מילון ערכים לסדר זרעים

כרשינים

מקורות שהם מופיעים בהם:

'כרשיני תרומה – מאכילין אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולים' (תרומה יא ט).
'כרשיני מעשר שני יאכלו צמחונים. ונכנסין לירושלים ויוצאין. נטמאו – ר' טרפון אומר: יתחלקו לעיסות, וחכמים אומרים: יפדו. ושל תרומה, בית שמאי אומרים: שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה, ובית הלל אומרים: שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה. שמאי אומר: יאכלו צריד, רבי עקיבא אומר: כל מעשיהן בטומאה' (מעשר שני ב ד).
'ואלו ניתנין לכל כהן: ...כרשיני תרומה – רבי עקיבא מתיר וחכמים אוסרים' (חלה ד ט).

זיהוי:

הכרשינים מזוהים בתור הצמח הנקרא בימינו בִּקְיַת הַכַּרְשִינָה. זהו בן למשפחת הקטניות, שכמו שאר הצמחים במשפחה זו, פירותיו נתונים בתוך תרמילים. תרמילה של הכרשינה הוא דמוי מחרוזת. הצמח הוא עשב חד-שנתי המטפס באמצעות קנוקנות קצרות. המין קל לגידול וקצירה ומתאים גם לקרקעות רדודות (כשמעל סלע האם אין שכבה עבה של קרקע) ובסיסיות
(בעלות PH הגבוה מ- 7), תנאים המאפיינים קרקעות רבות בארץ.

שימושי הכרשינה:

הכרשינה היא בעלת ערך תזונתי רב ועשירה בחלבון. עם זאת, היא
בעלת טעם מר מאוד כתוצאה מחומרים ספונינים (חומרים היוצרים קצף) וחומצה אמינית בשם קבנין, הנמצאת בזרעיה. לכן הצמח משמש בדרך כלל למאכל בהמה, ורק בשעת הדחק (כמו בשנות רעב) הוא נאכל גם בידי אדם לאחר השריה במים.

מעמד הלכתי:

בכמה משניות נראה כי הכרשינה היא צמח שעמד על הגבול בין מאכל אדם למאכל בהמה. מכיוון שהצמח ראוי למאכל אדם, ולו בשעת הדחק, הוא חייב בתרומות ובמעשרות, אך מאחר שהוא משמש בעיקר למאכל בהמה, מותר לתת את תרומת הכרשינים לבהמת הכוהן גם כאשר התרומה טהורה[1], שלא כמקובל בתרומה של גידולים אחרים, שמותר להאכילה לבהמת כוהן רק לאחר שנטמאו. על אף שבדרך כלל אין לתת תרומה לכוהן עם הארץ שמא יטמאנה, ר' עקיבא סובר שמכיוון שכרשיני תרומה נאכלים בידי בהמה, מותר לתתם לכל כוהן. חכמים חולקים, מכיוון שהכרשינה משמשת למאכל אדם בשנות רעב[2].

מעשר שני:

פירות מעשר שני חייבים להיאכל דווקא בידי אדם. כדי להבטיח שגם הכרשינים ייאכלו בידי אדם, המשנה מורה לאכול את כרשיני המעשר השני בעודם 'צמחונים', כלומר כשהתרמיל עודנו ירוק (כמו קטניות אחרות שמקובל גם כיום לאכלן בתרמיליהן גם כשהם עוד ירוקים – שעועית למשל), לפני שהתרמיל יתייבש והכרשינה תיפסל למאכל אדם. אמנם, הכרשינה התאימה למאכל אדם גם לאחר שהתייבשה, אך כנראה אז היה צורך בהשקעת מאמצים מרובים כדי להכשירה לכך. מכיוון שהכרשינה אינה בגדר פרי גמור[3], מותר להוציא מעשר שני של כרשינים גם אחרי שנכנס לירושלים, על אף שכעיקרון אין להוציא פירות מעשר שני שנכנסו לירושלים. אם מעשר שני של כרשינים נטמא, ר' טרפון סובר שאין לפדותו, מכיוון שהכלל הוא שאין פודים קודשים על מנת להאכילם לכלבים, ולדעתו הוא הדין במעשר שני. הכרשינים, כשייפדו, ייאכלו בידי בעלי חיים (שהרי הם מאכל בהמה), ולכן אי אפשר לפדותם, אלא יש לחלק כרשינים אלו ולתתם בתוך עיסות טהורות [4] באופן שבכל עיסה תהיה כמות של פחות מכביצה כרשינים, שהוא שיעור שאינו מטמא את העיסה.

תרומה:

על אף שאסור לטמא תרומה, כיוון שכרשינים על פי רוב אינם משמשים למאכל אדם,
נחלקו חכמים האם מותר לנהוג בתרומת כרשינים בטומאה, ואם כן, באילו שלבים משלבי הכנתם. השלב הראשון הוא השריה במים. גם לצורך האכלת בהמה היה צורך להשרות את הכרשינה כדי להפיג ממנה את טעמה המר, אם כי למשך פחות זמן. כמו כן, יש משערים שמטרת השריה זו היא הפרדת הזרעים מן התרמילים היבשים, שאינם ראויים לאכילה. השלב הבא בהכשרת הכרשינים הוא ה'שיפה'. הרמב"ם אומר כי מדובר על שפשוף ביד של הכרשינים, כנראה כדי לסייע להפריד את התרמיל מן הזרעים. ד"ר משה רענן מציע כי ה'שיפה' היא מזיגה עדינה של השכבה העליונה של המים עם הפסולת (התרמילים) לכלי אחר, בעוד הזרעים הכבדים, המשמשים לאכילה, נותרים בכלי הראשון. בין החכמים יש מחלוקת באילו מן השלבים מותר לנהוג שלא בטהרה. בשני הקצוות ניצבים שמאי ור' עקיבא. שמאי אוסר לגמרי להשרות את הכרשינים כדי שאפילו לא יוכשרו לקבל טומאה (זוהי שיטת הרמב"ם בפירושו על המשנה), אלא יש לכתשם ולהאכילם לבהמות בתור קמח גס. ר' עקיבא, לעומתו, סבור שמאחר שהכרשינים אינם מאכל אדם בדרך כלל, מותר לנהוג בהם בטומאה בכל שלבי הכנתם. בין שני הקצוות הללו ניצבות שיטותיהם של בית שמאי ובית הלל, הסוברים שיש שלבים שחובה לבצע בטהרה ויש שלבים שמותר לבצעם גם שלא בטהרה.

מקורות לערך:
רענן משה, 'בקיית הכרשינה – הכרשינין' (שבת ק"מ ע"א), מתוך: פורטל הדף היומי.
רענן משה, 'בקיית הכרשינה – כרשיני תרומה' (ע"ז ט"ו ע"א ), מתוך: פורטל הדף היומי.
עמר זהר, 'הצומח והחי במשנת הרמב"ם', כרשינים.

[1] כך נראה – שהחידוש הוא אף כשהיא טהורה.

[2] הרמב"ם פסק כחכמים בפירושו ולכאורה פסק כר' עקיבא בחיבורו הל' תרומות יב ז. ותמהו עליו. עיין

מהר"י קורקוס וכסף משנה במקום.

[3] הרמב"ם בפירוש המשנה מעשר שני ב ד כותב: 'מפני שאינם פירות', ונראה לי שהכוונה מפני שאינם

פירות גמורים.

[4] לא ברור האם מדובר דווקא על עיסות של מעשר שני. נראה שלאו דווקא.