מותר גם הוא כל עוד הוא בעל ערך לגידולי אותה השנה. יש גידולים הזקוקים לחום רב לצורך הבשלתם, כמו קישואים ודלועים, ולכן הם נזרעים סמוך לפסח וגדלים במהלך הקיץ. גידולים אלו הם עדיין גידולים של השנה השישית, ולכן מותר לחרוש בשדה הלבן סמוך למועד זריעתם, כי חריש זה עדיין אינו בגדר חריש הנעשה לצורך שנת השמיטה.
ההבדל בין שדה אילן לשדה לבן: בירושלמי מוסבר כי הסיבה לכך שב'שדה הבעל' מועד סיום החריש המותר הוא מוקדם יותר היא שהאילנות כבר נטועים, ולכן הם זקוקים לפחות ליחה, וחריש בשלב מאוחר יותר עוד לא יזיק להם, ואילו בשדה הלבן, שהוא עתיד לזרעו, יש צורך בקרקע לחה יותר כדי שהצמחים הצעירים (שהם גידולי בעל – בלא השקיה) יוכלו לצמוח.
מקורות לערך:
פליקס יהודה, 'החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד' (הוצאת תשכ"ג), עמ' 50-46 .
פליקס יהודה, 'משנת שביעית' פרק א ופרק ב, א.
שבי דרום, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
