סימן לז' – פדיון נטע רבעי
סימן לז' – פדיון נטע רבעי
ראשי פרקים:
שאלה
א. חילול דבר שאינו ברשותו
ב. שיטת הרמב"ן
ג. שיטת הכסף משנה
ד. שיטת תרומת הכרי
ה. תירוץ ר' חיים מבריסק
ו. קושית הקצות
ז. שיטת הקצות
ח. גדר אחר בברירה
ט. חילול במחובר
י. הרמב"ם לשיטתו
הלכה למעשה
* * *
שאלה
מטע הגיע לשנתו הרביעית. בעה"ב שכר פועלים לקטוף את הפרי. הבעלים הסביר לפועלים שהפרי הוא רבעי ועליהם להימנע מלאוכלו עד גמר הקטיף היומי, כאשר יחללו את כל הפרי ביחד. למעשה, אין שום אפשרות למנוע מהפועלים מלאכול מהפרי תוך כדי קטיף. האם ישנה דרך בה יוכל הבעלים לפדות את הפרי ולמנוע את הכשלתם של הפועלים באיסור רבעי?
האפשרויות הן:
לפדות מראש כל פרי ופרי לכשייתלש.
לפדות מראש כל פרי ופרי לכשיגיע לפיו של הפועל האוכלו.
לפדות את הפירות במחובר.
א. חילול דבר שאינו ברשותו
במסכת בבא קמא (ס"ט ע"א):
"כרם רבעי היו מציינין אותו בקזוזות אדמה (סימנא כי אדמה, מה אדמה איכא הנאה מינה, אף האי נמי כי מפרקא שרי לאיתהנויי מינה) ושל ערלה - בחרסית (סימנא כחרסית, מה חרסית שאין הנאה מינה, אף האי דלית ביה הנאה מיניה) ושל קברות בסיד (סימנא דחיור כעצמות, וממחה ושופך כי היכי דניחוור טפי) אמר רבן שמעון בן גמליאל: בד"א - בשביעית, דהפקר נינהו, אבל בשאר שני שבוע - הלעיטהו לרשע וימות; והצנועין מניחין את המעות, ואומרים כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו!"
ובתוס' (ד"ה כל הנלקט מזה יהא מחולל): "תימה מתי היו אומרים, דלמה שמלקטים אחר אמירה לא היה מועיל ואם כן וכי בכל שעה היו אומרים כן בלי הפסק? וכ"ת שבכל ערב היו אומרים כן מ"מ לא היתה תקנה למה שאכלו קודם אמירה? ואור"י דכל הנלקט לאו דוקא ממש אחר לקיטה, אלא מניח מעות בעוד שלא נלקט ואומר כרם רבעי זה לכשיהיה נלקט יהיה מחולל אחר הלקיטה".
ר"ל שהגמ' הניחה עכשיו שאדם יכול לחלל גם רבעי שאינו ברשותו ולכן הוא יכול לומר נוסח החילול כבר עתה, ע"מ שהחילול יחול לכשילקט ולא ימצא ברשותו. ומכאן רצתה הגמ' להקשות על ר' יוחנן שאמר אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו. והגמ' מתרצת:
"אמרי: לא תימא כל הנלקט מזה, אלא אימא כל המתלקט". (כלומר החילול חל עתה בעוד שהרבעי עוד ברשותו לפני הלקיטה, אלא שהדבר יתברר רק בשעת הלקיטה על מה חל החילול. ותירוץ זה תלוי בשאלה אם יש ברירה או שאין ברירה).
לפי מסקנת הגמ' צ"ל שהלכה כר' יוחנן ולכן אין אדם יכול לחלל רבעי שאינו ברשותו.
אולם הרמב"ם (הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ט' הלכה ז') פסק:
"מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמיטה שיד הכל שוה צריך לציינו בקוזזות אדמה כדי שיכירו בו, ולא יאכלו ממנו עד שיפדו, ואם היה בתוך שני ערלה מציינין אותו בחרסים כדי שיפרשו ממנו, שאם ציינו בקוזזות אדמה שמא יתפררו, שאיסור ערלה חמור הוא שהיא אסורה בהנייה, והצנועין היו מניחין את המעות בשנת שמיטה ואומרין כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כמו שביארנו".
והקשו עליו, כיצד פוסק כל הנלקט, הרי הרבעי אינו ברשותו משום שבשמיטה הפירות הפקר והוא עצמו פסק כר' יוחנן שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו? שאלתנו תלויה בהסברים השונים שניתנו לפסק הרמב"ם.
ב. שיטת הרמב"ן
הכס"מ מתרץ בשם הרמב"ן שהרמב"ם הסתמך על סוף הסוגיא (שם ע"ב):
"אמר רבא, אי לאו דא"ר יוחנן: צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד, הוה אמינא: מאן תנא צנועין? ר"מ היא, לאו אמר ר"מ מעשר ממון גבוה הוא, ואפילו הכי לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה, דכתיב: (ויקרא כ"ז) ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו, קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש, כרם רבעי נמי גמר קדש קדש ממעשר, כתיב הכא: (ויקרא י"ט) קדש הלולים, וכתיב גבי מעשר (ויקרא כ"ז): וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש, מה קדש דכתיב גבי מעשר, אע"ג דממון גבוה הוא, לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה, אף האי קדש נמי דכתיב גבי כרם רבעי, אע"ג דלאו ממון דידיה הוא, לענין אחולי אוקמיה רחמנא ברשותיה, דהא כי איתיה ברשותיה נמי הא לאו דידיה הוא והא מצי מחיל, משום הכי מצי מחיל".
כלומר, התורה חידשה שרבעי ניתן לחילול גם בהיותו ברשות אחרת ולא ברשותו של בעה"ב. ולפי זה גם בנ"ד יכול בעה"ב לחלל את הרבעי הנאכל ע"י הפועלים אע"פ שהוא ברשותם.
הרמב"ן עצמו הקשה על תירוץ זה מדברי רבא עצמם שאמר: "אי לאו דא"ר יוחנן"... משמע שר' יוחנן עצמו אינו סובר כן.
ג. שיטת הכסף משנה
הכס"מ תירץ שהרמב"ם סובר כדעת התוס' בקושייתם שם (ס"ח ב' ד"ה הוא דאמר) שחילול שונה מהקדש. ואע"פ שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו יכול לחלל דבר שאינו ברשותו. הסוגיא אמנם השוותה חילול להקדש, אך הרמב"ם לא פסק כסוגיתנו אלא כדמוכח מכמה דוכתין בש"ס שניתן לפדות גם דבר שאינו ברשותו. (ועיין מאירי שאף הוא תירץ כך את הרמב"ם).
גם להסבר זה של הכס"מ בדעת הרמב"ם יכול בעה"ב לחלל את הפירות שייאכלו ע"י הפועלים. אלא שעליו לחללם לפני שיתחילו לאוכלם. ואם נניח שאינו יכול לחלל במחובר עליו להניח סכום כסף המכיל הרבה פרוטות כנגד כל פרי ופרי שיאכל ולהתנות שהחילול יחול ברגע שהפרי יגיע לפיו של הפועל. אלא שצריך להניח שהתנייה זו אין בה ברירה כי רבעי אסור מהתורה ואין ברירה בדאורייתא. עיין להלן.
ד. שיטת תרומת הכרי
תרומת הכרי בסי' שנ"ד (הביאו אחיו הקצות בסימן ס"א ס"ק ג'), כתב ליישב את דברי הרמב"ם על פי מה שהקשו התוספות (ב"ק ס"ח ב' ד"ה הוא דאמר) למה לא יהיו יכולין לחלל נטע רבעי אפילו שאינו שלו כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו? ובקידושין (נ"ו א' ד"ה מתקיף) תירצו בשם רבנו מאיר משום דזכיה מטעם שליחות הוא דהוי כמו שליח. ובהאי דצנועין ליכא למימר הכי, שהרי הגזלנין עצמן אינן יכולין לתקן מה שבידם והוי גזל ולא נתייאשו הבעלים. וכיון דאינהו לא מצי עבדי שלוחייהו נמי לא מצי עבדי ע"כ". והרמב"ם ז"ל כתב שם דהצנועין היו עושין כן בשנת השמיטה ע"ש. וכיון דשביעית הפקר הוא וזכו בהו המלקטים והיו יכולין לתקן מה שבידם גם הבעלים יכולין לחלל מה שביד המלקטים, משום דזכין לאדם שלא בפניו. והש"ס דלא משני הכי אליבא דר' יוחנן משום דמשמע להו להש"ס דהאי דקתני במתניתין והצנועין היו מניחין וכו' קאי בכל ימות השנה. (וכן תירץ הגרעק"א בתוספותיו למשניות מע"ש פ"ה ה"א).
א"כ לדעת אחיו של הקצות רק בשנת השמיטה התיר הרמב"ם לחלל רבעי שאינו ברשותו מדין זכין לאדם שלא בפניו. אך בנ"ד שאין הפועלים יכולים לחלל בעצמם משום שהרבעי אינו שלהם, גם בעה"ב לא יכול לחלל את הרבעי בשליחותם. מיהו היה אפשר לפתור בעיה זו ע"י שבעה"ב ירשה להם לאכול מן הפירות ואז הפירות לא יהיו גזולים בידם והם היו יכולים לחללם גם בעצמם ואז גם הוא יכול להיות שלוחם לצורך החילול מדין זכין לאדם שלא בפניו. אלא שהרמב"ם לא התיר לחלל אלא לאחר הלקיטה, כאשר כבר ידוע אלו פירות נלקטו ולא מתעוררת כל שאלה של ברירה. אך בנ"ד עליו לחלל לפני האכילה על כל מה שייאכל. וזה א"א כי אין ברירה. אלא א"כ נאמר שהחילול לא יחול אלא ברגע שהפרי ייכנס לפיהם של הפועלים, אם נניח שהתנייה כזאת אין בה ברירה כפי שיתבאר להלן (אות ח)
ה. תירוץ ר' חיים מבריסק
האחרונים הקשו על תירוץ זה ממה שנפסק להלכה ע"י הרמב"ם שמע"ש וה"ה רבעי ממון גבוה הם ואינם ניתנים להקנאה, וא"כ גם בשמיטה אין הלוקטים יכולים לזכות ברבעי לעצמם כי אין קנין ברבעי וא"כ אינם יכולים לחלל בעצמם, ולפי"ז גם בעה"ב לא יכול לזכותם בחילול וכנ"ל שאין השליח יכול לעשות דבר שהמשלח אינו יכול לעשות (ע' עונג יו"ט סי' צ"ג ודברי יחזקאל סי' ל"ה ועוד). ולשיטות אלו לא תועיל הסכמת בעה"ב לכך שהלוקטים יוכלו לחלל בעצמם כי אינו יכול להקנות להם. מיהו נראה שאע"פ שאינו יכול להקנות להם, אם הוא אינו מתנגד שהם יטלו את הרבעי לעצמם ויעלוהו לירושלים לאוכלו שם מסתבר שאם רחוקה דרכם לירושלים הם רשאים גם לפדות את הרבעי בעצמם.
ויתרה מזאת כתב בחי' ר"ח הלוי מבריסק על הל' זכיה ומתנה לתרץ את הרמב"ם עפ"י ההנחה שרבעי שאין לו בעלים כל אחד יכול לחללו, ולכן בשנת השמיטה יכולים הבעלים לשעבר לחלל את הרבעי אע"פ שאינו שלהם ואינו ברשותם. ורק לרבנן, הסוברים שהצנועים חיללו גם ביתר השנים, הקשתה הגמ' על ר' יוחנן איך הצנועים יכלו לחלל רבעי שאינו ברשותם. אך הרמב"ם פסק כרשב"ג שהמדובר בשמיטה והרבעי הפקר ואינו שייך לאף אחד, לכן יכולים גם הבעלים לשעבר לחלל את הרבעי אע"פ שאינו שלהם ואינו ברשותם.
ואף בנ"ד י"ל שאם בעה"ב מרשה לפועל ליטול את הרבעי הדבר דומה להפקר וכל אחד יכול לחלל את הרבעי (ובפרט למ"ד ששביעית היא לא אפקעתא דמלכא, אלא חובת גברא, יש לדמות את מתן הרשות של בעה"ב לפועלים לאכול בנ"ד, לצנועין המרשים ללוקטים לאכול רבעי בשביעית וכל אחד יכול לחלל).
ו. קושית הקצות
הקצות בסימן שנ"ד ס"ק ה' מקשה על אחיו מתוס' פ' מרובה (ב"ק ס"ט א' ד"ה כל הנלקט) ז"ל:
"תימה מתי אומרין כן, דלמה שלוקטין אחר אמירה לא היה מועיל, וכי בכל שעה היו אומרים כן בלי הפסק, וכ"ת שבכל ערב היו אומרין כן מ"מ לא היה תקנה למה שאכלו קודם אמירה. ואומר ר"י דכל הנלקט לאו דוקא ממש אחר לקיטה אלא מניח מעות בעוד שלא היה נלקט ואומר כרם רבעי זה לכשיהיה נלקט יהיה מחולל אחר הלקיטה עכ"ל. וא"כ המלקטין עצמן אילו היו אומרים קודם לקיטה אפי' בשנות השמיטה דהפקר הוא דהמעות יהיו מחוללים על הפירות שיבואו לידינו מן ההפקר לא הוי מהני מידי דה"ל דבר שלא בא לעולם. וא"כ אפי' למ"ד יאוש קני אינו יכול לחלל אלא אחר לקיטה דהוא קונה ביאוש אבל לא קודם לקיטה, וכיון דהבעלים מניחין את המעות קודם לקיטה ומתנין שלא יחול החילול עד אחר לקיטה, א"כ תו לא מצינו לומר מצד זכיה למלקטים דהא המלקטים נמי כה"ג לא מצי לחלל קודם לקיטה. ומצד הבעלים פשיטא דלא מהני כיון שמתנין שלא יחול החילול עד אחר לקיטה ואז ה"ל דבר שאינו ברשותו. וצריך לומר דמיירי קודם יאוש דאי לאחר יאוש א"כ ודאי לא מהני החילול לא מצד המלקטים דה"ל דבר שלא בא לעולם כמ"ש, ומצד הבעלים ה"ל דבר שאינו שלו כיון דאחר לקיטה יזכו בהם הלוקטים לגמרי ביאוש. ואפי' למ"ד אדם יכול לחלל דבר שאינו ברשותו אבל דבר שאינו שלו ודאי ליתיה בחילול. וע"כ קודם יאוש ומצד הבעלים דמצד הלוקטין לא מהני כיון דלאו דידהו נינהו וכמ"ש רבינו מאיר בתוס' קידושין ודוק היטב. והן נסתר מחמתו דברי אחי הרב המופלג מוהר"ר יהודא כהנא ש"ן במ"ש ליישב דברי הרמב"ם הובא בסי' ס"א (סק"ג) ע"ש".
אך להצעתנו שבנ"ד הבעלים יתנו לפועלים רשות לאכול מהפרי נמצא שהפועלים אילו רצו יכלו לחלל את הפרי בעצמם וממילא יכולים גם הבעלים לחלל עבורם מדין זכין לאדם שלב"פ.
ונותרה לנו רק בעית הברירה. אך בעיה זו ניתנת לפתרון ע"י הקצות החולק על אחיו ומתרץ את הרמב"ם אחרת.
ז. שיטת הקצות
הקצות עצמו מתרץ את הרמב"ם בהסתמך על הר"ן בפרק קמא דגיטין (י"ג ב') בסוגיא של מעמד שלושתן שהגמ' סברה בתחילה שהטעם לכך הוא משום שהלווה משתעבד לכל מי שיבוא מחמת המלוה. ולכאורה א"א להשתעבד בדרך זו כי אין ברירה? וז"ל הר"ן:
"דכי אמרינן אין ברירה הני מילי במלתא דאי דהאי לאו דהאי אבל הכא אפשר שיהא משועבד לכל העולם בזה אחר זה".
ובכך הקצות מישב גם את פסק הרמב"ם בצנועין:
"ועל פי דרכי ניחא טפי למימר דהרמב"ם כל המתלקט קאמר דהא לדידן דקי"ל דהיכא שיבא בודאי לידי בירור יש ברירה ודוקא היכא דמתנה על שני דברים אין ברירה ומשום דזה אינו עומד בודאי להתברר דאפשר שלא יבא לידי לקיטה כלל וגבי צנועין לא הוי מתנה בין שני דברים דהא אפשר שיבא כל הכרם לידי לקיטה ויתחלל כל הכרם.
(ודוקא לר' יוחנן פריך וכמ"ש דאיהו סבירא ליה אפילו בדבר אחד שיבא בודאי לידי בירור נמי אין ברירה ואם כן אפילו יוכל להיות כל הכרם לבא לידי חילול לא עדיף ממתנה על דבר אחד דס"ל אין ברירה דקאמר וכבר בא חכם וכמ"ש אבל אנן ס"ל בעומד להתברר הוי ברירה והכא שיוכל לבא כל הכרם לידי חילול ואין התנאה אלא אם יבא לידי לקיטה וזה יתברר בודאי או יבא או לא וכמ"ש.)"
לשיטת הקצות אין פה שאלה של ברירה כי ניתן לחלל את כל הפירות בבת אחת.
ויש להעיר על הקצות שלוש הערות:
א. הרמב"ם אומר במפורש כל הנלקט ואילו הקצות מפרש שכוונותו לומר "כל המתלקט" וזהו דוחק גדול להעמיס על הרמב"ם דבר הנראה לכאורה מנוגד לדבריו המפורשים.
ב. א"א לפרש בדעת הרמב"ם שכונתו לומר 'כל המתלקט יחול החילול למפרע' שהרי שיטת הרמב"ם היא שא"א לחלל כלל רבעי במחובר. לא רק משום ששומתו אינה ידועה אלא משום שרבעי הוקש למע"ש ואין מעשר במחובר כלל. וכמו שיתבאר להלן (אות ט).
ג. הקצות הדגיש את העובדה שבעה"ב יכול לחלל את כל הכרם, וכמו שכתב הר"ן במעמ"ש שהוא משתעבד לכל העולם. לענ"ד ניתן לפרש את הר"ן באופן אחר. ר"ל כשאדם רוצה להחיל דין על דבר מסוים והדבר המסוים אינו ידוע עדיין ויתברר רק לאחר זמן - בכך מתבסס על ברירה ואנו פוסקים שאין ברירה. אבל אם לא איכפת לו על מה יחול הדין, מצידו הוא יכול לחול על כל דבר, אין כאן שאלה של ברירה כי אין כאן דבר מסוים שעתיד להתברר. מצידו הוא מוכן להשתעבד לכל העולם. דבר זה אינו נחשב לברירה, משום שהוא לא משתעבד למישהו מסוים ומבחינתו כל העולם ראוי לבוא במקום המלווה. ומה שכתב הר"ן שהוא משתעבד לכל העולם ר"ל שאין שם שעבוד למישהו מסויים דוקא. ולכן אין שם שאלה של ברירה. אך בצנועין הם אינם מתכוונים לחלל את כל הכרם אלא רק את מה שיתלקט. וכמש"כ התוס' (בד"ה כל הנלקט) וא"כ החילול חל רק על אותם פירות שיתלקטו וא"כ יש כאן דין ברירה וקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה.
עכ"פ אם נקבל את הנחתו של הקצות, גם בנ"ד בעה"ב יכול לחלל את כל המטע אלא שאינו רוצה וא"כ אין כאן חסרון של ברירה.
ח. גדר אחר בברירה
הקצות באותו סימן לפני כן הביא בשם התוס' והר"ש גדר אחר בברירה שאף הוא יכול לפתור את בעייתנו. וז"ל:
"תוכן דבריו (של המהרי"ט) לחלק בין היכא שהחיוב הוא מעכשיו וכיון דעתה לא הוברר בשעת הקניין אע"ג דהוברר אח"כ לא מהני ליה, אבל אם אין הקניין והחיוב מעכשיו אלא לאחר זמן ואז בשעת גמר הקניין הוברר מהני, ומשום הכי בעובדא דשאול וההיא דהמבשרני גמר הקניין אחר שעשה שליחותו ואז הוברר. והיטב אשר דיבר וראויין למי שאומרן. וכן מצאתי כדבריו בר"ש פ"ה דמעשר שני משנה א ז"ל:
כל הנלקט מזה מהכא פריך פרק מרובה לר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדיש, דהכא חזינן אע"ג דליתי' ברשותי' מצי פריק ולא לאחר שנלקט היו עושין כן דאם כן לא היו עושין תקנה לנאכל בינתיים, אלא מניח מעות קודם לקיטה ואומר כרם רבעי זה לכשיהיה נלקט יהא מחולל ולא שייך ברירה בעניין זה הואיל ואינו חל החילול עד שיתלקט דדוקא כל המתלקט חשיב התם ברירה דקאמר מעכשיו יהא מחולל מה שילקטו אחר כך עיין שם.
ומבואר מזה דווקא היכא דרוצה לחלל מעכשיו אז אין ברירה אבל היכא דאינו חל אלא אחר כך ואז הוברר מהני וכן מבואר מדברי תוס' פרק מרובה ב"ק ס"ט, א' ד"ה כל הנלקט מזה עיין שם".
אמנם מדברי הרשב"א לא משמע הכי אך באנצ' תל' ערך ברירה העירו מתשובות הרשב"א (ח"ב סי' פ"ב) שאף הוא סובר כהתוס' והר"ש. וכן כתב המהרי"ט הביאו הקצות שם וכן הוכיח השאג"א (סי' צ"ג). ולפי"ז גם בנ"ד יכול בעה"ב לייחד מטבע מעתה ולחלל עליו את כל הפירות לכשיגיעו לפיהם של הפועלים ורק אז יחול הפדיון ואין כאן חשש לברירה.
ט. חילול במחובר
ויש לעיין, האם אפשר לפדות את הרבעי בעודו מחובר?
הרמב"ם (בהלכות מעשר שני ונטע רבעי פ"ט הלכה ב') פסק:
"הרוצה לפדות נטע רבעי פודהו כמעשר שני, ואם פדהו לעצמו מוסיף חומש, ואין פודין אותו עד שיגיעו לעונת המעשר שנאמר להוסיף לכם תבואתו עד שיעשה תבואה, ואין פודין אותו במחובר כמעשר שני והרי הוא ממון גבוה כמעשר, לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו בוסר, ודינו בשאר הדברים לעניין אכילה ושתייה ופדייה כמעשר".
אולם התוס' בב"ק (ס"ט ע"א ד"ה אימא כל המתלקט) כתבו:
"משמע דחל פדיון במחובר לקרקע שהרי קודם לקיטה היה מתחלל שהרי אחר שנלקט שבא לרשות אחרים אין לבעלים כח בהן לחלל, ותימה דבתוספתא משמע דאין חילול במחובר דתניא בסוף מעשר שני כרם רבעי ב"ש אומרים אין פודין אותם ענבים אלא יין וב"ה אומרים ענבים ויין והכל מודים שאין פודין במחובר לקרקע ונראה דטעמא דילפינן קדש קדש ממעשר ויש לומר דהתם לא הוי טעמא אלא משום דמחובר אין דמיו ידועין ולכך אין פודין אפילו על פי שלשה והיינו נמי טעמא דב"ש".
ונלענ"ד שמחלוקת התוס' והרמב"ם תלויה בחקירה מהו רבעי האם הוא המשך איסור הערלה, אלא שהתורה התירה לאוכלו בירושלים, או לחללו, או שהוא איסור חדש? ונחלקו בדבר רש"י ותוס' בקידושין (ל"ח א'):
"ומה חדש - שאין איסורו איסור עולם, ואין איסורו איסור הנאה, ויש היתר לאיסורו, נוהג בין בארץ בין בח"ל, כלאים - שאיסורן איסור עולם, ואיסורן איסור הנאה, ואין היתר לאיסורן, אינו דין שינהגו בין בארץ בין בח"ל; והוא הדין לערלה בשתים".
ופירש"י: "והוא הדין לערלה בשתים - אף הערלה באה בק"ו זה בשני הוכחות אע"פ שהשלישי אין בה שאין איסורו איסור עולם מיהו איסור הנאה הוא, ואין לו היתר בתוך ימי איסורו".
והקשו עליו בתוס' שם: "הרי הפרי שגדל בשני ערלה אסור לעולם ואין לו היתר? ופי' ר"ת דערלה זו בשנה רביעית קאמר דיש היתר לאיסורו על ידי פדיון. אבל בשתים ר"ל איסורו איסור עולם ואיסור הנאה".
ר"ת סובר שרבעי הוא המשך איסור ערלה ולכן פירש שיש היתר לאיסורו של ערלה. רש"י אינו יכול לפרש כר"ת כי לדעתו רבעי הוא איסור בפנ"ע ולכן נאלץ לפרש שהערלה אינה איסור עולם (אח"כ מצאתי בזרע אברהם [סי"ד אות כ"ב] שחקר כנ"ל וגם הוא פירש על פיה את מחלוקת רש"י ותוס' ועיי"ש נפ"מ נוספות. ולענ"ד י"ל את קושיית ר"ת שפרי הערלה אסור לעולם, רש"י יסבור שהעץ הוא סיבת האיסור ולכן שלוש שנות הערלה העץ גורם לפרי שיאסר, אך אחרי שנות הערלה העץ אינו אוסר יותר את הפרי שיגדל עליו מכאן ואילך, וא"כ אין איסורו איסור עולם).
הרשב"א בחידושיו לב"ק ס"ט תולה בחקירה זו את מחלוקת ב"ש וב"ה האם יש רבעי בשמיטה. ומכיון שהלכה כב"ה מסקנתו היא שרבעי נוהג גם בחו"ל, שלא כדעת הרמב"ם הסובר שאין רבעי בחו"ל (פ"י מהל' מאכ"א הט"ו). וזה תורף דבריו:
"ונ"ל שלמדו הרב (הרמב"ם שרבעי נוהג בחו"ל) מתוך סוגיא דגמרא דבני מערבא, דתנן במעשר שני (פ"ה מ"ג) כרם רבעי ב"ש אומרים אין לו חומש ואין לו ביעור וב"ה אומרים יש לו, ב"ש אומרים יש לו פרט ועוללות ועניים פודין לעצמן וב"ה אומרים כולו לגת.
וגרסינן עלה בירושלמי (ה"ב) תני רבי אומר במה דברים אמורים בשביעית אבל בשאר שני שבוע ב"ש אומרים יש לו חומש ויש לו ביעור, על דעתיה דהדין תנייה לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימר אין מעשר שני בשביעית דכוותיה אין נטע רבעי בשביעית, מעתה אל יהא לו קדושה, פי' שלא יהיה צריך פדיון כלל בשביעית, כלומר ואי אפשר לומר כן שהרי לא נחלקו ב"ש אלא בחומש וביעור הא לקדושה מודו, לכשתמצא לומר מיהא דבשביעית בלחוד מיירי. ותירצו קדושתו מאליו למדו קודש הילולים הרי הוא כקדש שאומר עליו את ההלל.
נ"ל פירושו דלב"ש לא למדו אותו לכל דיניו אלא ממעשר, כלומר שעשאוהו לגמרי כמעשר שני, שהרי לב"ש כל זמן שאין מעשר דגן בשביעית אין נטע רבעי לחומש ולביעור, ואע"פ שאין מעשר שני בשלישית ובששית מכל מקום שם מעשר נוהג בהן
אבל לב"ה לא למדו אותו לגמרי ממעשר שני, שהרי יש לו חומש וביעור בכל זמן, וכיון שכן אף הוא אינו נלמד ממעשר שני אלא לענין קדושתו, כלומר לפדיונו ולבעורו ולחומשו ולהיותו ממון גבוה, לפי שהכתוב קראו קדש כמעשר שני, הא בזמן ומקום אינו למד ממנו, משום דכתיב (ויקרא יט, כג) וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים ובשנה הרביעית וגומר, דמשמע כל זמן שערלה נוהגת נטע רבעי נוהג. ומעתה לדידן, נטע רבעי נוהג בין בארץ ובין בחוץ לארץ".
הרמב"ם יפרש את מחלוקתם של ב"ש וב"ה בדרך אחרת. לדעתו גם ב"ה מודים לב"ש שרבעי הוקש בעיקרון למע"ש אך לא לכל פרטיו. רבעי אינו המשך איסור ערלה ולכן רק על מה שחל מע"ש חל גם רבעי כגון רק בארץ ישראל ובתלוש ועוד כפי שיבואר להלן. מאידך הוא אינו מעשר ולכן אינו תלוי כלל בשנות המעשר וגם בשמיטה יש רבעי. ואע"פ שבירושלמי חילקו בין שנה שלישית וששיתשיש בהן מעשרות לשביעית שאין בה מעשרות, צ"ל בדעת הרמב"ם, שמכיון שפטור מעשרות בשנההשביעית הוא רק פטור זמני, או משום פטורים בגלל ההפקר,אין שנה זו פטורה בעצם ממעשרות ולכן חייבת ברבעי.
ועי' חי' ר"ח הלוי על הרמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"י שפרש את הרמב"ם שסובר שערלת חו"ל, שהיא הללמ"ס, אינה מדין ערלת א"י, אלא דין ערלה אחר. ולכן אין בו רבעי. הנחתו היא שרבעי הוא המשך איסור ערלה, גם לדעת הרמב"ם, אלא שמכיון שערלת חו"ל היא ערלה מסוג שונה מזו של א"י לכן אין בשנתה הרביעית דין רבעי.
אך בדעת הרמב"ם רואים אנו שרבעי אינו מדין ערלה. וכן פשטות דברי הרשב"א.
י. הרמב"ם לשיטתו
בשעה"מ הל' מע"ש תלה במחלוקת הרמב"ם והתוס' הנ"ל את השאלה אם רבעי אסור בהנאה. לדעת התוס' שהוא המשך ערלה אף הוא אסור בהנאה. אך לדעת הרמב"ם שהוא איסור בפנ"ע שהוקש למע"ש הוא מותר בהנאה. מיהו עיין תוס' ב"ק (ס"ח ב' ד"ה הוא דאמר) שרבעי מותר בהנאה. ואולי כוונתם לומר שהוא מותר באכילה בירושלים וצ"ע. ויתכן שנחלקו בדבר הבבלי והירושלמי בפירוש המשנה מע"ש פ"ה מ"א. הבבלי בסוגית הצנועין (ב"ק ס"ט א'):
"תנן: כרם רבעי היו מציינין אותו בקזוזות אדמה, סימנא כי אדמה, מה אדמה איכא הנאה מינה, אף האי נמי כי מפרקא שרי לאיתהנויי מינה; ושל ערלה - בחרסית, סימנא כחרסית, מה חרסית שאין הנאה מינה, אף האי דלית ביה הנאה מיניה". משמע שרבעי מותר בהנאה. (מיהו מלשון הגמ' אפשר לדייק להיפך: "כי מפרקה שרי לאיתהנויי" משמע שעד הפדיון אסור בהנאה. אך מלשון הרמב"ם שכ': "צריך לציינו בקוזזות אדמה כדי שיכירו בו ולא יאכלו ממנו עד שיפדו". משמע שפירש את הגמרא שהמדובר באיסור אכילה ולא באיסור הנאה. ואולי זו היתה גם גירסתו בגמ').
לעומתו הירושלמי מע"ש שם: "תני כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה שהוא לשעה של ערלה בחרסית בחיוורא שהוא יותר מיכן ושל קברות בסיד דו יותר מיכן". ההבדל בין רבעי לערלה הוא רק בכך שרבעי הוא איסור זמני וערלה היא איסור עולם, משמע שלעניין איסור הנאה שניהם שווים.
הרמב"ם נקט כלשון הבבלי שרבעי מותר בהנאה.
ונלענ"ד שהשאלה אם אפשר לפדות נט"ר במחובר תלויה אף היא בחקירה הנ"ל. הרמב"ם תולה במפורש את אי היכולת לפדות במחובר בכך שהרבעי הוקש למע"ש וכשם שמע"ש לא נפדה במחובר כך גם רבעי לא נפדה במחובר. אך התוס' יסברו שרבעי הוא המשך איסור ערלה, ולא הוקש למע"ש אלא לעניין אכילתו בירושלים וחילולו אך לא לעצם הגדרתו. ולכן יש מקום לומר שייפדה במחובר.
ואכן הרשב"א החולק על הרמב"ם וסובר שרבעי הוא המשך איסור ערלה סובר שאפשר גם לחלל במחובר וכתב שכן נהגו (ור"ל שכן נהגו בחו"ל, לשיטתו שרבעי נוהג בחו"ל, כי קשה לומר שהרשב"א התכוין למנהג א"י שהיתה רחוקה מספרד מרחק רב. וכן כתב המאירי ב"ק שם שנהגו לפדות במחובר.)
ואולי יש לומר גם לעניין חילול רבעי שאינו ברשותו, לסברת הרמב"ן בדעת הרמב"ם שמותר לחלל רבעי שאינו ברשותו, אם רבעי הוקש למע"ש שהוא ממון גבוה ואינו ברשותו ובכ"ז יכול לפדותו ה"ה רבעי שאינו ברשותו יכול לפדותו. אך אם רבעי הוא המשך איסור ערלה ולא הוקש למע"ש לכל דבר י"ל שמכיוון שבעיקר דינו רבעי אסור בהנאה כערלה, לכן דינו של רבעי חמור יותר ממע"ש ואין לחללו אלא א"כ הוא ברשותו.
(וילה"ק לכאורה, אדרבה, אם רבעי אסור בהנאה הרי הוא אינו שלו ואם בכל זאת הוא יכול לפדותו צ"ל שהתורה איפשרה לפדות גם רבעי שאינו שלו. ולשיטת הריטב"א סוכה (ל"ה) שאה"נ הם שלו אלא שאינם ברשותו יש להוכיח שניתן לפדות רבעי שאינו ברשותו. מיהו י"ל שאף אם נאמר שרבעי אסור בהנאה הרי יש לו בו זכות אכילה בירושלים ולכן יכול גם לפדותו ע"מ להעלות את דמיו לירושלים ונמצא שהוא פודה דבר שהוא שלו וברשותו. ורק אם נאמר שהוא ממון גבוה כמע"ש גם זכות האכילה בירושלים אינה שלו אלא של גבוה ומשולחן גבוה קזכי).
ובזה נחלקו גם האמוראים. רבא סובר שרבעי הוקש בכל למע"ש גם לעניין חילול שאינו ברשותו אולם ר' יוחנן עצמו לא סובר כמותו ולדעתו רבעי לא הוקש בכל למע"ש אלא לערלה. הרמב"ם לדעת הרמב"ן פסק כרבא לשיטתו שרבעי הוא איסור בפנ"ע שהוקש למע"ש.
ויתכן להסיק מדברינו עוד מסקנה, בעקבות המנ"ח, שאם רבעי נלמד ממע"ש א"כ כשם שמע"ש בזה"ז מדרבנן בלבד ה"ה נט"ר.
ואולי יש להסיק מכאן גם ביחס למקום. שאם המקום נמצא מעבר לתחום עו"ב, כשם שלענין מע"ש אולי הוא פטור ולכל היותר חיובו רק מדרבנן כך גם נט"ר (בעוד שלשיטת התוס' שנט"ר הוא המשך איסור ערלה הוא נוהג גם בתחום עו"מ. מיהו עיין מל"מ (מהל' מאכ"א פ"י הל' י"א) שיתכן שגם ערלה נוהגת מהתורה רק בתחום עו"ב).
הלכה למעשה
העולה מדברינו הוא שלשיטת הרמב"ם אפשר לפדות את הרבעי גם כשהוא אינו ברשותו. ומכיון שלדעת רוב הפוסקים התנייה מראש שהחילול יחול בזמן מסוים אינה בגדר ברירה (עיין אות ח), אפשר א"כ לומר מראש שכל פרי ופרי המתלקט וייאכל יחולל הוא וחומשו על פרוטה ברגע שיכנס לתוך פיו של הפועל (וצריך להכין מלאי גדול של פרוטות שיספיק לכל הפירות הנאכלים ע"י הפועלים). לשיטת התוס' לא ברור שאכן יועיל חילול על פרי שאינו ברשותו, כי לפי פשט הסוגיא דקיי"ל כר' יוחנן אין אדם יכול לחלל דבר שאינו ברשותו. והתוס' בב"ק (ס"ח ב') סוברים שא"א לחלל רבעי שאינו ברשותו וגם התוס' בקידושין (נ"ו א') סוברים שרק מדין זכין לאדם שלב"פ נתן לחלל רבעי שאינו ברשותו ורק כאשר הלוקט יכול גם לחלל בעצמו.
אולם לפי הצעתנו (אותיות ד-ה-ו) שבעה"ב יתן לפועליו רשות לאכול מן הפירות ולחללם בעצמם יוכל גם הוא לחלל עבורם. והצעה זו עונה גם על הסברים אחרים בשיטת הרמב"ם (עיין האותיות הנ"ל).
וכדי לצאת מידי חששו של הקצות שגם התניה מראש על דבר שיחול להבא ולא למפרע הוא בגדר ברירה (אות ח) ניתן לסמוך על שיטת התוס' הרשב"א והמאירי שאפשר לחלל במחובר (בפרט לפי מה שהקצות תלה ברשב"א את הדעה שגם בכה"ג חל דין ברירה). וא"כ אפשר להתנות ולומר שאם הלכה כאותם ראשונים יחול הרבעי במחובר, ואם הלכה כהרמב"ם יחולל הפרי לכשיילקט וייאכל.
מיהו עיין ש"ך (סי' רצ"ד ס"ק י"ב) שגם לשיטת התוס' עדיף לפדות בתלוש כדי להימנע מחילול רבעי שאין דמיו ידועים. ואע"פ שבזה"ז בלא"ה מחללים על שו"פ לכתחילה ראוי לחלל כפי שהיה נהוג בזמן המקדש. אלא שמכיון שלא כולם מסכימים לרמב"ם שאפשר לחלל רבעי שאינו ברשותו ואם לא נחלל במחובר הפועלים ייכשלו באיסור רבעי מהתורה עדיף בכ"ז לחלל מספק גם במחובר ע"מ לצאת יד"ח כל הדעות ולהרים מכשול מדרך בת עמי.
